אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק שמיני הערל › דף פג.

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק שמיני הערל · דף פג.

דף פב:

בגמ' מדשבקי' ר' יוסי לבר זוגיה ש"מ הדר ביה בזה דשביק לבר זוגיה לא בא לדקדק רק דלא אפשר לומר תנאי פליגי אליבא דר' יוסי ואם נאמר כן ודאי הלכה כמתניתין וכמו שפירש רש"י רק דמוכרחין לומר דיש כאן חזרה וכשיש חזרה כך נוכל לומר שחזר ממתניתין כמו שחזר מברייתא ולא קשיא כלום ארב דהמקשן שהקשה אדרבה ליתא לברייתא כו' היינו משום דהי' סובר דפליגי תנאי אליבא דר' יוסי א"כ מסתמא ליתא לברייתא כו' אבל כשמסיק דלא אפשר לומר תנאי פליגי אליביה ומוכרחין לומר דיש כאן חזרה תו לא קשיא קושיית המקשן ובזה מיושב קושיית התוס' דמקשו דילמא הדר ביה מברייתא כו' ע"ש ובאשר"י משמע להדיא כמו שכתבתי דלא בא לדקדק רק דלא פליגי תנאי אליבא דר' יוסי ומבואר שם יותר קצת שמתרץ בהדיא קושיית התוס' דכשנידוק דיש כאן חזרה אזי מסתמא חזר ממתניתין דהיא נשנית תחלה ע"ש וממילא משמע דהגמ' לא בא לדקדק רק דיש כאן חזרה וכמו שכתבתי ודוק ושמואל פליג ואמר ליתא לברייתא כו' סבר דפליגי תנאי אליבא דר' יוסי ומש"ה אמר דליתא לברייתא ולזה מקשה שפיר אליביה מאחר דתנאי פליגי בזה ה"ל לחוש לחומרא ולפסוק כתנא דברייתא מאחר דשמואל חייש ליחידאה נגד רבים א"כ גם כאן ה"ל לפסוק כתנא דברייתא נגד תנא דמתניתין דלא עדיף מתניתין מברייתא יותר מרבים נגד יחיד ודוק ומבואר יפה בנ"י איך מדוקדק מדשביק ר' יוסי לבר זוגיה ש"מ דהדר ביה דאי לא הדר ביה ותנא דמתניתין ותנא דברייתא פליגי ממ"נ איפליגי נמי בדר"ש אמאי שבקי' לדר"ש בר זוגיה ואי לא פליגי בדר"ש אלא בדר' יוסי לחוד א"כ אליבא דתנא דברייתא ר"י ור"ש מיפלג פליגי וה"ל לתנא דברייתא לאתויי סברא דר"ש וסברא דר' יוסי דפליג עליה עכ"ל:

שם בגמ' ה"ז קידש וחייב ר' יוסי ור"ש אומרים וכו' כצ"ל וכן הוא בגמ' דב"ק דף ק' ע"א ורש"ל בח"ש הגיה קודם ר"י ור"ש וכו' דברי ר"מ והיינו משום דהתוס' כתבו דזה הוא דברי ר"מ בפשיטות ולא הגיה שפיר דבהדיא מבואר בבבא קמא דף הנזכר בתוספות סוף ע"א דלא שנוי כאן דברי רבי מאיר ובגמרא דהתם מדקדק מזה דרבי מאיר דאין דינא דגרמי והיינו משום דסתם מתניתין ר"מ היא וכן מבואר שם בתוס' ולכך אין להגיה דברי ר"מ וק"ל גם תיבת באחריותו נ"ל למחוק מדפירש רש"י הכא והתם בב"ק וחייב לשלם ממילא משמע דלא היה כתוב לפניו תיבת באחריותו ושם בב"ק ליתא אך דבמשנה דכלאים איתא וחייב באחריותו ופירש שם ר"ש לשלם התבואה דאף שאיתא תיבת באחריותו צריכין לפרש דחייב לשלם דלשון באחריותו לא משמע שפיר תשלומין רק אם נעשה לה הפסד אח"כ ממקום אחר לא מעניין זה ולכך אין למוחקו ומיהו תיבת דברי ר"מ גם במתניתין דכלאים ליתא ולא כמו שהגיה רש"ל ע"ש במשנה דכלאים דף ל' ע"ב: שם ברש"י בד"ה כמה יהא קישוייה כו' בתוך י"א שבין נדה לנדה כו' מבואר בטור י"ד סימן קפ"ג דכשמתחילה לראות מונה ז' ימים עם יום ראייתה וטובלת בליל שמיני וכן הדין אפילו בשופעת כל ז' רק שתפסוק בטהרה ביום ז' קודם בין השמשות והן הנקראין ימי נדה ומיום ז' ואילך עד י"א יום הן נקראין ימי זיבה והם שהחכמים קוראין להם י"א יום שבין נדה לנדה ומשפטה בהם אם ראתה יום אחד או שתים היא שומרת יום כנגד יום ואם ראתה ג' ימים בזה אחר זה נעשה זבה גדולה ולא תטהר עד שיהיו לה ז' נקיים חוץ מיום שפסקה ואינה חוזרת לתחילת ימי נידות עד שיהיו לה ז' נקיים כדעת רש"י ורמב"ן והטור ע"ש בסימן הנ"ל ומה שמסיק אלא טומאת לידה עצמה גרידתא כלומר שבעת ימים בנדתה או י"ד יום אבל אינה צריכה ז' נקיים רק שטובלת אחר ז' ללידה לזכר או אחר י"ד לנקיבה אע"ג שלא פסקה מלראות כלל וק"ל ומה שמסיק ואינו מטהרה אלא מזיבה אבל מנידה אינו מטהרה בימי נדה כן מבואר בגמ' דנדה דף ל"ו ע"ב ור"ל דוקא אם הראיות והקישוי בימי זיבה הוא דטהורה דהתורה טיהרה דם קישוי בימי זיבה אבל אם ראתה מחמת קישוי בימי נדה אינה טהורה מנידה וזה דטהורה בימי זיבה היינו אפילו לבעלה טהורה דרחמנא טיהרה לגמרי ולא חיישינן דילמא תישפה ולא יחשב דם קישוי דאזלינן בתר רוב נשים מקשות דאינן שפות יום שלם כמבואר בתוס' שם דין זה וזה דמסיק ואם שפתה מן הצער כו' ר"ל שפסקה מן הצער שאין לה עוד צער באותו יום וק"ל:

שם בתוס' בד"ה בריה בפני עצמה כו' והיינו ע"כ כר' יוסי דברייתא כו' דאין לומר דרב ס"ל ככמה משניות דסברי דספיקא הוי כמ"ש התוס' אח"כ בד"ה היכא דמעיקרא מתני' לא חייש כו' י"ל דמדאמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא ש"מ דס"ל דהלכתא כר' יוסי דברייתא וכמו שמדקדק התוס' בד"ה הלכה כר' יוסי באנדרוגינס כו' וק"ל:

שם בתוס' בד"ה קידש דתנן כו' אע"ג דפסקינן בהגוזל כי הך דר"מ כו' מכח דברים הללו הגיה רש"ל בח"ש בגמ' דברי ר"מ במתניתין דקידש וכבר כתבתי דלא הגיה שפיר דאף שלא נזכר דברי ר"מ מ"מ דייק בגמרא בהגוזל דר"מ ס"ל הכי דסתם מתניתין ר"מ הוא וכמ"ש שם התוס' דף ק' סוף ע"א: שם ע"ב בגמ' מאי בינייהו אמר רבא לפסול במקום אחין ולחלוץ שלא במקום אחין איכא בינייהו ונ"ל דלפי האמת לא פליג ברא אאבוה רק פרושי קמפרש את דבריו והגמרא לא קאמר מאי בינייהו אלא משום דאם אין שום חילוק בלשוניתיהם לעניין דינא למאי קאמר ר' יוסי את דבריו ולכך מצריך למצוא חילוק ביניהם אבל ודאי כשיש כאן דברי ר' יוסי ויודעים אנו איך דעתו לעניין דינא כן נאמר בדברי אביו ולכך כתב רש"י במשנתנו בדברי ר' יודא דאמר לא יחלוץ היינו אם יש שם אח אחר והיינו כדברי ר' יוסי בכאן ודאי אילו לא אמר ר' יוסי את דבריו היינו מפרשים דברי ר' יודא כמ"ש ברש"י דלעולם לא יחלוץ אבל כשמצינו לפנינו דברי ר' יוסי נפרש גם את דברי אביו באופן שלא יחלוק ברא אאבוה ודוק:

שם בגמ' ורבנן זכר גרידא מנא להו ומשני נפקא ליה מריבוי דכתב את זכר כו' דמלת את ריבוי הוא ומקשה אשה שלא כדרכה מנ"ל לכ"ע וכדפרש"י מאחר דנפקא לן לשון משכבי אנדרוגינוס ומתרץ דנפקא לן מן תיבת אשה דכתיב משכבי אשה וה"מ למיכתב את זכר לא תשכב משכבות ולא הוה צריך למיכתב תיבת אשה וק"ל ורש"ל בח"ש הגיה בכאן דברים שאינן נראין:

שם ברש"י בד"ה שלא כדרכה כו' דהויא ביאה לעניין עונשין דאילו איש באשתו פשיטא דמותר אפילו בשלא כדרכה כדלעיל דף ל"ד ע"ב ועכ"פ ליכא בו עונש לאו עז"א דר"ל לעניין עונשין של עריות הבא על אחת מן העריות בביאה שלא כדרכה וק"ל:

שם בתוס' בד"ה (כשאגיע אלקטנו) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר במסכת כלאים פ"ה והיינו דדינו של כלאים כל מה שנעשה ממילא בלי ידיעתן של בעלים אינו מיתסר אא"כ יודע בו ומניחו ולכך כל מה שגדל קודם שידע ממנו הוא היתר וכשרואה אותו ואומר כשאגיע להתם אלקטנו אפילו הוסיף כ"כ משעה שידע חלק מאתים דהיינו שאז א"א להיתר שהי' בו כבר לבטל את זה שראוי ליאסר דכלאים אינו נתבטל אלא במאתים וזה הוסיף חלק מאתים אפ"ה מותר דאין זה חשוב מתעצל בכלאים דדוקא במתעצל נאסר משא"כ כשאומר כשאחזור אלקטנו דאז נתייאש מלעוקרו עתה ולכך נאסר ואם הוסיף חלק מאתים משעה שנודע לו נאסר הכל וק"ל וכן משמע שם מפירוש ר"ש ורמב"ם וע"ש ברמב"ם:

שם בתו' בד"ה אמרי בי רב מנו כו' אלא אימא אמר רב המנונא אמרי בי רב רש"ל בח"ש כתב בזה דברים דלא צריכין להו כלל ונ"ל דכל מקום שאמר אמרי בי רב היינו דרב הונא אמר כן משמיה דרב ולקמן משמע כן בתוס' בסמוך ולכך קורא אותו בי רב ולא אמר רב הונא וק"ל:

שם בתו' בד"ה שמא יקרע כו' ואם ימצא זכר בודאי ימצא סריס כו' אין להקשות דא"כ היה קשה מאי בינייהו כדמקשה בגמרא י"ל דלא מקשה בגמ' מאי בינייהו אלא משום דר' יודא במתניתין אמר הטעם דלא יחלוץ דהוא ודאי סריס ור' יוסי אומר הטעם דשמא הוא סריס מאחר שכל אחד אמר טעם אחר שייך להקשות מאי בינייהו אבל בששניהם יאמרו טעם אחד דהוא ודאי סריס לא שייך להקשות מאי בינייהו או מאי קמ"ל דהא אין שום חידוש שאמר תנא אחד דבר מה שכבר אמר תנא חבירו והמקשן בגמ' אינו מקשה אלא מאחר שר' יוסי אומר הטעם שמא הוא סריס והיינו טעם אחר בדינא דלא יחלוץ וע"ז מקשה מאי בינייהו ודוק ומסקו התוס' דדייק בגמ' דא"כ מאי נ"מ במאי דקאמר הלא בין כך ובין כך כו' ר"ל בין אם יהא נקיבה בין אם יהי' זכר אינו ראוי כלל לייבם ולמאי נ"מ האריך בדברים והל"ל טומטום הרי הוא כסריס וק"ל:

שם בתוס' בד"ה לא לכל אר"א כו' וסיפא רשב"ג הוא דתניא כו' ור"ל דתניא נולדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין הקדושה חל עליהם וקאי אוולדות קדשים וסובר רשב"ג דאין הקדושה חל עליהם משום דס"ל דוולדות קדשים בהווייתן הם קדושים והיינו כשנולדים והילכך אין קדושת אמם חלה עליהם דקודם שתחול קדושת אמם עליהם היו כבר בעלי מומים וכן מבואר בתמורה בגמ' ריש דף כ"ה ובתוס' שם דף כ"ד ע"ב ובתוס' בב"ב דף קמ"א ע"א וע"ז מקשין התוס' מאחר דאיירי בבהמת קדשים היכי מדמי קדשים כו' ומתרץ דגרס התם כדגרס ר' שמואל כו' והוא משנה במסכת תמורה דף כ"ד ע"ב ואיירי בבהמה מעוברת שלא ילדה מעולם והוא בא להערים ולהפקיעו מכהן ולהפריש לחובת עצמו ואומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקיבה זבחי שלמים (ובגמרא שם מקשה נקיבה מי קדשה בבכורה ולמה לו להתפיסה בקדושה) אם זכר עולה כו' וע"ז מסיק ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין הקדושה חל עליהם ומזה אייתי ראיה דבריה הוי כו' כדמסיק בתוס' ומסקו התוס' ול"ג דתניא כמו שגורס הראב"ן ואומר דתניא גבי בכור ור"ל דקאי אמערימין על הבכור כדקאי המתניתין ודייק מיניה מדלא קדיש בקדושת הפה וכמו שדייקו התוס' עז"א דל"ג הכי דלמה לו לרבא להניח ממשנה ולהביא הברייתא שאין להוכיח ממנו דשמא הברייתא לא קאי אבכור רק אוולדי קדשים וכדפרשתי מתחילה וא"כ אין לפשוט מיניה מידי דאין לדמות קדשים לשאר מילי בענין זה וכמו שהקשו התוס' ודוק וכל זה מבואר קצת בדברי רש"ל בח"ש:

שם בתוס' בד"ה מטמאין בגדים כו' טריפה לא חשיב הכא ר"ל דמטמא בבית הבליעה כדתנן בזבחים פרק חטאת העוף דף ס"ט ע"ב ע"ז מסיק דלח חשיב ליה הכא משום דפליגי בו תנאים התם וקצתן סברי דאינו מטמא וק"ל ומסיק והתם נמי מפרש דכל שפסולו בקודש אינו מטמא בגדים לפום ריהטא נראה דהתוספות באו ליתן עוד טעם בזה למה לא חשיב הכא מולק ונמצאת טריפה ואמרו דהתם קאמר דכל שפסולו בקודש אינו מטמא בגדים וזה הוי פסולו בקודש שהרי נמצא טריפה אחר המליקה ואע"ג דאכתי הוי מצי למיחשב טריפה דקודם מליקה דמטמא בבית הבליעה מ"מ לא מצי חשיב טריפה דמשום טריפה שנמצא אחר המליקה דאינו מטמא לא חשיב טריפה כלל והא דחשיב נרבע אע"ג דיש לחלק ג"כ בנרבע בקודש ויהי' פסולו בקודש ולא יטמא י"ל דלא חשיב פסולו בקודש אלא מה שנעשה בקרבן אחר השחיטה או אחר המליקה ואז לא שייך נרבע דהמשמש מתה בעריות פטור משום דלא שמה ביאה וה"ה דבהמה אינה חשובה נרבע מאחר ששימש עמה אחר המליקה דאז כבר היא מתה ודוק והנה רש"ל בח"ש האריך מאוד בזה ומקשה מכח הפירושים שנאמרו שם בהא דכל שפסולו בקודש בדף ס"ח ע"ב דלכל הפירושים משמע דטריפה אינה בכלל פסולו בקודש (ומ"מ מאחר שאפשר לפרשו דגם טריפה יהי') ומפרש דברי התוס' בענין אחר ע"ש ואני אומר דאף שבאמת טריפה אינו בכלל פסולו בקודש מ"מ מאחר שאפשר לפרשו דגם טריפה יהי' בכלל פסולו בקודש וטריפה אינו מטמא בבית הבליעה לחד תנא והוא ר"מ דסתם מתניתין כוותיה בודאי נאמר דתנא דהכא לא חשיב אותו משום זה דסובר דסתם מתניתין משמע דאינו מטמא והא דהמפרשים דהתם כתבו כולם דטריפה אינו בכלל היינו ליישב המתניתין דהתם אליבא דכ"ע אבל ודאי מי שסובר דטריפה אינה מטמאה כתנא דהכא וכר"מ דהתם יפרש דטריפה הוא ג"כ בכלל פסולו בקודש וכמו שכתבתי והתוס' לא באו לומר בזה רק דלשון דסתם מתניתין משמע דטריפה אינה מטמאה וזה שכתבתי פירושו דכל שפסולו בקודש דר"ל שנעשה פסול בקרבן אחר השחיטה מבואר בתוס' דהתם דף ס"ח ע"ב בד"ה אמר רב כו' וז"ל וכל שפסולו בקודש דלא ירד היינו שאירע פסול משנשחט ונתקדש בקדושת כלי ולא כמו שפירש בקונטרס לקמן אין פסולו בקודש שאירע פסול קודם ביאתו לעזרה כו' וזה הרש"י שמביא רש"ל בח"ש ודברי התוס' בפירושם בפסולו בקודש הוא מבואר התם בהגהה בתוס' ושם מסקו דטריפה אינה בכלל פסולו בקודש כדברי רש"ל בשמם אך דבהגהה דהתם מסיק בזה ז"ל וכמדומה שכן פירשם לנו רבינו הקדוש נ"ע ולא כמו שפירש בפנים דא"כ אין מטמאין בגדים כו' ע"ש ומזה משמע לי ודאי דהתוס' פירשו בעצמם פי' דפסולו בקודש כמו שכתבתי לעיל ואז ודאי נכלל טריפה בכללא דכל שפסולו בקודש ויפרשו באמת התוס' בהא דפסולו בקודש דטריפה הוי בכלל וסברי התוס' דהכא כמו התוס' דהתם ולא כמו הגהה דהתם ודוק בזה ואף שלא יפרש התוס' התם הכי מ"מ נ"ל מה שכתבתי כבר לעיל אבל באמת משמע לי מלישנא בהדיא דסברי דטריפה הוא בכלל פסולו בקודש כדמשמע מלשון הגה"ה שמסיק ולא כמו שפירש בפנים דא"כ אינו מטמא בגדים כו' ואף ששם איתא וא"כ אין כו' נ"ל דט"ס הוא וצריכין להגיה דא"כ אין מטמא כו' וקאי אמה שפירש בפנים בתוס' וכן מוכרחין להגיה מתוך לשון הגה"ה דהתם ע"ש ואז משמע בהדיא דלפנים התוס' דהתם הוי טריפה בכלל פסולו בקודש ודוק הארכתי בזה להוציא מדברי רש"ל דהכא:

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה