בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק ששה עשר האשה בתרא
דף קכ.
בגמ' ת"ש האשה שהלכה כו' הותרה נמי צרתה הקשה בתשובת בן לב דף נ"ח ע"ד בזה הלא הפשטן רצה לפשוט לעיל ממתניתין דאין צרה מעידה לחברתה ותירץ דודאי הפשטן ידע שפיר דיש לדחות דלדבריהם דרבנן קאמר כי היכי דלא תיקשי ברייתא זו אמתניתין דידן ומ"ה פשיט ליה תחילה ממתניתין כי היכי דבעל האבעיא לימא ליה בנפשיה דלדבריהם דרבנן קאמר להו וממילא יבא לפשוט מהברייתא משא"כ כשהיה פושט מן הברייתא לבדה תיכף הוה דחי ליה דממתניתין איכא למיפשט איפכא ולכך מיבעיא לן כן משמעות דבריו ע"ש שהאריך קצת ליישב בעניין קצת דוחקים אחרים:
שם בגמרא וליחוש דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמרה הכי כו' אע"ג דאם איתא דיש לה גט כבר אינה צרתה וצריכה להיות נאמנת וכמו שהקשה רש"י לעיל י"ל דגדולה שנאת הצרה דאף אם יש לה גט ואינה צרתה קמכוונת לקלקלה וכמ"ש לעיל בזה בדברי התוס' שבסוף דף שלפני זה:
שם בגמרא חלף קמייהו ולא בשקרוה פירש בערוך בשקר דהיינו לא הכירוהו וכתב דבס"א איתא ולא אשתמודעוהו עכ"ל ונ"ל שעשה כן משום שלא היה לו לשלם באותה שעה והיה ירא שיעברו דבי ריש גלותא על לא תהיה לו כנושה על ידו ויעבור על לפני עור כו' לכן עשה תחבולה זאת וק"ל:
שם ברש"י בד"ה בין כליו כו' ומכיר את הכיס כו' הוא עניינא בפני עצמו וכתב כן משום דמזה מקשה בגמרא וקאי אמצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת וק"ל:
שם ברש"י בד"ה אף השמלה בכלל היתה כו' ר"ל המשנה דפרק אילו מציאות דף כ"ז אף השמלה היתה בכלל כל אלה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים אף כל דבר כו' חייב להכריז עכ"ל:
שם בתוס' בד"ה אין מעידין כו' ואין מעידין אלא עד ג' ימים כו' בתשובת ר' דוד כהן בבית י"ו חדר ב' כתב וז"ל הגם שלשון התוס' נראה שהוא משובש כולו מ"מ אכתוב הנראה לעניות דעתי ואומר דיש לדקדק מאי האי שהתוס' כתבו בדבריהם והביאו גם הא דתנן אין מעידין אלא עד ג' ימים ופירשוהו ואח"כ הביאו דברי ר"ת שחילוקו הראשון הוא ארישא דמתניתין דהיינו אאין מעידין אלא על פרצוף פנים ואי משום השני דשייך גם אסיפא דמתניתין דקאמר דבתביעת עין ניכר כיון שיש כל הגוף אפילו לאחר כמה ימים היה להם להזכיר חילוקו הראשון ארישא דמתניתין ששייך בה ולעשותו דיבור בפני עצמו וחילוקו אסיפא דמתניתין דשייך בה ולעשותו דיבור בפני עצמו עם מה שהם מפרשים עליו ועוד מה להם להאריך כולי האי לא היה להם לומר אלא ואר"ת דהיינו דוקא שאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף ובט"ע אפילו אחר כמה ימים ועוד דחילוקו השני של ר"ת לא רישא סיפא ולא סיפא רישא ע"ש שהאריך מאוד בקושיות ובדקדוקים ובתשובת בן לב דף ל"ח ע"א כתב דיבור זה ובלשונו של שם כתב תירוץ על קושיא הראשונה שהקשה ר"ד כהן וז"ל ואפשר שהתוס' באו לומר דהסיפא דאין מעידין אלא עד ג' ימים קאי ארישא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומשום דאין כל גופו שלם לכך אין מעידין אלא עד ג' ימים אבל אם כל גופו שלם יכולין להכירו אפילו לאחר כמה ימים וע"ז מביא דברי ר"ת לסיוע לדבריהם ומסיק זה מה שיראה לי בקשר זה הדיבור ובהבנת דברי ר"ת איני כותב לפי שכתבו בזה הדיבור כמה גאוני עולם עכ"ל וכתב עוד ז"ל סברת התוס' לפי פירוש הראשון איירי מתניתין כשאין גופו שלם ומש"ה כשאין שם פדחת וחוטם אין מעידין עליו אע"פ שיש סימנים דהכי משמע לישנא דקאמר אעפ"י שיש סימנים בגופו אבל כשיש פדחת וחוטם אע"ג דליכא סימנים מעידין דהכי משמע לישנא דקאמר אעפ"י שיש סימנים דאל"כ ה"ל למימר אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם וסימנים וכיון דלא קאמר הכי משמע דלא בעינן תרוייהו ומיהו בפרצוף פנים לחוד בלא בניין הגוף ודאי לא סגי ולא מיירי מתניתין בהכי כיון דקאמר אעפ"י שיש סימנים בגופו וקאמר בגמרא דהני סימנים ארוך וגוץ וזה לא שייך כשאין שם אלא הראש לבד אלא ודאי שיש שם בניין הגוף אלא שאינו שלם ומ"ש התוס' דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף לאו דוקא אלא ר"ל שאין הגוף שלם עכ"ל כזה וכיוצא בזה כתב רבי דוד כהן וז"ל מאי דקאמרי דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אפילו שיש שם מקצת הגוף אין שם אלא הפרצוף קרי ליה שהוא העיקר כשאין שם הגוף שלם דמקצת שאר הגוף כשאינו שלם לאו כלום הוא עכ"ל ומ"ש התוס' ועוד דשמא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעת עין כו' כתב בן לב בדף קנ"ב וז"ל ויש לתמוה דנראה דהיכא דיש פדחת עם החוטם דמעידין בסימנים אע"ג דליכא ט"ע (דדברי התוס' הכי מפרשי דדוקא בסימנים הוא דקאמר במתניתין דאין מעידין אלא בפרצוף עם החוטם אבל כשיש לה ט"ע בו אין צריכין פדחת וחוטם ולכך מסיים ומה מועילין הסימנים כיון דליכא ט"ע דודאי מתניתין לא איירי בסימנים מובהקין דקאמר במתניתין אעפ"י שיש סימנים בגופו ולא סיים אעפ"י שיש לו ט"ע בגופו וק"ל) ומה מועילין הסימנים כיון דליכא ט"ע דודאי מתניתין לא איירי בסימנים מובהקין ולי נראה בקצרה לומר בדוחק דמאי דקאמרו התוס' דמתניתין איירי בלא טביעת עיין לאו למימרא דמתניתין איירי בלא טביעת עיין כלל אלא דאילו לא הוו הסימנים לא הוה ליה טביעת עיין אלא ע"י הסימנים יש לו טביעת עין ובהכי מתיישב זה אפי' השני דמתניתין איירי בדליכא ט"ע אלא ע"י הסימנים וקאמר כיון דליכא פדחת וחוטם וליכא ט"ע אלא ע"י הסימנים אין מעידין עליו אבל איכא פדחת וחוטם אע"ג דליכא ט"ע גמור אלא ע"י סימנים יש לו ט"ע סגי ומסקו התוס' אבל ע"י ט"ע ניכר היטב כו' אע"ג דהן הן הדברים עצמן שאמרו בפירוש הראשון אפשר דלא באו לפרש בפירוש השני רק בהא דדוקא בסימנים הוא דקאמר הכי ומשמיענו קולא דלא הוי שמעינן מפירושא קמא דהיכא דאיכא פדחת וחוטם אע"ג דליכא ט"ע גמור אלא ע"י סימנים יש לו ט"ע מעידין עליו עכ"ל לענייננו ואומר אני בפשטות דהתוס' באו לחדש בהפירוש השני דמתניתין איירי אפילו בכל גופו שלם ואפ"ה קאמר דאינו מעיד אלא בפרצוף פנים עם החוטם מאחר דאין לו בו טביעת עין גמור ולפירושא קמא מיירי מתניתין בט"ע גמור רק שאינו חשוב ט"ע מאחר שאין גופו שלם לכך צריך פרצוף פנים עם החוטם או גופו שלם משא"כ בפירוש השני דאיירי בגופו שלם וצריכין לחלק ולומר דאיירי בסימנים לבד ודוק:
שם בתוס' בא"ד אפילו הוא אמת דהיכא שנחבל כו' וגם יכול להיות שהוא תוך ג' ימים שאין יודעין כו' כן הגיה רש"ל ומלשון נ"י נ"ל למחוק מילת וגם הכתוב בתוס' וצ"ל כיון שנשאר גופו שלם יכול להיות דהיכא שאין ידוע כו' דז"ל הנ"י וז"ל התוספות ויכול להיות דהיכא שאין יודע כו' וז"ש אפילו הוא אמת כו' הוא דין בפני עצמו ובאו לומר אף כשלא נסכים לדברי ר"ת דלעיל שחילק בין גופו שלם לשאין גופו שלם רק נאמר דלעולם אין מעידין עליו אלא בתוך ג' היכא דנחבל בפנים מ"מ בוודאי יודו כ"ע כשיש גופו שלם וגם אין יודעין מתי נהרג דתל נן לקולא וז"ש כיון שנשאר גופו שלם וגם יכול להיות כו' וכמו שהגהתי וק"ל וכן משמע באשיר"י ובטור אה"ע סימן י"ז דזה דין בפני עצמו הוא ואף שהטור פסק דתלינן לקולא אפילו כשאין גופו שלם היינו משום דהוא סובר באמת כדברי ר"ת דבגופו שלם אפילו לאחר כמה ימים מעידין עליו וממילא כשרצה לכתוב הדין דתלינן לקולא הוצרך לכתוב כשאין גופו שלם אבל התוס' באו לומר דאפילו מאן דפליג על ר"ת בדינא דלעיל מודה בעניין זה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מצאו קשור בכיס ובארנקי כו' ולהכי נקט כיס וארנקי ר"ל דהוי דבר שאין דרך להניח שם שטרות דדרך שטרות להניחן בחפיסה ודלוסקמא כמבואר בהדיא בפרק אילו מציאות דף כ"ח דמידע ידעי דכל מה דאית ליה בחפיסה מנח ליה וכ"כ בעל התרומות בהדיא והעתיקו הב"י בסימן ס"ה בח"ה ומסיק ולדידן כיס וארנקי דכוותן הוא:
שם ע"ב בגמרא לא שיילי אינשי אוכפא דמסקב ליה לחמריה פירוש פעמים תהיה בהמת בעל האוכף רזה ובהמת השואל שמינה וכשנותן עליה האוכף מתפח וכשמחזירה המשאיל על בהמתו מסקבה פירוש עושה בה חבורה עכ"ל הערוך בערך סקב:
שם בגמרא רבא אמר בסכין מלובנת וד"ה קאי אקושיא ראשונה דלעיל למימרא דמגוייד חיי כו' וקמשני דמתניתין מיירי בסכין מלובנת ואתי ככ"ע דכ"ע מודו דבסכין מלובנת יכול להתרפא מתוך המכוה וק"ל:
שם ברש"י בד"ה מצאו קשור בכיס כו' שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט הא דלא מפרש רש"י כפשוטו דיש לחוש דילמא השאיל הכיס לאחר וקשר בו גט זה ואיבדו אותו אחר ולכן אין להחזיר הגט בסימן הכיס וארנקי י"ל דא"כ היה קשה דאפשר לתרץ דהא דקאמר מהדרינן היינו בידוע שכן איבדו בכיס או בארנקי וכמ"ש התוס' סברא זאת בסוף ד"ה איבעית אימא כו' ולכך כתב רש"י דעיקר החשש (דחיישינן) שיש לחוש דילמא אותו החזירו כך לזה ושכח בו את הגט ולכך אין לתרץ דאיירי בידוע שכן איבדו בכיס או בארנקי דאעפ"כ יש לחוש לחשש דרש"י וק"ל ובגמרא דגיטין דלא חשש לשאלה שהביאו התוס' סובר רש"י די"ל דאיירי שמכיר את הגט וכמ"ש התוס' בקושיא דללישנא קמא לא קשה מידי והתוס' שכתבו כן הוא משום דסברי דלחשש דרש"י ודאי לא שייך למיחש כלל לזה דחששא רחוקה היא זו ואין לחוש רק שמא השאיל הכיס לאחר ואותו אחר איבדו כך ולכך שפיר יש לתרצו בשידוע שכן איבדו והכא הי' לשנויי כך ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל בד"ה מצאו קשור בכיס כו' דאיירי הכא דמחזירין ליה בסימן זה שאומר שמצאו קשור בכיס וא"כ ליכא למיחש לשאלה רק לחשש דרש"י י"ל דהתוס' דלעיל לא באו לומר שם רק דאיירי במצאו אחר וזה נותן בו סימן איזה סימן שיהיה רק שהתוס' הזכירו עניין סימן אחד הנזכר בברייתא אבל ודאי דאיירי ה"ה באיזה סימן שיהיה שאומר שיש בו בכיס וע"ז מקשה בגמרא דניחוש לשאלה אבל אם איתא דהתוס' יפרשו החשש דשאלה דהכא כרש"י לא היה אפשר ליישב בשידוע שכן איבדו וא"כ לא היו התוס' מתרצים כלום ללישנא קמא ודוק ועיין במה שאכתוב בסמוך דלא היו צריכין לתרץ כלל ללישנא קמא ע"ש:
שם בתוס' בד"ה איבעית אימא כליו כו' וללישנא קמא כו' דחיישינן לשאלה כו' אע"ג דללישנא קמא לא קשיא כלל דנפרש דמכירו היינו הגט וא"ש דצריך שיכיר את הגט משום דחיישינן לשאלה י"ל דמאחר שתירצו התוס' ללישנא בתרא דמכירו היינו החפיסה והדלוסקמא לא רצו לפרש ללישנא קמא פירוש אחר על הא דאם מכירו דלא נראה להו לומר דיש חילוק בין לישנא קמא ללישנא בתרא בפירושא דמתניתין ודוק:
שם בתוס' בד"ה למימרא דמגוייד חיי כו' בסופו אבל אמילתא דרשב"א לא מצי לשנויי ר"ל דמאחר דמוקמת למתניתין כרשב"א אין לתרץ דאינו מת לאלתר עד לאחר י"ב חודש ואז ודאי מת דהא רשב"א קאמר דאין מעידין משום דיכול לכוות ולחיות ואז אינו מת כלל מחמת זה והא דחילקו התוס' לומר דלאחר י"ב חודש מעידין עליו ולא כתב זמן אחר היינו משום דטריפה אינו חיה יותר מי"ב חודש וק"ל:
שם ברש"י בד"ה אלא מעתה כו' ואפילו מת שמא מחמת דבר אחר מת ור"ל ואפילו מת אח"כ דילמא מחמת דבר אחר מת ואינו גולה למה נאמר כן מאחר דחושבין איתו כודאי מת לשמואל כמו שכתבו התוס' וכפי מה שאכתוב שם ומזה ודאי משמע לי דרש"י סובר כמ"ש התוס' בלישנא דאין לומר ודוק:
שם בתוס' בד"ה דחיישינן לשאלה כו' ואמאי לא חיישינן לשאלה אין לומר דילמא התם איירי בכלים שאין דרכן להשאילן י"ל דסתם כלים שיש בהם פירות דרכן ודאי להשאילן אבל ודאי מצאו בין כליו דגט דפירושו מאני תשמישתו דהיינו כליו שהן כלי ביתו סתמן אין דרכן להשאילן וק"ל:
שם בתוס' בא"ד וי"ל דפשיטא ליה ודאי אפילו אי חיישינן כו' ר"ל זה ודאי פשוט למקשן דאף אם אנו חוששין לשאלה באיסור אפילו מדינא דאורייתא אפ"ה שפיר י"ל דחכמים אמרו דלא ליחוש לשאלה בענין החזרת אבידה והגמרא לא מקשה אלא אהא דמקרא מפקינן דמהדרין חמור בסימני אוכף כמבואר בגמרא דאילו מציאות דף כ"ז וממילא מזה משמע דאפילו מדאורייתא לא חיישינן לשאלה ונדקדק מזה דאף באיסורא ליכא למיחש לשאלה דבדאורייתא אין חילוק בין איסור לממון וסובר המקשן דהא דבאיסורא אנו חוששין לשאלה אינו מחמת חומרא דרבנן רק מדינא דחיישינן לשאלה ולכך מקשה שפיר חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ומ"ש התוס' אבל קשה היכי מהדרינן כו' ר"ל אבל בגמרא הכי מקשה היכי מפקינן מקרא כו' וכן פירש בח"ש וכבר כתבתי דכל לשון התוס' אינו מדוקדק בפרק זה:
שם בתוס' בד"ה אלא מעתה כו' לשמואל דחשיב ליה מת קפריך ר"ל דזה ודאי גלוי וידוע שמי שנשחט בו שני סימנים אינו יכול לחיות ואפ"ה לא היה מקשה בגוף הברייתא למה אינו גולה משום דאפשר דאינו מת לאלתר רק יכול לחיות ה' או ו' ימים כזמן שיכול להעמיד עצמו מאכילה ושתייה אך מקשה לשמואל דחשיב ליה כאילו מת שסובר דמעידין עליו תיכף שתנשא אשתו ואע"ג דבגמרא משני דחי הוא וסופו למות מ"מ פירושו שימות לאלתר קודם שיתירוה לינשא וע"ז מקשה דה"ל לגלות על ידו מאחר דמת לאלתר כמ"ש התוס' ולא באו לומר דדוקא למימרא דשמואל עצמו מקשה דאמר דמעידין עליו ולא אשינוייא דחי הוא וסופו למות דא"כ לא אתי שפיר לכתוב אלא מעתה מאחר דלא יהיה קשה אשינוייא דלפני זה ולא באו התוס' למעט אלא הסברא שבעל פה דכל ששחט בו שנים דאינו יכול לחיות אבל ודאי דעיקר הקושיא הוא אמימרא דשמואל ואף כפי מה דמשני דחי הוא וסופו למות וכמ"ש אבל אמימרא דשמואל דמעידין עליו ודאי היה יכול להקשות בלי שינוייא דחי הוא וסופו למות דהא ודאי כ"ש דקשה כשחשבינן ליה תיכף כמת ולשון התוס' שכתבו דחשיב ליה כמת לאו דוקא אלא ר"ל דחשבינן ליה כמת לענין שמעידין עליו והיינו אף לפי השינוייא דחי הוא וסופו למות ועיין בתוס' דגיטין דף ע' ע"ב מ"ש בענין זה דשם כתוב מקצת לישנא דרש"ל בח"ש אך דנ"ל לפרש כמו שכתבתי בזה והר"ש מפרש דלישנא דתוס' דייקא דחשיב ליה כמת ממש והיינו אמימרא דשמואל בלי שינוייא והתוס' באו לומר דלא תפרש דהקושיא קאי דוקא לשינוייא דחי הוא וסופו למות (רק דמש"ה מקשה שפיר גופו) לכך קאמרי התוס' דלשמואל קפריך כו' ע"ש ולי נראה כמ"ש ודוק ומסיימו התוס' וס"ד דטעמא דחייב לגלות כו' ר"ל דלכך מקשה דוקא אמימרא דשמואל דלשון או ימות דכתיב גבי גלות משמע לאלתר לכך מקשה דוקא אמימרא דשמואל או אף אתירוצא ולא בסברא שבע"פ משום דבמת לאלתר דוקא חייב לגלות ובסוף הדיבור מסקו התוס' אבל א"ל דמשום כו' ר"ל דהסברא של הא דחילק בין מת לאלתר ללא מת לאלתר היינו דוקא הא דכתיב בקרא או ימות דמשמע מת לאלתר אבל אין לומר דטעם הסברא שחילק ביניהם המקשן היינו משום דבמת לאלתר אין לתלות בדבר אחר אבל בלא מת לאלתר יש לתלות דהרוח קירב מיתתו או בילבלתו עז"א דהא אכתי לא ידעינן הני טעמי וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ומאי ונקה ונקה מגלות ר"ל אם הלך על משענתו ונקה מגלות וממילא משמע אם לא הלך על משענתו אעפ"י ששהה הרבה חייב גלות דבר זה לית ליה להמקשן עתה וק"ל:
דף קכא.
בגמרא א"ר מאיר מעשה באחד שנפל לבור הנה ר"מ לא מפליג כלל בין יש להם סוף לאין להם סוף דס"ל דאדם חי בתוך המים ימים רבים ומש"ה אפילו במים שיש להם סוף דאיכא למימר אי נפיק מן המים הוו חזי ליה אפ"ה חייש דילמא נפיק בתר ימים רבים וחכמים פליגי בברייתא בגמ' וחילקו בין מים שיש להם סוף דאשתו מותרת אם שהה שם שיעור שא"א שיחיה כשיעור זה בתוך המים ובין מים שאין להם סוף דאשתו אסורה דשמא לאחר (שיצא משם) שעלה משם יצא והלך לו כדאמר ר' יוסי במתניתין ור' יוסי פליג על ר"מ ואמר מעשה בסומא שירד לטבול במערה ומערה מים שאין להם סוף ושהו עד שתצא נפשם והשיאו את נשותיהם ר"ע בפירוש משניות:
שם ברש"י בד"ה אשתו אסורה כו' ולשהות במים יום או יומים לאו דוקא דהא ר"מ ס"ל דאפשר לחיות כמה ימים ומעשה שמביא ר"מ היה לאחר ג' ימים שעלה וכ"כ ר"ע בפירוש משניות להדיא דכן ס"ל ר"מ וכמ"ש וק"ל:
שם בתוס' בד"ה לקולא פליג כו' אלא אכתי לא פשיט מאי דבעי ר"ל דמתחילה היה בעי אי פליג לקולא או לחומרא והיה דעתו למיבעי אח"כ אף בשיפשוט לו את זה דפליגי לחומרא או לקולא מ"מ נשאר למיבעי בעיא אי דוקא בזה פליג או דילמא בחדא וה"ה באידך וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ולא היא ל"ש כו' מ"מ לא חיישינן לאותו רוב כו' ואע"ג דקיי"ל דהולכין בתר רוב ולא חיישינן למיעוט כלל כדלעיל בריש פירקין כבר הקשו התוס' קושיא זו ר"פ כל הצלמים ותירצו דשאני הני תרי ענייני דהוי מיעוט המצוי וחוששין לו ע"ש:
שם ע"ב בגמ' ור"מ מאי טעמא ר"ל דזה ודאי ששהה במים וחי אינו מעשה ניסים דאפשר לחיות במים כמה ימים לסברת ר"מ כמ"ש לעיל משם רבינו עובדי' במתניתין אך זה הוי מעשה ניסים שלא ישן ג' ימים וחי וע"ז משני א"ר כהנא וכו' וק"ל ומה שמסקו דרבנן אמרו דלכך הוי מעשה ניסים משום דהוי דשישא דמחלקין ואין אדם ישן מעומד וא"ל דמ"מ יכול לישכוב עצמו בתחתית הבור די"ל דבתחתית הבור היו המים וא"א לישן במים וק"ל:
שם בגמרא שהתריס עם פ"ה זקנים כו' ר"ל שעמד כנגדם במלחמה ולשון התריס הוא מלשון תריס ומגן רמב"ם בפירוש משניות דתמיד דף ל"ב: שם בגמ' אלא מתניתין דקתני ובעכו"ם כו' ר"ל מאחר דמסיק דלא הודו לו חכמים וס"ל דלעולם אין (עדותו) עדות הגוי עדות במשמתכוון וממתניתין משמע מדקתני אם מתכוון אין עדותו עדות אבל אם לא נתכוון עדותו עדות והיינו לא נתכוון כלל שלא נתכוון להעיד ולא להתיר וע"ז מקשו היכי משכחת לה וכמו שפירש"י וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אעפ"כ מת בנו בצמא מ"מ לא הוי דבר כו' בזה מתורץ שלא תיקשה בגמ' דאכתי נדקדק דהוי נביא משום דילמא מתה מטעם דכתיב וסביביו נשערה מאוד כו' והאיך הוה ידע דלא מתה אלא ודאי דבדבר שנצטער בו אותו צדיק אין זרעו נכשל אפילו מטעם וסביביו נשערה מאוד וק"ל:
דף קכב.
בגמ' ודילמא צרה הואי בתשובת בן לב דף רל"ה ע"ג הקשה היאך לא חששו למיפרך דילמא גוי הוי ואינו נאמן דמתוך דבריו אילו מוכח דהוי מתכוון להעיד (ותירץ) וכתב דבשלמא אי תירוצו דקושיא דילמא צרה (יהי') הואי דקאמר תנא דבי ר' ישמעאל כו' לא הוי מיתרצא קושיא דדילמא גוי הוי ודאי לא קשיא דיקשה דילמא גוי הוי והריב"ש בתשובותיו ג"כ לא ידע לתרץ קושיא זו ודבריו תמוהים מאוד עכ"ל:
שם בתוס' בד"ה של עזיקה כו' קרי כאן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ר"ל דדרשו ז"ל מקרא דיחזקאל דכתיב ממשקה ישראל למנחה דדוקא מן המותר לישראל יהיו מקריבין מנחה ושאר קדשים כולן וכמבואר בתמורה דף כ"ט ומזה מקשה על זה דהכא דאיך הקריבו עומר או שתי הלחם מן מה שהיו שומרים ספיחים היינו בשנת השמיטה הלא משומר אסור לישראל וכמבואר בתוס' פרק הזהב דף נ"ח: שם בתוס' בא"ד ומופקר נמי לא שרי לבצור אלא ע"י שינוי זהו עניינא בפני עצמו ובאו לחדש דין הזה דלא שרי לבצור אפילו במופקר אלא ע"י שינוי והיינו משום דבצירה תולדה דקצירה וקצירה אסור אפילו במופקר כן משמע בתוס' פרק הזהב בדף הנזכר ומאחר דאפילו במופקר אינו מותר כ"א ע"י שינוי ע"ז הוצרך לפרש ולומר ובת"כ דקתני כו' וק"ל:
שם בתוס' בד"ה דחזי ליה בבואה כו' היינו בשדה דילמא דיהושע כו' דהא דאל יתן אדם שלום לחבירו בלילה מבואר בסנהדרין דף מ"ד וע"ז מקשה מיהושע שהיה משתחוה למלאך ה' היכי עביד הכי דילמא שד הוי ולכך כתבו התוס' דהוי דומיא דיהושע וק"ל:
שם ע"ב בגמרא תנאי היא דתניא אין בודקין כו' ר"ל תנאי היא ואליבא דר"ט ומביא ראיה שמצינו בברייתא דפליגי בו ר"ט בעניין זה ולכך נוכל לומר דתנאי פליגי אליבא דר"ט ואתיא ברייתא זו דאמר דפליגי בו ר"ט ורבי עקיבא כמאן דאמר לעיל בשם רבי טרפון שדקדק בדבריו הרבה ומאן דאמר לעיל דרבי טרפון סבירא ליה דלא בעינן בדיקה הוא סובר דלא פליגי כלל רבי טרפון ור"ע בדבר זה וק"ל:
סליק פרק האשה בתרא וסליקא לה מסכת יבמות