אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק שני כיצד

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק שני כיצד

פרק ראשון חמש עשרה נשים

דף יז:

בגמ' מאי שני' שני' לנשואין כו' האי דלא אמר מאי שני' שני' בנפילה והיינו ר"ל שנפלה כבר לפני שמעון ואח"כ נפלה לפני לוי דהיינו אח הנולד או הל"ל שני' לנפילה שנפלה שני פעמים לפני לוי צ"ל דמה שנפלה לפני לוי אינו קרוי נפילה דבאמת אינה נופלת לפניו כלל דהא פטורה ממנו אפילו בלא חליצה ולכך לא שייך לקראה שניי' על שם שנפלה לפני לוי וק"ל:

שם בגמרא אמר קרא כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם ז"ל רא"ם בפרשת כי תצא ולאו מיחדיו הוא דריש לה אלא מישבו דמשמע ששניהם יחד ישבו בעולם פרט לאחיו שלא הי' בעולמו שישיבתו של זה בעולם אינו בעת ישיבתו של זה בעולם אבל מילת יחדיו כבר דרשוהו רז"ל למיוחדין בנחלה כדלקמן עכ"ל וכ"כ גם הג"א גם מהר"ר שבט ז"ל מחק בכאן מילת יחדיו להורות לנו שאינו נדרש אלא מישבו ובאשיר"י שלו הגיה כי ישבו אחים יחדיו ישב"ו שהיתה להם ישיבה כו' וז"פ:

שם בגמרא ואיצטריך למיכתב אחים כו' לאיי אפנויי מופנה כו' אע"ג דלעיל מסיק דאינה מופנה צ"ל דכאן לא אמר רק דה"א דהוא מופנה אבל לפי האמת אינו מופנה והח"ש כתב בזה דברים דחוקים ונ"ל דלעיל אמר דמבני יעקב הוא מופנה יותר שכל התיבה הוא מיותר לאפוקי (הכא) שצריך לכתוב רעים במקום אחים ועכ"פ גם בלוט הוא מופנה:

שם ברש"י בד"ה ופרכינן מי לא עסקינן כלומר מי לא מיתוקמא נמי מתניתין וכו' כן הגיה בח"ש ופשוט הוא ור"ל דהא המשנה סתמא קתני ובודאי דאיירי גם בייבם את אשת אחיו תחלה כו' וק"ל:

שם בתוס' בד"ה אשת אחיו כו' ת"ל מדכתיב דרכי' דרכי נועם ר"ל דאם תהי' זקוקה גם לאח הנולד א"כ לפעמים דלא יהי' לו אח לבעלה של אשה זו ותעמוד ותנשא לאחר ואח"כ יולד מחמיה אח לבעלה המת ואם נאמר דיחלוץ לה הרי היא מתגנה על בעלה ומסקי ומה"ט עבדינן מתים כחיים כו' לקמן דף פ"ה דאמרינן כל שהיה ילד מבעלה חי לאחר מותו אף שמת אח"כ דינו כחי ואינה חוזרת לזיקתה משום דרכי' דרכי נועם וכו' דזו שהי' לה בן ולא נזקקה וניסת לשוק ומת בנה ואם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה ע"ש ור"ל א"כ קשה ל"ל דרש הכא לאשת אחיו שלא הי' בעולמו ומסקי אע"ג דאיצטריך דרשא בפני עצמו לאשת אחיו שלא הי' בעולמו משום מילי אחרינא חדא משום הא דאמר לקמן דף כ"א דמצוה בגדול לייבם משום דכתיב והי' הבכור כו' ופריך דילמא בכור דוקא מייבם ופשוט לא מייבם כלל ומתרץ א"כ אשת אחיו שלא הי' בעולמו דכתב רחמנא ל"ל דהא בלא"ה אינו מייבם כלל משום דלא בכור הוא זה שנולד לאחר מיתת אחיו ע"ש וא"כ אי הוי נדרש מפסוק דרכי' דרכי נועם לא הי' אפשר למידק זה ממנו דדרכי' דרכי נועם איצטריך נמי למיעבד מתים כחיים וגם אינו שום ייתור ואיצטריך נמי דרשא בפני עצמו לאשת אחיו שלא הי' בעולמו להא דבפ' ב"ש דוקיא דדייק מיני' דקטן זוקק לייבם ע"ש כפי מ"ש התו' שם ואי לא הוי ייתור לדרש דאשת אחיו שלא הי' בעולמו לא הי' אפשר למידק ממנו וכמ"ש ע"ז מסיק דמ"מ משמע דעיקרי' לגופי' איצטריך וא"כ קשיא דלא צריכי' לגופי' דנלמד מדרכיה דרכי נועם כו' ותירצו דאיצטריך קרא לגופי' היכא דחמותה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם כשנולד לו אח בחיי בעלה אף שאינו אלא יום אחד לכך צריכין דרשא למעט דאפי' בחמותו מעוברת מאחר שלא היתה להם ישיבה אחת בעולם וק"ל:

שם בתוס' בד"ה אחוה אחוה כו' דפשיטא דמיקרי אחיו כו' ר"ל דלא שייך למילף דכשאינן בעולם אחד דאינן נקראין אחין דזה אין סברא דודאי נקראין אחין ולכך אי לאו דמיעט קרא בהדיא אחיו שלא הי' בעולם אחד לא הוי שייך למילף מבני יעקב להא מילתא ולא הוי ממועט בג"ש כלל וזה פשוט:

שם בתו' בד"ה ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה כו' דכדברי האומר אין זיקה דהיינו ר"מ ר"ל דמבואר בדף שאחר זה דסובר ר"מ דאין זיקה וק"ל:

שם בתו' בא"ד ומוקי פלוגתייהו בעבד בה מאמר ופליגי אי מאמר קונה אי לאו כו' ולא פליגי בזיקה כלל דאפילו סברי כ"ע דיש זיקה אפ"ה לא הוי בעלה להפר נדריה אלא איירי דעבד בה מאמר ופליגי אי קונה אי לאו וסובר ר"ע דאינה קונה כלל ולכך אינו מיפר ור"א סובר דקונה לעולם ולכך מיפר לעולם ור' יהושע דקונה דוקא בשיש שם יבם אחד דאז לא אפשר לאידך למיפסלה עליו משא"כ בשני יבמין אינו קונה קניין גמור כן משמע לקמן דף כ"ט ושם תירץ בגמרא עוד תירוץ אחר דפליגי בעמדה בדין בשביל מזונות ע"ש ועל אותו התירוץ כתבו התו' לקמן דצריכין לומר נמי דאיירי בעבד בה מאמר ופליגו בסמכא דעתה וכו' ע"ש ובזה לא הבינותי הח"ש שכתב דלקמן לא פירשו התו' דפליגי אי מאמר קונה אי לאו רק פליגי בסמכא דעתה כו' דודאי אין זה קושיא ולא תמיה דכאן כתבו איך מוקי לה התם בשינוייא קמא ולקמן כתבו איך פליגי לפי אוקימתא השניי':

דף כ:

בגמ' א"ה כל התורה כולה נמי עשה ול"ת הוא כו' וא"כ היאך קיי"ל דעשה דוחה ל"ת הא כל ל"ת שבתורה הוי ל"ת ועשה ואע"ג דכל עשה שבתורה יהיו ב' עשה דקרא דוהתקדשתם קאי ג"כ עליהם מ"מ אפילו תרי עשה אין דוחה ל"ת ועשה וכמו שמבואר בתו' וק"ל:

שם ברש"י סריס אדם כו' ולאו מחמת חולי נסתרס מאיליו ר"ל דאם נסתרס מחמת חולי מאיליו דינו כמו זקן דמחמת זקנה נעשה סריס מאיליו ומה לי מחמת חולי או מחמת זקנה ולא הי' בכלל איסור לאו דפצוע דכא והתנא נקט סריס אדם כדי להשמיענו אף שהוא בכלל איסור לאו דפצוע דכא אפ"ה אם בעלו קנו אבל סריס דנסתרס מחמת חולי מאיליו הוה ממש כמו זקן ותרי גווני זקן אינו רוצה להשמיענו דאין בו שום חידוש וזקן גופא אין בו חידוש כ"כ רק דבא להשמיענו דאע"ג דלאו בר אולודי הוא ביאתו ביאה כו' ע"ש כמ"ש רש"י אח"כ וזה דדין נסתרס מחמת חולי מאליו הוי כמו זקן עיין בח"ש:

שם ברש"י בד"ה או מייבמין כו' ואחר דיבור זה מציין רש"י והזקן שפסק מלידה כו' ונ"ל פשוט דבכיון היפך רש"י דיבורים הללו כדי להראות לנו דדברים הללו שכתב בדיבור או מייבמין כו' אינו קאי על הזקן דבאמת זקן מייבם אפילו לכתחלה דלא מצינו לו איסור בשום מקום והא דכתב רש"י אח"כ דבזקן משמיענו דביאתו ביאה לקנות יבמתו כו' לאו דוקא בדיעבד רק דלישנא דברייתא משמע דוקא דיעבד והיינו משום אינך פצוע דכא כו' כתב רש"י ג"כ לישנא דדיעבד אבל ודאי דאפילו לכתחלה מייבם כנ"ל:

שם ברש"י בד"ה תיובתא דרבא ותיובתא דר"ל כו' פירוש אליבא דרבא שסובר דדינו דריש לקיש שייך ג"כ הכא הוי תיובתא לריש לקיש אבל באמת לריש לקיש גופי' ל"ק כדלקמן בסמוך ריש דף כ"א וכ"כ בח"ש:

שם בתו' בד"ה א"ה חייבי לאוין כו' א"ה חייבי לאוין נמי נשווה חליצה וייבום מהאי קרא ויהיו עולין לחליצה ולייבום בחייבי לאוין והיינו דהמקשן אינו סובר דרש דיבמתו וא"כ ממילא עולין לייבום וממילא מיחלץ חלצה ג"כ והתרצן השיב הא כתיב יבמתו אשר בו נשמע דלא יעלו לייבום ויעלו לחליצה ופריך וכו' וקרא דלא יחפוץ נדרוש לחייבי לאוין ונשווה אותם לחליצה וייבום ומסיק דא"ל דאם נאמר הכי דקרא דלא יחפוץ אתי לחייבי לאוין ממילא נאמר דאתי עשה ודחי ל"ת דחייבי לאוין וכשעולין לייבום בודאי דעולין לחליצה (ולמה לי להשמיענו) עז"א דטובא איצטריך להאי קרא דאם לא יחפוץ כדפריך לקמן בפרק החולץ גבי ונייבם לחדא כו' ודוק:

שם בתו' בא"ד וחייבי לאוין יעלו גם לייבום וחייבי עשה לא יעלו גם לחליצה כו' והתרצן השיבו מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קידושין כו' ר"ל חייבי לאוין וחייבי עשה ולכך בודאי אתי קרא דיבמתו לחייבי עשה להצריך חליצה וא"ל מה השיבו על קושית חייבי לאוין דדילמא קרא לא אתי רק לחייבי עשה וחייבי לאוין יעלו לחליצה וייבום נ"ל דכבר הקשו כן בסמוך בדיבור שאחר זה אף לפי הפשוטו של שמעתתא בלי פירושם והתירוץ שכתבו שם שייך ג"כ לפי פירושם וק"ל:

שם בתו' בד"ה מסתברא חייבי לאוין כו' ונ"ל דמשמע השתא לדרוש מקרא דיבמתו לאסור יבום ולהצריך חליצה ר"ל דמשמע ליה להתרצן הזה דקרא אתיא להשמיענו דייבום אסור וגם משמיענו דמצריך חליצה וא"כ א"א לומר דקאי לחייבי עשה בלבד דא"כ למאי משמיענו דייבום אסור פשיטא דאין עשה דוחה עשה אלא ודאי דאתי לאסור יבום בחייבי לאוין דה"א דדוחה עשה דיבמה לל"ת דידהו והא דאמר דמשמע ליה השתא משום דלפי המסקנא באמת לא נאמר דאתיא קרא לאסור יבום רק דאתי להשמיענו דמצריך חליצה וכמו שיבא בע"ה לקמן בד"ה גזירה ביאה ראשונה וכו' במה שאכתוב שם בזה ע"ש:

שם בתו' בד"ה פצוע דכא כו' לאפוקי בידי שמים שלא היה להם שעת הכושר ר"ל שנולד כך ממעי אמו דאותו אינו עולה ליבום ולחליצה כלל כדאיתא לקמן דף ע"ט אבל בידי שמים שהי' לו שעת הכושר והיינו שנסתרס מחמת חולי מאיליו היה דינו כמו זקן וכמ"ש לעיל ברש"י בזה והנה התו' לא רצו לפרש דבא לאפוקי סריס שנסתרס מחמת חולי מאיליו דא"כ הי' קשה למה בא התנא להשמיענו הלא דינו כמו זקן וזקן בעצמו תנא לי' לכך כתבו דבא לאפוקי סריס בידי שמים שלא הי' לו שעת הכושר כלל דאותו אינו עולה ליבום ולחליצה ולא חולץ ולא חולצין לאשתו ודוק:

שם בתו' בד"ה אם בעלו קנו ה"ה דלכתחילה נמי שרי כדמוכח לקמן נ"ל דר"ל לקמן פרק הערל דקתני התם במתניתין להדיא שהי' בירושלים סריס אדם ויבמו את אשתו ובגמרא דייק מינה דיבומי נמי שרי והלכתא כוותי' ע"ש דף ע"ט ע"ב: שם בתו' בד"ה גזירה ביאה ראשונה כו' דקשה להתו' לפי המסקנא אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה אמאי חולצת דכיון דאין עולין ליבום דלא אתי עשה דיבמה ודחו להו א"כ ליהוי כחייבי כריתות כמ"ש לעיל בדף זה ע"א בד"ה בשלמא מן הנישואין כו' דשם כתבו ותירצו דהמקשן לא בא להקשות רק אמאי דאין מתיבמות לכך אינו מקשה קושיא זו אבל מ"מ קשיא לפי המסקנא אמאי באמת חולצת ולעיל כשתירץ מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושי כו' ואתי קרא דיבמתו לאסור חייבי לאוין ביבום ודאי לא קשיא קושיא זו דהא כתבו התו' דקרא משמיענו דצריכה חליצה ג"כ ומבואר שם דאתי לחייבי עשה ג"כ ומשמיענו דאע"ג דאינו עולה ליבום אפ"ה עולה לחליצה וא"כ ממילא ודאי נאמר הכי ג"כ באלמנה מן הנישואין דאע"ג דהוי ל"ת ועשה אפ"ה דיעלה לחליצה ואף שאינו עולה ליבום משום דתפסי קידושין אבל עכשיו דמסיק דחייבי לאוין מדאורייתא עולה ליבום רק דרבנן גזרו בהו וא"כ ודאי הן שפיר עולין לחליצה אבל חייבי עשה ואלמנה מן הנישואין מנ"ל דחולצות ומסיק דנלמד מיבמתו דעולין מיהא לחליצה ולפי זה צריכין לומר דלא אתי קרא לאסור יבום דהא בהו לא צריך קרא לאסור יבום ולא אתי קרא רק להשמיענו דצריכה חליצה ומש"ה כתבו התו' לעיל דמשמע ליה השתא לידרוש כו' דלפי האמת לא אתי קרא רק להגיד לנו דצריך חליצה ולא לאסור יבום וכמ"ש כאן ודוק:

דף כא.

בגמ' משמרו בחוץ כולו משתמר כו' ר"ל דכשעומד בחוץ ורואה לתוך גינתו ומשמרו אז ודאי כולו משתמר משא"כ כשעומד בפנים אז ודאי מה שמאחריו אינו משתמר וק"ל:

שם בגמ' אם אמו ואם אביו אשת אבי אביו כו' מבואר ברש"י בכאן ובגמ' אח"כ דאם אביו אסורה מכח גזירת אם אמו ובאם אביו לא שייך ערוה דאורייתא בדרא וכמ"ש רש"י אח"כ בד"ה ואשת אחי אב מן האם כו' יש מקשין הלא גם באם אביו איכא ערוה דאורייתא בדרא דהיא אשת אבי אביו ובזה שייך ערוה דאורייתא ולא קשיא כלל דבאם אביו אסורה אף כשהיא אינה אשת אבי אביו רק שהיא אנוסת אבי אביו ובזה ליכא ערוה דאורייתא בדרא ולא מיתסרו אלא משום דאתי למיחלפא באם אמו דתרוייהו אימא רבתי קרו להו וק"ל:

שם בגמ' א"ה אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך כו' ר"ל למה תני הרבותא באשת חורגו ה"ל למיתני הרבותא הזאת באשת חמיו דתנא ליה ברישא לפני אשת חורגו שהרי תנא ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ויותר נ"ל דמקשה דה"ל למיתני בשתיהן הרבותא הזאת וה"ל למיכללינהו אהדדי וליתני אשת חמיו ואשת חורגו אומרות לו כו' ולא מקשה המקשה קושיא זו רק עכשיו שתירץ המתרץ דנקטי לרבותא אבל בשלא נקטי לרבותא לא הי' רוצה להקשות דה"ל למיתני כן ג"כ באשת חמיו דאדרבה אפשר שהי' קשה לו למאי תני ליה כלל והא דלא הקשה כן היינו משום דרוצה מתחלה להקשות אהא דתנא דאסור בבת חורגו דמיתני ליה ברישא למאי תנא לה ואח"כ רצה להקשות אסיפא דאשת חורגו למאי תנא לה דהי' סובר דאין זה רבותא ועכשיו שהשיב לו התרצן דהאיסור דבת חורגו תני להראות לנו הרבותא הזאת דאשת חורגו אומרת כו' מקשה דה"ל למיתני גם באשת חמיו ודוק:

שם בתו' בד"ה ומותר באשת חמיו כו' הא דוד נשא רצפה בת אי' והיא היתה אשת שאול המלך והוא הי' חמיו של דוד שהרי דוד נשא מיכל בת שאול א"כ מצינו שנשא דוד אשת חמיו ולכך ודאי דאינו אסור מן התורה רק משום מראית עין אסרוהו אח"כ ולשין זה דואם תאמר תורה היא לאיסורא הא דוד נשא כו' הוא ג"כ מלשון ירושלמי ואף אם אינו מלשון ירושלמי מתפרש כך כמ"ש וק"ל:

שם בתו' בא"ד ואע"ג דשמעתין שרי להו שמא אח"כ אסרוה ר"ל שמא בימי הגאונים שהיו אחר התלמוד אסרוה משום תקנה ולא מדינא וק"ל:

שם בתו' בד"ה א"ה כו' מאם אם אם חמיו ל"מ למיפרך כו' ר"ל דמבואר לקמן דף כ"ב בשניות דר' חייא דאם אם חמיו אסורה משום שניי' ומשמע ממילא דאם אם אם חמיו מותרת וע"ז ליכא לתרוצי כתירוץ הנאמר בגמ' דהא גם היא פסיקא לי' דלעולם אסורה ע"ז מסיק דבעיא היא לקמן כו' ר"ל וא"כ אפשר דהיא ג"כ אסורה ואין לה הפסק ולא שייך לומר דתימא לי' אני מותרת לך כו' וק"ל והקשה הח"ש הלא בלא"ה לא שייך לומר רבותא זאת דבת בעצמה איסורה אינו רק מדרבנן ואיך תאמר היא בדידי לא גזור רבנן דאין זה שום רבותא ומוכרח אתה לומר דאין זה שום קושיא דליתני עניין זה לרבותא דא"כ נקשה ג"כ דאם אשת אביו תימא לי' אני מותרת לך וכו' וכן אם אשת אחי האב וע"ש בח"ש ואומר אני דאם נפרש התו' בעניין זה יהיו דבריהם תמוהים ביותר דא"כ אכתי נקשה דניפשוט מכח קושיא זאת את האיבעיא ונאמר דמוכרחין לומר דאין הפסק למעלה דאם יהי' דיש להם הפסק א"כ הל"ל דתימא ליה אני מותרת לך וכו' ועוד תימא בסוגיא דשמעתין דה"ל להקשות ג"כ דאם אשת אביו תימא ליה אני מותרת לך כו' כמבואר דין זה באה"ע סימן ט"ו גם הי' יכול להקשות דאם כלתו תימא לי' אני מותרת לך כו' וכן אם אשת אחי אב מן האב דבכל אלו הבת אסורה מדאורייתא משום ערוה והאם מותרת וגם הוי מילתא דפסיקא דאסורות אפילו לאחר מיתת בעליהן ולא יתורץ כתירוץ הנאמר בגמ' בעניין זה ולכך נ"ל בפשיטות דודאי המקשה אינו מקשה דהל"ל הרבותא אלא בדבר שההיתר מפורש בברייתא ואז מקשה דהל"ל דהיתרא דידהו הוי רבותא וכמו שמקשה באשת חמיו דמפורש בה ההיתר כמו באשת חורגו אבל בדבר שלא תני כלל להיתירא לא שייך לאקשויי דה"ל להשמיענו הרבותא דתימא ליה אני מותרת לך כו' והתו' באו להקשות דאם אם אם חמיו דמותרת הוא כאילו מפורש בברייתא דבי ר' חייא דמותרת דמדקתני רביעי שבחמיו שני' ש"מ דחמישי שבחמיו מותרת וכמו שרצה לפשוט באמת בגמרא לקמן ולכך באו לומר דלא מצי למיפרך התם דתימא ליה אני מותרת לך כו' מאחר דהוי כמפורש דהיא מותרת דהא באמת מיבעיא לקמן אם היא מותרת או אסורה וא"כ ש"מ דאינו מפורש איך דינא דאם אם אם חמיו בברייתא כלל ולכך לא שייך למיפרך דליתני דתימא לי' אני מותרת לך כו' ואף אם היא באמת מותרת ודוק ומ"מ צריכין לתירוצא של הח"ש בהא דלקמן אינו אלא שניי' ולא שייך למיגזר בי' ע"ש:

דף כא:

בגמ' א"ד הא איתפלג דרתא א"ל מ"ש מאשת אבי אביו דאסורא עד למעלה מעלה אע"ג דאיתפלג דרתא צ"ל דודאי למעלה לא חשיב בי' איתפלג דרתא עד לעולם רק הכא דהקורבה אינה למעלה בלבד כי היא ג"כ קורבה שהיא מן הצד לא מצד האבות והיינו שבכאן הוי למעלה אבי אב והוא מן הצד שהוא אחי אבי אביו משא"כ למעלה באשת אבי אביו שהכל דור אחד בשוה ולכך לעולם אסורה ולא חשיב איתפלג דרתא וזה שדיקדק רש"י כאן לפרש לישנא דאתפלג דרתא נתרחקה הקורבה ודו"ק:

שם ברש"י בד"ה מ"ש הני וכו' וכן אשת בן חמיו בקידושין שלו באשתו נתקרב בן חמיו וקידושי בן חמיו באשתו כו' כצ"ל נ"ל ור"ל דתרתי קידושין צריכין הכא חדא דבקידושין שלו באשתו דהיינו במה שקידש את אשתו נתקרב אצלו בן חמיו ונעשה גיסו דהוא אחי אשתו ועדיין אשת בן חמיו רחוקה לו כל זמן שלא קידשה בן חמיו וא"כ צריכין להאי קורבה ג"כ קידושי בן חמיו באשתו וק"ל:

שם בתו' בד"ה לא אסרו כו' ועוד מדפשיט מינה אשת אחי אם מן האם ולא מוקי לה בכלת בתו ר"ל מזה מדוקדק דטעם גמור הוא ולפי הטעם אין שום חילוק אבל אי הוי סימנא בעלמא לא מרבינן מיניה כ"א חד ענין א"כ היה קשה דלירבי מיניה כלת בתו ולא אשת אחי האם מן האם ודוק:

שם בתו' בד"ה רב אשי אמר כו' ואחד הי' בימי רב חסדא כו' ורב חסדא נפטר כו' דברים הללו צריכים לי עיון וכי לא אפשר שהי' אותו מרי בר איסק שהי' בימי רב חסדא ג"כ בימי רב אשי דאף שמת רב חסדא בימי רבא והי' חי רבא אחרי מות רב חסדא כמו עשרים שנה וכשמת נולד רב אשי וכשנעשה רב אשי בן שלשים אפ"ה הי' אפשר בפשיטות שהי' אותו מרי בר איסק דבימי רב חסדא והי' אז בימי רב חסדא ג"כ בן כ' שנה וא"כ הי' עכשיו בימי רב אשי כמו בן ע' שנה ואין זה תמיה כלל וכ"ש שאפשר שלא חי רבא כ"כ אחר מות רב חסדא וג"כ רב אשי אפשר שלא הי' בן שלשים עדיין כשאמר כך ודוק ובקשתי בכל הגמרות שהביאו התו' בדיבור זה ולא מצאתי דבר זה:

שם בד"ה אשת אחי אבי אב וכו' והיא בכלל אחות אבי אב וכו' בזה מתרצים למה לא בעי ג"כ אחות אם אם דבאמת היא בכלל אחות אבי אב ודוק:

שם בתו' בד"ה אמימר אכשר כו' וקאמר נמי אמימר מוקי לה כו' וקסבר גזרו שניות בחלוצה ואין הש"ס רוצה לפשוט כו' ר"ל דשם בהחולץ דף מ' בעי אי גזרו שניות בחלוצה או לא ובעי למיפשט מברייתא ודחי לה ואמר דאסירו משום מת דהוי לה אשת אחי אבי אב ופריך והא אמימר אכשר באשת אחי אבי אב ומשני אמימר מוקי לה משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה וא"כ אי הוי קיי"ל כאמימר ה"ל למיפשט האיבעיא שלו בזה אלא ודאי דסובר דאין הלכה כמותו ולכך לא בעי למיפשט האיבעיא מאמימר וק"ל ובח"ש הגיה בתו' והביא הגמ' דהחולץ במה דאמר בתחלה דהסוגיא דהתם דלא דכוותי' וכמו שהגיה הוא ממש באשיר"י:

דף כב.

בגמ' שניות דבי ר' חייא יש להן הפסק או לא יש מקשין האיך אפשר לומר דיהא להם הפסק לשניות הללו דא"כ יקשה מ"ש אם אם אם חמותו דיהא מותרת ואשת אבי אבי אביו אין לה הפסק ואסורה לעולם אע"ג דהיא ג"כ אסורה מחמת אישות ותירץ רש"ל בביאורי סמ"ג דבן מצוי אצל אביו א"כ הוא מצוי אצל הנשואות משא"כ בחמותו וגם האם אינה מצוי' כ"כ אצל הבנות וכמו שיתבאר עכ"ל:

שם בגמ' ומ"ש ערוה ערוה לכל מסורה כו' כן הוא ברי"ף ורא"ש ב' פעמים ערוה לפום ריהטא נראה דהמקשה אינו מקשה רק מהא דאמימר מתיר לכתחלה אפילו באחין מן האם ש"מ דס"ל דאין כאן קורבה כלל ולא חייש לאיחלופי משא"כ לרב נחמן דסובר דאחין מן האם אין מעידין לכתחלה משום דאיכא למיחש לאיחלופי א"כ לקמן לכך אחותו מן האם יוציא דאיכא למיחש לאיחלופי והא דשם אפילו בדיעבד חיישינן לאיחלופי היינו משום דדיעבד דהתם חשיב כמו לכתחלה דכל שעה הוא נראה שדר עמה משא"כ בעדות דאם העידו כבר תו ליכא למיחש לאיחלופי דמה דהוה הוה ולכתחילה מיהא אסור ודוק:

שם בתו' בד"ה שניות דר' חייא כו' אבל בת בני בנים לאו בת ירושה היא ולא שכיחו גבי' ז"ל רש"ל בביאורי סמ"ג צ"ל למה אסרו למעלה עד עולם אם אם אמו ולא אסרו למטה כה"ג בת בת בת בתו הלא באם אמו ג"כ אינו בא לכלל ירושה דבת אינה יורשת צ"ל דלעולם הבן מצוי אצל אבות ואמהות אפילו בשאינו יורש אותם לאפוקי הבת אם אינה יורשת אינה מצוי' אצלם דכל כבודה בת מלך פנימה וגם האב אינו מצוי אצל הבנים עכ"ל:

שם בתו' בד"ה לכל מסורה כו' ואי משום שמא יאמרו אמאי שרי התם במן האב ומן האם ר"ל דשם איתא דרב ששת פליג ארב אחא ואסר להו וקאמר בגמ' מן האב ולא מן האם כ"ע לא פליגי דשרי מן האם ולא מן האב כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי בתר אבא שדי להו דהא בני פלניא קרו להו ומאן דאסור משום דקרו להו ג"כ בני פלונית וא"כ באו התו' לומר כאן דאם איתא דטעמא דל"פ מן האם לבד ואסור משום שמא יאמרו דמן האם דוקא נאסרו בני נח ולכך לא אסירא רק נשיהן אחין מן האם ולא נשיהן אחין מן האב מ"מ אמאי שרי רב אחא במן האב ומן האם הלא בוודאי המה יודעין דהם אחין מן האם ג"כ ויאמרו באנו כו' אלא ודאי דטעמא דאיסורא באחין מן האם משום איחלופי וא"כ במן האב ומן האם ליכא למיחש לאיחלופי דבני פלניא קרו להו והעולם סוברין דהן מן האב לבד ואז ליכא קורבה כלל דזרמת סוסים זרמתם כו' ומשום שמא יאמרו ליכא למיגזר לפי האמת משום דאשת אח שרי בכל ענין לבני נח כמבואר אח"כ בתו' וכ"כ הח"ש בענין זה והוא רצה להגיה בתו' גמרא שהבאתי וא"צ להגיה דמלשון התו' שכתבו אמאי שרי התם מן האב כו' משמע שלא העתיקו הגמרא דהתם לכאן ודוק:

שם בתו' בד"ה פשיטא אחיו הוא כו' כדפריך לקמן אר"י בר"י כו' ר"ל ואף שנדחה לקמן דא"א לומר דממעט חייבי כריתות ואדרבה מביא פסוק לריבוייא דאחותו מחייבי כריתות מיקרי אחותו מ"מ התנא דהכא אפשר דבא להשמיענו זה דלא תטעי בהכי וכ"כ בח"ש ומסקי התו' בתירוצם דניחא ליה לשנויי דאצטריך משום דהוה ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דמשום האי טעמא אצטריך בן אין לו כו' וא"ל דלישני נמי דמשום הכי איצטריך בן אין לו דלא ניליף ממי שיש לאביך אישות בה פרט לחייבי כריתות דאינו נקרא אחיך ומדלא זקיק מיפטר נמי לא פטר די"ל דלזה לא איצטריך דבהדיא מבואר לקמן דף כ"ב דפסוק מרבה לחייבי כריתות דנקרא אחיו ולא כתבו מתחלה רק דהתנא משמיענו זה ודוק:

שם בתו' בא"ד ובתר הכי פריך ואחיו הוא לכל דבר כו' ר"ל אף דלפי משמעות הקושיא הראשונה שהקשה למאי תני דאחיו הוא לייבם הואיל ותני אחיו הוא לכל דבר א"כ משמע ודאי דשפיר מיתנא תני אחיו הוא לכל דבר דאל"כ ה"ל לאקשויי תכף לישנא דפשיטא על ב' בבות משא"כ בשמעתין דפריך מאחיו הוא לייבום לישנא דפשיטא בפני עצמו בלא הא דתנא אחיו הוא לכל דבר ודוק:

דף כב:

בגמרא ערות בת אשת אביך מולדת אביך ל"ל כו' כצ"ל וצריכין למחוק מילת אחותך הוא דהא אדרבה בגמ' דריש לר"י בר"י דאחותך הוא אתי למעוטי דאינו חייב משום בת אשת אביו ורבנן אמרי דאתא לדרשא אחריתי גם הח"ש מחקו וכתב בס"א אינו וכן נראה עיקר עכ"ל וכן משמע מדברי רש"י שכתב אחותך היא בהאי קרא דבת אשת אביך כתיב ומציין בהא דאמר ור' יוסי אמר קרא אחותך היא וכו' א"כ ש"מ מלישנא דרש"י דעדיין לא נכתב בגמ' תיבת אחותך היא דהוצרך להגיד לנו דהוא סיפא דקרא דבת אשת אביך וק"ל:

שם בגמ' ור"י בר"י האי בת אשת אביך מאי עביד ליה אין להקשות דילמא מיבעיא ליה כדי לכתוב בההוא קרא אחותך היא ולמעט דלא מחייב משום בת אשת אביו דאי הוי כתיב באידך קרא הוי דרשינן מיני' דאין מזהירין מן הדין די"ל דהכי מקשה דלא ליכתוב כלל פסוק דבת אשת אביך ויכתוב אחותך היא באמת באידך קרא לידרוש מיני' דאין מזהירין מן הדין ולא יצטרך כלל למעט דלא ליחייב בה משום בת אשת אביו מאחר דלא הוזכר שום חיוב בבת אשת אביו וק"ל:

שם בתו' בד"ה מ"ט הכא לא פריך כו' ולהכי בעי מ"ט וכו' והא דלא הקשו כן תיכף לעיל כשהי' משני כיון דלענין ייבום מיפטר פטר וכו' י"ל דבאמת אפשר שהקשה כן תיכף בייבום גופא מנ"ל למימר שפוטר רק שהסדרן סידר הקושיא בגופא דמתניתין דתנא הדין דפוטר ודוק:

שם בתו' בד"ה בן אין לו עיין עליו אע"ג דסתם אח או בן הוי אפילו ממזר כו' האי אע"ג המשך לשונו קאי אהא דאמר דסתם זרע לא הוי אלא זרע כשר וכו' וה"ק אע"ג דלישנא דסתם אח או בן הוי אפילו ממזר מ"מ לישנא דסתם זרע הנזכר בכתוב לא הוי אלא זרע כשר כדאמרינן בקידושין כו' רק שהוצרך לדייק דמשמע הכי בשמעתין דסתם אח ובן הוי אפילו ממזר כדפריך לעיל פשיטא אחיו הוא ומזה משמע דסתם אח הוי אפילו ממזר ומזה דהכא לא איצטריך ובן אין לו עיין עליו משום דלא נילף מבני יעקב דייק דסתם בן הוי אפילו ממזר דהא אי לאו דרשה דאחוה אחוה מבני יעקב לא הוי איצטריך כלל דרש דעיין עליו דסתם בן פירושו אפילו ממזר ועל זה מסיק דאפ"ה לישנא דסתם זרע הנזכר בקרא משמע דוקא זרע כשר ולכך אתי שפיר גמרא דקידושין דמקשה על הא דכתיב וזרע אין לה ושבה אל בית אבי' כו' אין לי אלא זרע כשר כו' כמבואר שם דף ד' ע"א וכן נראה פשוט דלישנא דאע"ג האמור בתחילת הדיבור אין לו משמעות כלל ונ"ל מ"ש פשוט:

שם בתו' בא"ד ולהכי איצטריך לאתויי לענין נחלה ולא בעי למילף מדלענין יבום כו' ר"ל דלענין נחלה מצריך פסוק להא דבן הבן כו' ומקשו שם התו' דלמה לי' קרא תיפוק ליה מדלענין יבום בן ובני בנים כהדדי נינהו ה"נ לענין נחלה ובזה מתורץ דביבום גופי' לא ידעינן ליה דדרש דעיין עליו אתיא לאתויי ממזר וכמבואר בפרק יש נוחלין בתו' דף קט"ו ומ"ש כדאמרינן גבי בת הוא לחזק לישנא דה"ל לאתויי מעניני דיבום כדאמרינן גבי בת י"נ דף ק"ט דאמר בהדיא מדלענין יבום בן ובת כהדדי נינהו לענין נחלה נמי כו' ע"ש והא דלענין יבום בני בנים פוטרין מן היבום באמת נלמד מנחלה כמבואר להדיא בתו' פרק יש נוחלין דף קט"ו: שם בתו' בא"ד וא"ת תדרוש איפכא גבי נחלה לאתויי ממזר כו' ר"ל וממילא נמעט ממזר מענינא דיבום מגז"ש דאחוה אחוה מבני יעקב וק"ל ומתרץ דגבי נחלה א"צ לאתויי ממזר כו' ולהכי ע"כ ההוא דנחלה אתי לרבות בן הבן ר"ל וא"כ ודאי ענינא דיבום נלמד מיני' וממילא אתיא קרא דהכא לאתויי ממזר וק"ל:

דף כג.

ברש"י בדיבור ולי נראה דהולד ממזר כו' ושייך ביה ממזרות צריכין למחקו כי אין זה מרש"י ושום תלמיד הו' כותבו בגליון ונדפס בפנים והוא דעת התו' וכן מחקו הח"ש ופשוט הוא:

שם בתו' בד"ה ור"י בר"י חד בשפחה כו' דמבת אשת אביך נפקי תרוייהו כו' ר"ל אף שאחד מסתברא יותר כמו שמסיק בגמ' צריכותא מ"מ מקשו התו' דעכ"פ ממועטין תרוייהו דאין לאביך אישות בה ומתרץ דהוה קא מוקמינן קרא כו' ואידך הוה מרבינן ממולדת חוץ כו' ודוק:

שם בתו' בד"ה ואי אשמעינן נכרית וכו' לא הוה צריך להך צריכותא דנכרית לא מפרש בהדיא בקרא כו' ואפשר ליישב קושיא זו דהגמרא קאמר ואי אשמעינן בהדיא בגוים ולא הוי כתיב קרא דהאשה וילדי' כו' ומתרץ בזה דלא יקשה דליכתוב בהדיא גוי ולא יצטרך לשני פסוקים לפסוק דבת אשת אביך ולפסוק דהאשה וילדי' כו' ודוק:

שם בתו' בא"ד וא"ת השתא דאיכא טעמא כו' ל"ל קרא כו' ר"ל דהשתא לא נוכל לתרץ דהוה מרבינן אידך ממולדת חוץ כדדחינן לעיל דיקשה הי מינייהו מפקת ולעיל לא הקשו רק דשניהם ממועטין באמת מהא דאין לאביך אישות בה וע"ז תירץ דפסוק דמולדת חוץ הוה מפקא את אידך מהא דאין לאביך אישות בה כמו חייבי כריתות אבל עכשיו מקשה דהי מינייהו מפקת ומתרצי דה"א טעמא דלא שייך במצות עדיף והוי מוקמינן לי' בנכרית ושפחה לא הוי אתא מיני' והי' נלמד אדרבה ממולדת חוץ ומסיק ואע"ג דטעמא דנכרית לא אתי משפחה כיון דאיכא בשפחה טעם כל דהו דלא הוי בנכרית ר"ל דמבואר בגמ' דנכרית לא הוי אתי משפחה אי הוי כתיב שפחה בלבד משום דאיכא בשפחה טעם כל דהו דלא הוי בנכרית והיינו דשפחה אין לה חייס אפ"ה אפשר שפיר לומר דהאי טעמא דלא שייך במצות עדיף ולא הוי אתיא שפחה מנכרית והוי מוקמינן ליה בנכרית דוקא וה"ה דמצי לשנויי איפכא דהאי טעמא דשפחה עדיף והוי מוקמינן ליה בשפחה דוקא והא דלא אמר היינו משום דלישנא דגמ' משמע כאילו כתוב לישנא דנכרית בהדיא בפסוק דאשת אביך דמיני' ממעט באמת נכרית ושפחה ממעט מהאשה וילדי' שאמר אי אשמעינן נכרית כו' משמע כאילו נזכר בהדיא נכרית באותו פסוק דאל"כ קשיא קושיית התו' דלעיל בדיבור זה והתו' ודאי מקשו שפיר דהא באמת אין שם מפורש כלל רק דלישנא דגמ' הכי משמע וכמ"ש ודוק ועיין במהרר"ש:

שם בתו' בד"ה קסבר רבינא וכו' וכן גורס התם ר"ל רש"י בעצמו גורס התם דהולד ממזר ע"ש בקידושין דף ס"ח ע"ב: שם בתו' בא"ד וכן משמע לעיל דקא"ר יוחנן בסוף פ"ק וכולן לפסול כו' באו להביא ראיה לזה דכשהולכין אחר הישראל טפי הוי ממזר מכשהולכין אחר הנכרי דהא ר' יוחנן אמר וכולן הוי לפסול והיינו משום דהולכין בו אחר הישראל והוא ורב אסי דלפניו לעיל פ"ק שוין בזה דשדינן הולד אחר הישראל ולכך חוששין לקידושין והדר קאמר כי אמריתא קמי' דשמואל אמר דאין קרוי בנך אלא בנה ואין חוששין לקידושין ואינו ממזר והיינו משום דשדינן אותו בתר הנכרית ואע"ג דמדברי רש"י לעיל משמע דמילתי' דשמואל לא קאי אר' יוחנן כלל וכמו שהארכתי בזה לעיל בכתבי מ"מ התו' קאי לסברתייהו דכתבו לעיל דמילתא דרב אסי ור' יוחנן איירי בעניין אחד ע"ש דף ט"ז בד"ה כותי שקידש כו' ובכתבי הארכתי שם ומזה תימא על הח"ש לקמן בגמ' דף מ"ה נ"ל למחוק הא דר' יוחנן הכא בהדיא הולד ממזר דא"כ מה צריכין התו' לעיל דף כ"ג לדקדק כן מדר' יוחנן דאמר וכולן לפסול כו' עכ"ל וממה שכתבתי הכא תראה דהתו' לא באו להביא ראי' כאן רק הסברא כשהולכין אחר הישראל הוי טפי ממזר וא"ל דאכתי ה"ל להתו' לדקדק דהגירסא דהולד ממזר מוכרח מדאמר ר"י לקמן בהדיא ורבינא קאי הכא אדברי ר"י די"ל דזה ודאי לק"מ דאיכא למימר דהמקשן מקשה הכי לימא קסבר רבינא הולד כשר ויקשה דר"י אדר' יוחנן ואע"ג דלפי"ז לא יתרץ כלום בגמ' בהא דנהי דממזר לא הוי כו' דהא עכ"פ אמר ר' יוחנן דהוי ממזר מזה ודאי לא שייך לאקשויי דא"כ גם לגירסת התו' יקשה לפי המתרץ שבגמרא דהוי דלא כר"י דלקמן וא"כ אם הי' כוונת רש"ל להקשות כמו שהקשיתי כאן לא הי' צריך להביא דברי התו' דבגמרא גופא ה"ל למידק למחוק לקמן דברי ר' יוחנן אלא דבלא"ה כתבו התו' לקמן דתרי אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן כמבואר לעיל דף ט"ז והארכתי בזה לעיל בכתבי עי"ש במ"ש על התו' בד"ה קסבר גוי ועבד כו' ודו"ק:

שם בתו' בא"ד והא דאמר בפ' יש בכור וכו' לא תימא למ"ד אין מזהמין את הולד כו' ר"ל ומשמע ודאי דכששדינן אותו בתר אמו הישראלית טפי פטור מכששדינן אותו בתר נכרי דהא אמו הוי לויה ולוים פטורים וא"כ ממילא מ"ד אין מזהמין את הולד סובר דשדינן אותו בתר הישראלית מאחר דפשיטא דהולד פטור ואמר דאין מזהמין והיינו ר"ל דאין פוסלין את הולד וא"כ מזה משמע דכשהולכין אחר הישראל דהולד כשר ומ"ד מזהמין דשדינן לי' בתר נכרי ולכך פסול עז"א אר"י דמ"ד אין מזהמין את הולד היינו מ"ד דהולד ממזר כו' ולשון מזהמין שייך על שם הגוים שהן מזוהמין כדאמרינן ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן כו' וא"כ כשאמר אין מזהמין היינו דלא שדינן ליה בתר נכרי המזוהם אלא שדינן ליה בתר ישראל והולד ממזר ומ"ד מזהמין היינו דשדינן לי' בתר נכרי והולד כשר ואפ"ה פטור דלוי פסול מיהא איקרי כלומר לוי פגום ומסיק ובקונטרס לא פירש כן התם דהא פירש שם איפכא והיינו כמ"ש בזה לעיל וק"ל:

שם בתו' בד"ה ההיא בז' אומות כו' וצוה הכתוב שלא לכרות להם ברית שלום שלא להכותם כו' ר"ל שלא לכרות להם ברית שלא להמיתם כי אדרבה הכה תכה אותם והיינו כדי לכבוש את א"י וק"ל:

דף כג:

בגמ' ודוקא מיחלץ והדר יבומי כו' ז"ל הח"ש זה כמו ועוד קמ"ל נמי הא עכ"ל ודבריו נכונים בפשיטות כי לשון זה בא לומר דעי"ל דקמ"ל דדוקא כו' וק"ל:

שם ברש"י בד"ה חולצות ולא מתייבמות כו' נ"ל דיבור זה אינו מלשון רש"י כי רש"י מפרש הקושיא אדיעבד דוקא וכמו שכתב לפני זה ודיבור זה הועתק מפירוש התו' וכתבה שום תלמוד ברש"י מבחוץ בגליון וטעו המדפיסים וכתבוהו מבפנים ובאמת הוא פירוש התו' ובגמרת מוהר"ר שכנא ז"ל כתוב בתחלת הדיבור הזה תוספות ובסוף הדיבור כתב תיבות עד כאן והא דבאמת לא פירשה רש"י כפשוטו דמקשה אלכתחילה היינו משום דאותה הקושיא לא קאי שפיר לדברי ר' יוחנן דאמר אחיות אינו יודע מי שנאן לקמן דף כ"ז דסובר דגם במתניתין דד' אחין לקמן אחת מתייבמת כמו הכא וא"כ לא קשה כלל אליבי' ורש"י רצה לפרש הקושיא אליבי' ג"כ וכן ראיתי הודפס בקצת ספרים בתו' שמסקי בד"ה ומ"ש מהא דתנן כו' בסוף הדיבור וז"ל ומיהו הך קושיא ליתא לדברי ר' יוחנן דאמר אחיות אינו יודע מי שנאן עכ"ל וק"ל:

שם בתו' בד"ה ומ"ש מהא כו' ועוד בסמוך מציין סיפא דמתניתין כו' ר"ל מדמציין אח"כ סיפא דמתניתין ש"מ דכאן לא קאי אסיפא דמתניתין דאם הי' כאן מקשה אסיפא דמתניתין לא ה"ל לציין אותו אח"כ מאחר דמינה איירי אלא ודאי דכאן לא מקשה אסיפא וזה שהגהתי מילת מציין במקום מייתי כן הגיה מהר"ר שכנא ז"ל ומסקי התו' בסוף דיבור זה בקצת ספרים ומיהו הך פירכא כו' וכמ"ש לעיל ברש"י בזה:

דף כד.

בגמ' אי למ"ד יש זיקה יש זיקה אי למ"ד אין זיקה אסור לבטל מצות יבמין כו' כן הגיה מהור"ר שכנא ז"ל ולפי זה כשנגיה כך בגמרא א"ש לישנא דתו' בד"ה אי למ"ד כו' ונאמר דאחר שכתוב בא"ד לכך הוצרך לומר אינו יודע הוא סוף דיבור ואח"כ מתחיל דיבור אחרת אי למ"ד אין זיקה ואע"ג כו' וכן הגיה מהור"ר שכנא ז"ל בתו' ודלא כמו שהגיה הח"ש בתו' וק"ל:

שם ברש"י בד"ה ואי למ"ד אין זיקה אסור לבטל כו' הרי נאסרה משום כך וכיון שנאסרה שעה אחת א"נ חלוץ חד לחדא ואזלא הא השניי' כו' ר"ל מאחר שכל אחת ואחת נאסרה מתחלה אף שלא נאסרה רק משום דילמא יתבטל מצות יבמין מ"מ הרי נאסרה כל אחת ואחת לייבם מטעם הזה וקי"ל כיון שנאסרה כו' ובח"ש כתב בזה בהגהתו דברים אשר הם בעיני קשה להבינם וכן משמע לקמן ברש"י דף כ"ז ע"ב דאף שלא נאסרה רק משום ביטול מצות יבמין אפ"ה חשיב איסור גמור ואסורה עולמית:

שם בתו' בד"ה אי למ"ד יש זיקה אר"י אע"ג דלמ"ד יש זיקה ליכא למיגזר לייבם כו' נ"ל דלא גזרינן לדידי' משום דהכל יודעין דזיקה חשיבא ככנוסה וחשיבא כל אחת כאחות של אשתו ולא אתי לייבמה וכן משמע קצת בתו' לקמן דף כ"ח משא"כ למ"ד אין זיקה ואסורות משום ביטול מצות יבמין שפיר איכא למיגזר דלא מסקו אינשי אדעתייהו טעם זה דעלמא לא חיישי למיתה וכמ"ש התו' וק"ל:

שם בתו' בא"ד דלית ליה יבמה שהותרה כו' אלא לר' יוחנן לכך הוצרך לומר אינו יודע מי שנאן ר"ל לשום תנא ואמורא לית ליה יבמה שהותרה רק לר' יוחנן אית ליה האי סברא ולכך הוצרך לומר דמתניתין נשנית בטעות אבל מי ששונה המתניתין דד' אחין לית ליה יבמה שהותרה וכו' וממילא אינה בטעות וכאן הוא סוף דיבור ומתחיל דיבור אחרת אי למ"ד אין זיקה ואע"ג כו' וכן הגיה מו"ה שכנא ז"ל כמ"ש בגמ' ומסיק בא"ד אבל הכא כל חד וחד אימור דידי' מיתרמיא ליה ושפיר עבדי ור"ל וליכא למיגזר בהו דילמא מייבם ברישא דאפילו אי מייבם ברישא ליכא איסורא כ"כ דאיכא למימר דידי' מתרמיא ליה ושפיר עביד דמייבם וכ"כ בח"ש ומסקו התוס' ומשום מ"ד אין זיקה צ"ל כל כך ר"ל דלמ"ד יש זיקה אינה אסורה אלא משום דנאסרה עליו שעה אחת מחמת זיקה שוב לא תחזור להיתירה הראשון א"כ לא הוצרך לומר הכא דדידי' מתרמי ליה דאפילו אינה דידי' מ"מ שפיר מייבמה דהא מתחילה לא נאסרה כלל משום זיקה וא"כ כי מיפקא זיקת אחותה ע"י חלוצת אחיו בוודאי מותר בה דפשיטא דמותר אדם בקרובת חלוצת אחיו משא"כ למ"ד אין זיקה דאמר דאיסורו התם משום גזירה הוצרך לומר הכא דלא גזרינן שייבמה באיסור משום דליכא איסורא כ"כ ודוק והתו' דכתבו כאן דלרב דאמר אין זיקה אתיא מתניתין דאחיות אליבי' הוא לשיטתייהו שם אבל כבר מבואר שם ברש"י דמתניתין לא אתיא כלל אליבא דרב ובהדיא כתב שם רש"י דמאי דאמר הכא בגמ' אי למ"ד יש זיקה אי למ"ד אין זיקה ליתא אליבא דרב דלדידי' מותרות להתייבם ולכך כתב הכא רש"י שפיר דאף למ"ד אין זיקה אנו אומרים כיון שנאסרה עליו כו' דלא קאי כלל אליבא דרב וסובר דמאן דקתני לה למתניתין דאחיות צריך לסבור כיון שנאסרה כו' ודוק:

שם בתו' בד"ה וספק חלוצה כו' אבל הכא כל אחד כשכונס אמרי קים ליה להאי כו' ר"ל ואע"ג דאחת מהן ודאי חלוצה מ"מ העולם לא אתי למיטעי למישרי ודאי חלוצה לכהן דאמרו כל אחד כשכנס ודאי קים ליה דאינה חלוצה היא ויתלו העולם ודאי הטעות בהו ומה שלא כופין להם להוציאם היינו משום דלא ידעינן הי מינייהו חלוצה כניס ומספיקא אין מוציאין משא"כ התם דאתי למיטעי ולמישרי ודאי חלוצה מאחר דיש מקום לטעות וק"ל:

שם בתו' בד"ה או אינו אלא לשם ויהא כולו קרא כפשוטו כו' צריך לפרש כולה קרא כפשוטו דאם נדרוש והי' הבכור ואשר תלד נדרוש מי שראוייה להוליד פרט לאיילונית ולא איירי הפסוק כלל בהולדה איך אפשר לומר דיקום על שם אחיו הוא קאי אזרע אשר תלד מאחר שלא איירי מיני' בפסוק כלל וק"ל:

בתו' בד"ה הלכתא לגריעותא כו' שאין ירושתו חוזרת ביובל כו' ר"ל דקי"ל אחין שחלקו לקוחות הן וחוזרין ביובל משא"כ חלק בכורה דקיי"ל מתנה קריי' רחמנא ודוק:

שם בתו' בד"ה הלכה כדברי האומר כולם גרים הן ואפילו גירי אריות הך גירי אריות לא דמי להא דאמרינן כותים גירי אריות ר"ל דמאי דפליגי בדוכתא אחרינא וסובר מ"ד דכותים גירי אמת ומ"ד סובר דכותים גירי אריות הם לשון זה ודאי משמע דאינם גירים ממש דא"כ מאי פליג וממילא לא דמיא להאי דהכא דתני בהו דהם גרים והיינו משום דהתם היו עובדין אלהיהן כו' ר"ל ולכך חשיב להו התם בשאינן גרים והכא דתני גירי אריות ר"ל שהן ממש גירים גמורים רק שהם עושים מחמת מורא האריות כמו הכותים ולא איירי הכא בגמרא בכותיים ומסיק מאחר דהתם כותיים היו עובדין אלהיהן א"כ למה סבר מ"ד דגירי אמת הן עז"א דהוא סובר דשוב נתגיירו לגמרי וק"ל:

שם בד"ה לא בימי דוד כו' וי"ל דמעצמו נתגיירו כו' אע"ג דגר שגייר עצמו בינו לבין עצמו אינו גר כלל כמבואר להדיא לקמן דף מ"ז ע"א בגמרא צריכין לומר דהם נתגיירו בפני ב"ד הדיוטות שגיירו אותם אבל ב"ד הגדול ודאי לא קיבלו ומ"מ היו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין להם אחר שטבלו ומ"מ לא קירבו אותם לגמרי עד שיהא נראה אחריתם כ"כ הרמב"ם פי"ג מהלכות ביאה והביאו הב"י בסימן רס"ד ע"ש ומביאין התו' ראי' לזה דנתגיירו מעצמן דהא כאן אמר בגמ' דבימי מרדכי ואסתר לא קיבלו גרים דהא אמר דאינן גרים ובפסוק אמר בהדיא ורבים מעמי הארץ מתייהדים אלא ודאי דמעצמו נתגיירו וק"ל:

שם בתו' בא"ד אלא שנעשו גרים גרורים ר"ל שנגררו בשפלותם ולא נעשו חשובים ולכך ליכא למיחש שעשו בשביל השררה וק"ל:

שם בתו' בד"ה אמר רבי כו' וכן נראה לר"י ר"ל דיש לחלק בין יציאתו מהבעל ובין יציאתו מהרוכל וע"ז מסיק דמתוך ההלכה משמע כו' ואע"ג דקאמר בגמ' איבעי"א כו' לא שביק לה להך סברא דמעיקרא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים אלא ה"ק הך מתניתא דמפקא מנטען בקול ר' היא ורב ס"ל כו' אשיר"י ע"ש:

דף כה.

בגמ' דומי דמתא יומא ופלגא ר"ל אותן בני אדם דנקראין חשודין שבעיר אינן נקראין כך אלא בשביל דנחשדו בכך יומא ופלגא בלי פסיקא וק"ל:

שם ברש"י בד"ה תנינא הנטען כו' והתם נמי מפקינן מבעל כו' ר"ל כמו ששנינו במשנה דמוציאין מן הנטען כן נאמר נמי התם בהמוציא את אשתו משום שם רע והחזירה דמפקינן אותה מן הבעל כיון דהוציא משום שם רע כו' כי היכי דאסרינן לה הכא מנטען משום שהחזיק הוא הקול כשכנסה הנטען הזה ה"נ נאסרה התם בהמוציא שם רע מהבעל מאחר שהחזיק הקול בזה שהוציאה בתחילה משום כך וק"ל:

שם בתו' בד"ה האי בקלא דפסיק ומיהו רב גופי' כו' דאם יהי' דמודה רב בקלא דלא פסיק דמוציאין אותה לא היתה הגמרא צריכה לפסוק ההלכה כרבי אלא הל"ל דמודה רב בהכי ובזה מתורץ נמי דלא תירץ רב לעיל דהברייתות מיירי בקלא דלא פסיק ומזה ודאי דייק הגמ' דל"ש לרב וק"ל:

שם בתו' בד"ה ואכתי מי די כו' הכא בעל והכא בעל כו' ר"ל ולפי"ז שאינו קושיא לא צריכין למיגרס הכא בעל והכא בועל אלא בתרוייהו נגרוס בעל והתו' מפרשין אח"כ דה"ק וכיון דתני הוציאה והכא בעל הוציאה והכא בעל הוציאה ולא ב"ד כו' ור"ל מאחר דלא הכריחוהו ב"ד להוציאה במתניתין דנטען אלא הבעל בעצמו הוציאה ואפ"ה קתני במתניתין דאם כנס הנטען יוציא א"כ ה"ה ה"נ דהוציאה הבעל מעצמו כשחוזר וכונסה דיוציאה וכ"כ הח"ש:

שם בתו' בד"ה איכא כתבא הכא כו' איירי הך משנה בח"ל ר"ל ודוקא בח"ל מאמינים לה דמאחר דצריכין לומר בפ"נ א"כ כי אתא בעל ומערער לא משגחינן בי' וא"כ ליכא למימר דמיכוון לקלקלה וא"כ מאי ראיה מייתי הכא דסמכינן אכתבא הלא לא מצינו דסמכינן אכתבא רק בח"ל דאיכא דיבורא ג"כ אבל בא"י דליכא דיבורא לא סמכינן אכתבא וכאן בא להביא ראי' דסמכינן אכתבא לבד בא"י ע"ז מסקו דמ"מ דייק שפיר מינה כו' דמאחר דאדיבורא שלהן לא סמכינן לענין עדות ובכתבא מיהמנו ש"מ דסמכינן מיהא אכתבא ובפרט דהכא ל"ש לומר שיהא מכוין לקלקלה ודוק ועיין במהרר"ש:

שם בתו' בד"ה הוא ואחר כו' אלא בנרבע לרצונו ומשום רשע פסול והרוג אפשר דפסול משום שונא ובסמוך מסקי התו' דאפילו הרוג נמי אינו פסול משום שונא כדי להשוות פסול דהרוג ודנרבע לעניין שהם פסולי עדות ממש ולא מחמת שום שנאה וק"ל:

שם בתו' בא"ד כשיש עדים שנרבע לרצונו כו' ר"ל דהא דאמר התם דנרבע לרצונו פסול היינו כשיש עדים על כך ולא שייך לומר דפסול בעדות עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו דהא יש עדים אחרים על כך וק"ל ומסיק וכי פריך בתר הכי הורג ורובע יציל הוה מצי למינקט נרבע כו' ר"ל דיציל על עצמו אפילו בשיש עדים שנרבע לרצונו דאז הורגין אותו למה נהרוג אותו יציל על עצמו ודוק:

דף כה:

בגמ' והא תני' אמרו לו לר"י וכו' האי והא תני' הוא בניחותא שבא להביא ראי' להא דר"י לא הכשיר באומר הרגנוהו רק באומר אני הייתי עם הורגיו וק"ל:

שם בגמרא במגיזת קפוטקיא לישנא דמגיזא הוא נגוזו ועבר דנחום א' שפירושו לשון העברה וכמו גזייתא בערוך ערך גז ור"ל בדרך עוברים ושבים של פני קפוטקיא וקפוטקיא היינו כפתורים דברים ב' ע"ש בתרגום:

שם בתו' בד"ה ואין אדם כו' וא"ת דהשתא משמע כו' ר"ל השתא בסוגיא דהכא דהא אף רבא הכא לא הכשירו רק משום דפלגינן דיבורי' ואין אדם משים עצמו רשע אבל כשיש עדים שנרבע לרצונו ודאי פסול ג"כ אליבי' לעדות ובפרק זה בורר כו' וק"ל:

שם בתו' בד"ה לימא רב יוסף כו' וההוא דרבי יודא גופי' קשיא כו' ר"ל כמו שכתבו התו' לקמן דף מ"ד דהיכי דמי דאם אשתו נכרית ממ"נ בניו פסולים כו' ואם היתה אשתו ישראלית ממ"נ בניו כשרים כו' ושם יישבו והח"ש מחק בכאן הא דהקשו התו' ועוד דאם נאמן לפסול עצמו כו' מכח הא דאמר הכא דר' יודא גופי' קשיא ודבריו תמוהים דודאי אינו ענין כלל קושיא שהקשו התו' לקמן אדברי רבי יודא לענין זה שהקשו כאן ולכך בפשיטות דא"צ למוחקו וק"ל:

שם בד"ה לא חשו חכמים וכו' וא"ת הא אמרינן כו' דיבורא אמרי מעשה לא עבדי ר"ל וכאן לא הוי אלא דיבורא בעלמא וא"כ ה"ל למיחש ולמיפסלם לענין זה דלא יהיו רשאים לישא האשה או ליקח השדה מקח ודוק:

דף כו.

בגמרא נשי לגבי נשי שכיחן דאזלן יש מקשין דמ"מ יהא אסור העד או החכם לישא אמה או בתה של אותה אשה שהעיד עלי' או שאסרה משום דניחוש דעצת זימה הוא ביניהן כדי שתהא רגילה אותה האשה אצלו ולק"מ דאף בלא הא דעדותו או הא דאסרה הי' יכול לישא אמה או בתה ותהי' אותה אשה רגילה אצלו משא"כ בנטען על האשה ודוק:

שם בגמ' א"ה אביו נמי ר"ל דבלא תירוצים הנזכרים לפני זה ודאי לא הי' קשה דאביו נמי יהא מותר דאדרבה דפשיטא הי' בעיניו לאסור באביו ואדרבה הוא מקשה למה לא תאסור גם על בנו ואחיו ואחר שתירץ ואמר טעמא להיתירא מקשה שפיר דאביו נמי יהא מותר בה וק"ל:

שם ברש"י בד"ה קס"ד מיתה אמיתה כו' ואשמעינן דאם נישאת לאחר באותו הגט וגירשה כו' מלשון זה ודאי משמע דגם אשה שנתגרשה שני פעמים אסורה להנשא כמו אשה שמתו לה תרי גברי והתו' כתבו בפשיטות דליתא ע"ש:

שם בתו' בד"ה א"ה אביו נמי כו' אע"ג דאסור באנוסת אביו לר"י לעיל בפ"ק דף ד' ואע"ג דכאן לא בא העד או החכם על האשה כלל ולא נחשד עליה מ"מ אפשר שהעולם יאמרו מאחר שהעיד עלי' או אסרה ואח"כ תהי' נשאת לבנו יאמרו העולם בודאי בא עליה העד או החכם כבר שאנסה או פיתה וא"כ ה"א דתהי' אסורה לבנו משום חשש זה קמ"ל דמותרת ולא חיישינן להכי ודוק:

סליק פרק כיצד

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה