בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק ששי הבא על יבמתו
דף נג:
ברש"י בד"ה בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה דא"א לפרש דהאי ולא חילק בין ביאה לביאה השנוי בסיפא דמתניתין יהי' פירושו כמו השנוי ברישא דמתניתין דא"כ לא היה צריך לחזור ולמיתני הואיל וכבר תנא ליה ברישא ותני אחריו וכן הבא כו' והא דלא פירש הרישא בין כדרכה לשלא כדרכה והסיפא אהעראה היינו משום דניחא ליה לפרש הרישא אהעראה הואיל והוזכר לשם העראה בפירוש וזה היתה טעות הסופרים הנזכרים בתוס' וק"ל ורש"ל בח"ש הגיה ברש"י גירסא אחרת ואין צורך ופירוש שלא כדרכה היינו ששוכב עמה בפי הטבעת בנקב שמוציא בו הרעי וכתבתי זה כדי להוציא מלבן של טועים שפירשו שלא כדרכה היינו ששוכב עמה פנים כנגד אחור אע"ג שמשמש בבית הרחם וזה טעות גמור וטעותם מבואר בהא דפירש"י לקמן דף נ"ט ע"ב ורבעה כלב כופרי מאחוריה שלא כדרכה דאי כדרכה לא גרעה כו' ש"מ דאף מאחוריה נקר ביאה כדרכה כשמשמש עמה בבית הרחם ומלבד זה מבואר ג"כ לקמן באותו עמוד ששלא כדרכה היינו כמו שפירשתי והוא פשוט וחרפה הוא לנו להאריך בו רק כתבתיו להוציא מלבן של טועים כנ"ל:
שם בתוס' בד"ה ולא חילק כו' ונראה לר"י שהסופרים טעו וכתבו איפכא ר"ל שכתבו כמו שהוא באמת לפנינו אבל רש"י בעצמו באמת פירש הרישא אשלא כדרכה וסיפא אהעראה והוכרח לשנות בפירושן מטעם שכתבתי לעיל ברש"י והסופרים שטעו וכתבו איפכא כתבתי לעיל במה שטעו וק"ל:
שם בתוס' בד"ה שאנסוהו גויים וכו' מאי פריך מרבא דאמר אין קישוי אלא לדעת כו' דאין זה אונס כו' הוצרכו לעשות פירוש על דברי רבא שלא תדחה הפירוש של התוס' דא"כ לא יתפרש דברי רבא כלל למה אמר דאין אונס והם מכריחין אותו להתקשות שרוצים להורגו אם לא יתקשה עז"א דפירושו הוי כשאונסין אותו בסתם אין כאן אונס כו' אבל מ"מ לא מקשה איהו כלום דלוקמי אגין שמכריחין אותו בפירוש לבעול ע"י קישוי ואם לאו יהרגיהו וא"כ לא מקשה מידי וזה עיקר ואמת וק"ל:
דף נד.
בגמ' ויבם ביאה גומרת בה וכו' ויבמה בעל כרחה מתחילה דריש לשון ויבם הכתוב בתורה שהרי כתיב ולקחה לו לאשה ויבמה ואח"כ דריש דכתיב ויבמה והי' לו לכתוב ויבם מדכתיב ויבמה ש"מ בע"כ וכן מבואר לעיל דף ח' ע"ב ע"ש:
שם בגמ' נים ולא נים תיר ולא תיר כו' התוס' בפ"ק דתענית מסקו דמוכרחין לפרש דאיירי בתחילת השינה כשמתחיל לישן וצריכין תרוייהו דאי הוי אמר נים ולא נים לחוד ה"א דתיר הוי טפי מנים ואי הוי אמר תיר ה"א דנים הוי טפי מתיר הילכך צריך תרוייהו עכ"ל שם דף י"ב ע"ב ע"ש שדחו פירוש אחר שם בתוס' בד"ה אין אונס לערוה כו' ומהדר ליה התם דחשיב שפיר נעבד באונס כו' כ"כ התוס' בשמעתין דהתם בע"ז פרק ר' ישמעאל דף נ"ד ע"א ע"ש אע"ג דבפשטא דשמעתין דהתם לא משמע הכי ע"ש:
שם בתוס' בד"ה מה לאחות אב ואחות אם הקשה ריב"ן דמאחות אב ואחות אם ניליף איסור הבא מאיליו כו' עיקר הקושיא הוא דלא ניצרוך כלל ללמד במה הצד כמה שמסיק הגמ' רק דניליף קצתן מזה וקצתן מזה ואז לא ניקשה פירכא כל דהו כמו שדרך ליפרוך על דבר שנלמד במה הצד כדקיי"ל דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו ומסיק דאכתי איכא למיפרך מה להנך שכן שאר ואותה פירכא חשיבא פירכא גמורה ודוק ועיין במ"ש רש"ל בח"ש שריב"ן לא ס"ל כשינוייא בתרא דתוס' בדיבור שבדבור שלפני זה ע"ש:
דף נד:
בתוס' בד"ה אלא רמז ליבמה כו' דכיון דשריא רחמנא כו' התוס' באו לתרץ דלא תיקשי מאי דעתיה דמקשה מהיכי תיתי לן למישרי בחיי בעלה מאחר דאשת אח מיתסרא בכרת וא"כ בוודאי כל עוד שאין לנו מקרא מפורש להתיר לא נתיר אותה ובחיי בעלה לא מצינו שום רמז להתיר ובוודאי באיסורה עומדת ע"ז מסקו דהוי ס"ד למשרי מדמצינו דהתורה התירה לאחר מיתת האח א"כ בחיי בעלה ג"כ מותרת והיינו משום דלא מסתבר כו' אי לאו דמוכח קרא בהדיא ולכך גם כאן ביבמה לא נאמר דעשה דוחה לא תעשה אלא נאמר דהאיסור דאשת אח היינו דוקא ביש לו בנים וההתירא דיבמה איירי באין לו בנים ולכך שריא בלאחר מיתה וא"כ ה"ה בחיי בעלה לא מיתסרא כלל מאחר דאין כאן איסורא כלל דאשת אח וזה הי' נלמד מההיתירא דלאחר מיתה דמאחר דאנו רואין דשריא לאחר מיתה א"כ בוודאי קרא דאיסורא דאשת אח איירי ביש לו בנים כי היכי דלא נצריך לומר דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ ממילא נמי בחיי בעלה שריא כן מוכרחין לומר ולפרש דעת התוס' בזה אף שאין דעתי נוחה בלישנא דידהו מה אעשה ודוק:
דף נה.
בגמ' דשכן דבר ע"י קידושין וקרובי עצמו מה שקרא לאשת אח קרובי עצמו היינו שאין הקורבה בא מחמת אביו שהוא דור אחר כמו שחשיבא דודתו קורבא דאביו משא"כ אשת אח דהוא ואחיו דור אחד נינהו וחשיבין שניהם קורבא חדא ממש לפיכך חשיבא קרובי עצמו אשת אחיו ודוק:
שם ברש"י בד"ה ערירים ימותו כו' ואפילו יולדו להם לאחר מעשה רש"ל בח"ש לא הגיה בזה כלום והאלוף מהר"ר שכנא מחק אותו ובאמת אין צורך למוחקו דרש"י כתב כן כפי מסקנא דתלמודא דערירים ימותו להכי אתא וק"ל:
שם ברש"י בד"ה שפחה חרופה שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי כו' עיין במ"ש רש"ל בח"ש בזה שדבריו נכונים:
שם בתוס' בד"ה דיש לה בנים כו' וי"ל דבכולהו צריך קרא לאסור ולהתיר דלא נילפי מהדדי עיין במ"ש רש"ל בח"ש בזה ועיקר דבריו נכונים במה שרצה לתפוש את שינוייא קמא של התוס' דהוינא ניליף מא"א כנ"ל לדעתו אבל כבר אפשר לומר דהתוס' מתרצין עכשיו תירוץ מחודש דצריכין בכל חד וחד קרא דלא נילוף מדאידך והסברא בע"פ יהי' איך שיהי' דאפשר נמי לומר דהסברא נותנת שכולם שרי לאחר מיתה ולכך מצריכין קראי הכא ובאשת אב וכלתו ומאחר דאסורין גבי אשת אח ואשת אב וכלתו ה"א דה"ה בא"א וחמותו דאסורין בלאחר מיתה כמו לפני מיתה מאחר דהסברא כבר הוא סתורה ולכך מצריכין קרא בא"א להתירו לגמרי ובחמותו שלא ידון בשריפה מיהת אבל מאיסורא דלא מיעטיה קרא מאחר דהסברא של היתירא כבר נדחה ונלמד סברא חדשה לאסור ודוק:
דף נה:
ברש"י בד"ה קיחה קיחה כי יקח איש אשה ובעלה ומהכא ילפינן קידושי ביאה ר"ל מפסוק הזה נדרש קידושי ביאה וכמו שהביאו התוס' גמרא דקידושין מדכתיב ובעלה ורש"י לא בא לומר רק דשפיר דרשינן לשון קיחה לקניין ביאה מאחר שאותו עניין נדרש לקידושי ביאה והתוס' מתרצין למה לא דרשינן קניין ביאה בעצמו מקיחה קיחה ע"ש:
שם בתוס' בד"ה אתיא ביאה ביאה כו' מהא דאמר בסוף הנשרפין דבר הבא כו' כצ"ל והוא בדף פ"ד ע"א ע"ש בתוס' שמבואר ג"כ וזה שמסקו דלא ילפינן חילול חילול מתרומה כהן העובד באנינות ר"ל דקאמר התם דניליף בג"ש דכהן העובד באנינות יהא חייב מיתה ממה דמצינו בו לשון חילול ובתרומה כתיב ג"כ לשון חילול ולא יחלל וכתיב בו מיתה וע"ז מסיק דלא כתיב לשון חילול בכהן הדיוט העובד באנינות רק דנדרש מכלל מדכתיב בכהן גדול משא"כ הכא דדרשינן ג"ש דביאה ביאה לפרש לשון ביאה דהיינו העראה וממילא קאי הדיוק הא דור שני לא יערה וזה לא שייך התם כלל דלשון חילול הכתוב בכ"ג לא שייך למידרש ולפרשו כלל ודוק:
שם בתוס' בד"ה קיחה קיחה כו' דלא איירי בקיחה דביאה אלא בסתם קידושין כדאמר התם בעל לוקה משום לא יחלל ש"מ דלשון לא יקח לא נדרש לקידושי ביאה כלל ודוק:
דף נו.
דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד האי מזיד אינו ר"ל כמו מזיד דמתניתין דשם פירושו שמכוין לשם זנות ולא לשם מצוה וכאן א"א לפרש כן דא"כ אינו מרובה יותר מביאת שוגג דלא עדיף מיניה אלא כאן פירושו שהוא יודע שהיא יבמתו ואינו שוגג וקמכוין לשם מצוה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה לדברים האמורים כו' ולא פליגי אלא בביאת שוגג כו' ומה שקבע כו' עניין בפני עצמו הוא ולא קאי כלל למה שכתבו לפני זה רק דבר מחודש כתבו כאן בפשטא דשמעתין:
שם בתוס' בד"ה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דאכלה ע"י ביאה ר"ל דבלא ביאה ודאי לא אכלה דחשיבא כאלמנה אחרת כל זמן שלא יבמה היבם דלא עדיפא מארוסה דאינה אוכלת וביאה זו שכתבו התוס' היינו ביאה גרועה כמבואר בתוס' בדיבור שלפניו וזה כתב רש"ל בח"ש:
שם בתוס' בד"ה ממזרת ונתינה לישראל פסלה כו' התוס' שייך במתניתין דריש פירקין והיינו בפסקא דמתניתין וכן הבא על אחת מכל העריות כו' וק"ל:
דף נו:
בגמ' משום טומאה אין משום זונה לא אלמא באונס לא קרינא בה זונה אין זה לשון קושיא רק דהאמת כן הוא דאין לוקה עליה משום זונה מדקאמר דלוקה עליה משום טומאה מיהא ע"ז מקשה דברייתא לא קאמר רק דהיא אסורה בלאו הבא מכלל עשה ואינו אלא בעשה וא"כ ליכא באונס שום מלקות וע"ז מתרץ רבה דהכל היא בכלל אשר הוטמאה כו' ולשון זה דקאמר ולאו הבא מכלל עשה עשה אינו מלשון הברייתא רק מלשון המקשה הוא דקא מסיים למילתיה ולשון הברייתא אינו אלא עד ואיזו זו אשת כהן וכן שנוי הברייתא בכתובות דף נ"א ע"ב ע"ש:
שם ברש"י בד"ה אשלא כדרכה כו' וגמר ביאה ביאה מיבמה דמרבינן בה ולקחה שלא כדרכה ורש"ל בח"ש מחק את כל זה וטעמו מבואר שם דבאמת שלא כדרכה בעריות לא אתי מיבמה אלא מהא דכתיב גבייהו משכבי אשה וכמו שמסיק בגמ' ואני אומר דאין למוחקו דרש"י כתב כן לדעת התרצן הזה דא"א לומר דלדידיה דכל העריות נלמד אשלא כדרכה ממשכבי אשה דא"כ לא ה"ל לתנא לתלות ביבמה ולומר וכן הבא על אחת מכל העריות כו' כיון דעיקר דרש שלא כדרכה גבייהו כתיב וכמו שהקשה המקשן אח"כ באמת ולכך צריכין לומר דהמתרץ הזה דעתו היה דבעריות נלמד שלא כדרכה מיבמה מג"ש דביאה ביאה דגבי חייבי לאוין כתיב לשון ביאה ומשם אתי לכל עריות דכריתות ומיתת ב"ד במכ"ש וביבמה מרבינן שלא כדרכה מדכתיב בה ולקחה כדלעיל דף נ"ד ע"א בגמ' והמקשן מקשה דעיקר משכבי אשה בעריות כתיב ולא צריך ללמדו מיבמה ודוק:
שם ברש"י בד"ה אלא מאי וכן אלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט כו' הא דהוצרך לפרש דקאי אחייבי לאוין דכהונה היינו משום דעיקר דינא דמתניתין לא אשמעינן רק בפסלות דכהונה שפסולה לכהונה בביאה זו משום זונה וזה לא שייך בשאר חייבי לאוין כגון ממזרת ונתינה דהא הן פסולות ועומדות מלינשא לכהן ולפוסלה מתרומה דבי נשא לא שייך בהו משא"כ באלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט דשייך לפוסלה בביאה זו מתרומה דבי נשא אם היא בת כהן ואע"ג דשייך בה ג"כ בשאר חייבי לאוין כגון בת ישראל לנתין ולממזר דמיפסלא מלינשא לכהן מ"מ מאחר דלא שייך בכל חייבי לאוין כתב רש"י חייבי לאוין דכהונה שהן שנויין בראשונה במתניתין והתוס' מקשו על רש"י דלא מצי קאי כלל אחייבי לאוין דכהונה ע"ש אבל ודאי דעתו של רש"י אינו אלא כמ"ש ולא בא למעט שאר חייבי לאוין בריבוי ובלימוד זה וק"ל או אפשר דרש"י כתב חייבי לאוין ראשונים השנויים במשנה דהיינו חייבי לאוין דכהונה וה"ה דקאי לסתם חייבי לאוין ומהר"ש כתב דרך אחרת בזה:
שם ברש"י בד"ה ר"א ור"ש כו' כדכתיב לא יחלל שני חילולין כו' עיין בח"ש מ"ש רש"ל בזה ובסנהדרין פרק ד' מיתות דף נ"א ע"א כתב רש"ל יותר ע"ש:
שם בתוס' בד"ה מאי וכן כו' דעיקר חידוש דאונס ורצון לא הוי אלא בא"א היינו משום דמצינו דהתורה התירה לישראל באונס ולא נחשבה זונה ולעניין כהונה תחשב זונה באותה ביאה ואפילו אם נתאלמנה אסורה לכהן הדיוט וק"ל:
דף נו.
ברש"י בד"ה דלית לה פתרי כו' הש"ס הוא דקבעי לה כו' ושבוש הוא כו' לכאורה נראה לפרש הא דאמר שאין יודע לפרשה דר"ל שר' יוחנן בעי בעיא ואינו יודע לפרש דבריו היכי בעי ולפי"ז ודאי תימא גדולה הלא אף שנאמר דתלמודא אסיק לה הלא אינו אלא פירושו של דברי ר' אושעיא דאמר דלית לה פתרי וא"כ ממ"נ עד היכן מפרש דברי רב אושעיא אם מפרש לה דיודע ר' אושעיא דר' יוחנן בעי אליבא דר"א בן יעקב רק שהא דאמר ת"ש לא ידע א"כ לא שייך לומר דלית לה פתרי שאין יודע לפרשה דהא יודע שפיר לפרש דבריו ואי לא קאי רק עד אלא אליבא דהאי תנא דתנן ר"א בן יעקב אומר והיינו דרב אושעיא לא ידע לפרש דהא לדברי רבי יהודא ולדברי ר' יוסי אינה בעיא כלל א"כ קשה מה שהקשה רש"י אפירוש השני דהא ממ"נ נפשטה האבעיא לסברת ר' אושעיא בין לר' יהודה בין לר' יוסי וא"כ למה אמר לעיל דלא פשיט ליה הא בוודאי פשיט ליה ונ"ל דמוכרחין לומר דהא דקאמר שאינו יודע לפרש היינו ר"ל דאין ר' אושעיא יודע לפרש ולפשוט את האבעיא של ר' יוחנן וא"ש כפשוטו שלכך שתק שלא ידע לפשוט את האבעיא כלל כך הוא לפירוש הראשון של רש"י ומאי שמסיק בגמ' למאן אי לר"י כו' קאי אליבא דרב יוחנן שבעי לה וקאמר המקשן למאן בעי לה להאי אי לר"י כו' אבל רב אושעיא לא ידע מידי מזה ולכך צריכין אנו למחוק הדלת של דלמאן הכתוב ברש"י בפירוש הראשון ומציין הגמ' במילת למאן וכו' ודוק ולפי פירוש זה בוודאי הי' אפשר לומר דכולה מילתא הן הנה דברי רב אושעיא רק שרש"י לא רצה לחלק לישנא דת"ש מן הדברים הנזכרים לפניו ולכך מאחר דלישנא דת"ש מוכרחין לומר דסתם גמרא אמרה מפרשין כן בלישנא דלעיל ג"כ משא"כ לפירוש השני דמוכרחין לומר בלישנא דת"ש ארב אושעיא בעצמו שידע את הפשיטות א"כ שפיר מפרש אליבא דרב אושעיא בעצמו אמר לכולא מילתא מאחר דעכ"פ רב אושעיא ידע אותו למה לא נאמר שהוא בעצמו אמרה ודוק:
שם בתוס' בד"ה והא בעא כו' ומיהו בקונטרס פירש דכולא מילתא סוגיא כו' ר"ל דהתוס' סוברים דרב אושעיא בעצמו אסיק לה עד הת"ש וא"כ מקשו שפיר קושייתם דהא מסיק דאליבא דראב"י קבעי ופירוש דלית ליה פתרי היינו כפירוש הראשון שכתב רש"י וכפי מה שכתבתי בדלעיל לפי האמת וק"ל ומיהו לרש"י שפירש דכולא מילתא סוגיא דתלמודא מסיק לה ל"ק קושיית התוס' דשמא רב אושעיא לא ידע שקאי אליבא דראב"י ואמר שאינו יודע לפרש ולפשוט בעיא שלו כלל כמו שפירש רש"י בלשון הראשון ודברי ראב"י לא ידע לה רב אושעיא כלל לפרש האבעיא אליבי' לעניין אם כשרות מתוספא בה כו' כדמפרש בגמ':
שם בתוס' בד"ה אביי אמר כו' ומייתי אפצוע דכא שקידש כו' ואע"ג דהוא סבר הטעם שמאכילה בלא ידעה הוא משום שכבר אכלה וכמ"ש התוס' כאן לעיל וא"כ איך מסיק בגמ' שכבר אכלה לא אמרינן צ"ל דה"ק דרבא אמר שאין לחשבו שמאכיל במקום אחר הואיל דהתם טעמא משום שכבר אכלה ומכח זה אוכלת ואביי אמר דשפיר נחשבו שמאכיל במקום אחר אע"ג דהתם טעמא משום שכבר אכלה והיינו משום דעכ"פ טעמא דכבר אכלה לבדו ל"מ לבת ישראל שניסת לכהן כו' אלא ודאי דעיקר טעמא דמאכילה משום דעכ"פ לכהן יחשב ואף שהוא פצוע דכא ואסורה לו מאכיל הואיל שכבר אכלה וא"כ הרי לך שפצוע דכא מאכיל ודוק:
שם בתוס' בד"ה אתא גברא כו' כאן משמע שהי' ר"ל גדול כשבא לפני ר"י כו' ר"ל כשבא לפניו להכניסו תחת כנפי השכינה כמבואר פרק השוכר את עלים ומביא ראי' שהיה גדול שהרי מצינו שהי' לומד תורה לפני רב אושעיא רבו של ר' יוחנן ובעוד שהי' ר' יוחנן תלמיד של רב אושעיא היה ר"ל גברא רבא והי' לומד אצל רב אושעיא וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ואי לאו בקדושתיה קאי כו' ואי הוה טעמא דר' יודא בבת גר זכר משום דכתיב מזרע בת ישראל כדמוכח התם היינו בפרק בתרא דקידושין דף ע"ח ע"א דדריש קרא דכתיב ביחזקאל מ"ד אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל וסובר ר' יודא עד דאיכא כל זרע מישראל לאפוקי בת גר זכר ע"ש:
שם בתוס' בד"ה אף דהא אמר אף כו' דאי לא קאי סגי ליה בטעם כו' ר"ל דאי לא קאי בקדושתיה בוודאי סגי ליה בטעם דקהל גרים כו' ומתרץ בזה דלא תיקשי דליערבינהו וליתנינהו והכי הל"ל בין בקדושתיה קאי בין לאו בקדושתיה קאי אכלה משום דהא אמר אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה וקהל גרים לא איקרי קהל מאחר דטעם הראשון לא סגי לבדו עז"א דא"א לומר כן מאחר דאי לא קאי בקדושתיה בטעם שני סגי לחודיה לכך לא ערבינהו וק"ל:
דף נו:
בתוס' בד"ה רב אמר כו' ולא שייך כאן דיו ר"ל דהא דחופה קונה הוא נלמד בק"ו מקידושי כסף כמבואר בפ"ק דקידושין דף ה' ע"א וא"כ איך נאמר דקני בפסולות חופה יותר מקידושי כסף עז"א דלא שייך לומר דיו דהא דמשתמרת לביאה פסולה לא אכלה היינו מדרבנן דוקא ולית כאן דאורייתא כלל ולכך שפיר נוכל לומר דהחמירו חכמים בחופה יותר מאחר דעיקר הדין אינו אלא חומרא דרבנן הרשות בידם להחמיר ולהקל והיינו בחופה שאחר הקידושין דמודו בה ר"א ור"ש לפי שהוא משתמרת בוודאי לביאה פסולה דלא פליגי אלא באירוסין לחודיה במתניתין ועוד ביבמה בת כהן והיבם חלל דמשתמרת לביאה פסולה ואין לו להאכיל במקום אחר דמודו בה רבנן דאינה אוכלת לקמן דף נ"ח ע"ב משא"כ אי נימא דהא דמשתמרת לביאה פסולה לא אכלה הוא דינא דאורייתא בהני גווני שכתבתי ואפ"ה בקידושי כסף גרידא לא פסיל גם בקידושי חופה לא פסיל מטעם דיו ודוק:
שם בתוס' בא"ד מדמייתי מההיא שלא שטיתי ארוסה סייעתא לרב דמיירי בחופה שאחר הקידושין ר"ל ומזה נשמע ממילא דשמואל דאפילו חופה שאחר הקידושין לא קניא בפסולות דאל"כ מאי סייעתא מייתי לרב הא גם שמואל מודה בה וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ולא מסתברא נמי לאוקמי בארוסה שכבר אכלה כו' ר"ל דנוקמי מילתא דרב ושמואל כשנעשה פצוע דכא אחר הקידושין ומיירי כשכבר אכלה בהגעת זמן שכבר אכלה בתרומה למשנה ראשונה כמבואר בפרק אעפ"י דנ"ז ע"א דאיתא שם במשנה הגיע זמן ולא בתוס' בא"ד והא דלא קבעי ליה אמתניתין דנתאלמנו או נתגרשו כו' ר"ל וא"כ ש"מ דכל מה דאיתא לפני נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה זו משנה ראשונה כו' עז"א דא"א לתרץ כך דדוחק להעמיד כו' וק"ל:
שם ההיא פיסקא לא קאי אמתניתין ע"ז מסקו דקבע ליה כאן משום דאפלוגתא דר"מ ור"א ור"ש קיימי רצה לומר דפליגי אליבייהו דלרב כ"ע מודו דאינה אוכלת ולשמואל כ"ע מודו דאוכלת ודוק:
שם בתוס' בד"ה וחייבין עליה כו' דילמא אדעתא דהכי קידש אחיו הראשון דשוב אינה אשת יבם דהא איילונית אינה מתייבמת משום דכתיב אשר תלד פרט לאיילונית וא"כ אם היא אשת אחיו ממש שהראשון קידשה אדעתא דהכי ולא הוי קידושי טעות א"כ אין השני דהיינו היבם רשאי לקחת אותה דהוי אשת אחיו שלא במקום מצוה ואין הקידושין תופסין לו בה ולא מיקריא כלל אשת יבם וק"ל וכן מבואר בתוס' בקידושין דף י' ע"א ובסנהדרין דף נ"ה ע"ב: שם בתוס' בד"ה נשאת לכהן כו' אבל פחות מבת ג' כו' נראה דקשיא להו להתוס' פשיטא דהיא אוכלת בתרומה כשנשאת לכהן והיא קניין כספו ולמה לא תאכל עז"א דמשמיענו הדיוק דדוקא בת ג' שנים אוכלת ולא קודם לכן וטעמא כיון דלאו בת ביאה היא כו' ואיכא למיחש לסמפון רצה לומר דיהי' לה מום ויאמר דקידושי טעות הוו וא"כ אכלה שלא כדין ומה שמסקו וגם חוזר ומשלחה לבית אביה ג"כ קאי אפחות מבת ג' ור"ל מאחר דלאו בת ביאה היא אינה מעכבה אצלו אלא חוזר ומשלחה לבית אביה וא"כ אינה אוכלת כמו שהארוסה אינה אוכלת מטעם שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה כמבואר בפרק אעפ"י דף נ"ז ע"ב וראיתי בתוס' דסנהדרין דף נ"ב ע"ב דמשמע דהתוס' באו ליתן טעם לחלק בין תוך ג' לאחר ג' דמסברא גם בתוך ג' הי' ראוי שתאכל הואיל והיא נשואה וא"כ ליכא למיחש לשמא ימזגו לה כוס וגם ליכא למיחש לסימפון ע"ש:
דף נח.
בגמ' ממאי דילמא ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא כר"מ סבירא ליה דאמר קידושין לא אכלה רצה לומר דאמר במתניתין דקידושין פסלי וכבר דיקדקו לעיל אליבי' דאפשר לחלק בין קידושין לחופה ונאמר דדוקא קידושין דקניא ליה פוסלה ולא חופה וא"כ ה"נ נדקדק אליבא דר' ישמעאל דדוקא קידושין דומה לביאה אבל חופה אין ראיה כלל לביאה ואינה מאכילתה ולא פוסלה ואע"ג דאמר בהדיא לישנא דחופה סובר המקשן דלאו דוקא קאמר רק לקידושין קרי חופה דאינו רוצה לומר חופה לבדה אלא חופה בקידושין ודוק ומכל מקום דוחה שפיר אח"כ דלא הוי ליה למימר כלל לשון חופה רק כספה ובלישנא דברייתא דדברי ר' ישמעאל נראה למחוק הא דאמר כל שביאתה מאכילתה חופתה מאכילתה שלא קאמר רק כל שאין ביאתה מאכילתה אין חופתה מאכילתה ולכך מסיק הגמ' שפיר האי כל שאין ביאתה מאכילתה כו' ולא דייק מבבא דרישא גם ברש"י דייק מלישנא דסיפא דחופה הוי כביאה לענין לפוסלה מדמקיש חופה לביאה וזה הוי ניחא יותר לדקדק מרישא דקתני בהדיא דחופה הוי כביאה לענין לאכול ודוק:
שם בגמ' כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה רש"ל בח"ש הגיה מילת אירסה במקום מילת ארוסה ואני אומר דאין צריך להגיה רק ניקוד מילת ארוסה בקמ"ץ תחת אל"ף ואז הוי פירושא ארוחה שלה' וכיוצא בו ממש שנוי אה"ע סימן ב' ולפי דברי רש"ל נצריך להגיה גם שם ובאמת שאין אנו צריכין להגיה כלל כפי דיקדוק לשונינו הקדוש:
שם בתוס' בד"ה בפלוגתא דהני תנאי כו' ולפי מה שפירשתי במתניתין דפליגי בבת ישראל וסובר דאכלה לר' אליעזר ולר"ש כו' ר"ל אם כן בפשיטות נאמר דפליגי דוקא בבת ישראל כפשטא כו':
סליק פרק הבא על יבמתו