בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג
הקדמת המחבר
(מעין המאורע) יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה, שבו זכיתי להוציא לאור את ספרי "בכורי אביב" כי על ספרי זה עלו הרבה הרפתקאות, כמו שעלו על בותבו. גם דברי ימי הוצאת הספד הזה קשורים בדברי ימי העולם, אשר בא השטן בדמות הימלר ימ"ש, והביא אנדרלמוסיא ובלבל אותו ואת בל הדרים עליה. ואם אמרתי אבוא לכתוב, כמו יכלה הזמן והקץ לכל העובדות עלי ולכל ההרפתקאות - לא תכלינה. אשר על כן אמרתי אזכיר רק בקיצור את המקדים והמעשים שבאו ויאתיו בחיי במשך שנתים הימים לפני שבאתי לשלום לדרוך על אדמת הארץ החפשית הזאת, וגם, דרך אגב, רק להזכיר אחרות מן העובדות שנעשו ע"י החיות הנאציות, שנאצו את שם אלקינו ושמו לחרפה את השם היהודי בפרט, ואת שם מין האנושי בכלל, וכמו שכתב היסטוריון אחד, שאף הוא ראה בצרות עמו:
"מתבייש אני להעלות על הנייר מה שראו עיני".. לפני החלי לספר בקצרה את הקורות אותי, עלי להוסיף כי ספרי זה היה האחרון שנדפס בארץ פוילין בכלל, ז. א. האחרון בספרות הרבנית. ולזאת, זה סיום של תקופה מסויימה בחיי עמנו במדינה ההיא שהיתה הראשונה לנפול בידי הכובש, החולש על גויים. וכאן רוצה אני להביא קטעים אחרים מהקדמתו של דבי ומורי מהר"ם שאפירא, זצ"ל, האב"ד דק"ק לובלין, וד"מ ישיבת חכמי לובלין, - על ספרו ,אור המאיד", - שיש בהם משום סמוכים ורמזים לדברי ההקדמה הזאת, וז"ל:
"דור אחר דור פגש לו ישראל כליון חרוץ בגזרת העריצים, לרגלי חייו היהודיים ומסר נפשו אערקתא דמסאני. עקד העצים ואש עמד לו מן המובן, והוא תלך מעדנות ליחד שמו הגדול כ"ה בהתלהבות מאין דוגמתה. על מציאות אופי מקורי זה בישראל העידו נאמנה שלשה כורי- בוחן, אשר עבדו במו עד שנתנה תודה לישראל, ואלה אשר יסמנו חז"ל במאמרם:
בשלשה דברים נתנה תורה, באש במים ובמדבר וזהו ויהי בצאת הכהנים מן הקדש, יום שהכהנים יצאו מן הקודש ועזבו את הבית, והענן מלא את בית ה', ענן וערפל ימלא את הבית, לא יעמדו עוד הכהנים לשרת מפני הענן, אז למראה החזיון הזה אמר שלמה, נזכר הוא כמעט העמוק של מרע"ה ה' אמר - כבר הבטיחנו ע"י נביאו נאמן ביתו לשכון בערפל, להאיר לנו מתוך חשיכה, יתנוצץ האור ונסו הצללים".
התחלתא דפורענותא
ביום ה' מ"ז לחודש אלול (פ' תבוא), בשנת תרצ"ט, יצא ספרי "בכורי אביב" מבית הדפוס. תלמיד הייתי בישיבה המפוארה "ישיבת חכמי לובלין", וחיבורי זה יצא לאור ע"י הישיבה. אולם לא זכיתי להפיץ את הספר, כי ספרי הופיע בדיוק יום אחד לפני פרוץ המלחמה, ואלמלא ששלחתי טופס אחד מחיבורי זה אל הגאון רשבכה"ג ר' חיים עוזר וצ"ל דווילנא, לא היה נשאר ממנו אף שריד. כי למחרת ביום ועש"ק בבוקר, בראשון לספטמבר, 1939 למספרם, עלו חיתו אדם המנואצים על פולין לכבשה, ובאותו יום ראשון למלחמה, עוד לפני שהוכרז מצב מלחמה בין פולין לגרמניא, כבד היה חצי פוילין מונח תחת הנאצים.. הם הצליחו בעבודת ההרס והחורבן הזה בי היו להם עוזרים מבין הפולנים (שמזרע הגרמנים יצאו), וגם מבין בני עמם -הנאצים -אשר שלחום לפניהם כדי ללמד חכמה נאצית ז.א. שנאת הפולנים להיהודים, וגם לראות את ערות הארץ ארץ פולין.. בפרוץ המלחמה, בערך בשמונה בבוקר עת תפלת השחרית, ואני אז בוורשה, בבואי מלובלין לבקר את הורי ומשפחתי, ונשמע קול נפץ הפצצות, ולא האמינו בעיר כי בה גדול רוח הטומאה, וכי עד מהרה יובל להגיע, השונא האכזרי בשערי העיר. מלבד זאת עמדה הממשלה והכריזה על ידי הראדיו כי אין מה לפחד, אנחנו מנצחים וננצח על המתקיפים אותנו. ידיעות אמתיות לא הגיעו אל הבירה, או שלא הודיעו על זה כי כבר נחרבו במה ערים בפולין וכבר נמחו מתחת שמי ה' כמה עיירות וכפרים, וכבר עלו באש בתים רבים ורכוש גדול.- להיפך, בהישמע בוודשה קול רעש האוירונים יצאו רבים לראות במחזה.. אך משהתחילו לנפול קרבנות אדם הבינו הכל כי המצב הוא רציני עד מאד. בחצי היום, בערך, הוכרזה המלחמה רשמית והחורבן החל. אולם הראדיו לא פסק מלהכריז כי כל זה אינו אלא מאורע, ועוד מעט הנאצים ישובו על עקב בשתם, ולא ידעה הממשלה או שהעלימה עין מן העובדה, כי אחדים מבניה עצמה היו הבוגדים שמסרו את הארץ בידי האויב. ,מתוך שנאתם לישראל עשו שלום עם הכובשים,.. בכל זאת לא הפרענו את קדושת השבת. באותו ערב לקבלת שבת הלכנו לביתו של הגאון מנחם זעמבא שליט"א, התפללנו בחושך. שכבר שלטה בהעיר ורשה ההאפלה הראשונה.. אולם האויב ידע את הדרך גם בחשיכה, כי הוא בא לורשה כבוא איש אל עירו ואל מקומו. שבנו מבית התפלה וגששנו את דרכנו באפלה. פתאום ראינו מכונה נוסעת, בתוכה יושבים אנשים אשר לאור מנורות המכונה ראינו אותם כנותנים סימנים לאוירוני אויב הטס מלמעלה, וכן ספרו שקרה שהמון פגש במכונה המרגלת כזו, וקראו לקצין המשטרה שהוא יאסור את הנוסעים כמרגלים והקצין אמנם שמע להם אף הוא נכנס לתוך המכונה ועף לו יחד עם המרגלים. באותו לילה כבר נסתדרנו לשומרי הבתים, (וואדרענס), ועמדנו לשמור את בתינו שהיו מסורים כבר לחסדי הבוגדים מבפנים והאויבים מבחוץ ובל הזמן לא חדל הראדיו מלהכריז בי הכל בסדר, ושהחייל הפולאני מראה לכובש הפולש את זרועו וידו, אולם ממחרת השבת כבר הגיעו לורשה פלטים מהערים לודזש, ווישקובה, נאשעלסק ועוד. הם ברחו בעוד שיניהם, לא יכלו להביא אתם אפילו די מזון סעודה אחת, כי הכל עלה באש... ביתנו באו כ-80 איש מהעיר ווישקובה, וספרו, כי מעולם לא יכלו להאמין כי לפצצה, עשויה בידי אדם, יש כח-משחית ומחבל כזה למחוק ברגע אחד עיר שלמה. וחוצפתם הנועזה של החובשים לא ידע גבול. בחצר ביתנו "נפלו" לפתע ששה פאראשומיסמים. כמובן שהם נתפסו, וגדולה היתה השמחה על תפישת הששה האלה כאלו הביאו תשועה גדולה ופורקן למדינתם. גאוותם המדינתית הורמה, העובדה הזאת מצאה לה כנפים וההמון ראה בזאת נצחון גדול. והראדיו הוסיף להשקיט את הרוחות על כוחה וגבורתה של פולין. ומכל שכן, שביום א', ב-3 בספטמבר, באשר נסחפו גם אנגליה וצרפת לצדה של פולין, גדלה אז השמחה בעיר. האוכלסיא הורשאית זרמה בהמוניה אל הצידיות של צרפת ואנגליא בעלות-בריתנו, וגדול היה השאון ורב היה ההמון. האויר בחוץ היה יפה, והשונא עג לו עגה באוירוניו מלמעלה ומעשה נסים היה שהוא לא החריב את כל ההמון בפעם אחת, כי היה הדבר בידו לעשותו. כי עד זמן ההוא לא היה אחד שהאמין כי הפצצות יכולות לחרום רחובות שלמים בבת-אחת. כן עברו שלשת הימים הדאשונים. שמועות שונות התהלכו בעיר, ורבות מן השמועות העידו עד כמה פשה נגע הבגידה בעם. ספרו מפה לאוזן כי הכדורים שניתנו לחיילים להלחם עם דובים נגד האוירונים המחבלים או שהיו גדולים יותר מדי בשביל השפופרת או שלא היתה בהם עופרת. ניתנו להם כדורי-סרק שמשתמשים בהם בעת התמרונים. לאחר שכבר נכבשה לודזש וצריך היה לשלוח חיל מלואים לשמור על בריסק, נשלח החייל אל לודזש עפ"י "טעות". וטעויות כאלו היו לרוב! ובעבור ימים אחדים קמה הממשלה ועזבה פתע פתאום את העיד לחסדי הכובשים. הממשלה נסעה ראשונה ללובלין. ומעניין לרשום כי בית- הישיבה שלנו שימש מקום ישיבה לממשלה הפולאנית. (ובנין זה לא הופצץ, אף בשעה שהופצצו בנינים אחרים.) כידוע לא האריכה הממשלה לשבת אף כאן, יראה לנפשה וברחה אל העיירה סניאטין, הסמוכה לגבול הרומאני. והראדיו, כאשר הודיע בי ממשלתנו היקרה נסעה בורשה מפני טעמים אסמדאטיניים, עוד לא הודיעה על המצב כמו. הנאצים עוד לא למדו להפציץ בלילה, והם עשו את עבודתם לאור היום. אין בן אדם שלא נהפך לחיה טורפת מלובשת בבגדי שרד ומכוסה ברזל ועופרת, לא יכלה ראות את כל מה שהנאצים המנואצים עוללו לאוכלוסיא השלוה. יש לאמר:
שיטה ותבנית היתה בעבודת ההרס שלהם. עד שתים עשרה בצהרים בדיוק היו מרעישים ומפוצצים. ונזכרתי אז במאמר חז"ל, כי גרוע היה יותר קירקור הצפרדעים במצרים מאשר עקיצתם. עד שתים אחח"צ היתה הרוחה כי אז, כנראה אכלו סבאו השרים הארורים ההם. (ובפי שנראה להלן בשתי השעות האלו היו הפליטים רצים ונמלטים על נפשם..) וכן היו מוסיפים להרוס ולהחריב משתים אחה"צ ועד שש בערב, לעת המנחה. בשלשת הימים הראשונים היתה הממשלה תופסת כל איש צעיר ושולחת אותו לחפור חפירות בתוך העיר וליד פסי הרכבת. החפירות האלו היו צריכות לשמש תריס ומגן מפני הפצצות מלמעלה. בשמונים אחוזים מן החופרים הללו לא שבו אל ביתם לעולם כי נפלו חלל לפני האויב. ביום הרביעי בערב הבריז הראדיו שכל תושב ותושב בעיר ילך בלילה לחפור חפירות ולבנות מיתרסים (באריקאדות) שיעצרו בעד חדירת הטאנקים אלפי אנשים מורשה ומהפליטים רבים מהערות אחרות, ובתוכם אחי צבי הירש ואנכי הלכנו אל המקומות הדרושים לבנות ולחפור בבואנו לעזור מצאנו כי הממשלה לא היתה נכונה. היה מחסור במעדרים ובשאר הכלים הנחוצים ולא היה מי שינהל את העבודה, וראינו שהחיילים עוזבים בבהלה את מקומותיהם, פלוגה דוחקת את רגלי הפלוגה השניה, הכל נוהרים בזרם אל מוצאי העיר אל הגשרים. אז הכריז המודיע בראדיו בקולו המהול בדמעות:
"אחים אזרחים! הממשלה היקרה שלנו הוכרחה לעזוב את העיר השונא הולך וקרב. כל מי שיכול יקח רובה על שכמו וילך ביחד עם הצבא". אז ברחנו גם אנו. מחזה קורע לבבות היה זה לראות אלפים ורבבות אנשים עוזבים את העיר, ולעומתם מן הצד השני של הבתים עומדים הנשים והטף ובוכים וצועקים:
,על מי אתם עוזבים אותנו? " "מתי נשוב לראות את פניכם עוד הפעם? " קול הבכיה והגעיה היה נורא. בהגיענו אל הגשר האחד שנשאר, וכשהיינו היו צפויים לסכנה מן המעופפים לא כאבו אותנו הפצצות ההן המשולבות עלינו כמו שקרע את לבותינו קול הצעקה האיומה של הנשים והילדים בהפרדנו מהם. אנחנו ידענו בי הורינו הסכימו לעזיבתנו את העיר, כי אולי יצליח בידינו להנצל ממיתה משונה בעיר, כי כבר ראינו עין בעין את הקרבנות הרבים שנפלו, וכבר ראינו עד כמה עזרה הממשלה לנו ויכלה לעזור... או עד כמה היו נכונים לעזור. לפני פרוץ המלחמה האמינו רבים בי השונא יהרוג את האוכלסא ע"י פצצות של גאז, ולזה היו מוכנים במקצת, לפצצות-תעבירה ושריפה שכאלו לא התכוננו. וכשהחלטנו לעזוב את עירנו נטפלו אלינו אחיותינו הצעירות, אך הן לא יכלו ללכת יותר ממילים אחרים ושבו הבתיה. אנחנו נסנו כי בין כה וכה היו חיינו בסכנה. מעניין לציין אודות עבודת החפירות אלו שבאו לכתחילה כתריס והגנה בפני הפצצות והכדורים היו באמת לקברים חיים שהאוכלסיא כרתה לעצמה.
ויברח משה
בנוסנו מן העיר לקחנו אתנו מה שיהודי לוקח בדדכו, תפילין וסידוד ומשניות ולחם ליום אחד, ודוקומנטים אבל בדרך אבד לנו הכל, כי לאחר שהגענו אל העיירה וויאנזאווני הותקפה העיד מהאויר וברחנו משם בהשאירנו הכל. משם הלכנו ברגל להעיירה קאלאביעל. הלכנו בדרך המלך ומלמעלה נפלו עלינו כדורים ופצצות. הטייסים טסו בגובה של שתי קומות, והיו מלעיבים בבורחים, במקומות רבים העיזו אפילו לדרת ולשתות מים מן הבארות, ולהתרומם שוב למעלה ולהמשיך את מעשי ההדס שלהם. כיצד שניצלנו אני ואחי לא אבין בשום אופן. ראינו נסים גלוים וחסדי ד' על בל צעד ושעל. ולא אחת ראיתי את המות עין בעין ועצבי הוחלשו וחזקו. מימיני ומשמאלי נפלו אנשים כזבובים. דרכנו על פגרי אדם ובהמה, עתר העשן מלא את האף ואת הריאות, והאפיל עלינו היום. בלילה היינו מגששים את דרכינו, והוכרחנו ללכת בצדי הדרכים בי מלאך המות שדד בדרך המלך. אכילתנו היתה ממה שמצאנו בגנים. תפוחי-ארמה (עפ"ד אכלנו אותם בלתי-מבושלים), גזר, סלק, עגבניות וכו'. במצב רגיל אין האדם יבול לחיות עפ"י דייטה בזו. וכה הגיענו לקאלאביעל ומצאנו שם את אב"ד העיד הרב לנדא שליט"א, ומראשי הישיבות של לובלין, שהוא עזב את לובלין על מנת ללכת לביתו או לודשה. כן שררה ערבוביא הללו הלכו לורשה וחללו ברחו משם. בדרך נפגשנו עם חיילים ופקידים שהודיעו לנו בשמחה עצומה בי בגרמניא פרצה מהפכה, וכי הורידו את היטלר וטוב לנו לשוב לורדשה... בראשונה, כאילו רצו הפולאנים בעצמם שהאוכלוסיה הציווילית, וכן אף החיילים יעזבו את העיד שהאויב לא יתפוס את הנוער, מי לחרב ומי לעבודת-פרך, כדרכו, וג"כ מפני שחפצו לגייס את הפולנים ע"י גאדוואלין, שיעמדו שם בחזית ולא לתת לכובש להמשיך את כיבושו. אולם כשהאוירונים של השונא סכל את מחשבתם, אז חזרו בהם הפולאנים מזימתם הראשונה, והחליטו להגן על ווארשה, ולכן הכריזו על המהפכה בגרמניא בדי לפתות את הבורחים לחזור אל הבירה. הלכנו ברגל 55 מילים בעשר שעות ורגלנו בצקו. עד שבשום אופן לא יכולנו אפילו לנעול את נעלינו וגם לללכת יותר. ואי-אפשר היה להשיג סוס ועגלה להסיע אותנו, כי הממשלה היתה לוקחת כל סוס וסוס בין דל הוא ובין טוב. וכדאי להעיר בכאן שמדת הכנסת-אורחים מצד האכרים היתה עד להפליא. הם חלקו אתנו ממאכלם הצר ונתנו לנו לישון בהצרם בעוד שהדבר היה אפשר. ואולם הטייסים הנאצים לא הפלו בינם לבין היהודים. ותירשם נא עובדה מחרידה זו:
טייס אחד הרג אם על שלשת ילדיה, ותינוקה הרביעי, כבן שנתים ניצל באיזו אופן שהוא בזחלו לאט, לאט ממקום ההרג. ראה זאת הטייס, כי התינוק לא נהרג, שב והרגו. ועוד עובדה מסמרת את השערות ומקפיאה את הדם:
אכרים הובילו ילדים ממקום למקום, והיו דומים ממש לעדר צאן עזוב. עבדו עליהם טייסים והפציצו את כלם.. ב"ה הגענו להעיר פוריסאוו בערב שבת הלכנו להתפלל. לעולם לא אשכח את התפלה ההיא. קבלת שבת נהפכה לקינות. ישב בביהב"נ בחור אחד שבן-רגע נעשה ליתום מאביו ומאמו ושכול מכל משפחתו. ברגע אחד נמחק כל הבית ולא נשאר אפילו זבד מן הקדושים לבוא לקבר ישראל... האח הזה נשאר לפליטה מבל המשפחה. והוא ספר לנו בדמעות שליש בלב קרוע ומורתח, איך שאחיו, בהתפרפרו בדמו התחנן לפניו לעזוב אותו למות והוא ינוס למען אשר הוא ימלט על נפשו, שישאר לפחות שריד אחד במשפחתם והוא לא רצה לעזוב את אחיו הפצוע עד אשר יצאה נפשו כי מת, ואז עזב את גופתו, מבלי שבאה לקבר ישראל, והוא קיים את דברי אחיו המת, והשתדל להציל את עצמו, והנהו יושב כאן בקרן זוית ובוכה בשירת "לכה דודי", הוא אינו יכול לזוז מעמק הבכא, וירבה לשבת בתוך המהפכה הזו. רק בהגיעו למילים "והיו למשיסה שאסיך" הרים את קולו בעוז וקללה זו נפלה מעל שפתיו בזעם עצום. בראשונה ראינו אות לטובה בהחלטתנו זו לשבת שבתנו בפוריסוב. וג"כ קרה לנו, לי ולאחי, באופן בלתי רגיל מקרה זה:
בהעירה הזאת הכרנו יהודי אחר, שלדאבוני שכחתי את שמו, שהוא היה פליט בביתנו בעת המלחמה העולמית הראשונה, ואנחנו אז בעיר אחת ברוסיא, ואותו יהודי שגר בביתנו בפליט ארבע שנים לקח אותנו אל ביתו ואכלנו ושתינו ושמרנו את השבת כהלכתו. מארחנו זה אלקים יודע מה גורלו כעת דבר על לבנו להישאר בפוריסוב, בי לא ראה שום תועלת בנוסנו. כי לאן נפנה. כי הגרמנים היו כבר הולכים וקרבים אל העיד הזאת. ובפגוש המחבלים בטאנקים שלהם יהודי בורח, היו תיכף יורים בו. כמעט שנפתינו להישאר בהעיר אתו ביחד, ומכל שכן שרגלינו בבר לא שימשו אותנו מרוב כאב ופצעי הדרך, הלכנו לישון בהחלטה שנשאר כאן עם מטיבנו ידיד ביתנו משכבר הימים אולם באותו לילה התחילו לזרום אל פודיסוב המון אנשים שנסו מן גאדוואלין אשר הופצצה אז ואור בתיה הבוערים נראו עד פודיסוב, וקול נפץ הפצצות הרעיד אותנו היושבים במרחק של 15 מילים, בערך. בבוקר, באותו השבת (פ' נצבים) עזבו פקידי העיר ושוטרים את כל האוכלוסיא לנפשה ובעצמם ברחו להציל את עצמם אם יוכלו. והעיד פוריסוב נמסר בידי פרחים צעירים. פולאנים, שהם התעמרו באוכלוסיא היהודים באופן מחפיר. הם הכו את כל היהודים העוברים ברחובות, ואנסום לפתוח את חנויותיהם בשבת דווקא, ובכלל השחיתו התעיבו עלילה. גם אותה עיירה קטנה, פוריסוב, היתה כנראה נקודה אסטראטיגית.. לאויב, כי גם עליה הביא את שפעת הקלגסים שלו. ובין רגע נהרסה חצי העיירה. אנחנו החלטנו אז, יעבור עלינו מה, אנו לא נשאר בעיירה זו "אהיה אשר אהיה" - הוא, כביבול היה אתנו בגלות זו, נלך לעוד גלות והשי"ת יהי' אתנו. מלבד זאת, נפשנו כבר החיינו במקצת ורגלינו התחילו שוב פעם לציית אותנו שמנו לדרך פעמינו תיכף בצאת השבת. מגמתנו היתה להגיע לדיקי, כי כן הבטיח לנו אכר אחד שכן להובילנו לשם, ומשם היינו ממשיכים את דרבנו לובלינה. אבל האכר חזר בו מדבורו, כי ירא שיגזלו ממנו את סוסו בדרך. ועוד אנו עושים בכה וכה והנה קרה מקרה מעניין זה:
הוואיעווארא (שר הפלך) לפוזנא, ידוע בשנאתו העזה לעמנו, שהצליח עוד רק שבועות מספר קודם למלחמת, לספוח את העיר קאליש, עיר ואם בישראל, אל פלך פוזנא, שהוא המושל בה, כדי שיובל לגזור על השחיטה, כמו בעירו. לא עברו שמונה ימים מאת פרוץ המלחמה והוא, השר הגדול הזה, הוברח לנוס על נפשו ולהגיע לעיירה היהודית פוריסוב, ומצבו היה כה רע, עד שנאלץ להושיט ידו ולבקש מ"שונאיו" היהודים פרוסת לחם. במובן שהיהודים לא זכרו את מעשיו הטובים, לא נקמו ולא נטרו לו, כי אם הושיטו לו את ידם לעזרה וקיימו במלואו, אעפ"י שלא התכוונו לכך, מקרא מלא:
אם רעב שונאך האכילהו לחם.. אפילו באותה שעה מסוכנה לא החלטנו בנפשנו. לחלל את השבת בלכתנו מחוץ לתחום. רבים, אמנם, עזבו את העיר ביום השבת. אנחנו, אחי צבי ואנכי, כאמור נשארנו עד אחד תפלת מעריב. יראנו מלכת בעצמנו בחשכת הליל, וביחוד כי מלבושינו ופרצופינו העידו על גזענו ואמונתנו. חכינו ללכת בחבורת אנשים אחרים שהגיעו לכאן. אבל שאר האנשים הזהירו בנו מלכת אל לובלין. כי שם תגיענו יד השונא, והם אמרו לנו שחולכים המה אל ליקובה לכן הסכמנו אף אנו לארח אתם לדרך, ולא להישאר בפוריסוב.
הדרכים המסוכנות
אותו לילה האויר היה צח וצונן ואנחנו המשכנו את דרכנו. אשת מכירנו נתנה לנו אוצר יקר זוגי נעלים גדולות שיכולנו לנעל על רגלינו הנפוחות. ובאמת בנעלים האלו הרחקנו ללכת, כי הבאנו אותן עד לרוסיא. ומנהג ההליכה היה בזה:
בצהרים היו ההולכים מתחבאים ביערים ובכפרים, הולכים בצדי הדרכים, ואולם משהחשיך הערב היו המונים המונים יוצאים ממחבואיהם והיו הולכים כל הלילה, כי בלילה, נודע לנו אחרי הימים הראשונים של המלחמה, נחו האויבים מעבודת ההרס שלהם. ואעפ"י שהדרך היתה מסוכנה מאד, כי הכביש היה עלול תמיד להיות מפוצץ ע"י האוירונים וגם הפאראשוטיסטים היו מבקרים לפעמים קרובות את הדרכים ועושים שמות בהולכים, בכל זאת היו הדרכים יותר נוחות לבריחה בלילה מאשר ביום. הלכנו, איפוא, כל הלילה. לאור הבוקר, אחר הליכה של 25 מילים הגענו לעיירה בשם סטוציק. אמרתי עיירה - וצריך היה לומר, מה שהיית עיירה,.. כי כל העיר כמעט הרוסה, ולא נשאר אף אחד בה. לא מצאנו באותה עיירה אף פרוסת לחם לאכול. הבתים היו פתוחים וריקים מיושביהם. זאת היא תמונה בלתי נשכחת:
עיירה שנתרוקנה מיושביה!... ומשהאיר הבוקר נסנו מאותה עיירה חרבה ובאנו על יד איזה נהר רחוק מן הכביש, שתינו ורחצנו את פנינו והיה לנו היום לשינה. אחד מאתנו היה שומר בעוד שהשאר היו ישנים. אנחנו לא היינו האחרים שתפילינו נאבדו לנו בדרך עם כל הניירות והרוקומנטים שלנו. וקרה נס שליהודי אחד היו תפילין. בזוג תפילין הללו התפללנו כלנו בתור, אחד אחר השני. בטחוני כי תפלה בזו בתנאים מסובנים באלה עלתה לרצון, כי היא באה מלב שבור ורצוץ. האוירונים עפו מלמעלה על ראשינו למאות, אבל אנחנו צחקנו להם, בי ידענו שאין הם רואים אותנו, וביחוד בשאנחנו עשינו לנו "מקלטים" עשויי ענפים שהיו לנו כסוכה ארעית - אבל היא - הסוכה הזאת - היה לנו למחסה מזרם הפצצות יותר אולי מכמה " "מקלטים" עשויי עשת וברזל. אנחנו רק הרגשנו את הפצצות אבל לא ראינו אותן. כלו עינינו מיחל לשעה שש, השעה שהמחבלים ימ"ש מפסיקים את עבודתם וחוזרים אל חנותיהם בשינתם של רשעים היתה לנו הנאה שיכולנו לצאת ממחבואינו ולהמשיך את דרכינו. אחר הליכה כרגל של כל הלילה הגענו לליקובה כעלות השחר. ליקובה היתה לפנים עיר גדולה והלכנו אליה כי גרה שמה אחות אבינו, דייצה בורנשטיין (ח' ישמור עליה אם נמצאת בחיים! ) היתה לה טחנה וחשבנו שנוכל לשבת אצלה כמה ימים. אבל הכניסה לליקובה אי אפשר לתאר אותה בעט. כל הרחובות המובילים אל העיירה, היו מלאים הרוגים וחללים. אנשים ונשים וטף על בהמותיהם וסוסיהם. היו כלם כדומן עלי אדמות. עמודי חטיליגראף היו עקורים ומהופכים וכל המקום היה חורבן נורא. רצנו אל הטחנה, ומצאנו כי היא היא הרוסה, כנראה שהופצצה ממרחק מה, ובתוך הטחנה והבית אין אף נפש חיה אחת. לימים נודע לנו שדודתנו זו, שאליה נסנו, ברחה בעצמה על נפשה. בכל זאת הואיל ובאנו לליקובה אמרנו להיכנס לבית המדרש להתפלל בצבור. אסור היה לנו להתמהמה שם אף רגע כי הסכנה היתה גדולה, אבל איך לא נבקר בית-תפלה כשבאה הזדמנות לידנו. נכנסנו אל בית המדרש ומצאנו שם תלמיד של ישיבתנו ישיבת חכמי לובלין. אותו תלמיד, חברי משכבר ישב "שבעה" לזכר כל משפחתו הגדולה שנהרגה רק תמול ע"י פצצה, שהוא ניצול אז רק ע"י זה שיישב ולמד בבית המדרש. (אהה, מי יודע איפה הוא כעת) בחור זה שהמציא לנו תפילין להתפלל ונתן לנו לדרכנו סידור תפלה, הלך לחפש בעדנו פרוסות לחם ולא מצא בלתי אם לחם יבש וניקורים. מעניין שלמרות הצרות יכולנו עוד למצוא נוחם בספורים מעין אלה. ספר לנו הבחור מעשה שהיה:
בליקובה נבנה מקלט אחד חזק. תיכף הוציאו הפולאנים כרוז כי המקלט הוא רק לפולאנים ולנוצרים, ולא ליהודים. כל יהודי הבא למקלט למצוא מחסה בו, אמרו לו הפולאנים:
כלך לך מזה! המקלט הוא רק לנו, האריים הטהורים.. קרה מקרה שגם אשת הציר מצרפת היתה שם. אבל בעוד שהפולאנים לא נתנו ליהודים למצאו מחסה באותו מקלט, ירדה פצצה והרגה את כל החוסים בצל המקלט ארבע מאות איש בערך. והיהודים שישבו בבית-המקדש, או שהיו מחוץ למקלט נצולו. אצבע אלקים ראו כולנו בזה. בעוד שישבנו ושוחחנו נשמע שוב רעש האוירונים וברחנו מהמקום ההוא מחוץ לעיר. ושוב ישבנו ביער ונחנו. משם ברחנו למזריטש. באותה עיר היו לנו קרובים. טרם שהגענו העירה מצאנו שהיער הוא כלו במצור והמלחמה נפוצה שם - ז. א. הנאצים ריכזו את אוידוניהם על היער בו נמצאה הקבלרייה הפולאנית. החיילים יעצו לנו לעזוב את היער. ובין התקפה אחת לשניה, כשכל היער בוער כלו, טעמנו מה שטעמנו ועוד היה לנו האומץ ללכת לחפש פרי אדמה ומים להשקיט רעבוננו. ומי יכול לשכוח תמונת יער בוער באש ועשן מחניק, ולאור היער הבוער, "פליטים" רצים להימלט על נפשם בעוד שמלמעלה משליכים עליהם כדורי- מות. פלוגה זו שעמדה ביער לשמור עליו נהרסה כלה, ולא נשאר ממנה אף אחד, ואנחנו המשכנו את דרכנו משם לשדליץ ומשדליץ למזריטש. במזריטש שעוד לא נהרסה, באנו אל בית דודתנו אחות אבינו מרת רעביל האלפערן. ראינו שבשום אופן, אפילו יגזור מות ר"ל עלינו, לא נוכל להמשיך הלאה, כי רגלינו היו נפוחות ובצקות וסרוקות מרוב הליכה. ואף על פי שגם מזריטש לא נשכחה ע"י המחבלים, ואף היא קבלה את טבילת האש שלה, ושתתה את קבעת כוס התרעלה, ובערך מאה יהודים נהרגו ע"י הפצצות, לא יכולנו בשום אופן להמשיך את דרכנו הלאה. אני נשארתי בבית הדודה מחוץ לעיר, ואחי ירד העירה. כשנהרגו האנשים ההם עמד אף הוא לעזור בקבורתם. אני חכיתי לו שעות רבות והוא עוד לא שב דאגתי לו היתה גדולה. ואולם לעת ערב שב הביתה עיף ויגע מרוב צרות ועבודה, ונפל והתעלף. בינתים משמשו ובאו ימי ראש השנה ת"ש, (שנה שת"ש כה כוחם של ישראל.) שמועות הגיעו אלינו שהגרמנים הולכים וקרובים אל העיר, ואנחנו כבר התייאשנו. לא היה מקום להימלט אליו אפילו אם יכולנו ללכת. החלטנו לא להמשיך את דרכינו ולהשאר שם.
החלוקה הרביעית של פולין
עברו ימי החג והנאצים לא באו העירה. במקומם הגיע אל העיר פלוגה מצבא הרוסי. ובשורה בפיהם אשר הרוסים יקחו את העיר ובקשו לקשוט את העיר כיאות לכבודם וארגו משטרה צוילית וחלקו להם נשק. מה שהיתה השקפתנו ומחשבתנו על רוסיה האדומה לא זכרנו ברגע ההוא - דבר אחד ידענו כי הצבא האדום יציל אותנו ממות בטוח. השמחה היתה גדולה מאד. בעיר פולאנית זו, אשר רק בעד נפנוף דגל אדום היו מוציאים להרג, קישטו בדגלים אדומים את כל העיר. אחרי עבור שלשה ימים של צפי' וחרדה, שלבותינו דפקו בין תקוה ליראה, מה יהא בגורלינו, נכנסו ה"אדומים" למיזרימש. אין בכח עטי לתאר כמו את השמחה שתפשה את העיר אף על פי שידע ידענו את כל מה שעוללה רוסיא הסובייטית לעמנו, הלא ידענו גם כי ביניהם לבין הנאצים ההבדל הוא כבין האור אל החושך. ודעת לנכון נקל עד כמה חיתה השמחה במעונותיהם. אולם עוד לא היינו בטוחים אם אלה האחרונים שראינו אותם כראות מצילים ישארו בעיר. הרבה שמועות התהלכו בעיר בקשר עם הענין הזה. אמרו שפון ריכנטרופ שותפו של האשמדאי, טס למוסקבה למען הציב את גבולות פולין ורוסיא, ולא ידענו לבטח אם העיר מזרימש תיחשב על גבולה של רוסיא או חלילה על גבולה של ארץ הנאצים. ולכן הופרעה השמחה הגדולה. כי גם בתוך השמחה והחדוה הגדולה עומדים היו ברחובות ורואים:
פלוגות חיילים "אדומים" נכנסות אל העיר - שבה השמחה:
פלוגה עוזבת את העיר - חרדה תוקפת. תושבי מזריטש, הגויים כיהודים, הרגישו מה שיהי' יהי'. אם יפלו בידי הרוסים אשריהם, אם חלילה לא - לאן יפנו? טוב טוב להם להשאר בתוך עירם. אולם אנחנו אחי צבי ואנכי שכבר לקחנו את מקל הנדודים בידינו גרסנו עוד הפעם את הפסוק " אהיה אשר אהיה" - הייתי אתם בגלות זו - אהיה אתם בגלות השניה. הואיל וכבר עקרנו את מקומנו יכולים אנחנו לנדוד הלאה, וממילא החלטנו לברוח בסביבות בכריסק, שאותו חבל ידענו לבטח ישתייך אל רוסיא, אפילו אם חבל מזריטש ישתייך לנאצים, כי שמענו כי תאה הגבול מעבר לנהר כונ. כמובן שללכת ברגל לא יכולנו כבר, אף אם היינו מוכרחים להותר תחת הנאצים, אך עם בוא הרוסים התקינו מחדש את התחברות במסילת הברזל. אי-אפשר לתאר עד כמה שמחנו להרגיש עוד הפעם שאנחנו נוסעים, ואף על פי שהרכבת זחלה לאט, לאט, ידענו שעם כל זחילה וזחילה אנחנו מתרחקים מהם - מן הנאצים. והרכבת! בהמות, בימים כתיקונם, לא היו מרשים לנסוע בקרנות כאלה. הרכבות היו ארגזים פתוחים לכל רוחות השמים, שהיו מסיעים בהם לבנים, עצים ושאר דברים מעין אלה. אנחנו אחזנו בהן, כאחוז בקרנות המזבח, ובלבד שנינצל. אולם באמצע הדרך התחילה הרכבת ללכת חזרה, לעבר גבול פולין שיצאנו משם. לבנו נפל בקרבנו, וחרדת אלקים נפלה עלינו. אולם כנראה שאחרי מו"מ ארוך המשיכה הרכבת בדרכה ומגמתה מעבר השני של הנהר בונ.. פתאום ראינו את עצמינו מוסעים על הגשר בין טערעספאל ובריסק. שעה אחת של קורת רוח זו שבאה אלינו לאחד שבועות עמל שלמה לנו במקצת את כל ענויינו וצרותינו. (בשעה זו הרגשנו גם ירחים אחדים אח"כ כשנפרדנו מרוסיא ורגלינו עמדו על אדמת יאפוניא). אז באמת הבינונו את טעם אמירת שירה של אבותינו בעבדם את ים סוף.
המלחמה בין פולין ורוסי'
כאשר נכנסו הרוסים לפולין עוד לא היה ידוע לפי איזו תנאים באו אם ככובשים או כמצילים. במקומות רבים יצאו הפולנים נגדם בתרועות וגיל ובשמחה, ובדרונות כמו שמקבלים פני ידידים, במקומות אחרים יצאו נגדם למלחמה בבריסק למשל, שררו יום אחד הרוסים הלבנים, האוקראינים, ונופפו את הדגל הצהוב שלהם. כי האוקראינים הכריזו על עצמאותם וחידותם המדינית. הם היו יורים בכל שומר ופקיד פולני שהיו פוגשים בדרכם - נקמה בעד כל הצרות שסבלו מידי הפולאנים לוחציהם. באותה בריסק נכנסו ביום אחד ארבעה מיני חיילות:
גרמנים, רוסים, אוקראינים ופולאנים. האנדרלימוסיא והערבוביא היו גדולות מאד, לגיון אחד לא ידע על השני. ומעשה שקרה בהעיירה אפאלין:
הפולאנים יצאו לקבל את פני החיילים האדומים בשמחה ובשיר, בתופים ובכנורות - בתהלוכה צבאית, ושר הפלך (וואיעווארא) הגיש לחם ומלח למצביא הרוסי בחשבם שבאו לעזור להם במלחמתם נגד הפולש הגרמני, אולם בין רגע עמדו על טעותם:
החיילים האדומים צוו על החיילים הפולאנים להתפרק את נשקם, כי מעתה יהיו הם - הרוסים המושלים ולא ה, "שותפים" של הפולאנים. ולהיפוך על יד העיר ברורזין צוו קצני הצבא להחייל להתאזר עוז ולירות בחיל הגרמנים הסובב אותם, כי הנצחון על צדם, הואיל והרוסים באו לעזור להם.. ובאמת ירו הפולאנים, החיילים הפשוטים מבלי דעת, ברוסים. רק לאחר שנודע להם כי הם הורגים בחיילים הרוסים ולא בגרמנים אבדה תקותם ובטל שברם לנצחון והתמכרו בידי הרוסים. רושם בל ימחה היתה פגישתם של הרוסים והנאצים. על גבי גופתה של פולין השדודה השלימו שני הכובשים ביניהם והחיילים שתו "לחיי" השלום הזה. מקרה מעניין קרה בווילנא:
כאשר נודע לראש-העיד כי הרוסים עומדים להכנס אליה, ירא היה פן יתקוממו התושבים הפולאנים, שונאי-ישראל ויעשו שמות ביהודים על כשלונם של הפולאנים ועל "מסרם" את העיד בידי הבולשביקים, כי הלא בכל יהודי ראו בולשיביק בין כה וכה. מה עשה ראש העיר? - שעות אחדות לפני הכנסם של "האדומים" עמד הוא והכריז בראדיו שהשונא הגרמני נהדף מן העיר וכי היטלר ירד מגדולתו וכי הפולאנים נצחו נצחון גמור. (ופנסי החשמל בהעיר נדלקו כמו בעתות הנורמלים כי בימי המלחמה חשך העיר) יצאו, איפוא, אנשי העיר לחוג את חג הנצחון - ובאמת קבלו באודים וכתהלוכות את ה"אדומים" שהגיעו כבר לעיר והיהודים ניצלו באופן זה, מפוגרום בטוח. במעשהו זה רצה ראש העיר לחפות על עוונותיו נגד היהודים משכבר הימים וגם להתקרב אל היהודים שיהיו "מליצים" טובים בעדו אל ה, "שלטון" החדש.
ראשי הצבא הפולאני היו כ"כ נדהמים, מ "החלוקה הרביעית של פולין שחבורה של שרי צבא פולניים בכפר סמוך לבריסק ירה כל אחד בחברו ואבדו עצמם לדעת, בתוך הרגשה על צערם הפטריוטית..
החיים והמשטר ברוסי'
בהגיענו לבריסק כבר ידענו אל נכון שעיר זו לרוסים תהי'. כאן שררו הם ה "אדומים" בכפם. העיר היתה מקושטה כלה בדגלים אדומים וכל צלמה היה בצלם עיר סובייטית, לא כמו במזריטש שבה עוד שמשו בערבוביא האדומים והנאצים. לאחר שעברה השמחה הראשונה על שנצלנו ממות בטוח עמדה לפנינו השאלה האמתית:
מה יהי' עכשו - תיכף לאחרי עבורהרושם הראשון הבטתי על סביבותי וראיתי כי בשום אופן לא אוכל להסתגל אל החיים "החפשיים" ברוסיא. האויר הרוחני היה מחניק מאד. אעפ"י שהחיל הרוסי הפשוט, היה ממש כאח לכל סובל ובמלה אחת "חבר" היית יכול לקנות את לבו לאהבה אותך, בכ"ז העיקר היה חסר כאן. הרוח היהודי. אמנם התיחסותם אל היהודים והפולאנים מן ההמון הפשוט היתה עד להפליא, בעיני ראיתי, למשל, כי בראות החיילים יהודי או פולאני נוסע בעגלתו הרתומה אל סוסו הדל הולך לאיזה מקום, היו הם ממש מסיעים אותם ובעירם על הרכבת של מסלת הברזל ומביאים אותם אל רוסיא התיכונה. אך ביום השני להיותי תחת רשותם של הקומונאים כבד עמדתי על טיבו האמיתי של הגן-עדן הסובייטי. אפילו ה"פועל" המיוחס במשטר ההוא סבל רחקות נוראה. בעד עבודת פרך של יום אחד קבל "משכורת" זעומה שהספיק לו מזון סעודה אחת, אחר עמידה בתור שלש שעות רצופות לקבל את המזון (וכן ראיתי כי הוא הדין בעדים אחרות) כן ראיתי למשל את המכונה הדימוקראטית כיצד היא עובדת. מציעים לפני הבוחרים שני קומונאים שבין האחד לשני יש רק שינוי שם בלבד, ואומרים להם:
בחרו במי שתרצו. החיילים היו קונים מן כל הבא ליד, ואפילו " ארבע בנפות". הם היו אביונים ממש, לפי ביאור הגמרא. למה נקרא שמו אביון שתאב לכל דבר. הכל בא אצלם בחשבון, אפילו קופסאות נאפטוליתן.. כשנשאלו אם יש להם תפוחי- זהב ענו ואמרו:
כן יש לנו הרבה בתי חרושת לכך.. ונוסף לתמימותם הילדותית של החיילים נמאסה עלי אותה הערצה האלקית שהוראתה ל"חבר" סטאלין. אותה הערצה עלתה על זו שהנאצים היו מראים לגבי מנהיגם"."סטאלין" אבי האומות היה, מושיעם וגואלם, החכם מכל החכמים, הטוב שבטובים, המצויין שבמצויינים, המהווה את כל המהווים. מי ידמה לו ומי ישווה לו. לגועל נפש היו כל התארים האלה. והיהודים הפשוטים שניצולו ממות בכתבם אל קרוביהם באמריקה נ"כ הזכירו את שמו של סטאלין בהערצה של שעבוד. זכירה זו באה אמנם לא באופן רשמי, אלא תולדה של הפחד המדומה היתה, שהתושבים הרגישו שמוכרחים המה להסתיר על רגשותיהם האמתיות בדברי חנופה כאלה למנהיג הסובייטים. ידעתי שבשורות מעטות אלו מן הנמנע היה לתאר כמו את החיים ברוסיא, אך במלים מעטות רציתי לתאר את הרגש והאוירה השוררים שם, והמבין יבין. החלטנו לנסוע ללוצק, ראשית מפני שהיו לנו שם קרובים, ושנית רציתי להשיג שמה את ספרי , בכורי אביב ששלחתי לדודי ר' יהודא גארדין הרב ממלינוב (סמוכה ללוצק). וגם בנסיעתנו זו ראיתי בעליל את המנהגים הרוסיים המופתיים. מגמתנו היתה לנסוע ללוצק, ועלינו לקרון הנוסע שמה, אולם בחצי הדרך נמלך הקרון ונסע לבאראנאביטש בכוון הפוך. אולם על טעות זו לא הצטערנו כלל וכלל. בבאראנביטש הגענו לשמיני עצרת וש"ת ובלינו שם בישיבה ביחד עם הגאון ר' אלחנן וואסערמאן, שליט"א. שמח, בתוך כתלי בית-הישיבה, שכחנו את העולם, את המלחמה, את הפוליטיקה והתפשטנו מכל הדאגות החמריות, והיו לנו באמת ימים שכולם טובים. מעניין לציין, אעפ"י שעוכרי ישראל, הייבסקים וכת דילם עם האינקביזיציה המודרנית שלהם השתדלו להטמיע את עמנו במ"ט שערי התבוללות, לא עלה הדבר בידם. אין לערוך את הנשמה היהודית האמתית.. . זה הראו לנו בעליל החיילים האדומים המעטים שבאו להשתתף בהקפות בבית הישיבה בליל ש"ת, למרות אי- נעימות שהיה צפוי להם אילו היו נתפסים. אגב, אציין פה עובדה אחת שקרה במזריטש:
טאנקיסט אחד ירד ממכונתו, נכנס אל הבית שבו התאכסנתי, תפס ממני את הלולב והאתרוג לברך עליהם. הוא רצה גם להתפלל בתפילין, אולם לא רציתי שהוא יסכן את עצמו במצוה כזו שאנו לא גרסנו אותה בחוהמ"ס בלאו הכי. במוצאי החג המשכנו את דרכנו ללוצק. מלבד שני הטעמים שנזכרו לעיל, אשר הניעו אותו לנסוע ללוצץ, היה עוד טעם נסתר אתנו:
לוצק היתה סמוכה לגבולה של רומניא, ואף אם העברה של הגבול היתה בחזקת סכנה, כי הרוסים חיו יורים ב "בורחים" מגן עדנם, מצד זה, והרומאנים - מצד זה, בכל זאת החלטנו לנסות את מזלנו. אולם בבואנו ללוצק הוחוור לנו כי עברת הגבול אינה רק בחזקת סכנה, כי אם הנה בחזקת מיתה ממש, ר"ל. בקרנו, איפוא, את קרובינו:
וביחד את הרב גארדין מדינוב, ועוד כמה ידידים וקרובים. השגתי שמה טופס אחד מספרי זה והחילונו לטכס עצה מה לעשות עוד. החלטנו לנסוע לווילנא להתראות עם רשכבה"ג מרן ר' חיים עוזר גראדזענסקי, זצ"ל, שהוא היה אב ופטרון לי בעת ההיא, כדי שאשמע מפיו מה לעשות. ישבנו שם עד אחר השבת. בינתים נפוצו שמועות על הישועה הגדולה שרוסיא אומרת להביא לליטא - להגשים את חלומה של ספוח ווילנא לליטא. כמובן, ליטא תמיד חפצה בווילנא, אך שמתנה זו תנתן לה מאת הרוסים אחר שהם לקחוהו מפולין לא מצא חן רב בעיני מנהיגי המדינה. אולם אפילו הנשיא אנטונאס סמעטאנא בעצמו חשב, אם לא ירצה לקבל את ווילנא מידי הרוסים, הישמעו לו?! ! הלא בין כה וכה כבר עשו את ליטא לבית הקסרקטין של רוסיא. איך שהוא:
השמועות נתאמתו:
ווילנא נספחה לליטא. וגם בספוח זה דאינו יד ה', כי הרבה תלמידי הישיבות ניצולו ובאו לווילנא כפליטי חרב-מלחמה.
ספוח וילנה לליטה
ווילנא באותה עת היתה סוגרה ומסוגרת, כמעט ששרד רעב בעיר והדוחק היה גדול. אולם ר' חיים עוזר, זצ"ל, סדר אותנו, את אחי ואותי ולא נח ולא שקט עד אשר סידר אף את שאר בחורי הישיבות שזרמו לווילנא, ועד אשר שכל הישיבות לעריהן נסתדרו בישיבות מסויימות. המו"מ על סיפוח וילנא ליטא נמשך בערך כשבועיים, ואח"כ ענתה מדינת ליטא על כרחה אמן למתנה זו. כנהוג בארצות גדולות כן גם בליטא נסתדרה תהלוכה, וליטא יצאה עם כל הכבודה שלה - ששת הטאנקים הצעצועים ועשרות החיילים של צבאיה שכלבים גדולים (כלבים ממש, ולא לתפארת המליצה) הלכו מצדיהם כשומרי ראשם, ומאחוריהם עוברים בסך השוטרים הליטאים לבושים הדר עם כובעים גבוהים עתיקי-ימים. העומדים מן הצד על המדרכות קבלו את התהלוכה מתוך תשואות חן, אם משחוק וקלות ראש או מרצינות ושמחה שנפטרו מן חרשות הסובייטית (אשר לא האריכה שבתה בווילנא). בו כיום התחילו החיים להסתדר וללבוש צורה של ימים כתיקונם. נפתחו השערים ושפע ירד לעיר, והיה די- מזון וצרכי-חיים לכל, והשתררו ששון ושמחה. ואף שאר ה"פלטים" התחילו לסדר את חייהם באופן ארעי, עד יעבור זעם - הודות למאמצי ה"רזשוינט". כל מי שהיה שם בימי ההרס ההם יזכר ברגשות של תורה והכרה את מה שה "חברה" הזו פעלה לרוחתו ולישועתו של ה"פליט". בקשר עם זה טוב לייחד את הדיבור במקצת על יהודי ליטא. היהודים הליטאים נודעים לשם ולתהלה באהבתם את התורה ואת היהדות ובמידת הכנסת אורחים הרחבה שלהם. אולם קשה לי לתאר עד כמה היו מצטיינים במידת הכנסת אורחים כזו שהראו לפליטים בכלל ולפליטי הישיבות בפרט. כל עיר ועיר שלחה שלוחים אל מנהלי הישיבות שיואילו להשכין את תורתם בתוכה. ממש העיירות רבו ביניהן, למי תחיה הזכות לאכסן ישיבה זו או אחרת. בימים הראשונים לבואנו הוכרחנו לשבת במקום אחד - בווילנא, כי הנסיעה במדינה היתה אסורה על הפליטים רק אם קבלו רשיון מיוחד לכך אולם כשנפתחו הדרכים היתה לנו ההזדמניות ליהנות מטובו וחסדו של היהודי הליטאי, אשר מלבד מידת אברהם אבינו שבו, עוד העריץ את לומדי התורה וכבדם ככל מה שיכול.
אכסניא של תורה
ובאמת הימים הראשונים שלנו היו לנו לימי מועד חלף הצרות שעברו עלינו הרגשנו את עצמנו כאלו באנו לגור בנאות דשא. וכלנו קוינו כי עוד מעט והיטלר ימ"ש ינחול את מפלתו בצרפת וכל אחד ישוב אל מקומו ואל עירו .
ואז התחילו הישיבות לעריהן להסתדר באכסניות של תורה אחרות:
ישיבת קלעצק ובראשה הגאון ר' אהרן קאטלער, שליט"א (אשר נמצא כעת באמריקא) עברה אל ר ו ש א ט בעוד שישיבת קאמענעץ, לאחרי פטירתו של מודה ורבה הגאון ר' ברוך דוב ליובאוויץ זצ"ל, שמה את משכנה בהעיר ראסיין ואח"כ הוכתר בתור ר"מ הראשי הגאון ר' ראובן גרוזובסקי שליט"א, ישיבת ביאליסטאק תחת הנהלת הגאון ר' אברהם יפין שליט"א (הנמצא כעת באמריקה) פנתה אל העיר הנודעה ב י ר ז וישיבת מיר, ובראשה הגאון ר' אליעזר יהודא פינקעל שליט"א החונה כעת בארץ ישראל עברה אל העיר קיידאן:
ישיבת גרודנה אחרי פטירתו של מורה ורבה ר' שמעון שקאפ זצ"ל בגרודנא, נשארה בווילנא. כן נשארו בווילנא ישיבת לובאוויטש, ישיבת מהרש"א (אוסטראה), ישיבת פינסק והישיבה דראדין, ובראשה הגאון ר' מענדיל זאקס שליט"א, וישיבת ברנוביץ פנתה אל העיד טראקי ובראשה הגאון ר' אלחנן וסרמן שליט"א. רובן של הישיבות שנזכרו נמצאו בעת הסיפוח הרוסי בגבול החלק הרוסי, והעברה ממקום זה למקום התורה בווילנא לא היתה קשורה באמצעים יתרים, כמו ישיבתנו, "ישיבת חכמי לובלין" שעוד נשארה בתחום הכבוש הנאצי התחילה לסבול צרות ועינויים כבירים ורק יחידים, שרידים, מעונים וסובלים שניצלו בדרך נס ונסו לחבל הרוסי, נמלטו ובאו לווילנא. אז החילנו לארגן ולסדר את הישיבה שלנו בהנהלתי ובעזרתם של הרב הגאון אברהם מרדכי הערשבערג, שליט"א, והרב הגאון ר' פנחס הירשפדונג, שליט"א (ואשר נמצאו כעת בקאנאדא). כעבור ימים מספר החלה הישיבה בפעולות התורה שלה, "שעורים" נאמרו בה מדי יום ביומו, וכדומה. הישיבה המשיכה את מנהגה ושיטתה כבימים מקדם. בקש בקשנו לשבת בשלוה וחנה קפץ עלינו רוגזה של שיטת הכסף. הממשלה הליטאית נמלכה והחליטה שהזלוטי הפולאני שויו לא נחשב עוד לכלום, ולעומת הליט הליטאי כמוהו באין. דבד זה הרגיז הפולאנים וערכו הפגנה ננד הליטאים וקרעו את רגלם מעל בית העיריה, וכנהוג בענינים אלה:
מן "הגוים" החל וביהודים כלה.. השלטונות הסובייטים אמנם רצו לנצל את ההזדמנות הזו לטובת מדיניותם, להראות לעין כל כי אין הליטאים יכולים להחזיק מעמד פוליטי ומשטר בווילנא, אולם למחרת עלה ביד הליטאים להשקיט את הדוחות ולהשיב את המשמר על מקומו. לאחר שהושב ה "סדר" על כנו התחילו צרות חדשות, הפעם החלה פרשת פורענותא חדשה - פרשת ה "גבולים". והתקיים בנו "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".. אלה שנשארו ברוסיא התחילו לקנא בנו, ביושבי ווילנא, אשר נחלצו מגן העדן הרוסי. (הליצנים היו מתלוצצים:
למה נקרא שמה גן עדן, כי אין בה לא אכילה ולא שתיה וכו', וכן קראו עליה את הפסוק:
"גפרית ומלח שרפה כל ארצה", לאמר:
היו מחלקים לאוכלסיא רק גפרורים, מלח, ונפט..) "הגיהנום" על הגבול היה נודא מנשוא. אנשים למאות ממש נקפאו מקור בימי החורף הנורא בחבותם לגאולה. החילנו לטפל ב "פדיון שבויים" ולהוציא את בחורי הישיבות משם. שומרי הגבול גם מצד זה וגם מצד זה התיחסו אל הפליטים באכזריות נוראה. כנראה שנדבק בהם קצת ממעשי הנאצים חבריהם באותה שעה... ... לאט לאט התחילו החיים לזרום במהלכם התמידי. ה "דזוינט" תמך בנו (שני דולרים לשבוע לכל פליט) והשאר קבלנו מתמיכת אמריקה ע"י ועד הישיבות. ] ולאחר שוילנה נספחה שוב ע"י הסובייטים, ותמיכת ה "דזוינט" נפסקה היינו נתונים פתאום לחרפת רעב ממש, ואלמלא שבאו לעזרתנו היהודים הליטאים מווילנא, ומליטא, היהודים הפשוטים ההם, אשר לא יפלו בין יהודי ליטאי ליהודי פולאני - ואבדנון.] כמובן שבשעות הפנאי כשלא למדו תודה ביומא דמפגרי רבנן כמו במוצאי שבת אחר סעודת, "מלוה מלכה" ועוד כמה הזדמניות שכאלו, היינו בני הישיבה יושבים ומספרים על כל מה שעבר עלינו. ועד שלא שמעתי את קורותיהם של האחרים חשבתי כי אני ואחי הם שסבלו נוראות עד בואנו הנה. והנה מה ששמעתי מפי חברי בישיבה הראוני לדעת כי לא היינו "בני יחידים" בצרותינו. ורק אחדים מן הדברים המסופרים יבואו נא בזה:
חורבן ורשה
הרב הערשבערג אחד מהר"מ של הישיבה שלנו, שהיה בווארשה בבל ימי המצור לא פסק מלספר ומלתאר את החיים של הנצורים. אני כבן ווארשה יכולתי לתאר לעצמי את הדבדים כמו שקרו. בבוקר היה רחוב עומד ובערב נמחה כבר אותו רחוב מתחת שמי ה'. זרם החשמל פסק, המים נסתתמו. לא היה מה לאבול או לשתות. והנה:
אדם עוזב לדנע את ביתו ושב אליו ומוצא בי בל המשפחה נשמדה כלי שנשאר זבד ממנה. ובבל זאת בשנודע בי במקום אחד נפצץ מחסן של קישואים, רצו האנשים תחת מבול הפצצות ומטר האש והגפרית לחטוף מכל אשר תמצא ידם מן הקישואים הירוקים ההם.. גדול היה יותר באב הרעב מבאב ההפצצה! וכן רצו האנשים באותה האנדרלמוסיא בשנתכו על ראשם אש-המות וחצי ההרס, לשאוב להם מי הנהר ווייכסל.. ולא כל אחד מן הרצים לדלות מים זכה לשתותם כי דמו נתערב בימי הנהר הנהרג זבח ד' אמותיו ונקבר על מקומו.. כל וואדשה הפכה לבית קברות. כן ספר ע"א האדמו"ד הגאון הקדוש מגור, שליט"א,. (הנמצא כעת בארץ ישראל). האדמו"ד שליט"א להבדיל בינו ובין המתים, ישב אל השלחן בחברת חתנו בן אחיו, היקר מפז, איש צדיק הולך בתומו ד' יצחק מאיר אלתר ז"ל ועם משמשו בקודש ד' שמחה ווארשאוויאק, ופתאם נפלה פצצה שריסקה את חתנו ואת משמשו ועיני האדמו"ד שליט"א רואות בשרפה אשר שרף ה', ורק בחמלת ה' עליו ניצל האדמו"ד שליט"א לבד. הי"ד של הקדושים וה' יאריך שנותיו של האדמו"ד שליט"א. וכך מסר לי נ"ב פ"ש מבית הורי אדוני אבי מורי ורבי ר' יעקב יוסף שליט"א, ואמי מורתי האשה הצנועה המשכלת מרת ביילה תחי' ושתי אחיותי מרת דבורה ומרת מאלע תחי'. (יזכני ה' שנתראה פנים אל פנים בבוא השלום לעולם). כאשר בא לראות איפה אני נמצא מצא את ביתנו הרוס למחצה וזאת אומרת, שתי הקומות העליונות נחרבו) אולם את משפחתי מצא בחיים. ואדוני אבי יחי' מסר לו בדמעות שליש שהוא השיאני לנוס מווארשה, ולא שמע עד הנה, ומי יודע אם היטיב לעשות בעצתו זו, ואם אני בחיים חייתי. ועוד מסר לנו על מיתתה הטראגית של האשה הצנועה, העסקנית המפורסמת מרת בלומה שיינדל הענדלעס שנמצצה, ע"י האכזרים, הי"ד. כן נודע לי לצערי כי דודי היקר באנשים, הלמדן המופלג איש האשכולות ד' מענדל ראטענבערג, זצ"ל נהרג יחד עם זוגתו, ה"ה דודתי היקרה, החסודה והצנועה. הי"ד.
פתח האידך תלמיד ישיבתנו מר מאיר מנדלסון ואמר אתה ספרת דברים על מה שקרו לאחרים אבל אני אספר מה שעברו עלי ועל צוארי. ביתנו הופצץ ע"י פצצה מאוירון. כל משפחתנו הגדולה נהרגה. קורה אחת מן קורות התקרה נפלה עלינו, עלי ועל אבי ר' מנוס. נפצענו, כנראה לא קשה. גם אחת מאחיותי נפצעה בפניה, וכאשר הבהילוה לבית החולים פגע בה עוד כדור והרגה. הי"ד. (כיום נמצא הוא בארץ ישראל ואביו נמצא בשאנכאי)
החורבן של עיירות קטנות
כמו כן לא חסרו עוד מקרים שסופרו לנו, אשר הראו בעליל על היחס בין הפולאנים ליהודים ומשניהם אל הנאצים.. ספר תלמיד אחד ושמו וויטלזון מוואדשה. הוא היה עד ראיה לדבר זה. כשנתפסו לעבודת פרך ע"י הנאצים, עבר פולאני ולעג ליהודי המובל לעבודה, בצעקו:
"זשידזשע, מושעס פדאצאוואט", כלומר:
כן, יהודי אתה מוכרח לעבוד. היהודי לא ענה, והקצין הנוהג בחבורה שאל את היהודי מה אמר לו הפולאני. ספר היהודי לתומו כי הפולאני מהתל בו על שהוא צריך לעבוד בעבור הממשלה הנאצית. אז תפסו לו לפולאני שיעבוד אף הוא. כאשר עמדו ועבדו יחד הפולאני אצל היהודי, רטן הפולאני אליו:
חכה יהודי עוד תבוא שעתך ושעתו. הבין הגרמני שהפולאני זלזל בו ושאל את היהודי שיתרגם לו את דבריו. לא רצה היהודי לחזוד על דברי הפולאני. אולם באשר קבל היהודי מכה עזה על פניו בחרבו של הממונה דברו-יתר הנאסרים על לבו שיספר מה שהפולאני אמר. הוא תרגם את דבריו. ואז צוה לפולאני לחפור לו קבר, והעמידו פניו לעבר הקבר ירה בו מאחוריו והשליכו אל הבור ופקד על יהודי להטמינו בעפר,
תמונה ממה שעבר על היהודים בעיירה קטנה נתן בצבעים בהירים הרב הגאון ר' פנחס הירשפרונג, שליט"א, מנהל הישיבה שלנו, וכך ספר:
כבר באו אלינו ידיעות מרגיזות על השחיטה שערכו הנאצים בעיירה סאמבור, איך שהרגו חמש מאות יהודים ובתוכם הראב"ד הגאון הקדוש ר' צבי בלאזער, זצ"ל, הי"ד, שהאכזרים ריטשו את בטנו. כאשר נכנס הנאצים אל עירנו, דוקלע, בזו את כל הבתים ופקדו על היהודים לעזוב את העיר במשך שעה אחת, וילכו באשר ישאם הרוח. הדבר היה בערב יו"כ, וזה היה מן נמנע לעזוב את העיר. שמתי את נפשי בכפי ובאתי אל המפקד להתחנן לפניו שיתן לנו ארכה לימים אחדים. "מצאתי חן בעיניו", ונעתר לבקשתי. אולם הוא אסר אותי ואמר לי, שבאם לא נעזוב את העיר בעוד יומים יהרגוני. קבלתי על עצמי להיות הערבון ומסרתי את הפקודה ליהודים. אולם כשנאסרתי העבדוני בעבודות בזויות אפילו ביום הקדוש. ואלמלא שהשתדל לטובתי כומר פולאני אחד היו הורגים אותי, ובהשתדלותו שחררו אותי לשעות אחדות כדי שאלך להאיץ ביהודים לעזוב את העיירה. ואז נמלטתי גם אנכי לרוסיה, ובאתי אח"כ לווילנא.
ועוד ספר תלמיד אחד, ומנחם זינגער שמו, בן הרה"ג מאסטרובה-מזוביצק. רק הוא לבדו נשאר מכל העיר. בעון בית אשר נשרף והעלילו על היהודים שהם שרפו אותו הוציאו להורג את כל אנשי העיר, אנשים ונשים וטף. אפילו על יונק בן שבועיים לא חמלו. תפסוהו ברגליו והשליכו אל הנהר. התלמיד ההוא ניצל חוץ לדרך הטבע רק מחמלת ה' עליו. ומי יוכל לתאר את ענות נפשו בראותו חבורה גדולה של יהודים שנקברו חיים, ובתוכם אחד מתלמידי ישיבתנו, ידיד נפשי היניק וחכים, בקי נפלא בש"ס בבלי וירושלמי, אילת אהבים מר יצחק מאיר טוראווער, מורשה, זצ"ל. הי"ד. ומן התמונות הנתונות בכאן נוכל לשפוט במעט מן המעט את נפשם (אם יש לבטא ככה) המזוהמת של הנאצים הארורים. כנראה שכל החלאה וכל הזוהמא שבשרי שחת התמזגו ליצור אחד נורא ואיום. כל השומע תסמרנה שערות ראשו. אין מלה שנוכל לתאר בה את הנאצים ההם שעוללו את הדברים האלה.
מעשה באוזים:
מאורע זה ספר ידידי מר לייבל נעלקענבוים, הנמצא כעת בניו-יורדק. בהעיר כעלם אסרו הנאצים מאה יחודים והכניסום למקום אחד. יצא עליהם אחד מלובש סינר ארוך לבן כמו רופא או קצב, יצא אליהם ומאכלת ארוכה בידו, ואמר אליהם:
יהודים היו נכונים אתם תלכו לשחיטתכם". כמובן שפרחה נשמתם על כלם. לקחו מהם אחד פרשו אותו אל חדר אחר, ואח"כ יצא מהחדר ההוא כשדם נוטף מהחלף, ולקחו עוד אחד בשורם:
הנה הדם היהודי נוטף מעל המאכלת.. וכן לקחו את השלישי. אחדים יצאו מדעתם מרוב פחד. ומי אשר עצביו נחושה ולא ישתגע? הלא למשמע אוזן יתפלץ הלב ותזדעזע הנפש... וכן עשו את כלם. מה קרה בחדר ההוא? הם שחטו אוזים ופקדו על היהודים למרוט את נוצותיהם של האוזים.. ולא היה די במשחק הזה. למחרת בא להעיר כעלם אחד מן הגדולים שבהם, הימלר או נערינג בעצמם ימ"ש ולכבודם נערך מטבח נורא בהעיר. אלף וחמש מאות יהודים נהרגו בטבור העיר.. המספר ניצל אך ורק, שלפני ימים מועטים קיבל מהנאצים מכות רצתח בראשו ולא יכול היה ללכת או לצאת מביתו.. כמו כן ניצל בדרך נס (אז, כי כיום ה' יודע איפה הוא נמצא) ידיד נפשי הרב הגאון, בקי נפלא בשני התלמודים, הרב יוסף בוים, שליט"א, מחבר ספר "בית המלך".
ועוד מעשה בעינים אריות עינים אריות כיצד? כשנכנסו הארורים לסארובנה ופגשו בידידי תלמיד ישיבתנו, יצחק טאפאלע, נטפלו אליו בטענה:
יהודי, יש לך עינים של אריי, ואסור ליהודי שתהיינה לו עינים כאלה. עמדו ורצו לנקר את עיניו. אמו שנפלה לרגלי חאכזר להתחנן לפניו והצליחה לעצור בו לרגע ממעשי התעתועים האלה, הצילה אותו, כי עד שהיא מפילה תחנוניה לפניו, עלה בידו לקפוץ החוצה מבעד החלון (שבדיוטח העליונה) ולהמלט על נפשו. הם ירו אחריו אולם לא השיגוהו. הוא נמצא כעת בשאנכאי, ואמו הזקנה וכל בני המשפחה נטלטו לרוסיה ושם נשלחו לסיביר ע"י השלטונות. על התעמרותם של האכזרים המנואצים יש להביא מה שספרו האחים פאסטאנ, עזריאל דוד ומשה, תלמידי הישיבה שלנו. הם היו עדי ראיה לאכזריות של הנאצים. פולאני אחד שנתפס התחנן לפני הממונה לחוס עליו כי יש לו אשה וילדים. הלה אמר לו לשבת. הפולאני לא הבין את דבריו והמשיך להתחנן בפולאנית. בער בו אפו של הנאצי והרגו. בראותם זאת, כמובן, שנפל עליהם פחד מות. הנאצים לקחו את שני האחים יחד עם עוד יהודים והתעמרו בהם שני ימים ושני לילות, באימם עליהם שיהרגו אותם עוד מעט, ושיתכוננו למותם. אולם זה היה רק משחק בדמם של היהודים. לבסוף, שבכבר נמאס גם על הרוצחים המשחק הזה. לקחום להם להאחים והשליכום אל הנהר בוג, באמרם, "חסים אנחנו על הכדורים להרוג אתכם, ואתם תמותו בנהר". אולם בשחותם בנהר (והם בחורים שלא יכלו לשחות בימים מימיהם) ובשמרם על חבילתם, שבה היו התפילין שלהם ניצלו ממות באופן היוצא מדרך הטבע. חוץ מזה עוד ירו בהם הנאצים בראותם שהם שוחים בנהר. רבים מן תלמידינו עברו בשחיה את הנהר ובאו אלינו, ומי ימנה מספר לאלה שנטבעו במי הנהר בוג, הי"ד.
הספורים האלה וכיוצא באלה לא עממו את רוחנו שהיה ער ומעודד ברוח התורה. ביחוד בליטא, בארץ הקטנה הזו שזכתה בימיה האחרונים להיות אכסניה של תורה ממש. באכסניה זו נשמעה קול התורה כל היום וכל הלילה. בארץ קטנה כזו היה מורגש מספר גדול כזה של תופשי תורה. הליטאים התייחסו אלנו באהבה ובחיבה. ואולם, אנחנו כאלו הרגשנו, בי גם כאן לא יבירנו מקומנו לזמן ארור, וכי עוד פעם נצטרך לנוד. ובשני דברים עסקנו מלבד לימוד התורה:
לעזור לקרובנו האומללים בשליחת חבילות מזון לווארשה, ובטיפול בעניני הגירה מווילנא.
בעניני הגירה עמדתי תיכף בקישורי מכתבים עם הגאון האמתי, שר התורה, מנהיג הלאום מרן אליעזר סילבר שליט"א מסינסינעטי, נשיא אגודת הרבנים ונשיא "אגודת ישראל", אשר שמעו הלך בכל המדינות, וביחוד בישיבתנו. אני התקשרתי אתו והוא אמנם נענה לבקשתנו ועזר לנו ביד רחבה בכל הדברים שנגעו לכלכלתנו בישיבה וגם בסידור ענין ההגירה, כמו השגת הוויזה ורשיון הנסיעה לארצות הברית. הרב סילבר נעשה לנו כאב וכפטרון והשתדל לעזור לנו בכל מה שאפשר. וביחוד השתדל הרב סילבר עבורי, וטרח הרבה בשבילי, ובפרט אחרי שהשיג מכתבים מיוחדים עבורי מהנרח"ע גראדזענסקי זצ"ל, וגם ששלחתי אליו ספרי.
ומה גדולה היתה שמחתי שזכיתי להסתופף בצל קורתו של הרשכבה"ג מרן ר' חיים עוזר גראדזענסקי זצ"ל. לא שעה אחת של קורת רוח בתורה בליתי בביתו, ואף הוא השתדל הרבה ובא לרוחתי לישועתי. עשרות עשרות מכתבים שלח לחוץ לארץ לטובתי, ובאמת אסיר-תורה הנני לזכרונו של אצילות נפשו הגדולה ולבו הרחבה לעזור לעמנו. ואז, לאחר החורף ההוא שבלינו בליטא בנעימות ובשלוה, באו ימי האביב שהביאו את מפלתה השלמה של צרפת. מפלה זו באה לנו כרעם מן השמים והדהימנו כמעט יותר מנפילתה של פולין. אנחנו תלינו כל כך הרבה תקוות בנצחונם של אנגליה וצרפת על הגרמנים, והנה באה הקאפיטולאציה המחפירה הזאת של צרפת וכל חלומותינו הטובים נתנדפו כמו בעשן. מלבד זאת פעלה מפלתה של צרפת כה על אנשינו, עד שרבים מהפליטים ממש יצאו מדעתם. אחרי המפלה הזאת בא "הסיפוח" של כל ליטא תחת הסובייטים, כתוצאה של איזו תואנה פוליטית, שהסובייטים התגוללו על הליטאים. וכשבאה כל ליטה תחת חסותה ומרותה של הממשלה הסובייטית בא הקץ לכל עונת השלוה שלנו.
יציאת רוסי'
אולם הקב"ה המקדים רפואה למכה, הקדים גם בעדינו רפואה ואח. בראות הצידים השונים שבליטא שעוד מעט והם יצטרכו לסגור את "עסקיהם", באשר שכל ליטא תיספח על רוסיא והיתה לאחת, והם היו נזקקים מאד לכסף. מה עשו השגרירים השונים? החליטו למכור רשיון נסיעות דרך לארצם לכל המשלם את מחירו ולכל הרוצה בו. ושגריר ממשלת הולנד עלה בעסק הזה. במחיר ליטים אחדים מכר וויזה למושבות ארצו כגון לסורינאם ולקוראסאא. על הרשיון היה הנקל היה להשיג רשיון נסיעה דרך ארץ יאפון, והקונסול היאפוני , "הכיר" בוויזה זו ונתן רשיון לעבור בארצו לארצות הברית, כדי משם להמשיך את הדרך למושבותיה של הולאנד. כן ראו כלם בזה אצבע אלקים כבי מתוך וויזה עלובה זו תצא תשועה גדולה ופורקן לכמה אלפי פליטים.
מצב הפליטים היה ברע. הממשלה הסוביטית אמנם "אצלה" מהוד האזרחיות שלה על כל הפליטים. אולם הפליטים ידעו כבר מן הנסיון כי אזרחיות זו גררה אחריה לרוב גירוש לסיביר ולכן כאשר הודיעו לנו כי עלינו לענות על שאלון המון שאלות הנוגעות לחיינו, לפני קבלנו רשיון עזיבה את הארץ (כי בכלל ידוע היה כי קשה היה לעזוב את רוסיא, במו לפנים את ארמ"צ) יראנו פן יקראנו אסון להשתלח לסיביר אולם מסרנו את גורלנו בידי שמים ואמרנו:
טוב, נסע אפילו לסיביר ובלבד שנחלץ מהמקום הזה, ובלבד שנסע, אולי נוכל סופ-סוף לעזוב את רוסיא. ולפיכך היינו עומדים כל הימים לחכות לתורנו ובלילה היינו הולכים לישון ותחת ראשנו מוטלת חבילה אחת של כל חפצינו ומה הם חפצינו? תפילים וסידור. לפחות שנוכל להניח תפילין בארץ נוד.
ענין זה נמשך כשלשה חדשים. בבוקר היו אומרים מי יתן ערב, כי בערב היו נפתחים הקונסוליות השונות. מדוע? סוד היח הדבר! הקונסוליות עבדו את עבודתן בלילות, "משמרות" ישבו.. ומשהיינו באים בלילה, עם פתיחת השערים היו אומרים לנו לכו ובואו בבוקר. בבוקר לכו ותבואו בערב. כן דחו אותנו , בלך ושוב ומחר אתן" אולם הדבר לא נמאס עלינו. הורגלנו כבר בזה. בינתים השתדלו בעדי הגאון סילבר, שליט"א, ואחי ארי' רדוטנגברג יחי' שו"ב מסינסינטי, והשיגו בעדי "דרישת רב" מאמריקה, אולם דדישה זו לא הוכרה ע"י הקונסול האמרקאי. והענין הלך ונמשך, ובה הורגלנו לצפיה זו עד בבוא סוף סוף הרשיון המקווה, וארץ רוסיא פתחה לפנינו את שעריה ואמרה לנו:
"קומו צאו מן המקום הזה" לא האמנו למשמע אזנינו ולמראה עינינו. הבטנו על ניר הרשיון והיינו כחולמים
והנה ראוי לציין את ענין הדולארים ברוסיא. הלא בידוע היו הדולארים בבחינת בל יראו ובל ימצאו. הנתפס ודולדים אתו נענש קשה, ואולם בהנתן לנו הוויזות, בקשו מאתנו דולרים ממש. על שאלתנו:
היתכן? הלא דולארים אסורים במדינה זו. התשובה:
כאן בבית הזה הכל נעשה בדולאדים. ממילא יצא שבמקום הצדק הרוסי שמה הורשה המסחר הבודגני בדולארים... ...
כמובן שאנכי בתור ר"מ של ישיבת חכמי לובלין" סידרתי קודם לכל בעזרתו של האדמו"ד קאליש מאמשינוב שליט"א שכל תלמידנו ישיגו את כל הניירות הדרושים שלהם:
וויזות יאפוניות, פספורטים פולאנים וכו'. ואלה שבעדם לא הושיגה ידי לסדר את עניניהם באופן זה, השגנו בעדם וויזות שוודיות ורשיון נסיעה לסין. באופן זה נצלו כל תלמידי ישיבתנו פרט לשנים שנשארו בווילנא. אלה שעזבו את רוסיא מקצתם נסעו לארץ ישראל ומקצתם לארצות הברית ולקאנאדא, ומקצתם נשארו בשאנכאי, ה' ישמור ויגן עליהם! מזלי גרם שלא אעזוב את רוסיא עד אשר אראה את בירת הארץ הקומוניסטית. ישבתי בה חמשה ימים. הימים היו ימי חנוכה וממקום שבתי במלון "מוסקבה החדשה" ממול הקרמל, הדלקתי נרות חנוכה שהעמדתים על סף החלון ואורם נשתקף ממול, בקרמלין. ולא מחו בידינו.. להיפך, הראו לנו כל אותו ידידות והראו לנו את ימרת העיר, במו קרונות התחתית, (סובוויים) וכו'. הקונסול האמרקאי במוסקבה הסכים לתת לי וויזה, בהשתדלותו של הרב סילבר שליט"א.
מעניין לציין שעוד כהיום נמצאו במוסקובה איזה מאות בחורים תופשי ביהמ"ד בצנעה. ועובדים ביום ולומדים בלילה דלא איברי לילה אלא לגירסא. ורשום בזכרוני היטב שפגשתי ביהודי אחד ושאלתי ממנו אודות מקום אחד להראות לנו. ובודאי הכיר שאנחנו מחוץ לארץ. ושאל אותי מאין אתם והשבתי לו מורשה. ושאלנו אם אמת שהיטלר הוא שונא-ישראל והורג יהודים (בודאי עכשיו אותו יהודי לא ישאל זאת). זאת השאלה מבליטה את מצב הדיבור והדפוס החפשי השורר בארץ החופש הלז.
וכן נמצאו ש"ס ביהמ"ד שיהודים מתפללים בבוקר ובערב וגורמן ג"כ שאותן יהודים עזרו כמה פעמים להפליטים שבאו למוסקבה ולא הי' להם מעות על הוצאות ונתנו למו. כן מכל פליט שפגשו שמה בקשו שיתנו למו מתנה סידור וחומש וציצית וכדומה. ויותר מזה השתוקקו אחד לוח לדעת זמני השנה. ושמענו ג"כ כי נמצאו יחידי סגולה אפילו מבין נערים אשר ממש במסירות נפש המה שומרים התורה בבל פרטותי' אפילו דקדוקי סופרים. ועוד לא כבה זיק החיים מהנשמה הישראלית.
אלה מסעי
ואז התחילה נסיעתי הארוכה זה מרחבי רוסיא הגדולה. אמנם זהו ענין רק לתיירים, לנוסעים מקצועיים לתאר את כל פרטי הפרטים של דרכם. מה אבוא לספר? כיצד שנסעתי ברכבת שנים עשר ימים ופגשתי את כל הגזעים השונים הנמצאים ברוסיא, או שאאריך את הדיבור על יופי הטבע הנהדרה בעברי ע"י האגם הארוך והרחב בשם באקאל, או אולי אספר על העשירות הטבעית והעניות המעשית המשמשות ברוסיא בערבוביא. או אזכיר "בירא בירזאן" "אידישע רעפובליק", מדינה ישראלית בלי ישראלים, וכל העצמאותם נבלמה בהאותיות יהודית על התחנה, בכתיבת שם העיר על השלט. ידעתי רק דבר אחד כי כל יום ויום העובר מקצר את גלותי ומקרב את גאולתי", ז. א. צאתי מאירופה. אף שלא ידעתי עוד מה מוכן בעדי בעולם החדש. אולם מכל הקודות אותי ואת חברי ידעתי כי אך טוב לי יותר מאשר לעזוב את אירופה העקובה מדם והמוטלת תחת עקבה של היטלר, ימ"ש. כי באותו זמן היתה גם רוסיא, כידוע, בעלת בריתו של השמן...
גדולה היתה שמחתי כשדרכו רגלי על אדמת יאפוניא. אז לא ידענו עוד כי עתידה ארץ זו להתקיף את ארץ החופש והדרוד אמריקה שאליה נשאתי את נפשי. ובאותה שעה עוד שמשה ארץ זו אכסניא לתודה וללומדיה. בקובה, למשל, נשמעה קולה של תורה, שנתיסדו בה ישיבות, מורכבות מאותן הישיבות שגלו, ולכל מקום שגלינו גלו גם הישיבות אתנו בהימים המעטים שבליתי ביאפוניה רכשתי לי רושם של ארץ פאנטאסטיס, הכל נראה לי כמו בתמונות שנראות על חבר. גם שם, כמו ברוסיא, שמשו בערבוביה מחסור ושפע, רעב ושובע... בארץ נמצאו פירות רבים ומשונים וכן גם ירקות למכביר, וגם שמה התחילו הרבה מן הפליטים שבאו לגור שם במעט להשתקע באותה ארץ. אף שה' יודע מה יהי' עתידם כעת? ירחם ה' עליהם ועל כל נפוצי בני ישראל אחינו בכל אתר ואתר.
ובראי לציין באן עובדה זו שקרה לי המראה על אופי ידוע שהשתרש בכמה יהודים מטיפוס ידוע. בל נירותי ותעודותי, כאמוד, היו בסדר נבון, ובכ"ז התגולל עלי הקונסול האמריקאי בקובה (קאבע) ביאפוניא ורצה דוקא לפסל את הוויזה האמריקאית שלי ובעזרת ה' סוכלה עצתו והוסרה מחשבתו והרשיון נותן לי לנסוע לארצות הברית. חמשה עשר הימים שבליתי בנסיעה על הים השקט עברו מהר וסוף סוף דרכו רגלי על ארץ אמריקה, הארץ של החופש האישי והדרור הפוליטי. וכאן מביע אני את תודתי עוד הפעם להגאון סילבר שליט"א מסינסינטי. אשר כאמור השתדל הרבה לרוחתי ולשועתי, ושבעזרתו יכולתי לסדר בדפוס את ספרי , "בכורי אביב" הניתן בזה לפני הקוראים.
ספרי "בכורי אביב", כאמור יצא לאור עם פרוץ המלחמה בשלהי שנת תרצ"ט, והכתב יד של הספר כבר הי' נסדר בשנות שבע עשרה לימי חיי, בעת למדי בישיבת חכמי לובלין המפוארה. ובהוצאה השניה הזו הוספתי כמה וכמה קונטרסים חדשים בעזרת החונן לאדם דעת. תקותי תעוררני בע"ה בי הוצאה זו של ספרי תתקבל ברצון מאת המעיינים וההוגים בו.