אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק חמשה עשר האשה שלום

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק חמשה עשר האשה שלום

פרק שלשה עשר בית שמאי

דף קטו.

ברש"י בד"ה אי בעיא אמרה שלום בעולם כו' דהא ודאי מת בעלי במלחמה קאמרה כו' ואין להקשות דילמא מת בעלי ע"י לסטים קאמרה דנאמנת וליכא למיפשט משום כדרב אידי בגמרא י"ל דאכתי היה קשה למה פשיט בגמרא מברייתא דנפלו עלינו גוים כו' ה"ל למיפשט ממתניתין דעכ"פ מיירי בענין זה אלא ודאי דצריכין לתירוצו של רש"י שכתב אח"כ וק"ל:

שם בתוס' בד"ה דאי בעיא כו' אבל נהרג אטו מת לא ר"ל דלא ניחא לן כ"כ לומר אותו מיגו דעדיף לומר מיגו דנהרג בלא מלחמה דלא הוי רק לשונה בקיצור וכמ"ש לעיל בזה וזה דנהרג בלא מלחמה היינו ע"י גויים או ליסטים וק"ל:

שם בתוס' בד"ה או דילמא לא אתי כו' ומפרש התם טעמא דרבי כו' ר"ל דר' נתן סובר התם דאף נאמן לאסור והיינו כי אמר מתחילה יש לי בנים ובשעת מיתה אמר אין לי בנים דאז מיתסרא לשוק מחמת אחיו וקאמר טעמא דרבי דאזלינן בתר דבריו הראשונים משום דאתי מה לי לשקר דבשעת קידושין הוה מצי לומר לה אפטור לך בגיטא סמוך למיתתי ועקרי לחזקה דשם איירי דמוחזק לן באחי בקול בעלמא ואין לו בנים ורבי נתן סבר דלא אתי מה לי לשקר דשעת קידושין ועקרי ליה לחזקה ומסקו התוס' דהיינו משום דבשעת מיתה יש לו להיות נאמן יותר וכל זה הוא שם בקידושין פרק האומר דף ס"ד ע"ב: שם בתוס' בד"ה טעמא דעד אחד כו' ולא אמר בדדמי כו' בתשובת בן לב ח"א דף קנ"ט ע"א ז"ל הוצרכו לומר כך דאי יש לחוש שיאמר העד בדדמי ויטעה א"כ אפילו דליהוי טעמא משום מילתא דעבידא לגלויי אפ"ה לא שני ע"ז כתבו כיון דהוי מילתא דעבידא לגלויי לא אמר בדדמי ולא יעיד אא"כ יתברר לו שמת בודאי ומסיק אח"כ בתשובה הנ"ל דמ"ש התוס' אח"כ דהא דאמר או דילמא טעמא דנאמן כו' כלומר לעולם דלא יאמר כו' דקשיא להתוס' דלא ה"ל להגמרא לומר והכא לא דייקא ומינסבא דאפילו אם דייקא הכא מ"מ כיון דלא הוי טעמא משום דעבידא לגלויי יש לחוש שהעד אומר בדדמי ומתרצין התוס' דרבותא קאמר בעל האבעיא דאפילו תימא דאין לחוש לעד כלל דיאמר בדדמי ומסקו התוס' ואין לפרש כלומר ונתרץ הקושיא הכי דאם היתה דייקא והוי סמכינן אדיוקא דידה אע"ג דהעד אומר בדדמי ע"ז אמרו דאין לפרש כך דהא אפילו דדייקא האשה כו' דאם אמרו דסמכינן אדיוקא דידה במקום (דנאמן העד) דליכא למיחש בדדמי ונאמן העד לא יאמרו כן אף במקום דאיכא למיחש בדדמי עכ"ל ומסיק בזה דכוונתם בדיבור הזה הוא קל להבין אפילו להמתחילין בלימוד והתשובה הזאת חתים עליה דוד במהר"ר יוסף בן לב ואני אומר בזה במחילה מכבוד תורתו שהוא היה בוודאי מן המתחילין בלימוד ולא כיון יפה בדיבור זה כלל דודאי הוא כפשוטו בתכלית הפשיטות דהוצרכו לפרש לשון או דילמא טעמא דנאמן משום דדייקא כו' להוציאו ממשמעות דשמעתין דודאי משמע בריהטא דשמעתתא דהצד הראשון הוא דהעד נאמן ולא יאמר בדדמי והצד השני הוא אפילו אם נחוש שיאמר בדדמי נאמן משום דאשה דייקא והיינו כמשמעות פירושו של רש"י שכתב והכא לא דייקא דתרוייהו אמרו בדדמי והוצרכו להוציא הגמרא ממה שמשמע בריהטא משום דא"כ קשיא מה שמסקו בסוף הדיבור (דהוצרכו) שכתבו בהדיא דהוצרכו לדחות פירוש זה משום דא"כ אם יש לחוש שהעד יאמר בדדמי אפילו אי דייקא האשה למה יהא נאמן כיון דיש לחוש שאומר בדדמי דהא ודאי בלא העד אין מתירין אותה משום דיוק דידה והעדאת העד אינו חשוב כאן כלל דיש לחוש שאומר בדדמי דעל דיוק דידה סמכינן דוקא היכא שאין לחוש שהעד יאמר בדדמי וכסברא שכתב בן לב ג"כ בזה וזה פשוט בתכלית הפשיטות דלזה כיוונו התוס' וכן משמע ג"כ בתשובת ר"ש כהן ח"ב סימן י"ד ע"ש:

שם בתוס' בד"ה והא מים כו' ס"ד שראו הנשים הטביעה כו' ולכך אמרה בדדמי כתב בתשובת בן לב דף רנ"ב ח"א ע"א וע"ב דלכאורה נראה דהתוס' מכוונים בזה לדברי המרדכי שכתב בשם ר"י דס"ד שראו הטביעה ולא העלום ומ"ה שייך לומר בדדמי ודמי למלחמה אבל אם ראו העליה לא שייך לומר בדדמי ותמיה לי דמאי האי דמסיים ולכך אמרה בדדמי ה"ל לסיומי ולכך קאמרו בדדמי דבשלמא אי הוו קאמרו התוס' דהאשה עצמה היתה אצל הטביעה הוי א"ש אבל השתא דקאמרו התוס' דהנשים המעידות היו אצל הטביעה למה מסיימי דהיא אמרה בדדמי דמשמע אשת המת עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דכבר מבואר בתוס' דלעיל דלעולם לא חיישינן שיאמר העד בדדמי רק דהאשה תאמר בדדמי ולא תדקדק היטב על העדות ולכך בוודאי צריכין לומר דגם כאן ליכא למיחש רק דגם היא תאמר בדדמי מאחר שנפל למים בוודאי מת ולא תדקדק בתרייהו ואע"ג דגם אם הנשים המעידות היו רואות את העלייה אעפ"כ יש לחוש שהאשה תאמר בדדמי ולא דייקא ולמה אמרו התוס' דלא ראו העליה י"ל דאילו ראו העליה אפשר דראו סימנים בהו ואז סמכינן אסימנים וכמו שמסיק בגמרא והיו התוס' יכולים לומר דאף העליה ראו בס"ד דמקשן רק שלא אמרו סימנים והא דלא כתבו כן היינו משום דא"כ לא היה א"ש הא דקאמר ותסברא והא מים שאין להם סוף הוא וכו' דאם ראו העלייה כיש להם סוף דמיא והא דבאמת דחה כן והלא אפשר דהפשטן איירי בראו העלייה י"ל דהיינו משום דכיון דמוכרחין לומר דראו העלייה שוב נוכל לומר דראו בהן סימנים ולא הוי פשיט מידי וכפי מ"ש בגמרא דעיקר דחיית הדוחה תלוי דוקא בסימנים ודוק ובזה מתורץ ג"כ דהוצרך לדחות ולומר דראו בהם סימנים ג"כ ולא די במה שראו ג"כ העליה כמו שכתבו התוס' בסמוך בהיפוך הדף דאפילו העד נחשד לומר בכיוצא בזה בדדמי היינו כפי האמת הדין הוא כן דלא נאמין לעד בכיוצא בזה בלא סימנים דחיישינן דהוא משקר אע"ג דבמלחמה לא נחשד העד שאומר בדדמי אבל עכשיו כפי הסלקא דעתא ודאי סובר דאין העד נחשד בכך או אפשר דבלא ראו העליה אינו נחשד לומר בדדמי דשמא לא מת משא"כ בראו העליה אומר בדדמי שזה הבעל שמת כמ"ש התוס' ובזה גם כן מתורץ דהוצרכו לומר דלא ראו העליה דאילו ראו העליה לא היו שומעין להם בלי סימנים וממילא לא הוי פשיט מידי אי איירי בסימנים ולכך אמר דלא ראו העליה הוה ס"ד דמקשן ובתשובת בן לב הנ"ל מקשה ג"כ קושיא זו דלפי מ"ש התוס' לא היה לו לדוחה לומר רק שראו ג"כ העליה ותירץ דאפשר דקושטא דמילתא נקט דס"ל דהיכא דראו הטביעה צריכין לומר סימנים וכמ"ש הרא"ש עכ"ל ואני אומר דמוכרח לומר כך שראו הסמנים דבלא"ה לא היה נדחה הפשיטות כלל דכל דחיות הדוחה תלוי בזה דראו סימנים וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א גם מה שנראה בעיני ע"ש והתוס' שכתבו דאי לא ראו הסימנים לא היה העד נאמן דחיישינן שאומר בדדמי היינו משום דבאו להשמיענו הדין כפי מסקנא דגמרא וכפי מה דקיי"ל אבל ודאי דבלא"ה הוצרך לומר שראו סימנים דבזה לבד תלוי דחיות הדוחה ודוק:

דף קטו:

בתוס' בד"ה וקאמרי סימנים אבל ע"י טביעת עין כו' אין לומר דקשיא להו להתוס' למה לו להתרצן לומר דראו בהו סימנים דהא בפשיטות צ"ל דראו בהו סימנים בדחיית הדוחה דהכל תלוי בזה כל הדחייה בכללה וכמ"ש לעיל בזה בגמ' בארוכה רק דהתוס' כתבו כן מסברא דנפשייהו דשום עד אינו נאמן בכך וצריכין סימנים להאמינו בזה מלבד דצריכין לומר כן לדחיית הדוחה משמיענו דהדין כך וכמ"ש האשיר"י בזה וראיתי בתשובת בן לב הנ"ל שהאריך בזה מטעמים אחרים שהתוס' כתבו כן מסברא דנפשייהו וע"ש דכתב בתשובה הנ"ל דנראה להגיה בתוס' דאמרו בדדמי מאחר דראו הטביעה ובדבר מועט כו' וכ"כ האשיר"י ג"כ דדוקא באותן שראו הטביעה חיישינן שיאמרו בדדמי אבל אותן שלא ראו הטביעה נאמנים בטביעת עין וכן משמע לו להגיה ממ"ש התוס' בדיבור שאחר זה וכפי מה שאכתוב שם ואין להקשות דנפשוט האי בעיא מדאמרינן דאותן שלא ראו הטביעה נאמנים בטביעת עין דניחוש דהאשה לא דייקא אלא ודאי דהטעם דהוא נאמן משום דעבידא לגלויי וכמו שהקשיתי לעיל בזה בגמרא י"ל דחילוק זה הוא באמת כפי מה דקיי"ל דהאי בעיא נפשט ממקום אחר דנאמן העד מטעם דעבידא לגלויי כמבואר ברי"ף וברא"ש ומסקו בסוף הדיבור א"נ מהני ע"פ טביעת עיין ר"ל הני תרי בהדדי מועילין והיינו סימנים וטביעת עין וק"ל:

שם בתוס' בד"ה וקאמרי סימנים פר"ח דאשה וע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מיהמני כו' נראה פשוט דהתוס' באו לומר בשם ר"ח דאין שום חילוק בעולם בין ראו את הטביעה ללא ראו את הטביעה דלעולם לא מהימני בהכירוהו מת בלא סימנים וע"ז מקשה ותימה האיך משיאין כו' דלדברי ר"י דלעיל דמחלק בין ראו הטביעה ללא ראו א"ש דמשיאין ע"פ אותן שלא ראו הטביעה ונאמנין בטביעת עין אבל לפירוש ר"ח קשה ותירץ דשמא איירי הכא כו' וכל זה שכתבתי משמע בהדיא באשיר"י דמתחילה כתב לחלק בין ראו הטביעה ללא ראו ואח"כ כתב ור"ח פירש כו' ומקשה דתימה היאך משיאין כו' ותירץ כתירוץ התוס' ומסיק אח"כ ולפי מה שחילקתי בין ראו הטביעה ללא ראו ניחא עכ"ל הרי בהדיא כמו שכתבתי ומזה נראה בהדיא שצריכין להגיה בדיבור שלפני זה כמו שהגיה התשובת בן לב דשם איירי דוקא בראו הטביעה ובזה א"ש דהוי דברי ר"ח עניין מחודש שלא כדברי התוס' דלעיל ודוק ובתשובת בן לב מקשה על התוס' מאי מקשו תימה היאך משיאין כו' הלא כבר כתבו התוס' דיש לחלק בין ראו הטביעה ללא ראו ודחק לומר דהאי ותימה האיך משיאין כו' היינו מלשון ר"ח והתוס' מביאין דברי ר"ח וחילוקו אף שכבר כתבו חילוק אחר ודבריו תמוהים בעיני דפשיטא הוא דהתוס' באו לדחות דברי ר"ח בהך קושיא וכמו שכתבתי ואח"כ כתבו דיכולים לתרץ את פירושו שלא להקשות עליו מהמנהג והתוס' לא באו לפסוק רק לתרץ לשני הפירושים מה דקשיא עליהם וק"ל:

שם בתוס' בד"ה וכן הוויין כו' מה מועיל הסימן יכול לומר לקוחין הן בידי ר"ל ונאמן במגו דלקוחין הן בידי לומר שהחזרתים לך והני אחריני נינהו וק"ל:

שם בתוס' בד"ה אימור אישתלויי אישתלי בירושלמי דמעשר שני כו' נ"ל להגיה ולמחוק תיבת פירש רבינו חננאל דמה פירוש כתב בזה שמביא לשון הירושלמי לעניין דינא ובאשיר"י הביא ג"כ דברי הירושלמי הזה לעניין דינא ע"ש:

דף קטז.

בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו כו' הא דלא קאמר איכא בינייהו דאמרה מת וקברתיו דלמ"ד דמשקרה אינה נאמנת ולמ"ד דאמרה בדדמי נאמנת הנה בתשובת המזרחי סימן כ' נתעורר ע"ז והביאו הכסף משנה פי"ג דגירושין וכתב דהגמרא סוברת במת וקברתיו כ"ע סברי דאינה נאמנת דלמ"ד דמשקרא בהא נמי משקרא ולמ"ד דאמרה בדדמי כיון שחושבת עפ"י האומדנא שבוודאי מת ואינה יריאה שמא יבא בעלה חיישינן נמי דילמא משקרא ואמרה קברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעין שלא יחשבו שעפ"י אומדנא אומרת שמת ולא עפ"י האמת ממש שהרי היא בחזקת שקרנית שכבר שיקרה ואמרה גירשתני כו' אע"ג דבאומרת מת לבד לא חיישינן דמשקרא אלא בדדמי היינו משום דיראה לשקר שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה כו' אבל באומרת וקברתיו שאנו רואין דאינה יריאה שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה כו' שהרי כבר אמרה מת בדדמי שהיא סוברת שבוודאי מת ולא הוסיפה לומר וקברתיו אלא כדי להוציא מלב השומעים למה לא משקרא והלא היא מוחזקת בכך וליכא למימר דה"ה נמי דהוה קא משני דאיכא בינייהו מת וקברתיו אלא דחד מינייהו נקט דא"כ ה"ל למינקט מת וקברתיו דעדיפא טפי דהא מתניתין סתמא קתני קטטה בינו לבינה כו' ומשמע ל"ש ארגיל הוא ל"ש ארגילה היא ועלה קאמר מ"ט דקטטה כו' דדוחק הוא לומר דמתניתין איירי דוקא בארגילה איהי עכ"ל לענייננו:

שם בתוס' בד"ה למאי ניחוש לה כו' דהתם איירי בנפילה דרבים ר"ל שיפול מיחיד ואשכחו רבים כלומר שימצאנו שום אדם בעולם כן פרשב"ם שם דף קע"ב ע"ב ופירש שם עוד פירוש אחר דאיירי בשטר שכתוב בו לויתי ממך מנה דהיינו ממש נפילה דרבים ע"ש אך דשם באמת מדבר משטר כזה אבל פלוגתא דאביי ורבא באותיות ניקנות במסירה דלאביי צריך להביא ראיה היינו ודאי בסתם שטר וצריכין לפרש כמו שכתבתי וק"ל:

שם בתוס' בא"ד וא"ת והיכי מייתי התם אביי ראיה למילתיה דחיישינן להביא ראיה אלמא כו' הלשון אינו מדוקדק דהכי הל"ל היכי מייתי התם אביי ראיה למילתיה דצריך להביא ראיה משום דחיישינן לנפילה מההיא כו' וק"ל:

שם בתוס' בד"ה מאי אמרת דילמא כו' רבא אמר א"צ להביא ראיה אלמא אין צריך להביא ראיה אי חייש לנפילה ויש לומר דרבא כו' כן הגיה רש"ל בח"ש ולפי"ז צריכין לנקוד מילת אלמא האל"ף בפתח והלמ"ד בקמץ ושפיר הגיה דאל"כ צריכין למחוק מילת אלמא א"צ להביא ראיה דהוא כפול ממש וק"ל:

שם בתוס' בא"ד ובשקר יש לחוש דילמא מסר ליה ר"ל והשתא חזר בו ויגבה שלא כדין וק"ל:

שם בתוס' בד"ה אותיות ניקנות כו' יש לחוש שמא של חבירו היה כי א"א שלא יהא סימן כו' ר"ל והואיל ובודאי יש לאחד שום סימן שאינו בחבירו ה"ל לעשותו ולכך כל מי שיש לו אותו שטר בידו אנו אומרים ודאי אינו שלו מאחר שלא עשה בו סימן ואע"ג אילו היה של האחר ג"כ נאמר היה לו לעשות סימן מ"מ נאמר שכל אחד לא יגבה בו דנוכל לדחותו תמיד בטעם זה וק"ל:

שם בתוס' בד"ה הכא חיישינן כו' אבל התם אם הלכו בגמלא פרחא היה מקלקלם יותר ר"ל דהעדים לא יוכלו לומר שום תירוץ על הא דאזלו בגמלא פרחא אחר שראו שזה הרג את הנפש דאדרבה ההליכה הזאת שהלכו בגמלא פרחא מקלקלם יותר דודאי אי לא הלכו רק כדרך כל כל הארץ לא היה אפשר להזימם ועכשיו הן נהרגין מכח ההליכה שהלכו כ"כ מהרה שאין אנו מאמינים להם שהלכו בגמלא פרחא ואומרים שהגידו שקר וק"ל:

דף קטז:

בתוס' בד"ה איכא בינייהו כו' ולא גרסינן דארגילא היא כו' ר"ל ונאמר דבארגיל הוא כ"ע מודו דאינה נאמנת דמשקרת משום דאין דעתה נוחה בו מאחר דתמיד מתחיל להתקוטט עמה וכן בדדמי ודאי אומרת כדי שלא תשב (עמו) תחתיו והוא גרע מכשארגילה היא דאז הדבר תלוי בה ואינה כ"כ ברוגז עליו בשאינה בקטט ולכך יפלגו דודאי אינה משקרת דיריאה מאחר דהוא אינו מתקוטט עמה ואין לבה כ"כ רחוק ממנו משא"כ בדדמי בדבר מועט אומרת בדדמי ע"ז אמרו התוס' דעכ"פ בארגילה היא היא שונאתו מאחר דהיא מתקוטטת עמו תמיד וא"כ בודאי יש לחוש שתשקר ולכך א"א לגרוס כן וק"ל ומסקו התוס' וא"ת ואמאי לא תשקר כו' ר"ל אפילו בארגיל הוא הקטט היינו שהוא מתחיל להתקוטט עמה ועכ"פ קטטה דמתניתין היינו שהיא אומרת גירשתני כו' רק שהוא ארגיל הקטט וא"כ קשה אמאי לא תשקר וכ"כ רש"ל בח"ש בזה והוא פשוט:

שם בתוס' בד"ה לא דיברו בקציר אלא בהווה ירושלמי למה קציר אמר רב מנא דאונסא דשכיח שאני כו' נ"ל דהירושלמי מפרש דהא דקאמר אלא בהווה ר"ל בדבר הרגילות ששכיח מיתה בו לא כמו שפירש"י אלא בהווה מעשה שהיה כך היה דהא מעשה שהיה היה בנחש ואיך תירץ דאונסא דשכיח שאני החמה קודחת כו' וק"ל ובסוף הדיבור מסיק דריחשא שכיח תרגום של שרץ הוא ריחשא ערוך ערך ריחשא:

שם בתוס' בד"ה באותה שעה אמרו כו' ומשום דחזו כו' נ"ל דקשיא ליה וכי בשביל שמצאו שהגידה אשה אחת דבר אמת על בעלה שמת נאמין לכל אשה ואשה שבעולם שתאמר האמת ע"ז מסיק דסמכו ג"כ ע"ז דרצו להקל משום דחזו דאיכא עיגונא כו' אבל ודאי טעם דעיגונא לבד לא סגי מדלא תיקנו כן קודם מעשה שהיה וק"ל:

שם בתוס' בד"ה שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה כו' מצי לאוקמי בשמעו בו שני עדים כו' ראיתי בתשובת בן לב ח"א דף מ"ב ע"א שהקשה בזה איך אפשר לאוקמי בשני עדים הא בהדיא אמרינן התם דההוא עניינא איירי בלירד ולאכול וא"כ ע"כ ששמעו היינו בעד אחד דאי בשני עדים אפילו בלירד ולמכור וכמ"ש בעצמם אח"כ ותירץ בזה דאפשר לומר דהא דמוקי התם בלירד ולאכול היינו בלא שמעו בו שמת דפליגי בה רב ושמואל אבל בשמעו בו שמת בשני עדים כ"ע לא פליגי דמורידין אפילו לירד ולימכור ומה שמסקו התוס' אח"כ ולפי זה יש לפרש כו' דאי בשני עדים אפילו לירד ולמכור לא שבאו לדקדק כן רק סיומא דמילתא הוא לפי האמת עיי"ש:

סליק פרק האשה שלום

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה