אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק ראשון חמש עשרה נשים

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק ראשון חמש עשרה נשים

דף ט.

בתוס' בד"ה מה ע"ז דבר שחייבין כו' תדע דבפרק בתרא דמכות ממעט פסח ומילה משום דבעינן דומיא דע"ז דאמר רחמנא לא תעביד כו' ר"ל דע"ז הוה המצוה דיהי' שב ואל תעשה וממילא כשהיא עובר עובר בקום ועשה אבל פסח ומילה הוי המצוה בקום ועשה וממילא כשאינו עושה הוא עובר בשב ואל תעשה שאינו עושה כלום וממילא לא חמיר כ"כ וזה המיעוט שכתבו התוס' לעיל בד"ה אין חייבין כו' דממעטינן פסח ומילה דלית בהו חטאת ועל זה אמרו התוס' דמה להו להגמרא למעטינהו משום דאינן שוין מכח סברא למה לא ממעט אותן משום דבעינן שיהא בהן לאו וכרת כמו בע"ז וזה שכתבו ולא ממעט להו משום דלית בהו לאו כמו בע"ז אלא ודאי דלא בעינן דומיא דע"ז רק מאי דכתיב בההוא פרשה ולכך צריך למעט להו מכח דאינן שוין בסברא וכמ"ש וק"ל:

שם בתוס' בד"ה מאי לייתי לייתי פר כו' קסבר דכיון שחלקם כו' נראה פשוט דקשיא להתוס' מאי מקשה בגמרא דילמא אי לאו קרא דתורה אחת ה"א דמרובין לייתי קרבן אחר כשאר חייבי כפרה ואשמעינן קרא דתורה אחת דיהיו כיחידים לכך כתבו דהמקשן סובר פירוש של הברייתא דאי לאו קרא דתורה אחת ה"א דיהיו חלוקים מכל צריכי כפרה שבעולם וכן הוא באמת פירוש של הברייתא גם לפי התרצן והיינו משום מאחר דהן חלוקין משאר חייבי מיתת בית דין בענין ממון דבשאר חייבי מיתת בית דין ממונן פלט ובמרובין ממונם אבד ולכך ה"א דהם נמי יהיו חלוקים מכל שאר צריכי כפרה לעניין קרבן ג"כ וק"ל:

דף ט:

בגמ' והאמר ר"י א"ר וכן תני ר"ח כו' קושיית המקשן לא קשיא עד לבסוף מהא דרב ספרא מתרגם אף אשת אחיו שלא היה בעולמו וכמו שפירש שם רש"י ריש ע"א בדף שאחר זה וק"ל:

שם ברש"י בד"ה והאמר ר"י אמר רב כו' וחזר שמעון ואנס אנוסת אחיו שמותרת לו כו' כצ"ל וכמ"ש התוס' דצריך לומר דוקא שאנס אותה והא דאמר שמותרת לו היינו משום דמתניתין איירי דוקא בכל העניינים כשנעשו בהיתר וכמו שאמרו בגמרא בדף שאחר זה ע"א דמתניתין לא רצה למיתני דבר שאינו נעשה בהיתר לכך כתב רש"י שמותרת לו וק"ל:

שם ברש"י בא"ד כגון כלב שנשא שתי נשים חלאה ונערה וילדו לו כו' כצ"ל ול"ג מחלה ונועה ולכך כתב רש"י אילו שתי נשים לפי שמצינו בדברי הימים א' ולאשחר היו שתי נשים חלאה ונערה א"כ מצינו שאדם אחד נשאן ביחד משא"כ מחלה ונועה דלא נישאו לאדם אחד ועוד דמחלה ונועה היו אחיות וכאן א"א לומר שהן אחיות דהאיך נשא שתי אחיות דא"א לומר שנשא אחת אחר מיתת האחרת דהרי ילדה אח"כ עם איש אחר והיינו צריכין לדחוק דנשא מתחילה מחלה וילדה בת וגירשה ונישאה ליחצאל וילדה בת ואח"כ מתה מחלה ונשא כלב את נועה וילדה בת ואח"כ נשא יחצאל ג"כ נועה וזה עניין רחוק ולכך ודאי איירי בנכריות ומ"ה לא רצה לדמות העניין בשמות של שתי אחיות וק"ל ובגמרא דרשי דאשחור הוא כלב וחלאה ונערה הוא מרים ורש"י מביא לפי פשוטו שהיו שתי נשים:

שם ברש"י בא"ד ונשא יחצאל לאחר מיתתו את שתי נשיו וילדו לו שתי בנות כו' ונשא יעקב את שתי בנות יחצאל זו לאחר מיתת אחותה כו' באמת היה יכול לדמות העניין בששתי נשי יעקב היו נכריות והיינו שיחצאל נשא את חלאה וילדה בת וחצרון נשא את נערה וילדה בת והכל אחר מיתת כלב ויעקב נשא את בת יחצאל ובת חצרון וילדה לו בת חלאה כו' כמ"ש רש"י ולזה כיון הח"ש אלא שלשונו אינו מובן יפה וא"א לדמות העניין בכגון כלב נשא את חלאה וילדה שתי בנות ויחצאל נשא את נערה וילדה שתי בנות ויעקב נשא את בת כלב ובת יחצאל וילדה לו בת כלב את ראובן כו' כמ"ש רש"י דא"כ לא היו אחיות כלל אותן שתי נשים של לוי ויהודה ואנו צריכין למצוא שיהיו היבמות אחיות זו לזו ואפ"ה יהיו מותרות וג"כ א"א לומר שימצא בעניין זה בכגון כלב היו לו שתי נשים חלאה ונערה וכל אחת ילדה לו שתי בנות ונשא יעקב בת חלאה ובת נערה וילדה לו בת חלאה את ראובן כו' דא"כ שתיהן אסורות על ראובן ועל שמעון דהרי הן אחות אמו של כל אחד ואחד מכח כלב אבי אמן של ראובן ושל שמעון וק"ל:

שם ברש"י בד"ה ור"י מתרגם כו' באונסין לא קמיירי מתניתין ר"ל מתניתין דפירקין בוודאי לא איירי באונסין דסתמא קתני ומאחר שמצינו למימר דמיירי בנישואין מסתמא לא איירי באונסין אבל ודאי שפיר א"ל לוי לרבי דליתני אמו אנוסת אביו ואם נפרש מילתא דרב ור' חייא דקאי גם אבבי דרישא א"כ מוכרחין לומר דמתניתין איירי באונסין ובאמת לא איירי מתניתין באונסין אלא בנישואין ואע"ג דרש"י במתניתין כתב דאיירי באונסין היינו כפי מה דמסיק אביי ומ"מ קשה מה שמקשה במתניתין אי איירי בנישואין וכבר האריכו שם התוס' בזה העניין בדברי רש"י ע"ש:

שם בתוס' בד"ה באונסין לא קמיירי דבכולן אני קורא כו' התוס' סוברין דהא דקאמר באונסין לא קמיירי לא קאי אמתניתין דידן דודאי המשנה איירי באונסין וכמו שכבר האריכו בזה התוס' במתניתין בד"ה בתו כו' והא דאמר באונסין לא קמיירי ר"ל מילתא דר"ח א"א לומר דאיירי באונסין דלישנא דבכולן אני קורא בהן משמע ברגיל להיות והיינו בהיתר ובנישואין וכמבואר בתוס' דלעיל ודלא כרש"י בשמעתין וק"ל:

דף י.

בגמ' בלא דאי נמי משכחת יעקב אנס כלתו כו' וצרת צרה נמי משכחת לה שייבם בן יעקב אחי המת צרת הכלה ומת בלא בנים פוטרת הצרה של הכלה את אשת בן יעקב אחי המת שיש לו כבר כגון יעקב יש לו בן ושמו ראובן וראובן נשא אשה ושמה רחל ואנס יעקב את רחל והוליד ממנה בן ולהאי ראובן יש לו עוד אשה אחרת ושמה לאה ומת ראובן בלא בנים ונפלו נשיו לפני בן רחל כגון שיש ליעקב עוד בן אחר ושמו שמעון וכשמת ראובן בלא בנים ייבם שמעון את לאה דהיא צרת אנוסת אביו ומותרת לו להתייבם דהוי צרת חייבי לאוין דאנוסת אביו כשאינה אמו אינה אלא חייבי לאוין וחייבי לאוין בני חליצה וייבום נינהו וכמבואר בדף זה ע"ב בגמרא ולשמעון יש לו כבר אשה אחרת ומת אח"כ בלא בנים ונפלו שתיהן לפני בן רחל מיעקב שתיהן פטורות מחליצה דהא האחת דהיינו לאה היא צרת אמו והאחרת היא צרת צרה ודו"ק (חסר):

דף יד:

בתוס' בד"ה ובגט ישן תימא למ"ד וכו' למה היה להם למנוע וכו' וא"ל דבאמת מש"ה לא היו נמנעים משום דדינא הוי הכי דאם פטרה בגט ישן תינשא לכתחילה דא"כ מאי קאמר ללמדך שחיבה וריעות כו' וכי מה חיבה וריעות יש בזו מאחר דדינא הוי הכי אלא ודאי דלשון זה משמע שהיו עושין שלא כדין משום חיבה וריעות וא"כ מקשו התוס' הלא מדינא מותרת לכ"ע וא"ל דלשון ללמדך שחובה וריעות נהגין כו' קאי אאידך דא"כ לא היה לו להתנא לחשוב כלל דאפלוגי בגט ישן מאחר שאין בו שום חידוש שלא היו נמנעים בו דמשמע דהתנא בא להשמיענו שיהיו בני אדם נוהגין ג"כ בחיבה וריעות אף דמחולקין בדברים לפעמים כמו שהם היו עושין וק"ל:

שם בתוס' בד"ה אלא ב"ש כו' ודילמא משום ממאנת ר"ל ספק אשת איש דקתני הכא דמבואר לקמן בדף ק"ז דס"ל לב"ה דנשואה ממאנת וב"ש סברי דאינה יכולה למאן וא"כ כשממאנת הויא אשת איש לב"ש ודוק:

שם בתוס' בד"ה נעשה כדברי ב"ש כו' אלא דאתי למידק הא כיוצא בזאת דהיינו יבמה לשוק בניה תועבים הא דלא אמר סתם דאתי למידק דבכל חייבי לאוין בניהם תועבין י"ל דבשאר חייבי לאוין בוודאי בניהם תועבין אפילו בלא מיעוט דהן עדיפי מגרושה דהוי לאו דשאר אבל יבמה דהוי ממש כיוצא בה דגרושה ואפ"ה בניה תועבים:

דף טו.

בגמ' לא נצרכה אלא לצרה עצמה כו' ר"ל לעולם לא עשו כדבריהם ומעולם לא נתייבמו הצרות והא דקאמר רשב"ג מה נעשה להם לצרות כו' ר"ל לצרות דב"ה שנישאו לשוק בלא חליצה מה נעשה להם אם נאמר דניחוש לדברי ב"ש דיוציאו לעז עליהם מעתה ואע"ג דלא עשו ב"ש כדבריהם מ"מ היה ר"י בן נורי רוצה לתקן דבר שלא יהיה ג"כ נגדם דטוב להחמיר היכא דאפשר עד שא"ל רשב"ג דאין לעשות כן כדי שלא יוציאו לעז על הראשונות ודוק:

שם בגמ' ת"ש דאמר ר' טרפון תאבני כו' כתב הח"ש צ"ל תאב אני וכן מצאתי בתוספתא ובס"א ג"כ עכ"ל ואין צריכין להגיה דתאבני פירושו תאב אני והוא קיצור עברי בתרגום ורבים ראיתי כאלה:

שם בגמרא שהיתה נשואה לאבא אחיו כו' כך היה שמו אבא כמו ר' אבא וק"ל:

שם בגמ' מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן כו' בשביל הקטן כתב הח"ש בשביל שהיה לה ג"כ בן קטן כבן חמש ולא היה יכול לפרוש מאמו עכ"ל ואני בינותי ולא אבין דהא בהדיא משמע בגמרא דסוכה דף כ"ח דשמאי סבר דכל קטן שבעולם חייב ואפילו לא הגיע לחינוך וא"כ מנ"ל להח"ש לחלק ולומר דהיה שם ג"כ בן קטן כבן חמש דזה לשון המשנה שם נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה וקטן שאינו צריך לאמו חייב מעשה וילדה כלתו של שמאי כו' גמרא תנו רבנן כל לרבות הקטנים כו' והתנן הקטנים פטורים ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כו' וכתבו התוס' הגיע לחינוך כגון שאינו צריך לאמו וכמו דקתני מתניתין בהדיא חילוק זה כו' וא"כ ממילא הא דקתני במתניתין דקטנים פטורים איירי בשלא הגיע לחינוך ובצריך לאמו ומקשה תו בגמרא מעשה לסתור ומתרץ חסורי מיחסרא וה"ק ושמאי מחמיר ומעשה כו' הרי בהדיא דשמאי מחמיר בקטן שהוא צריך לאמו ולא הגיע לחינוך ומנ"ל לחלק ולומר דאיירי בבן חמש דוקא לכך נ"ל פשוט דר"ל הקטן שילדה עכשיו וכן משמע מלשון רש"י דהתם דכתב ז"ל מעשה לסתור דהא קטן הצריך לאמו הוי ואמאי פיחת וסיכך עכ"ל ודוק והא דרוצה לפשוט ממעשה זאת דעשו כדבריהם דילמא לא עשו כדבריהם ושאני הכא דשמאי עצמו עשה כדבריו אבל ב"ש לא עשו כדבריהם י"ל דטעמא דמ"ד לא עשו משום דמיחזי כשתי תורות וא"כ פשוט שפיר דהרי ראינו דליכא למיחש בכיוצא שמאי והלל לשתי תורות והיינו כתירוצא דרבא דלעיל הואיל והוי שתי ב"ד ודוק:

שם בתוס' בד"ה עירוב מקואות כו' לשתי מצטרף לערב אין מצטרף כו' רמב"ם ור"ש משנץ בפירוש משניות מחולקין בפירוש שתי וערב ע"ש דף ק"ל ע"ב ומ"ש נפרצו זה לתוך זה על רום כו' פירש ר"ש ז"ל נפרץ הכותל בראשו והפירצה רואה את האויר עד הרקיע והמים מתחברים שם סגי ברום כקליפת השום וברוחב כשפופרת הנוד וע"ז כתבו התוס' משמע דלמעלה כו' וק"ל:

דף טו:

ברש"י בד"ה שהן לחין כו' ושמא נגע בגב החבית כו' ר"ל בעיקר החבית והיינו קודם שנתן הזיתים לתוכו נגע בגופו של חבית בתוכו אבל אם נגע מגבו ודאי דאינו מקבל שום טומאה דאין כלי חרס מיטמא מגבו אלא מתוכו ודוק:

שם בתוס' בד"ה צריכה לנקב כו' דלכך לא גזרו על המסיקה פירוש דלא גזרו למסוק זיתים בטהרה כמו שגזרו לבצור ענבים בטהרה כמבואר בשבת דף י"ז: שם בתוס' בד"ה מה לאלמנה כו' דלהכי אייתר ליה חללה לומר דלא ילפינן בק"ו כן מבואר בפרק עשרה יוחסין דהא דאין חללה אלא מאיסור כהונה נלמד מדכתיב חללה בכהן גדול ע"ש סוף דף ע"ז ע"ב: שם בתוס' בא"ד וא"ת וניליף במה הצד מאלמנה וגוי ועבד כו' ר"ל דניליף דבנה של גרושה הוי פגום במה הצד מאלמנה וגוי ועבד ולמה מבואר כפי עדותו של ר' יהושע דאפילו לב"ש בני צרות דב"ה לא היו פגומין לכהונה וממילא ה"ה ולד מחזיר גרושתו וכמבואר בגמרא ודוק:

שם בתוס' בא"ד וי"ל דר"י סבר לה כר"ע וסבר נמי דיש ממזר מגוי ועבד כו' תימא בעיני דאם הוא יהיה סובר כר"ע גם בהא דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין והוי ממזר מחייבי לאוין א"כ שפיר איכא למילף גר עמוני ומואבי דפוסלין בביאתן ממה הצד מאלמנה וגוי ועבד דליכא למיפרך מה לגוי ועבד דהוי גמי ממזר דהא גם בגר עמוני ומואבי סובר דהוי ממזר דהן חייבי לאוין והיה נ"ל לפרש דה"ק דר"י סבר לה כר"ע והיינו בהא דלר"ע הוי ממזר מגוי ועבד והא דאמר וקסבר נמי דיש ממזר כו' ר"ל ור"ע סבר נמי דיש ממזר מגוי ועבד כמבואר בקידושין דף ע"ה וכן לקמן בשמעתין וזה מצינו מ"ד דקידושין תופסין בחייבי לאוין ואפ"ה הוי ממזר מגוי ועבד כמבואר בתוס' קידושין בדף הנ"ל בד"ה שאין ממזר אלא כו' וכן מבואר לקמן בגמרא דהחולץ דף מ"ד מ"ה דאמר ר' יוחנן דאפילו מ"ד דאין ממזר מחייבי לאוין היינו משום דתפסי בהו קידושי אבל מגוי ועבד הוי ממזר כיון דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמו אך שקשה דבהדיא קאמר בגמרא בפרק ד' מיתות דף נ"ד דר"י סובר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכ"כ התוס' לקמן דף מ"ו ודף מ"ט וא"כ הדרא קושיין לדוכתא ונ"ל דאפשר לומר דר"י סובר כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין והוי ממזר דוקא מחייבי לאוין דשאר בשר אבל מחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר וכדתנן להדיא בהחולץ דף מ"ט ומיהו מגוי ועבד הוי ממזר משום דאינן בני קידושין כלל אבל כל שאר חייבי לאוין דלאו דשאר בשר לא הוי ממזר משום דאינן בני קידושין וזה דלא הוי ממזר רק מחייבי לאוין דשאר בשר מבואר לקמן בהדיא לתנא דמתניתין אליבא דר"ע וא"כ יהי' דברי התוס' כפשוטו דסובר כר"ע דהוי ממזר מחייבי לאוין יסובר בזה ג"כ כר"ע דמגוי ועבד הוי ממזר אך שר"י יסבור אליבא דר"ע דלא הוי ממזר רק משאר בשר ואף שמשמע מהתוס' בהחולץ דף מ"ט דכשלא הוי ממזר רק משאר בשר אז לא הוי ממזר ג"כ מגוי ועבד מ"מ נוכל לומר דהתוס' דהכא סברי דאפשר לומר דהוי ממזר מגוי ועבד אף למה שנאמר דלא הוי ממזר אלא מחייבי לאוין דשאר ודוק:

דף טז.

בגמרא אמר ג' דברים צרת הבת אסורה כתב הח"ש לינשא לכהן ירושלמי עכ"ל ונ"ל דקשיא ליה למה אמר לשון אסורה משמע דלייבום אסורא אבל חליצה מיהא בעיא הלא פטורה אפילו מחליצה עז"א דמשמיענו דאסורה לינשא לכהן והיינו בכגון שאם נתייבמה הצרה לאחין ונתאלמנה מיבמה אסורה לכהונה דנבעלה לאסור לה ונעשתה זונה וכמבואר זה במתניתין ומ"מ אין אנו צריכין לכל זה דכבר תני לעיל צרת סוטה אסורה וכתבו התוס' דלאו דוקא אסורה אלא פטורה ג"כ מחליצה וא"כ גם כאן נאמר דלאו דוקא הוא ובכאן ניחא יותר דמצינו למימר דלא בא לומר רק לאפוקי מב"ש דמתירין לאחין ואמר הוא דאסורה וכדתנן להדיא במתניתין וב"ה אוסרין ושם א"א לומר כמ"ש הח"ש דהא בהדיא קתני במתניתין בתר וב"ה אוסרים דינא דפסולה לכהונה ודוק:

שם ברש"י בד"ה דוסא התירו שמעתם אומרים הח"ש מחק מילת אומרים ואני אומר דנכון דרש"י בא לפרש על הא דאמר בגמרא דוסא שמעתם וכתב על מילת דוסא תיבת התירו ועל מילת שמעתם כתב תיבת אומרים וזה פשוט:

שם בתוס' בד"ה בני צרות כו' א"כ פשיטא דכשירין דמיד שקידשה כו' ר"ל אם איתא דהקידושין תופסין בשומרת יבם א"כ אפילו לב"ש דהצרה צריכה חליצה אם לקחה אחר בוודאי דהבנים כשרים דהקידושין מפקע לה לזיקה וא"כ מאי קבעי לר' יהושע אלא ודאי דאין הקידושין תופסין וקא בעי שפיר אם הם פסולין מכח ק"ו וכדאיתא בגמרא וא"כ אמאי מספקא ליה לקמן בהאשה רבה לשמואל ודו"ק:

שם בתוס' בד"ה עמון ומואב כו' כ"ש בעמון ומואב שלא נתקדשו מעולם שראוי לתקן מעשר עני כו' ר"ל דמאחר שלא נתקדשו מעולם א"כ אין שייך ליתן טעם למה חורשין וזורעין בשביעית דודאי רשאין לזורעין מאחר שאינו א"י כלל רק דלפי סדר השנים היה להם לפרוש מעשר שני שהוא שנה ראשונה ומעשר עני נוהג בששי ולא מצינו מעשר עני שתי שנים רצופים וע"ז באו ליתן טעם בגמ' למה תיקנו מעשר עני ולא תיקנו מעשר שני וכמבואר בתוס' בחגיגה דף ג' ע"ב ומסיק עוד ולא תימא מהיכי תיסוק אדעתין לתקן מעשר שני עד שנאמר דהגמרא בא ליתן טעם למה לא תיקנו כך עז"א דבמסכת ידים איכא מ"ד באמת דסובר דנותנין מעשר שני וע"ש בפירוש ר"ש שנ"ץ דף קכ"ז ע"ב: שם בתוס' בא"ד ולא בעי למימר דעמון ומואב כו' פי' ואינו רוצה לומר דעמון ומואב וה"פ דהתוס' באו לומר דכן יש לפרש בחגיגה כו' כמ"ש כאן דאיירי בעמון ומואב שלא נתקדשו מעולם אבל אינו ר"ל ר"א דהתם בעמון ומואב שכיבשו עולי מצרים ומסיק ע"ז ותדע דר"א דהתם איירי בעמון ומואב שלא נתקדשו כלל דאי נתקדשו א"כ למה מספקא ליה לר"א אי כו' ה"ל למיפשט מר"א דהתם דחגיגה וכן מבואר בתוס' דחגיגה דף הנ"ל ובמגילה דף י' ומסיק ועוד דר' יהושע ס"ל דקידשה לעתיד לבוא כו' ואפ"ה אית ליה במסכת ידים כו' וא"כ ש"מ דאין לפרש טעמו משום דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא וא"כ מוכרחין לומר דאיירי בעמון ומואב שלא נתקדשו כלל וכמ"ש התוס' דהכא כאן ומסיק אלא ע"כ הא דקאמר התם מאי טעם לאו מדברי ר"א הוא ותדע דבמשנה דמסכת ידים דתני דברי ר"א לא תני לה כלל כן הוא במגילה דף י' ע"א בתוס' וכן הוא בר"ש שנ"ץ בידים דף קנ"ז ע"ב (חסר):

דף יז.

ברש"י בד"ה לפסול רובן לפסול שנטמעו בנות עשרת השבטים בנכרים ובניהם הרי הם כישראלים וכו' והם לא נזהרו וכו' כן הגיה מהרש"ל בח"ש והא דפירש רש"י משום דלא נזהרו ונשאו אחותו או בתו ולא כתב כפשוטו משום דהם פגומים כמו שפירש בקידושין היינו משום דהכא כתב כן לקיים ג"כ הגירסא שגרס לקמן בפ"ב דף הנ"ל על הא דרבינא דהכא לימא קסבר רבינא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר א"כ משמע הלשון דאפילו פגום לא הוי עד שתירץ כן לבסוף ורבינא קאי על דברי שמואל ור"י דאמרי בנך הבא מן הגוי אינו קרוי בנך אלא בנה ע"כ לדידי' לסברת המקשן מה יהי' הפסול דאמר ר' יוחנן וכולן לפסול לכך מוכרח לפרש כמו שכתב כאן ודוק כן משמע מהח"ש ונ"ל דמלבד זה מוכרחים להגיה דאם לא נגיה איך אמר דבניהם הרי הם כישראלים כו' משמע דהם עצמם כשירים נינהו וא"כ מאחר דיכולים לומר כן למה כתב רש"י לעיל בדברי רב אסי דהוי ממזרים דילמא הם כישראלים גמורים ולכך שפיר תפסי קידושין שלהם ולמאי קרו להו רש"י ממזרים אלא ודאי דאם נייחסם אחר הישראל א"א לומר דהם כשירים מאחר דשם א"א לומר שנייחס אותם אחר הישראל לבדו הואיל והאם הוא כותית וחוששין לזרע האם עכ"פ א"כ איך אמר כאן דהם כישראלים לכך נ"ל פשוט דמוכרחים להגיה כמו שהגיה הח"ש וקאי הפסול משום בנות ישראל וא"כ שפיר נוכל לומר דהם כישראלים גמורים ונייחס א תם אחר אמם מאחר דהקידושין אינם תופסין והוי הולד כמותה ונאמר דזרע האב שהוא הגוי הוי כזרע בהמה דזרמת סוסים זרמתם ולכך הוי הולד כשר ממש כמ"ש ג"כ כבר ברש"י בזה ודוק:

שם ברש"י בד"ה איצטרויי איצטרו כו' כמו טילי חריפא דמצרי זיקי גמרא דע"ז דף ל"ו ופי' רש"י טילי חריפא מין יין חזק ואין טעמו טוב ומתוק כו' דמצרי זיקי מבקע נודות מחזקו והח"ש כתב ז"ל הגמרא דמי שאחזו והוא יין לבן כו' ואינו נכון דשם איתא האי מאן דשתי טילא חיורא אחזתו ויתק ופי' רש"י טילי יין רע ויתק חלשות ע"ש דף ע' וזה לא שייך לכאן כלל וטעות הוא בח"ש וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ואין בנך כו' ורבינא נמי מאי קאמר ש"מ מדר' יוחנן בקידושין דף ס"ח ולקמן פ"ב דף כ"ג והיינו הא דהכא וק"ל:

שש בתוס' בא"ד ושמואל ור"י לא פירשו כלום בנכרי הבא על בת ישראל דמילתייהו דוקא בישראל הבא מן הישראלית שבעלה ישראל קאמרי דהוי בנך תוס' קידושין דף ס"ח וכ"כ ח"ש בשם גיליון תוס' ולפי"ז אין לנו שום נפקותא במה דאמרי בנך מן הישראלית קרוי בנך דמילתא דפשיטא הוא ולא בא להשמיענו רק הדיוק דזה דוקא קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה וק"ל:

שם בתוס' בא"ד ורבינא דייק ש"מ כו' דדוקא בבנך כי יסיר את בנך למעוטי זרעו ז"ל התוס' בקידושין דף הנ"ל ואתא רבינא וקאמר ש"מ בן בנך הבא מן הנכרי קרוי בנך מדלא כתב גבי בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בתך מאחרי ונידרוש מיניה דעליה דוקא הקפיד רחמנא כדדייקינן גבי בתו לא תיקח לבנך ומדלא קאמר הכי ש"מ דגן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך והקפיד רחמנא אתרוייהו ולכך לא כתב כי תסיר את בתך מאחרי דמשמע מיעוט מבן בתו עכ"ל ובזה דברי התוס' כאן מבוארים יפה:

שם בתוס' בד"ה משאול לתרמוד שאול קורא בבל כו' כתב הח"ש פירוש דעמוקה כשאול וכבר מצינו פסוקים רבים ראיות לזה דכתיב בקהלת ונרוץ הגלגל אל הבור ודרשינן זו בבל ע"ש ברש"י וכן פי' רש"י פרשת נח דלכך קורא בבל שנער שננערו שם כל מיתי מבול לפי שהוא עמוקה עי"ש ריש פרשת נח וזה שפירשו התוס' כך משום דודאי פי' רש"י דחוק בזה דאם נפרש שאול גיהנם א"כ לא שייך לומר דמיגנדר ואזיל לשאול ומשאול לתרמוד וזה פשוט והח"ש כתב דאי הוי כפירש"י דשאול הוא גיהנם ומשום דגרע משאול א"כ למה מתגלגל מתרמוד למישן הלא גרע תרמוד ממישן דפסולי דמישן משום פסולי דתרמוד והל"ל איפכא דהא חשוב הגרועין והפסולין יותר לבסוף מאחר דאמר משאול לתרמוד ודעתו של רש"י כשינוייא קמא דתוס' דלעיל דאישתרבוב למישן עד שגדלו יותר עכ"ל והנה מה שמקשה תחילה למה אמר דמתגלגל מתרמוד למישן הל"ל איפכא והיינו דמתגלגל משאול למישן וממישן לתרמוד זה ודאי לאו דוקא דהא הרפניא עדיף ממישן ותרמוד ואיך יחשבנו לבסוף בשנאמר דחושב והולך הגרועין ביותר לבסוף אלא דר"ל דהכי הל"ל מתגלגל משאול להרפניא ומהרפניא למישן וממישן לתרמוד כנ"ל דמוכרחין לומר אלא דעדיין קשה דמה מתרץ לרש"י דס"ל כתירוץ הראשון של התוס' דאושתרבוב למישן עד שגדלו יותר ולכך חשיב מישן אחר תרמוד הלא אכתי יקשה למה חשוב נהר פנים לבסוף דא"א לומר דגם לשם אישתרבוב עד שגדלו יותר דא"כ למה אמר התם בפ"ב דקידושין דתשעה קבין עזות נטלה מישן ה"ל למיחשב הרפניא דפסולין יותר ואפשר לומר דסובר בזמן האמוראים אישתרבוב להרפניא והיו פסולים יותר ממישן ובזמן התנא דברייתא דחשיב דתשעה קבין עזות כו' עדיין לא אישתרבוב להרפניא כ"כ והיה אז מישן גרוע יותר ודוק כנ"ל דמוכרחים לומר אליבא דח"ש אך שאין צריכין לכל זה כמ"ש מ"מ נ"ל דדברי הח"ש נכונים לאומרן אח"כ כמ"ש לפירש"י דאינו מונה הסדר שהלכו דהא חשיב ג"כ שאול וגם אינו מונה סדר מעלתן בגריעותן ודוק:

סליק פרק חמש עשרה נשים

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה