בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג
הקדמת המחבר · החיים והמשטר ברוסי'
בהגיענו לבריסק כבר ידענו אל נכון שעיר זו לרוסים תהיה. כאן שררו הם ה"אדומים" בכפם. העיר היתה מקושטה כלה בדגלים אדומים וכל צלמה היה כצלם עיר סובייטית, לא כמו במזריטש שבה עוד שמשו בערבוביא האדומים והנאצים. לאחר שעברה השמחה הראשונה על שנצלנו ממות בטוח עמדה לפנינו השאלה האמתית:
מה יהיה עכשו - תיכף לאחרי עבור הרושם הראשון הבטתי על סביבותי וראיתי כי בשום אופן לא אוכל להסתגל אל החיים "החפשיים" ברוסיא. האויר הרוחני היה מחניק מאד. אעפ"י שהחיל הרוסי הפשוט, היה ממש כאח לכל סובל ובמלה אחת "חבר" היית יכול לקנות את לבו לאהבה אותך, בכ"ז העיקר היה חסר כאן. הרוח היהודי. אמנם התיחסותם אל היהודים והפולאנים מן ההמון הפשוט היתה עד להפליא, בעיני ראיתי, למשל, כי בראות החיילים יהודי או פולאני נוסע בעגלתו הרתומה אל סוסו הדל הולך לאיזה מקום, היו הם ממש מסיעים אותם ובעירם על הרכבת של מסלת הברזל ומביאים אותם אל רוסיא התיכונה. אך ביום השני להיותי תחת רשותם של הקומונאים כבר עמדתי על טיבו האמיתי של הגן-עדן הסובייטי. אפילו ה"פועל" המיוחס במשטר ההוא סבל רחקות נוראה. בעד עבודת פרך של יום אחד קבל "משכורת" זעומה שהספיק לו מזון סעודה אחת, אחר עמידה בתור שלש שעות רצופות לקבל את המזון (וכן ראיתי כי הוא הדין בערים אחרות) כן ראיתי למשל את המכונה הדמוקראטית כיצד היא עובדת. מציעים לפני הבוחרים שני קומונאים שבין האחד לשני יש רק שינוי שם בלבד, ואומרים להם:
בחרו במי שתרצו. החיילים היו קונים מן כל הבא ליד, ואפילו "ארבע כנפות". הם היו אביונים ממש, לפי ביאור הגמרא. למה נקרא שמו אביון שתאב לכל דבר. הכל בא אצלם בחשבון, אפילו קופסאות נאפטוליתן... כשנשאלו אם יש להם תפוחי- זהב ענו ואמרו:
כן יש לנו הרבה בתי חרושת לכך.. ונוסף לתמימותם הילדותית של החיילים נמאסה עלי אותה הערצה האלקית שהוראתה ל"חבר" סטאלין. אותה הערצה עלתה על זו שהנאצים היו מראים לגבי מנהיגם. "סטאלין" אבי האומות היה, מושיעם וגואלם, החכם מכל החכמים, הטוב שבטובים, המצויין שבמצויינים, המהווה את כל המהווים. מי ידמה לו ומי ישווה לו. לגועל נפש היו כל התארים האלה. והיהודים הפשוטים שניצולו ממות בכתבם אל קרוביהם באמריקה ג"כ הזכירו את שמו של סטאלין בהערצה של שעבוד. זכירה זו באה אמנם לא באופן רשמי, אלא תולדה של הפחד המדומה היתה, שהתושבים הרגישו שמוכרחים המה להסתיר על רגשותיהם האמתיות בדברי חנופה כאלה למנהיג הסובייטים. ידעתי שבשורות מעטות אלו מן הנמנע היה לתאר כמו את החיים ברוסיא, אך במלים מעטות רציתי לתאר את הרגש והאוירה השוררים שם, והמבין יבין. החלטנו לנסוע ללוצק, ראשית מפני שהיו לנו שם קרובים, ושנית רציתי להשיג שמה את ספרי, בכורי אביב ששלחתי לדודי ר' יהודא גארדין הרב ממלינוב (סמוכה ללוצק). וגם בנסיעתנו זו ראיתי בעליל את המנהגים הרוסיים המופתיים. מגמתנו היתה לנסוע ללוצק, ועלינו לקרון הנוסע שמה, אולם בחצי הדרך נמלך הקרון ונסע לבאראנאביטש בכוון הפוך. אולם על טעות זו לא הצטערנו כלל וכלל. בבאראנביטש הגענו לשמיני עצרת וש"ת ובלינו שם בישיבה ביחד עם הגאון ר' אלחנן וואסערמאן, שליט"א. שמה, בתוך כתלי בית-הישיבה, שכחנו את העולם, את המלחמה, את הפוליטיקה והתפשטנו מכל הדאגות החמריות, והיו לנו באמת ימים שכולם טובים. מעניין לציין, אעפ"י שעוכרי ישראל, הייבסקים וכת דילם עם האינקביזיציה המודרנית שלהם השתדלו להטמיע את עמנו במ"ט שערי התבוללות, לא עלה הדבר בידם. אין לערוך את הנשמה היהודית האמתית... זה הראו לנו בעליל החיילים האדומים המעטים שבאו להשתתף בהקפות בבית הישיבה בליל ש"ת, למרות אי- נעימות שהיה צפוי להם אילו היו נתפסים. אגב, אציין פה עובדה אחת שקרה במזריטש:
טאנקיסט אחד ירד ממכונתו, נכנס אל הבית שבו התאכסנתי, תפס ממני את הלולב והאתרוג לברך עליהם. הוא רצה גם להתפלל בתפילין, אולם לא רציתי שהוא יסכן את עצמו במצוה כזו שאנו לא גרסנו אותה בחוהמ"ס בלאו הכי. במוצאי החג המשכנו את דרכנו ללוצק. מלבד שני הטעמים שנזכרו לעיל, אשר הניעו אותו לנסוע ללוצץ, היה עוד טעם נסתר אתנו:
לוצק היתה סמוכה לגבולה של רומניא, ואף אם העברה של הגבול היתה בחזקת סכנה, כי הרוסים היו יורים ב"בורחים" מגן עדנם, מצד זה, והרומאנים - מצד זה, בכל זאת החלטנו לנסות את מזלנו. אולם בבואנו ללוצק הוחוור לנו כי עברת הגבול אינה רק בחזקת סכנה, כי אם הנה בחזקת מיתה ממש, ר"ל. בקרנו, איפוא, את קרובינו:
וביחד את הרב גארדין מדינוב, ועוד כמה ידידים וקרובים. השגתי שמה טופס אחד מספרי זה והחילונו לטכס עצה מה לעשות עוד. החלטנו לנסוע לווילנא להתראות עם רשכבה"ג מרן ר' חיים עוזר גראדזענסקי, זצ"ל, שהוא היה אב ופטרון לי בעת ההיא, כדי שאשמע מפיו מה לעשות. ישבנו שם עד אחר השבת. בינתים נפוצו שמועות על הישועה הגדולה שרוסיא אומרת להביא לליטא - להגשים את חלומה של ספוח ווילנא לליטא. כמובן, ליטא תמיד חפצה בווילנא, אך שמתנה זו תנתן לה מאת הרוסים אחר שהם לקחוהו מפולין לא מצא חן רב בעיני מנהיגי המדינה. אולם אפילו הנשיא אנטונאס סמעטאנא בעצמו חשב, אם לא ירצה לקבל את ווילנא מידי הרוסים, הישמעו לו?! הלא בין כה וכה כבר עשו את ליטא לבית הקסרקטין של רוסיא. איך שהוא:
השמועות נתאמתו:
ווילנא נספחה לליטא. וגם בספוח זה ראינו יד ה', כי הרבה תלמידי הישיבות ניצולו ובאו לווילנא כפליטי חרב-מלחמה.