בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק ששי הבא על יבמתו · דף נה.
בגמ' דשכן דבר ע"י קידושין וקרובי עצמו מה שקרא לאשת אח קרובי עצמו היינו שאין הקורבה בא מחמת אביו שהוא דור אחר כמו שחשיבא דודתו קורבא דאביו משא"כ אשת אח דהוא ואחיו דור אחד נינהו וחשיבין שניהם קורבא חדא ממש לפיכך חשיבא קרובי עצמו אשת אחיו ודוק:
שם ברש"י בד"ה ערירים ימותו כו' ואפילו יולדו להם לאחר מעשה רש"ל בח"ש לא הגיה בזה כלום והאלוף מהר"ר שכנא מחק אותו ובאמת אין צורך למוחקו דרש"י כתב כן כפי מסקנא דתלמודא דערירים ימותו להכי אתא וק"ל:
שם ברש"י בד"ה שפחה חרופה שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי כו' עיין במ"ש רש"ל בח"ש בזה שדבריו נכונים:
שם בתוס' בד"ה דיש לה בנים כו' וי"ל דבכולהו צריך קרא לאסור ולהתיר דלא נילפי מהדדי עיין במ"ש רש"ל בח"ש בזה ועיקר דבריו נכונים במה שרצה לתפוש את שינוייא קמא של התוס' דהוינא ניליף מא"א כנ"ל לדעתו אבל כבר אפשר לומר דהתוס' מתרצין עכשיו תירוץ מחודש דצריכין בכל חד וחד קרא דלא נילוף מדאידך והסברא בע"פ יהי' איך שיהי' דאפשר נמי לומר דהסברא נותנת שכולם שרי לאחר מיתה ולכך מצריכין קראי הכא ובאשת אב וכלתו ומאחר דאסורין גבי אשת אח ואשת אב וכלתו ה"א דה"ה בא"א וחמותו דאסורין בלאחר מיתה כמו לפני מיתה מאחר דהסברא כבר הוא סתורה ולכך מצריכין קרא בא"א להתירו לגמרי ובחמותו שלא ידון בשריפה מיהת אבל מאיסורא דלא מיעטיה קרא מאחר דהסברא של היתירא כבר נדחה ונלמד סברא חדשה לאסור ודוק: