בכורי אביב (רוטנברג)· רבי משה רוטנברג
הקדמת המחבר · הדרכים המסוכנות
אותו לילה, האויר היה צח וצונן ואנחנו המשכנו את דרכנו. אשת מכירנו נתנה לנו אוצר יקר זוגי נעלים גדולות שיכולנו לנעל על רגלינו הנפוחות. ובאמת בנעלים האלו הרחקנו ללכת, כי הבאנו אותן עד לרוסיא. ומנהג ההליכה היה בזה:
בצהרים היו ההולכים מתחבאים ביערים ובכפרים, הולכים בצדי הדרכים, ואולם משהחשיך הערב היו המונים המונים יוצאים ממחבואיהם והיו הולכים כל הלילה, כי בלילה, נודע לנו אחרי הימים הראשונים של המלחמה, נחו האויבים מעבודת ההרס שלהם. ואעפ"י שהדרך היתה מסוכנה מאד, כי הכביש היה עלול תמיד להיות מפוצץ ע"י האוירונים וגם הפאראשוטיסטים היו מבקרים לפעמים קרובות את הדרכים ועושים שמות בהולכים, בכל זאת היו הדרכים יותר נוחות לבריחה בלילה מאשר ביום. הלכנו, איפוא, כל הלילה. לאור הבוקר, אחר הליכה של 25 מילים הגענו לעיירה בשם סטוציק. אמרתי עיירה - וצריך היה לומר, מה שהיית עיירה... כי כל העיר כמעט הרוסה, ולא נשאר אף אחד בה. לא מצאנו באותה עיירה אף פרוסת לחם לאכול. הבתים היו פתוחים וריקים מיושביהם. זאת היא תמונה בלתי נשכחת:
עיירה שנתרוקנה מיושביה!... ומשהאיר הבוקר נסנו מאותה עיירה חרבה ובאנו על יד איזה נהר רחוק מן הכביש, שתינו ורחצנו את פנינו והיה לנו היום לשינה. אחד מאתנו היה שומר בעוד שהשאר היו ישנים. אנחנו לא היינו האחרים שתפילינו נאבדו לנו בדרך עם כל הניירות והדוקומנטים שלנו. וקרה נס שליהודי אחד היו תפילין. בזוג תפילין הללו התפללנו כלנו בתור, אחד אחר השני. בטחוני כי תפלה כזו בתנאים מסוכנים כאלה עלתה לרצון, כי היא באה מלב שבור ורצוץ. האוירונים עפו מלמעלה על ראשינו למאות, אבל אנחנו צחקנו להם, כי ידענו שאין הם רואים אותנו, וביחוד כשאנחנו עשינו לנו "מקלטים" עשויי ענפים שהיו לנו כסוכה ארעית - אבל היא - הסוכה הזאת - היה לנו למחסה מזרם הפצצות יותר אולי מכמה "מקלטים" עשויי עשת וברזל. אנחנו רק הרגשנו את הפצצות אבל לא ראינו אותן. כלו עינינו מיחל לשעה שש, השעה שהמחבלים ימ"ש מפסיקים את עבודתם וחוזרים אל חנותיהם בשינתם של רשעים היתה לנו הנאה שיכולנו לצאת ממחבואינו ולהמשיך את דרכינו. אחר הליכה ברגל של כל הלילה הגענו לליקובה בעלות השחר. ליקובה היתה לפנים עיר גדולה והלכנו אליה כי גרה שמה אחות אבינו, דייצה בורנשטיין (ה' ישמור עליה אם נמצאת בחיים!) היתה לה טחנה וחשבנו שנוכל לשבת אצלה כמה ימים. אבל הכניסה לליקובה אי אפשר לתאר אותה בעט. כל הרחובות המובילים אל העיירה, היו מלאים הרוגים וחללים. אנשים ונשים וטף על בהמותיהם וסוסיהם. היו כלם כדומן עלי אדמות. עמודי הטיליגראף היו עקורים ומהופכים וכל המקום היה חורבן נורא. רצנו אל הטחנה, ומצאנו כי היא היא הרוסה, כנראה שהופצצה ממרחק מה, ובתוך הטחנה והבית אין אף נפש חיה אחת. לימים נודע לנו שדודתנו זו, שאליה נסנו, ברחה בעצמה על נפשה. בכל זאת הואיל ובאנו לליקובה אמרנו להיכנס לבית המדרש להתפלל בצבור. אסור היה לנו להתמהמה שם אף רגע כי הסכנה היתה גדולה, אבל איך לא נבקר בית-תפלה כשבאה הזדמנות לידנו. נכנסנו אל בית המדרש ומצאנו שם תלמיד של ישיבתנו ישיבת חכמי לובלין. אותו תלמיד, חברי משכבר ישב "שבעה" לזכר כל משפחתו הגדולה שנהרגה רק תמול ע"י פצצה, שהוא ניצול אז רק ע"י זה שיישב ולמד בבית המדרש. (אהה, מי יודע איפה הוא כעת) בחור זה שהמציא לנו תפילין להתפלל ונתן לנו לדרכנו סידור תפלה, הלך לחפש בעדנו פרוסות לחם ולא מצא בלתי אם לחם יבש וניקורים. מעניין שלמרות הצרות יכולנו עוד למצוא נוחם בספורים מעין אלה. ספר לנו הבחור מעשה שהיה:
בליקובה נבנה מקלט אחד חזק. תיכף הוציאו הפולאנים כרוז כי המקלט הוא רק לפולאנים ולנוצרים, ולא ליהודים. כל יהודי הבא למקלט למצוא מחסה בו, אמרו לו הפולאנים:
כלך לך מזה! המקלט הוא רק לנו, האריים הטהורים.. קרה מקרה שגם אשת הציר מצרפת היתה שם. אבל בעוד שהפולאנים לא נתנו ליהודים למצאו מחסה באותו מקלט, ירדה פצצה והרגה את כל החוסים בצל המקלט ארבע מאות איש בערך. והיהודים שישבו בבית-המדרש, או שהיו מחוץ למקלט נצולו. אצבע אלקים ראו כולם בזה. בעוד שישבנו ושוחחנו נשמע שוב רעש האוירונים וברחנו מהמקום ההוא מחוץ לעיר. ושוב ישבנו ביער ונחנו. משם ברחנו למזריטש. באותה עיר היו לנו קרובים. טרם שהגענו העירה מצאנו שהיער הוא כלו במצור והמלחמה נפוצה שם - זאת אומרת הנאצים ריכזו את אוירוניהם על היער בו נמצאה הקבלרייה הפולאנית. החיילים יעצו לנו לעזוב את היער. ובין התקפה אחת לשניה, כשכל היער בוער כלו, טעמנו מה שטעמנו ועוד היה לנו האומץ ללכת לחפש פרי אדמה ומים להשקיט רעבוננו. ומי יכול לשכוח תמונת יער בוער באש ועשן מחניק, ולאור היער הבוער, "פליטים" רצים להימלט על נפשם בעוד שמלמעלה משליכים עליהם כדורי- מות. פלוגה זו שעמדה ביער לשמור עליו נהרסה כלה, ולא נשאר ממנה אף אחד, ואנחנו המשכנו את דרכנו משם לשדליץ ומשדליץ למזריטש. במזריטש שעוד לא נהרסה, באנו אל בית דודתנו אחות אבינו מרת רעביל האלפערן. ראינו שבשום אופן, אפילו יגזור מות ר"ל עלינו, לא נוכל להמשיך הלאה, כי רגלינו היו נפוחות ובצקות וסרוקות מרוב הליכה. ואף על פי שגם מזריטש לא נשכחה ע"י המחבלים, ואף היא קבלה את טבילת האש שלה, ושתתה את קבעת כוס התרעלה, ובערך מאה יהודים נהרגו ע"י הפצצות, לא יכולנו בשום אופן להמשיך את דרכנו הלאה. אני נשארתי בבית הדודה מחוץ לעיר, ואחי ירד העירה. כשנהרגו האנשים ההם עמד אף הוא לעזור בקבורתם. אני חכיתי לו שעות רבות והוא עוד לא שב דאגתי לו היתה גדולה. ואולם לעת ערב שב הביתה עיף ויגע מרוב צרות ועבודה, ונפל והתעלף. בינתים משמשו ובאו ימי ראש השנה ת"ש, (שנה שת"ש בה כוחם של ישראל.) שמועות הגיעו אלינו שהגרמנים הולכים וקרובים אל העיר, ואנחנו כבר התייאשנו. לא היה מקום להימלט אליו אפילו אם יכולנו ללכת. החלטנו לא להמשיך את דרכינו ולהשאר שם.