אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק שני כיצד › דף כא.

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק שני כיצד · דף כא.

דף כ:

בגמ' משמרו בחוץ כולו משתמר כו' ר"ל דכשעומד בחוץ ורואה לתוך גינתו ומשמרו אז ודאי כולו משתמר משא"כ כשעומד בפנים אז ודאי מה שמאחריו אינו משתמר וק"ל:

שם בגמ' אם אמו ואם אביו אשת אבי אביו כו' מבואר ברש"י בכאן ובגמ' אח"כ דאם אביו אסורה מכח גזירת אם אמו ובאם אביו לא שייך ערוה דאורייתא בדרא וכמ"ש רש"י אח"כ בד"ה ואשת אחי אב מן האם כו' יש מקשין הלא גם באם אביו איכא ערוה דאורייתא בדרא דהיא אשת אבי אביו ובזה שייך ערוה דאורייתא ולא קשיא כלל דבאם אביו אסורה אף כשהיא אינה אשת אבי אביו רק שהיא אנוסת אבי אביו ובזה ליכא ערוה דאורייתא בדרא ולא מיתסרו אלא משום דאתי למיחלפא באם אמו דתרוייהו אימא רבתי קרו להו וק"ל:

שם בגמ' א"ה אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך כו' ר"ל למה תני הרבותא באשת חורגו ה"ל למיתני הרבותא הזאת באשת חמיו דתנא ליה ברישא לפני אשת חורגו שהרי תנא ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ויותר נ"ל דמקשה דה"ל למיתני בשתיהן הרבותא הזאת וה"ל למיכללינהו אהדדי וליתני אשת חמיו ואשת חורגו אומרות לו כו' ולא מקשה המקשה קושיא זו רק עכשיו שתירץ המתרץ דנקטי לרבותא אבל בשלא נקטי לרבותא לא הי' רוצה להקשות דה"ל למיתני כן ג"כ באשת חמיו דאדרבה אפשר שהי' קשה לו למאי תני ליה כלל והא דלא הקשה כן היינו משום דרוצה מתחלה להקשות אהא דתנא דאסור בבת חורגו דמיתני ליה ברישא למאי תנא לה ואח"כ רצה להקשות אסיפא דאשת חורגו למאי תנא לה דהי' סובר דאין זה רבותא ועכשיו שהשיב לו התרצן דהאיסור דבת חורגו תני להראות לנו הרבותא הזאת דאשת חורגו אומרת כו' מקשה דה"ל למיתני גם באשת חמיו ודוק:

שם בתו' בד"ה ומותר באשת חמיו כו' הא דוד נשא רצפה בת אי' והיא היתה אשת שאול המלך והוא הי' חמיו של דוד שהרי דוד נשא מיכל בת שאול א"כ מצינו שנשא דוד אשת חמיו ולכך ודאי דאינו אסור מן התורה רק משום מראית עין אסרוהו אח"כ ולשין זה דואם תאמר תורה היא לאיסורא הא דוד נשא כו' הוא ג"כ מלשון ירושלמי ואף אם אינו מלשון ירושלמי מתפרש כך כמ"ש וק"ל:

שם בתו' בא"ד ואע"ג דשמעתין שרי להו שמא אח"כ אסרוה ר"ל שמא בימי הגאונים שהיו אחר התלמוד אסרוה משום תקנה ולא מדינא וק"ל:

שם בתו' בד"ה א"ה כו' מאם אם אם חמיו ל"מ למיפרך כו' ר"ל דמבואר לקמן דף כ"ב בשניות דר' חייא דאם אם חמיו אסורה משום שניי' ומשמע ממילא דאם אם אם חמיו מותרת וע"ז ליכא לתרוצי כתירוץ הנאמר בגמ' דהא גם היא פסיקא לי' דלעולם אסורה ע"ז מסיק דבעיא היא לקמן כו' ר"ל וא"כ אפשר דהיא ג"כ אסורה ואין לה הפסק ולא שייך לומר דתימא לי' אני מותרת לך כו' וק"ל והקשה הח"ש הלא בלא"ה לא שייך לומר רבותא זאת דבת בעצמה איסורה אינו רק מדרבנן ואיך תאמר היא בדידי לא גזור רבנן דאין זה שום רבותא ומוכרח אתה לומר דאין זה שום קושיא דליתני עניין זה לרבותא דא"כ נקשה ג"כ דאם אשת אביו תימא לי' אני מותרת לך וכו' וכן אם אשת אחי האב וע"ש בח"ש ואומר אני דאם נפרש התו' בעניין זה יהיו דבריהם תמוהים ביותר דא"כ אכתי נקשה דניפשוט מכח קושיא זאת את האיבעיא ונאמר דמוכרחין לומר דאין הפסק למעלה דאם יהי' דיש להם הפסק א"כ הל"ל דתימא ליה אני מותרת לך וכו' ועוד תימא בסוגיא דשמעתין דה"ל להקשות ג"כ דאם אשת אביו תימא ליה אני מותרת לך כו' כמבואר דין זה באה"ע סימן ט"ו גם הי' יכול להקשות דאם כלתו תימא לי' אני מותרת לך כו' וכן אם אשת אחי אב מן האב דבכל אלו הבת אסורה מדאורייתא משום ערוה והאם מותרת וגם הוי מילתא דפסיקא דאסורות אפילו לאחר מיתת בעליהן ולא יתורץ כתירוץ הנאמר בגמ' בעניין זה ולכך נ"ל בפשיטות דודאי המקשה אינו מקשה דהל"ל הרבותא אלא בדבר שההיתר מפורש בברייתא ואז מקשה דהל"ל דהיתרא דידהו הוי רבותא וכמו שמקשה באשת חמיו דמפורש בה ההיתר כמו באשת חורגו אבל בדבר שלא תני כלל להיתירא לא שייך לאקשויי דה"ל להשמיענו הרבותא דתימא ליה אני מותרת לך כו' והתו' באו להקשות דאם אם אם חמיו דמותרת הוא כאילו מפורש בברייתא דבי ר' חייא דמותרת דמדקתני רביעי שבחמיו שני' ש"מ דחמישי שבחמיו מותרת וכמו שרצה לפשוט באמת בגמרא לקמן ולכך באו לומר דלא מצי למיפרך התם דתימא ליה אני מותרת לך כו' מאחר דהוי כמפורש דהיא מותרת דהא באמת מיבעיא לקמן אם היא מותרת או אסורה וא"כ ש"מ דאינו מפורש איך דינא דאם אם אם חמיו בברייתא כלל ולכך לא שייך למיפרך דליתני דתימא לי' אני מותרת לך כו' ואף אם היא באמת מותרת ודוק ומ"מ צריכין לתירוצא של הח"ש בהא דלקמן אינו אלא שניי' ולא שייך למיגזר בי' ע"ש:

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה