אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק ששה עשר האשה בתרא › דף קכ:

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק ששה עשר האשה בתרא · דף קכ:

דף קכ.

בגמרא לא שיילי אינשי אוכפא דמסקב ליה לחמריה פירוש פעמים תהיה בהמת בעל האוכף רזה ובהמת השואל שמינה וכשנותן עליה האוכף מתפח וכשמחזירה המשאיל על בהמתו מסקבה פירוש עושה בה חבורה עכ"ל הערוך בערך סקב:

שם בגמרא רבא אמר בסכין מלובנת וד"ה קאי אקושיא ראשונה דלעיל למימרא דמגוייד חיי כו' וקמשני דמתניתין מיירי בסכין מלובנת ואתי ככ"ע דכ"ע מודו דבסכין מלובנת יכול להתרפא מתוך המכוה וק"ל:

שם ברש"י בד"ה מצאו קשור בכיס כו' שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט הא דלא מפרש רש"י כפשוטו דיש לחוש דילמא השאיל הכיס לאחר וקשר בו גט זה ואיבדו אותו אחר ולכן אין להחזיר הגט בסימן הכיס וארנקי י"ל דא"כ היה קשה דאפשר לתרץ דהא דקאמר מהדרינן היינו בידוע שכן איבדו בכיס או בארנקי וכמ"ש התוס' סברא זאת בסוף ד"ה איבעית אימא כו' ולכך כתב רש"י דעיקר החשש (דחיישינן) שיש לחוש דילמא אותו החזירו כך לזה ושכח בו את הגט ולכך אין לתרץ דאיירי בידוע שכן איבדו בכיס או בארנקי דאעפ"כ יש לחוש לחשש דרש"י וק"ל ובגמרא דגיטין דלא חשש לשאלה שהביאו התוס' סובר רש"י די"ל דאיירי שמכיר את הגט וכמ"ש התוס' בקושיא דללישנא קמא לא קשה מידי והתוס' שכתבו כן הוא משום דסברי דלחשש דרש"י ודאי לא שייך למיחש כלל לזה דחששא רחוקה היא זו ואין לחוש רק שמא השאיל הכיס לאחר ואותו אחר איבדו כך ולכך שפיר יש לתרצו בשידוע שכן איבדו והכא הי' לשנויי כך ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל בד"ה מצאו קשור בכיס כו' דאיירי הכא דמחזירין ליה בסימן זה שאומר שמצאו קשור בכיס וא"כ ליכא למיחש לשאלה רק לחשש דרש"י י"ל דהתוס' דלעיל לא באו לומר שם רק דאיירי במצאו אחר וזה נותן בו סימן איזה סימן שיהיה רק שהתוס' הזכירו עניין סימן אחד הנזכר בברייתא אבל ודאי דאיירי ה"ה באיזה סימן שיהיה שאומר שיש בו בכיס וע"ז מקשה בגמרא דניחוש לשאלה אבל אם איתא דהתוס' יפרשו החשש דשאלה דהכא כרש"י לא היה אפשר ליישב בשידוע שכן איבדו וא"כ לא היו התוס' מתרצים כלום ללישנא קמא ודוק ועיין במה שאכתוב בסמוך דלא היו צריכין לתרץ כלל ללישנא קמא ע"ש:

שם בתוס' בד"ה איבעית אימא כליו כו' וללישנא קמא כו' דחיישינן לשאלה כו' אע"ג דללישנא קמא לא קשיא כלל דנפרש דמכירו היינו הגט וא"ש דצריך שיכיר את הגט משום דחיישינן לשאלה י"ל דמאחר שתירצו התוס' ללישנא בתרא דמכירו היינו החפיסה והדלוסקמא לא רצו לפרש ללישנא קמא פירוש אחר על הא דאם מכירו דלא נראה להו לומר דיש חילוק בין לישנא קמא ללישנא בתרא בפירושא דמתניתין ודוק:

שם בתוס' בד"ה למימרא דמגוייד חיי כו' בסופו אבל אמילתא דרשב"א לא מצי לשנויי ר"ל דמאחר דמוקמת למתניתין כרשב"א אין לתרץ דאינו מת לאלתר עד לאחר י"ב חודש ואז ודאי מת דהא רשב"א קאמר דאין מעידין משום דיכול לכוות ולחיות ואז אינו מת כלל מחמת זה והא דחילקו התוס' לומר דלאחר י"ב חודש מעידין עליו ולא כתב זמן אחר היינו משום דטריפה אינו חיה יותר מי"ב חודש וק"ל:

שם ברש"י בד"ה אלא מעתה כו' ואפילו מת שמא מחמת דבר אחר מת ור"ל ואפילו מת אח"כ דילמא מחמת דבר אחר מת ואינו גולה למה נאמר כן מאחר דחושבין איתו כודאי מת לשמואל כמו שכתבו התוס' וכפי מה שאכתוב שם ומזה ודאי משמע לי דרש"י סובר כמ"ש התוס' בלישנא דאין לומר ודוק:

שם בתוס' בד"ה דחיישינן לשאלה כו' ואמאי לא חיישינן לשאלה אין לומר דילמא התם איירי בכלים שאין דרכן להשאילן י"ל דסתם כלים שיש בהם פירות דרכן ודאי להשאילן אבל ודאי מצאו בין כליו דגט דפירושו מאני תשמישתו דהיינו כליו שהן כלי ביתו סתמן אין דרכן להשאילן וק"ל:

שם בתוס' בא"ד וי"ל דפשיטא ליה ודאי אפילו אי חיישינן כו' ר"ל זה ודאי פשוט למקשן דאף אם אנו חוששין לשאלה באיסור אפילו מדינא דאורייתא אפ"ה שפיר י"ל דחכמים אמרו דלא ליחוש לשאלה בענין החזרת אבידה והגמרא לא מקשה אלא אהא דמקרא מפקינן דמהדרין חמור בסימני אוכף כמבואר בגמרא דאילו מציאות דף כ"ז וממילא מזה משמע דאפילו מדאורייתא לא חיישינן לשאלה ונדקדק מזה דאף באיסורא ליכא למיחש לשאלה דבדאורייתא אין חילוק בין איסור לממון וסובר המקשן דהא דבאיסורא אנו חוששין לשאלה אינו מחמת חומרא דרבנן רק מדינא דחיישינן לשאלה ולכך מקשה שפיר חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ומ"ש התוס' אבל קשה היכי מהדרינן כו' ר"ל אבל בגמרא הכי מקשה היכי מפקינן מקרא כו' וכן פירש בח"ש וכבר כתבתי דכל לשון התוס' אינו מדוקדק בפרק זה:

שם בתוס' בד"ה אלא מעתה כו' לשמואל דחשיב ליה מת קפריך ר"ל דזה ודאי גלוי וידוע שמי שנשחט בו שני סימנים אינו יכול לחיות ואפ"ה לא היה מקשה בגוף הברייתא למה אינו גולה משום דאפשר דאינו מת לאלתר רק יכול לחיות ה' או ו' ימים כזמן שיכול להעמיד עצמו מאכילה ושתייה אך מקשה לשמואל דחשיב ליה כאילו מת שסובר דמעידין עליו תיכף שתנשא אשתו ואע"ג דבגמרא משני דחי הוא וסופו למות מ"מ פירושו שימות לאלתר קודם שיתירוה לינשא וע"ז מקשה דה"ל לגלות על ידו מאחר דמת לאלתר כמ"ש התוס' ולא באו לומר דדוקא למימרא דשמואל עצמו מקשה דאמר דמעידין עליו ולא אשינוייא דחי הוא וסופו למות דא"כ לא אתי שפיר לכתוב אלא מעתה מאחר דלא יהיה קשה אשינוייא דלפני זה ולא באו התוס' למעט אלא הסברא שבעל פה דכל ששחט בו שנים דאינו יכול לחיות אבל ודאי דעיקר הקושיא הוא אמימרא דשמואל ואף כפי מה דמשני דחי הוא וסופו למות וכמ"ש אבל אמימרא דשמואל דמעידין עליו ודאי היה יכול להקשות בלי שינוייא דחי הוא וסופו למות דהא ודאי כ"ש דקשה כשחשבינן ליה תיכף כמת ולשון התוס' שכתבו דחשיב ליה כמת לאו דוקא אלא ר"ל דחשבינן ליה כמת לענין שמעידין עליו והיינו אף לפי השינוייא דחי הוא וסופו למות ועיין בתוס' דגיטין דף ע' ע"ב מ"ש בענין זה דשם כתוב מקצת לישנא דרש"ל בח"ש אך דנ"ל לפרש כמו שכתבתי בזה והר"ש מפרש דלישנא דתוס' דייקא דחשיב ליה כמת ממש והיינו אמימרא דשמואל בלי שינוייא והתוס' באו לומר דלא תפרש דהקושיא קאי דוקא לשינוייא דחי הוא וסופו למות (רק דמש"ה מקשה שפיר גופו) לכך קאמרי התוס' דלשמואל קפריך כו' ע"ש ולי נראה כמ"ש ודוק ומסיימו התוס' וס"ד דטעמא דחייב לגלות כו' ר"ל דלכך מקשה דוקא אמימרא דשמואל דלשון או ימות דכתיב גבי גלות משמע לאלתר לכך מקשה דוקא אמימרא דשמואל או אף אתירוצא ולא בסברא שבע"פ משום דבמת לאלתר דוקא חייב לגלות ובסוף הדיבור מסקו התוס' אבל א"ל דמשום כו' ר"ל דהסברא של הא דחילק בין מת לאלתר ללא מת לאלתר היינו דוקא הא דכתיב בקרא או ימות דמשמע מת לאלתר אבל אין לומר דטעם הסברא שחילק ביניהם המקשן היינו משום דבמת לאלתר אין לתלות בדבר אחר אבל בלא מת לאלתר יש לתלות דהרוח קירב מיתתו או בילבלתו עז"א דהא אכתי לא ידעינן הני טעמי וק"ל:

שם בתוס' בא"ד ומאי ונקה ונקה מגלות ר"ל אם הלך על משענתו ונקה מגלות וממילא משמע אם לא הלך על משענתו אעפ"י ששהה הרבה חייב גלות דבר זה לית ליה להמקשן עתה וק"ל:

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה