אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק שמיני הערל

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק שמיני הערל

פרק שביעי אלמנה לכ"ג

בתוס' בד"ה הערל פ"ה שמתו אחיו מחמת מילה וכן נראה ר"ל אע"ג דאפשר לפרש כפשוטו שהוא ערל שלא רצה לימול את עצמו והוא ערל באיסור אפ"ה כתבו התוס' דכן נראה כפרש"י ומסקי אע"ג דכשנפרש כפרש"י קשיא לפום ריהטא דא"כ לא ה"ל למבעיא בעיא לקמן בערלות שלא בזמנה אי הוי ערלה דאם ערל שמתו אחיו מחמת מילה הוי ערל אע"ג דבהיתר הוא ערל ה"נ ערל שלא בזמנו משא"כ כשנפרש כפשוטו דהא דמיקרי ערל הכא משום דהוי בעבירה ע"ז מסיק דאפילו לפירוש רש"י א"ש דלא דמי לערלה שלא בזמנה וכו' וזה שמסקו התוס' אח"כ דמשמע מהירושלמי דמתניתין איירי בזהו שמתו אחיו מחמת מילה מדמייתי ראיה ממתניתין אאחזתו חמה דאסור בתרומה והיינו משום דאי הוי ערל כמשמעו בעבירה לא הוי מייתי שום ראיה ממתניתין לאחזתו חמה דשם לא מיקרי ערל כ"כ מאחר דאינו מחוייב אלא ודאי דמתניתין איירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה ודוק:

שם בתוס' בא"ד ובפ"ק דחגיגה נמי אמר מביא ראיה דאינו חייב לקרוע ולמול וק"ל ומה שמסקו ומוקי לה כשביציו מבחוץ לרבותא בעלמא נקטו הכי דאפילו כשביציו מבחוץ אינו חייב לקרוע ולמול או אפשר דמסיק הכי משום דלא תימא דאין שום ראיה מטומטום דמה שמסיק בגמ' דטומטום אינו אוכל בתרומה היינו כשביציו מבחוץ וכמו שבאמת אמר אביי בגמ' דף ע"ב ע"א דמזה איירי אותה ברייתא ואותו טומטום חייב לקרוע ולמול וטומטום דנקרע ביני ביני לא איירי בטומטום שביציו ניכרים מבחוץ ואותו אינו חייב לקרוע ולמול ולכך מביאין התוס' ראיה מחגיגה דאפילו כשביציו מבחוץ אינו חייב לקרוע ולמול וק"ל:

שם בתו' בד"ה איש איש לרבות הערל כו' אע"ג דמילת זכריו ועבדיו מעכבתו בפסח ואע"ג דאתי מכ"ש דמי איכא מידי דערלות דגופי' לא מעכבא ביה ערלות דאחרינא מעכבא ביה י"ל דלאו ערלה הוא מאחר דבדין אינו צריך לימול דהא איירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה משא"כ ערלות דזכריו ועבדיו דערלות דידהו איקרי ערלות בעבירה ומוטל עליו החיוב לימול וכדמוכח לקמן דף ע"א דערלות זכריו לא מעכבא ביה אלא היכא דחייבין לימול ודוק והאי דקאמר לקמן בסמוך בגמ' מי איכא מידי דערלות דגופי' לא מעכבא ביה וכו' היינו לדעת ר"א וכפי מה שכתוב גבי פסח דערלות דגופי' מעכבא ביה דמיקרי ערלה אע"ג דלא הויא בעבירה רק שיש לנו ללמוד תרומה מיניה פשיטא דנילמוד האיסור דתרומה לערלות דגופי' הואיל שמצינו דנקרא ערלות מסתברא לאוקמי הגזירה שוה בערלות דגופיה ולא בערלות דזכריו ועבדיו משא"כ השתא דלא הוי מצינו בכל התורה דערל שמתו אחיו מחמת מילה יהא נקרא ערל ודוק:

שם בתוס' בד"ה אלא לאפנויי וא"ת כו' ואור"י דאיכא לאוקמי לקרא בשכיר ותושב גוי מלשון רש"י משמע דאיירי בישראל שהרי כתב ה"נ לא קני גופיה לרביה וישראל מעליא הוא כו' וכן כתב בתשובת בן לב ח"א דף ל"ג ע"ג דמשמע מלשון רש"י דלא איירי בשכיר ותושב גוי שהרי כתב כאן כיון דלגופי' לא צריך דלא אפשר לאוקמינהו כפשטייהו כלל כו' הרי סובר דאין להם בפשטא דשמעתתא כלל ועוד כתב רש"י בסוף שמעתין ה"ג כל ערל לא יאכל בו ל"ל ול"ג תושב ושכיר כלל דהא אוקמי כולי קרא לג"ש ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי עכ"ל מהני תרי לישני משמע דס"ל דלאו בתושב ושכיר גוי איירי ודלא כסברת ר"י וכיון דכן הוא צריך לעיין לסברת רש"י ז"ל וכי בשביל לאפנויי כתב שקר וע"ש ומסיק שם בתשובה לבסוף ומדברי רש"י למדתי כלל מחודש דעקרינן ליה לקרא מפשטא לגמרי ומוקמינן כולא קרא לגזירה שוה עכ"ל:

שם בתוס' בא"ד והוי דרשינן ג"ש להתיר אונן בפסח ר"ל לקולא ליכא למידרש שום ג"ש תרומה מפסח והוה דרשינן ג"ש פסח מתרומה להתיר אונן בפסח ומסיק והאי דילפינן לקמן דאונן אסור בפסח כו' לא הוי דרשינן הכי אלא הוי מוקמינן לאסור ערל במעשר ר"ל מאחר דליכא למיגמר פסח ממעשר לענין אונן הוה גמרינן מעשר מפסח לעניין ערל אבל לפי האמת דאיכא למיגמר פסח ממעשר לעניין אונן תו לא ילפינן מעשר מפסח לענין ערל דחמור מקל יליף קל מחמור לא יליף דמעשר קיל מפסח וכמו שמבואר לקמן דף ע"ג ע"א או אפשר די"ל דהוי מוקמינן ליה לזה לחודיה לאסור ערל במעשר ולפי האמת לא דרשינן תרוייהו:

שם בתוס' בד"ה שדי חד אלמד כו' ואע"ג דהכא תושב והכא שכיר כו' כתב בתשובת בן לב דף ל"ד ע"ד וז"ל וצריך לעיין דלמאי איצטריכו התוס' למימר הכי ולדחוק ולומר דאע"ג דהכא תושב והכא שכיר שפיר הויא ג"ש הל"ל כיון דשדי חד אלמד וחד אמלמד ממילא הוי כאילו כתיב בתרומה תלתא תושב ושכיר ותושב או תושב ושכיר ושכיר נלמוד השנים הקנוי קניין עולם והקנוי קניין שנים מייתורא והג"ש נלמוד מתיבות שוות וניחא לי האי קושיא דאין דרך הכתוב לומר הכי ר"ל ליכתוב תיבות שוות לדרשא מכח ייתורא אלא דרכו לכתוב שאינן שוות ומנא אמינא האי סברא מתושב ושכיר בתרומה דלא קאמר קרא תרי שכיר או תרי תושב ומייתורא הוי דרשינן אפילו קנוי קניין עולם אלא ודאי דרך הכתוב בכך לכתוב תיבות שאינן שוות לדרשא דייתורא ומש"ה כתבו התוס' דהוי כאילו כתיב הכא תושב והכא שכיר משום דבתרומה אית לן למידרש לגופיה תושב ושכיר לקנוי קניין שנים וקניין עולם וע"כ הג"ש מתיבות שאינן שוות לגמרי כו' עכ"ל ואני אומר דלא קשיא מעיקרא מידי דהא לפי האמת לא כתב שום ייתורא בתרומה לא תושב ולא שכיר רק בפסח כתיב תושב ושכיר ודרשינן שניהם לג"ש וכאילו כתיב חדא בתרומה ואע"ג שלא כתיב התם מכח ייתורא אמרינן כאילו כתיב התם ודרשינן ליה לג"ש א"כ ש"מ דהג"ש אתי משני כתובים אילו דודאי אפשר אילו הי' כתיב בתרומה באמת ג' תיבות היה נדרש הג"ש מתיבות שוות אבל עכשיו אין ללמוד הג"ש אלא מהתיבה המיותרת לזה ודוק ופשוט הוא ומה שמסקו התוס' כדתני דבי ר' ישמעאל זו היא שיבה זו היא ביאה היינו ר"ל דכתיב בפרשת מצורע ושב הכהן ובא הכהן ודריש ר' ישמעאל בג"ש שיבה וביאה אהדדי וכדלעיל בגמ' דף י"ז ע"ב והיינו משום דתרוייהו בביאת כהן משתעי וה"נ נאמר דנדרוש תושב ושכיר דתרוייהו איירי בקנוי קניין שנים וק"ל:

שם בתוס' בד"ה אי מה פסח כו' או נקבר ביום למאן דאזיל בתר קבורה ר"ל למאן דמוקי מתניתין דפסחים דאיירי בנקבר ביום י"ד ומת בי"ג וכמבואר בזבחים פרק טבול יום ריש דף ק' דמוקי לה מ"ד דהא דאמר אונן טובל ואוכל את פסחו לערב היינו במת לו מת בי"ג ונקבר בי"ד ולכך מותר לאכול לילי ט"ו פסחו ע"ש:

שם בתוס' בד"ה דפסח גופיה ממעשר גמור כו' וא"ת ושאר כל הקדשים מנ"ל כו' ר"ל דבלא גמרא דהכא איכא למימר שיש לנו שום ייתור לאסור אונן בקדשים אבל הגמ' דהכא לא מצי סובר שיש לנו שום ייתור לאסור אונן בקדשים דא"כ לא היה צריך לומר דפסח ממעשר גמור דגם פסח הוי בכלל קדשים ולכך צריך לומר דכל הקדשים נמי גמרינן ממעשר ואתיין מכח ק"ו וע"ז מקשה דרבא גופא דאמר הכא דפסח ממעשר גמור פריך פירכא ההיא דכסף צורי וא"כ יקשה לדידיה מנ"ל דקדשים אסור באונן דעל הגמ' בזבחים דיליף קדשים ממעשר בק"ו לא קשיא מידי די"ל דהגמ' סוברת דאינה פירכא כלל אך על רבא קשיא וכמו שכתבתי ומתרצי התוס' דרבא סובר דשאר קדשים אתי מפסח בהיקישא כו' ולא אתיין מכח ק"ו ממעשר וק"ל ואין להקשות איך גמיר ממעשר בג"ש הא איכא למיפרך פירכא דכסף צורה די"ל דסובר דהג"ש מופנה ואין לפרוך שום פירכא ולפי"ז אפשר דמעשר יליף ג"כ מפסח לענין ערל וכמו שאכתוב לקמן בתוס' דף ע"ג ע"א בד"ה קל מחמור לא יליף ע"ש:

שם בתוס' בד"ה אי מה פסח כו' דדריש אז יאכל בו האדון ולר"א מזכריו פריך וכן הוא בדפוסים קטנים דר' אליעזר לא פליג אלא במילת עבדיו ולא במילת זכריו וס"ל דמעכבתו מלאכול בפסח ולזה צריכין למחוק תיבת זכריו הנזכר בקושיית התוס' ובדפוסים הקטנים אינו וראיתי מקשים דמאחר דמקשה לר"א מזכריו מה משני דבו ממעט תרומה והא בזכריו לא כתיב מילת בו ולק"מ דבזכריו כתיב אז יקרב לעשותו דאז ליתן את האמור בזה בזה בדף ע"א ע"א ובאם אינו ענין דרשינן ליה להכא:

שם בתוס' בד"ה בו אינו אוכל כו' ובו דכתיב בזה אתא למימר דאינו מעכבתו במצה ומרור ר"ל בו דכתיב במילת עבדיו וראיתי מקשים מאחר דהמקשן ידע דאיכא למדרש בו למעט מצה ומרור מאי פריך לקמן מכל ערל לא יאכל בו ל"ל ובאמת לק"מ דהמקשן אינו יודע שום תירוץ על תיבת בו רק דהמקשן אומר מאחר דדרשת מילת בו וחשבת אותו לייתורא א"כ יקשה לך בערל לא יאכל בו ל"ל ובודאי דיש לך תירוץ עליו והתוס' לא באו אלא להזכיר האמת למאי אתא מלת בו ולהיכן אתא א"כ יקשה דאותו תירוץ שיש על בו דערל נאמר באמת גבי בו ומלתה ובו דערל נדרוש למעט תרומה והא דלא הקשה המקשן בקיצור בו דגבי ערל ל"ל מאחר דדרשת מילת בו י"ל דהמקשן בא כאן להקשות דעדיפא מיניה דאפילו אית לך תירוץ על בו דערל אפ"ה יקשה דילמא בו דערל אתי לתרומה ובו ומלתה אתי לאותו דרש דבו דערל ודוק:

שם בתו' בד"ה ה"ג כל ערל כו' עד סופו צריכין למוחקו גם רש"ל בח"ש מחק אותו וכן מוכרחין למוחקו דהא בדיבור שאחר זה האריכו התוס' בענין זה וכתבו דבר זה בשם רש"י וכמו שבאמת איתא ברש"י דבר זה אבל התוס' לא סבירא להו הכי וכמו שכבר כתבתי בזה לעיל בשם תשובת בן לב בד"ה אלא לאפנויי ע"ש:

דף עא.

בגמ' ואי כתב רחמנא כל בן נכר כו' אבל ערל דלבו לשמים אימא לא צריכא ראיתי מקשים דלא ליכתוב ערל ונלמוד ממילת זכריו ועבדיו דמי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבא ביה כו' ולק"מ דכל ערל לא יאכל בו איירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה דלא הוי בעבירה כלל ובאמת בעבדיו בכה"ג אינו מעכבתו מלאכול בפסח כדמוכח לקמן דף ע"א וכמו שכבר כתבתי ג"כ לעיל בתוס' בד"ה איש איש לרבות הערל עיין עליו וראיתי ברא"ם פרשת בא שהקשה כן וז"ל לר"ע דדריש דמילת עבדיו מעכבת ל"ל קרא דכל ערל לא יאכל בו ותירץ אליביה דאי לא כתיב כל ערל לא יאכל בו ה"א דמילת עבדיו אינו מעכבת אלא הוה דרשינן (כל ערל לא יאכל בו העבד) ומלתה אותו אז יאכל בו העבד אבל עכשיו דכתיב כל ערל לא יאכל בו על כרחך אז יאכל בו דכתיב גבי העבד היינו האדון דאיסור העבד ל"ל השתא ישראל ערל לא אכיל עבד ערל מיבעיא והג"א תירץ דאיצטריך למיכתב כל ערל לא יאכל בו דאין מזהירין מן הדין והקשה עוד הרא"ם דלר' אליעזר דדריש ומלתה אותו אז יאכל בו העבד דל"ל אותו קרא השתא ישראל ערל לא אכיל עבד ערל מיבעיא ותירץ אותו בתירוץ דחוק ע"ש והג"א תירץ דמשמיענו דעבד מותר לאכול בפסחו אחר שנימול אף על גב שלא טבל ע"ש:

שם בגמ' לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול אין להקשות הלא איכא למילף תרוייהו מכל בן נכר לא יאכל בו די"ל דאילו לא כתיב תושב ושכיר ה"א כל בן נכר היינו גוי המהול והשתא ע"כ כל בן נכר היינו ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים והא דכתיב תושב ושכיר ולא די באחת מהן היינו דבא להשמיענו דאפילו גר תושב שקיבל עליו שבע מצות והוא נמול לא יאכל וכל זה מבואר ברא"ם פרשת בא ע"ש שהאריך קצת מזה:

שם ברש"י בד"ה ה"ג כל ערל כו' ועקרנא ליה מפשטיה לגמרי ולכך לא שייך לאקשויי דלא ליכתוב מילת בו באותו קרא דמאחר דלא יתפרש כפשוטו כלל בתירוץ כל דהו נתרץ למאי נכתב והיינו איידי דכתבי' רחמנא בערל ובן נכר כתבי' נמי בתושב ושכיר וכמו שכתבו התו' על רש"י וק"ל:

שם בתוס' בד"ה המרת דת פוסלת כו' ויראה שר"ל דאיידי דכתבי' כו' פירוש זה כתבו על רש"י וכמו שכתבתי לעיל דבלא שום תירוצא אינו שייך לומר דהואיל ולא יתפרש כפשוטו נכתב בו ייתורא מה דלא צריך כלל ודוק:

שם בתוס' בד"ה שאני נהנה כו' דא"כ לא הוי נדר דהוי דבר שאין בו ממש דמה שאמר שלא יהנה ממנו בזה לא הוי שום ממש שיתפוס בו הנדר וק"ל:

שם בתוס' בד"ה והנהו מולין נינהו כו' אין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו כתב רש"ל בח"ש דר"ל דדרשינן מיניה דהיינו ערל שמתו אחיו מחמת מילה אע"ג שלא כתיב בהדיא ישראל א"כ ש"מ דאף ישראל ערל בכלל סתם ערל הוא ואין חילוק בין גוי לישראל והוא כנגד מתניתין דנדרים ע"ז מתרץ די"ל דההוא לא איצטריך אלא לישראל ר"ל מאחר דלא צריכא קרא כלל לגוי א"כ מכח ייתורא נדרוש בו דקאי על ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא שישראל ערל נקרא בשם ערל ודוק ומ"מ קשה למה לא איצטריך אלא לישראל הלא צריכין הקרא ג"כ לגוי שנימול דיהא אסור בפסח וצריך לתרץ דהוא בכלל כל בן נכר לא יאכל בו וא"כ יקשה דה"ל להמקשן להקשות בלא מתניתין דנדרים דכולן נכללין בקרא דכל בן נכר ולכך נ"ל דצריכין ליישב כמו שכתבתי בשם הרא"ם לעיל בגמרא ודוק:

דף עא:

בגמ' ודילמא לא עבוד פסח כלל כו' ר"ל מטעם שהיו טמאים ואע"ג דציבור מביאין פסחיהן בטומאה המקשן הזה הי' סובר דאין מביאין בטומאה ולא הי' יודע דרש דבמועדו דדרשינן מיניה אפילו בטומאה כמו שלא הי' יודע פסוק דיהושע דכתיב בהדיא ויעשו בני ישראל את הפסח ואע"ג דקאמר בתר הכי וידלמא פסח הבא בטומאה הוי אותו מקשן היינו מר זוטרא ולא סתם מקשן ואפשר דהא דקאמר ודילמא לא עבוד כלל כו' אינו לשון קושיא רק דהגמ' מסיק לה וכי תימא דילמא לא עבוד פסח כו' ואז א"ש יותר דלא תקשה איך לא ידע המקשן דסתם גמרא קרא דכתיב בהדיא באותו עובדא גופא גם דין זה דציבור מביאין פסחיהם בטומאה דקתני ליה בכמה משניות בפסחים וק"ל:

שם בגמ' משום חולשא דאורחא אע"ג דכל הארבעים שנה שהיו במדבר בודאי לא היו נוסעים תמיד אלא היו חונים זמן רב במקום אחד וכמו שפירש"י פרשת מסעי שכל ל"ח שנה שהיו במדבר לא היו נוסעים רק עשרים מסעות מ"מ נוכל לומר מאחר דבמדבר נסעו ע"פ ה' כמבואר בפסוק ולא היו יודעים העת אשר יצטרכו ליסע בו ואולי יצטרכו ליסע תיכף אחר המילה והיו הנמולים בסכנה מפני הדרך והיינו חולשא דאורחא משא"כ בימי יהושע שהיו מעבר לירדן שלא היו נוסעין אז על פי ה' ואדרבה אז ציוה השם למול והיו מוכרחין לעשותו וכן מבואר בדברי הרד"ק ובדברי הרלב"ג ביהושע ה' ע"ש:

שם ברש"י בד"ה אינו יכול לחיות משום דלא יניק והא דאמר אפילו שעה אחת לאו דוקא ואפשר דאומר כן בשביל הא דאילו לא נסתם הפתוח דהיינו הטיבור לא הי' יכול לחיות אפילו שעה אחת לפי שהיה הרוח נכנס במעיו ויתקרב וימות וק"ל:

שם ברש"י בד"ה מעוי צועק כו' עיין ברש"ל בח"ש בזה:

שם ברש"י בד"ה הזאה אימת עביד כו' נמצאת הזאה שניה מחוסר זמן ר"ל דלא הי' ד' ימים בין הזאה ראשונה לשנייה דהא בי"ד הוצרכו להזות הזאה שנייה קודם עשיית הפסח וכשהזאה ראשונה בי"א א"א להזות בי"ד דעדיין אין כאן ד' ימים בין הזאה להזאה וק"ל:

שם ברש"י בא"ד ואית דמפרש לה הזאה כו' עיין בח"ש מ"ש רש"ל בזה על פירושם:

שם ברש"י בד"ה ל"א מה שוב ומה שנית כו' ולהאי לישנא גרסינן ודילמא לאקושי כו' ולגירסא זו לא משני במסקנא מידי אהך קושיא וכמ"ש הח"ש וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ערל מקבל הזאה כו' דהא טמא מקבל הזאה כו' ר"ל מי שהוא טמא טומאה אחרת ונטמא במת ג"כ דאז מקבל טומאה מקבל הזאה ליטהר מטומאת מת אע"ג שהוא נשאר בטומאתו שיש לו כבר וע"ז מביא ראי' ממה שאמרו בפרק דם חטאת דף צ"ג ע"א מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה כו' ר"ל נדה שנטמאה במת מזין עליה לטהרה מטומאת מת אע"ג דעומדת בטומאת נדתה וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ודילמא פסח כו' תימא א"כ קרא ל"ל כו' אע"ג דזה לא הוי קשיא להמקשן דהכא כלל דהא קפריך נמי דילמא הנך דלא מהול אין שום חידוש בקרא דיהושע אלא מה שכבר נצטוו תחלה וכמ"ש התוס' אח"כ בד"ה סוף מילה כו' מ"מ י"ל דהכא אין שום חידוש שעשו מה שכבר כתיב בתורה משא"כ במילה שנצטווה אז לימול אותה לא היה כתיב במקרא ומ"מ קושיית התוס' אינו אלא על המתרץ דה"ל לשנויי כך ולא מקשה על המקשן דלזה לא משני מידי ועל המקשן לא קשיא דאפשר דלא ידע סוגיא ההיא ועל סוגיא דהכא פריך דה"ל לתרוצי הכי ודוק:

שם בתוס' בד"ה לא ניתנה פריעת מילה כו' ומכל מקום אברהם פרע כו' אף על גב דכתב רש"י סוף פרשת לך לך דאברהם לא היה צריך לפרוע את מילתו משום שנתמעך כבר מחמת תשמיש אפשר שר"ל שפרע את מילת זכריו ועבדיו שנצטוו לפריעה וכמ"ש:

שם רש"י דלישמעאל פרע את מילתן ומ"ש מילתו ר"ל שנצטווה לו לימול שמוטל החיוב של המילה עליו וק"ל:

שם בתוס' בד"ה בקונטרס גרס א"כ מאי שוב וכו' ול"ג אלא לאקושי ול"ג ודילמא ר"ל דבמקצת ספרים היה כתוב א"כ מאי שוב ומאי שנית ודילמא לאקושי סוף מילה כו' ועל גירסא זו כתבו התוס' דלא גרסינן רק תיבת לאקושי לבד ולא גרסינן ודילמא לאקושי והיינו כמו לשון רש"י שלפנינו בגמ':

שם בתוס' בד"ה סוף מילה וה"ק לא ניתנה פריעת מילה לאברהם כו' ר"ל דמאחר דלא מצינו באברהם דנצטווה על הפריעה וביהושע מצינו שנצטוה לכך בודאי לא ניתנה לאברהם אע"ג דלא מצינו שנצטוה דשמא לא צריכין ציוי בפני עצמו דנכלל בציווי דמילה אך מאחר שראינו שהוצרך לצוות ליהושע ש"מ דהואיל דלא מצינו ציוי באברהם דלא נצטווה עליו כלל והוצרכתי לפרש כן דברי התוס' לפרש לישנא דגמ' לפי תירוצם דהכל תלוי הואיל ולא מצינו דנצטווה אברהם על הפריעה ובגמ' משמע דנלמד מדנצטווה יהושע עליו ודוק:

שם בתוס' בד"ה מ"ט לא מהול כו' בפרקי דר"א משמע שמלו דקאמר מי מנה עפר יעקב ראה כל המדבר כו' בעין יעקב מביא לשון פרקי ר"א כהוויתן ומבואר שם יותר ע"ש:

דף עב.

בגמ' ולא מסוכרינן ביה כו' ר"ל לא מקיזין בו דם פירוש העריך בערך סכר ע"ש:

שם בגמ' הוא סבר מדנסיב לה תלמודא (קרא) דאורייתא הוא ר"ל מדקנסיב לה לימוד עליו ולשון תלמודא אינו לשון גמרא כמו שפירושו בכל מקום אלא פירוש לימודא ורש"ל בחידושיו הגיה מדקנסיב לה תלמודא קרא דאורייתא הוא ע"ש שהיה מפרש לישנא דתלמודא ר"ל גמרא ואינו כן וכמ"ש:

שם בגמ' לימא כתנאי משוך ונולד כשהוא מהול רש"ל בח"ש מחק בכאן תיבת ונולד כשהוא מהול גם ברש"י מחק כל הדיבור וע"ש שהאריך בזה:

שם ברש"י בד"ה רוח צפונית נוחה כו' וחמה זורחת נ"ל פשוט דלכך כתב רש"י כאן וחמה זורחת וכן אח"כ ולא זרחה תמה עליהם משום דסובר דעיקר עניינא מעלת רוח צפונית שמחמתו חמה זורחת והוי יום בהיר ואורה ונוח לכל וכמ"ש רש"י בעירובין דף ס"ב ע"א והטעם שפירש"י כן דקשיא ליה קושיית התוס' דאיך אמר כאן דלא נשבה להם רוח צפונית ובסוף פרק כל הגט אמר דד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כולן ולזה תירץ דודאי נשבה רוח צפונית רק דלא נשבה כהלכתה שלא גרמה זריחת החמה שלא הי' להם רוח בהיר ואורה כל הארבעים שנה וע"ז אמר בגמרא שני טעמים האחד דנזופים היו ולא היו ראויין להאיר להם וטעם שני משום מעלתם שהיו מוקפים בענני כבוד ולכך לא היה אפשר שיהי' להם זריחת החמה דא"א שיזרח להם החמה בעוד שהיו מוקפים ולכך לא נשבה להם רוח צפונית כלומר לא נשבה להם כהלכתה לגרום לה זריחת החמה ודוק ולזה א"ש מ"ש רש"י איבע"א מש"ה לא נשבה כי היכי דלא נבדור ענני הכבוד שהיו מקיפין ולא היתה חמה יכולה ליכנס ומ"ש בברייתא דלא נשבה להם רוח צפונית שלא הי' להם יום אורה ויום בהיר והיינו דא"א להיות להם יום בהיר ויום אורה כי היכי דלא נבדרו ענני כבוד וק"ל וזה פשיטא דרוח צפונית לא הי' אפשר לפזר ולבדר ענני הכבוד דאין בה כח לפזרם ומה שנשבה בלילה כמו שמסיק בגמ' בוודאי לא פיזרן רק שיהיה נושב כהלכתו ביום ויגרום זריחת החמה זה לא היה אפשר דא"כ היה מוכרח שיבדור ענני כבוד וכן משמע קצת מדברי רש"ל בח"ש וזה שכתב רש"י בדיבור שאחר זה לא נשבה להם רוח צפונית ביום בא לתרץ דלקמן בסמוך בגמ' מסיק דבלילה נשבה וק"ל ובזה מיושבין כל דברי רש"י בעניין זה ודוק:

שם ברש"י בד"ה בימי בן כוזיבא שמשכום גויים באונס בכרך ביתר ר"ל הגויים משכו ערלתן של ישראל באונס כדי שיהיו נראין כערלים וכ"כ רש"ל בח"ש בעניין זה ופשוט הוא:

שם בתוס' בד"ה משום דלא נשיב כו' בספרי אמר דבגנותן של ישראל סיפר הכתוב כו' בספרי אמר כן על הא דכתיב בפרשת בהעלותך ויעשו את הפסח בראשון בי"ד יום לחודש ע"ש דף י"א ע"א והא דלא הקשו התוס' קושייתם כ"א כאן היינו משום דרוצין לומר דדילמא לא עשו משום מילת זכריו ועבדיו דמעכבין אלא דאין לתרץ כן משום דכיון דלא אפשר אינה מעכבת וזה דלא אפשר מבואר כאן משום דלא נשבה להם רוח צפונית וק"ל ומה שמסקו אבל לא עשו כתקנן אלא אחד היינו לומר דמ"מ היו בניהם ערלים וכשבניו ערלים אין לו לעשות הפסח ואף אם לא עיכב את זבחו מ"מ אינו כתקנן ומ"מ בשנה שנייה עשו כתקנן דאפשר דלרוב הקהל לא היו להם עדיין בנים זכרים במדבר דהא לא היו יוצאים ממצרים רק שנה אחת וק"ל ומ"מ מוכרחין לומר דהספרי אינו סובר רק כשינוייא קמא דלא נשבה להם רוח צפונית משום דנזופין היו אבל לפי שינוייא בתרא משום דלא ניבדור ענני כבוד אדרבה זה היה מעלתם דלא נשבה להם ואין כאן גנות ודוק ואפשר דמ"מ חשוב גנות שיצטרכו זמן רב כ"כ להשהות במדבר משום עון המרגלים ולכך נצטרכו לענני כבוד וכמ"ש הרא"ם בשם התוס' בפ"ק דקידושין בפרשת בהעלותך ע"ש:

שם בתוס' בד"ה דלא נבדור ענני הכבוד לא משום דתקיפא כו' ר"ל לא תימא דהא דמשמע הכא דאילו נשבה לוא צפונית הוו מיבדרו ענני כבוד הוא משום דתקיפא אותו רוח דז"א אמת אלא אדרבה הוא נוחה וטוב לנחבלים ואילו היה תקיף לא הי' טוב לנחבלים אלא צריכין לומר דטבעו של רוח צפונית שמפזרת העננים כו' ולכך לא היה נושב רוח צפונית ומ"מ צ"ע דאיך נאמר דרוח צפונית היה מבדר ענני כבוד אילו היה נושב ולכך לא נשב בלילה כדאמר בברייתא הלא היה מפזר ענני כבוד וצריכין לומר לפירוש התוס' דנשיבת רוח צפונית בלילה אינו כמו ביום דאז אינו מועיל מה שיפזר העננים ולכך אין מטבעו לפזר העננים כשהוא נושב בלילה ודוק ומה שמסקו התוס' כדאמרינן בעיא שמעתא צילותא כו' הוא בעירובין פרק הדר דף ס"ה ע"א ושם פירש"י יומא דאיסתנא כשרוח צפונית מנשבת:

שם בתוס' בד"ה ומדבריהם גזרו עליהם והא דאמר בנגמר הדין עכן משוך בערלתו היה כו' ר"ל מדמשמיענו קרא שהיה משוך בערלתו ש"מ דמדאורייתא אסור דאל"כ מאי קאמר ומה משמיענו דהיה משוך בערלתו הלא לא היה באיסור באותו זמן ועוד דדריש ליה התם מדכתיב בעכן וגם עברו בריתי ובמצות מילה כתיב בתורה את בריתי הפר א"כ ש"מ דקרא למשוך כאילו עבר ברית מילה וממילא משמע דמדאורייתא היא עז"א דאסמכתא בעלמא הוא זה דקאמר ומפיק ליה שם מקרא וק"ל ומה שכתבתי באחרונה היא עיקר דלפירוש הראשון קשה דאף שיהא קרא ביהושע ואינו מוכרח שיהא אסור בדאורייתא כל דבריהם נקרא דברי קבלה ודוק:

שם בתוס' בד"ה מיתבי כו' אע"ג דמשוך צריך שימול מדרבנן כו' התוס' באו לתרץ דלא תיקשי לפי האמת דעכ"פ איתא בברייתא הזאת דמשוך אוכל בתרומה ובברייתא דלעיל אמר דעכ"פ צריך שימול מדרבנן (ואנן קיי"ל דאסור בתרומה) ותקשה למה אמר בגמ' תיובתא דר"ה נאמר דס"ל כברייתא דלעיל ולא קשה מזה לר"ה עז"א אע"ג דצריך שימול כו' וק"ל:

דף עב:

בגמ' קתני מיהת ערל וספק ערל פסול לקדש כו' בא להקשות ג"כ מערל ודאי דאפילו ר' יודא לא פליג אבל בספק ערל אפשר שסובר ר' יודא דפסול משום דילמא הוא אשה ואשה ס"ל דפסול ולכך אמר דבודאי ערל דפסול לכ"ע ושם אין הטעם רק מצד ערלות וזה פשוט:

שם בגמ' ורבנן אי כתיב ולקח ה"א שקל חד ויהיב חד כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרתי כו' נ"ל דבזה דאמר ונתן דאפילו שקלי כו' בא לתרץ למה כתב רחמנא ונתן וע"ז מתרץ דאיצטריך למיכתב ונתן דאי לא כתיב רק ולקחו ה"א דשקלי ויהבו תרי דוקא דלא הי' כתיב לשון יחיד כלל לכך כתיב לשון ונתן כדי ללמוד דאפילו שקלי תרתי ויהיב חד כלומר דכשר בששנים עושין וכשר ג"כ כשהאחד עושה הכל וכן מבואר שם בגמרא דיומא דף מ"ג ע"א ורבנן אי כתב רחמנא ולקח ה"א עד דשקיל חד ויהיב בחד כתב רחמנא ולקחו ואי כתב רחמנא ולקחו ה"א עד דשקלי תרי ויהבו תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהיב חד וכן נראה שיש להגיה כאן בגמ' ואם לא נגיה כך נפרש כמו שכתבתי ודוק. ואף ששם בגמ' איתא קצת בענין אחר דהכי גרס שם ורבנן אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה"א עד כו' ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלו כו' נראה לי דשם איתא כן כפי סוגיא שיטת התוס' דהתם דר' יודא דייק מדכתיב ונתן ולא ונתנו כמו דכתיב ולקחו אבל כפי מ"ש התוס' הכא דר' יודא דייק מייתורא לישנא דנותן צריכין להגיה ולמחוק ולכתוב כמו שהעתקתיהו לעיל ודוק ומוכרחין לומר בעיקר העניין דלעולם אין לחלק בין לקיחת האפר לנתינת המים לדעת רש"י ולדעת התוס' אין לחלק בין לקיחת האפר לבין לערב המים והאפר יחד דאם היה אפשר לחלק עדיין נידוק דבלקיחת האפר יהיו שנים ובנתינת המים יהי' אחד אלא ודאי דאין לחלק ביניהם ולא מדקדק רק מאחר שמתחילה כתוב בלשון רבים וחוזר וכותב בייתורא בלשון יחיד ש"מ דאין חילוק בין שנים לאחד דשנים כשרין לעשותן ויחיד רשאי לעשותו לבדו ורש"י שפירש שקול חד האפר ויהיב חד המים לא בא לחלק ביניהם רק פירש לישנא דשקיל ויהיב אבל ודאי שסובר דשקיל חד ויהיב חד דר"ל דיהיה הכל איש אחד בין בלקיחת האפר ובין בנתינת המים ולדעת התוספות בין בלקיחת האפר ובין בעירוב המים והאפר ועל זה מסיק שפיר כתב רחמנא ולקחו דאפילו תרי מצי לעשותו בשביל דהוא לשון רבים ודוק והתוספות מחולקין בזה גם רש"י דרש"י סובר שהיו נותנין האפר תחלה ואח"כ המים וכמשמעות הכתוב ונתן עליו מים חיים וגו' והתוס' ס"ל דנותנין תחלה המים ואח"כ האפר וכמבואר ביומא דף מ"ג ולכך מאחר דשקיל חד ר"ל האפר כדכתיב ולקחו לטמא מעפר וגומר ממילא צריך לפרש ויהיב חד דר"ל עירוב המים ואפר שהרי המים היו שם תחילה ודוק:

שם ברש"י בד"ה ראיתי לבן פדת כו' כמשה מפי הגבורה בלשון תנאים ר"ל שאומר דבריו בלישנא דתנאים שאמר דינא בטעמא דקרא כדרך לישנא דברייתא ורש"י פי' בזה מ"ש כמשה מפי הגבורה דלא רצה לומר כפשוטו ולפרשו כאילו אמרו משה מפי הגבורה דלא אמר משה שום דרשא בקרא לכך אמר דפירושו הוא שאומר כמו לשון של תנאים דכל דבריהם הם בקבלה עד משה מפי הגבורה וע"ז מסיק ר' אליעזר בן פדת לאו תנא הוא כו' דבא לתרץ מאי רבותא דאמר בלשון תנאים הלא הוא עצמו היה תנא עז"א דלאו תנא הוא כו' ואפשר לומר דהא לשון תנאים אינו פירוש לשל מעלה רק הוא עניין בפני עצמו והוי כאילו אמר בסדר תנאים ואמוראים הכא איתא דר' אליעזר בן פדת לאו תנא הוא כו' ואותו ספר שהי' כתוב בו דבר זה היה נקרא לשון תנאים דהיינו כמו הליכות עולם שלנו שכתוב בו דורות התנאים והאמוראים ובא רש"י להודיע לנו מי הוא ר' אליעזר הזה אם הוא תנא או אמורא וכתב דבלשון תנאים איתא הכי דר' אליעזר כו' ופירוש הראשון עיקר הוא:

שם ברש"י בד"ה הנך דפסולים כו' כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע ר"ל דמשמע דבכל פרשה כולה משמע דפסוק אחד מוציא את המשמעות שמשמע הפסוק שלפניו וזה שאמר דבכל הפרשה כולה משמע שמוציא מן יד משמעות שלפניו וכאן משמעות פסוק שלפניו בעבודה אחרת איש ולא אשה ומרבה קטן דכשר וא"כ אם יהי' דגם באסיפה יהי' דינא הכי לא צריך לריבוי ומיעוט כלל דמסתמא הוי כדין עבודה שנזכר לפניו אלא ודאי דפסוק הזה משמע שבא להוציא את מה שמשמע מלפניו ולכך מוכרחין למידרש איפכא וע"ז מסיק וע"כ סוגיא דפרשתא הכי איתא התם ר"ל דשם מכריח דסוגיא דאותה פרשה הוי הכי ודוק כן מוכרחין לפרש דברי רש"י הללו אך דבאמת לא משמע שם כלל שום דרש לפני האסיפה למידרש ביה איפכא מבאסיפה ולשון זה שהביא רש"י צריכין לדרשא לעבודה שלאחר האסיפה והיינו ההזאה וקושיא זו שהקשה רש"י דנדרש איפכא לא קשיא כלל דבאמת לא דריש הכי כלל והדרשא מביאין התוס' וכל הסוגיא דלשם אינו כרש"י ורש"ל בח"ש העתיק אותו יפה עם פירש"י דלשם ואיתא במסכת יומא דף מ"ג ע"א ורש"י בכאן לא דקדק יפה ודוק:

שם בתו' בד"ה התם משום דמאיס אפילו רבנן מודו כו' כן מפרשין לה התוס' עכשיו דכן משמעות לשון הגמרא וע"ז מקשו וא"ת בפ"ק דחגיגה כו' ואח"כ מסיק א"נ ה"פ של הא דקאמר התם משום דמאיס כו' ולפי"ז לא קשיא כלל מאי דאקשו מחגיגה דשם קאי לרבנן וק"ל:

שם בתו' בד"ה הנך דפסילו כו' ומכשיר טפי בקטן ז"ל התוס' ביומא דף מ"ג ע"א והא דמכשיר טפי בקטן מבחרש ושוטה י"ל משום דאתי לכלל דעת עכ"ל ופשוט דלזה כיוונו התוס' גם כאן וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ונתן ולא ונתנה קרא יתירא קדריש כו' ביומא דף הנ"ל כתבו דדייק מדשני קרא בדיבורי' דכתב ולקחו לשון רבים והדר כתב ונתן להכי דרשינן ולא ונתנה עכ"ל וכבר כתבתי מזה לעיל בגמ' דף ע"ג ע"א בגמ' והזה הטהור על הטמא כו' נ"ל מאחר שהתחיל בדרש אותה פרשה בעבודת הפרה מי הוא הכשר בה או פסול בה דריש נמי הפסוק הזה הואיל ויש לנו נפקותא ג"כ ממנו לדינא דלעיל דנלמד מטבול יום וטבול יום גופא עדיין לא שמענו דכשר בפרה וק"ל:

שם ברש"י בד"ה וחומש זר האוכלו כו' ואין חומש אלא בפודה את מעשרו ר"ל וכאן לא איירי בחומש כי האי גוונא דאין בתרומה פדיון רש"י בחגיגה דף י"ח ע"ב: שם ברש"י בד"ה ואסורין לאונן ביכורים ר"ל אפילו ביכורים דמעשר פשיטא שאסור לאונן דכתיב לא אכלתי באוני ממני וביכורים פליגי וסובר ר"ש דמותר לאונן ולכך כתב כאן דת"ק דאמר דאסור לאונן דהיינו בביכורים ג"כ וק"ל:

שם בתו' בד"ה לימד על טבול יום כו' והכי אמרינן בזבחים בפ"ב דמאן דמכשר מחוסר כפרה קסבר כו' אין להקשות דה"ל לתוס' לתרץ דהגמ' דהכא סוברת כמו אותו מ"ד דבכל טבול יום מכשיר ואיירי אפילו במחוסר כפרה ומנ"ל לומר דהגמ' דהכא אוקמי קרא בהטומאה הכתוב באותה פרשה י"ל דגם לאותו מ"ד נקשה קושיית התוס' מנ"ל דטבול יום כשר בפרה דילמא דוקא מחוסר כפרה לחוד שהי' לו כבר הערב שמש וצריכין ג"כ לתרץ דעכ"פ קאי אטומאה דכתיב באותה פרשה דאיירי בטומאת מת דלא שייך כפרה וא"כ מוכרחין לאוקמי בטבול יום אך שסובר דקאי אטומאה דכל התורה כולה ג"כ ומסתמא היינו בטומאה דהכא דהיינו טבול יום דבכל טבול יום מכשיר כו' וזה ודאי פשיטא דהגמ' דהכא מצי סובר ככל האמוראים דאותן אמוראים פליגי בעניין זה דאמר הכא לימד על טבול יום שכשר בפרה באיזה טבול יום אמרו ע"ש בזבחים פ"ב דף י"ז ע"ב: שם בתו' בד"ה קל מחמור לא יליף כו' א"נ מספקא ליה אי ג"ש מופנה אין להקשות דאם אינו מופנה איך נלמוד פסח ממעשר האיכא למיפרך מאי למעשר שכן טעון כסף צורה י"ל דבעל האבעיא הכא אינו סובר אותו פירכא ולא חש לה וכמו שכתבתי בזה לעיל דף ע' בתוס' בד"ה דפסח גופי' כו' ע"ש:

שם בתוס' בד"ה משא"כ במעשר כו' ולענין איסור זרות ניחא כו' גם חומש בכלל בזה דליכא למילף מתרומה דהא מותר לזרים ונכסי כהן ועולין באחד ומאה מבואר בתוס' אח"כ וזה דרחיצת ידים לא שייך למילף דלא הוי אלא מדרבנן והערב שמש יליף לקמן דף ע"ד ע"ב בהדיא מקרא דלמעשר לא נבעי הערב שמש וא"ש הכל:

שם בתו' בא"ד והא דמע"ש בטל ברוב היכא דאין לו מתירין כגון אם הפרישן בירושלים (ונטמאו) דאז אין להם פדיון ונטמאו שם דאז אין להם שום תקנה כלל משא"כ שהפרישו בחוץ לירושלים דאז יש לו מתירין בפדיון או בהעלותו לירושלים וק"ל וכל זה מבואר בטור יו"ד סימן של"א:

שם בתוס' בא"ד והא דדרשינן בספרי מאת מקדשו ממנו כו' הוא בסוף פרשת קרח ושם לא קאמר רק מדכתיב את מקדשו ממנו ייתורא ש"מ שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה עכ"ל הספרי שם ולא דריש שם כלל ללמוד מיניה להעלותו דוקא באחד ומאה וק"ל ובפירוש משניות דמסכת ערלה פ"ב דף ע"ט ע"א כתב ר"ש דלמד מדכתיב הכי גבי תרומת מעשר ואמר דאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו דהיינו אחד במאה דמאה סאין של טבל שיעור תרומת מעשר שבו היינו סאה ואם חזר ונפל לצ"ט אסר הכל אבל אם נפל למאה מותרין עכ"ל:

שם בתוס' בא"ד אבל לעניין ערל כי קאמר כו' כבר הקשו לעניין נכסי כהן דנילוף ביכורים ממעשר אבל לעניין ערל נקשה להיפך דנילוף מעשר מביכורים ורש"ל בח"ש כתב דהגה"ה הוא עד וא"ת והיכא קתני כו' ע"ש ומסיק בזה ק"ק אמאי לא נילוף מעשר מביכורים ולמאי דפרישות לעיל דאיכא למעט מבו א"ש כן צריך להיות וכן הגיה רש"ל בח"ש ור"ל דלעיל דף ע"א ריש ע"א כתבו התוס' דהוי מצי למידרש בו דכתיב גבי ערל כמו בו דכתיב גבי כל בן נכר ולמעט מעשר דלא פסיל בו ערל רק דהגמרא רוצה לדרוש שם לחומרא אבל ודאי דנוכל למעט מעשר דלא פסיל בו ערל מבו דכתיב גביה בפסח ודוק:

שם בתו' בא"ד והיכא קתני לעניין רחיצת ידים משא"כ במעשר כו' ועיקר קושיית התוס' מדחכמים אוסרים במעשר ומסתמא מתניתין דהכא איתא כחכמים ותמהתו בזה דבחגיגה פ"ב דף י"ח ע"ב איתא שם ג"כ משנה דהתרומה והביכורים חייבין עליהם כו' ופריך שם ממשנה זו אמתניתין דלשם דקתני דחולין ומעשר בעי נטילת ידים ומסיק מעשר אמעשר לא קשיא הא ר"מ הא רבנן דתניא כל הטעון ביאת מים כו' (וכמו שהביאו התוס' הברייתא אלא חולין אחולין קשיא ומסיק לא קשיא כאן באכילה כאן בנגיעה והקשו שם התוס' דמעשר אמעשר נמי לישני הכי ותירצו שם התוס' דלא מצי לתרוצי הכי אמעשר אך דלפי המסקנא דהתם משמע דמעשר אמעשר נמי מצינו לתרוצי הכי לפי המסקנא ע"ש בגמ' ובתוס' ובכתבי שם והנה א"כ מבואר שם דמתניתין דהתרומה וביכורים אתיא כר"מ ולא קשיא כלל קושיית התוס' אף כי לפי המסקנא דחגיגה נוכל לומר דאתיא כרבנן ומצינו לתרץ כאן באכילה כאן בנגיעה וכמ"ש התוס' שם מ"מ יש שם עוד תירוץ אחר אידי ואידי באכילה כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי וא"כ התוס' הקשו קושיא דגמ' ותירצו תירוץ דמצינו לתרץ ולא כתבו מה שתירץ שם באמת בזה בגמ' ואפשר דלפי שהוזכר שם בראשונה כתבוהו התוס' בזה:

דף עב:

בתוס' בד"ה וחייבין בביעור כו' ור"ש דפטר בביכורים היינו כו' כתבו זה כדי להביא ראיה דמה שנותנו לכהן אינו קרוי ביעור שהרי ר"ש דפטר כו' וק"ל:

שם בגמ' טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה נפש אשר תגע בו כו' בזבחים דף ל"ג ע"ב הקשו התוס' דמאחר דנפקא לן במסקנא דאוכלן בטומאת עצמן לוקה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו כו' ובין בטומאת הגוף ובין בטומאת עצמן איירי קרא וא"כ למאי איצטריך קרא דנפש אשר תגע בו כו' דקאי אמעשר הלא מהאי קרא דבשעריך תיפוק לן תרוייהו טומאת הגוף וטומאת בשר ומסקו ושמא הוו מוקמינן קרא דלא תוכל לאכול כו' דוקא בטמא האוכל דחמיר טפי אי לאו דכתביה קרא בעלמא ואזהרת דטומאת בשר לא הוי ידענא עכ"ל שם וכאן לא תירצו כלום בקושיא זו והניחוהו בקושיא:

שם ברש"י בד"ה והיכן מוזהר על אכילה אינו יודע וממילא שמעינן מדלא הוצרך להתודות על הטהור ש"מ ה"ק כו' ר"ל ומזה הלשון משמע דבטומאה אסור לאכלו דאל"כ מאי רבותא דקאמר לא בערתי ממנו בטמא ולמה לא מתוודה על הטהור וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ור"ש תרומה קרינהו רחמנא כו' א"כ מהא גופא דתרומה קרינהו רחמנא כו' ר"ל מאחר דעכ"פ הוא מוכרח בקושייתו שם רבא ליתן האי טעמא א"כ ה"ל להקשות בקיצור אליבא דר"ש מאחר דהוא אוסר מעשר בשמעתין לאונן ולא ביכורים משום דתרומה קרינהו רחמנא א"כ מה"ט גופא לא נילוף ביכורים ממעשר לעניין חוץ לחומה ולמה לו להקשות מכח מאי חומרא דביכורים ממעשר כו' דאף אותה הקושיא דמאי חומרא נמי צריכין לומר דלא ילפינן מיניה מטעם דתרומה קרינהו רחמנא וק"ל:

שם בתו' בד"ה והיכן מוזהר כו' משמע דאי מזהירין מן הדין כו' ר"ל דלפי האמת דמסיק דקדשים נלמד מן היקישא דהוקש למעשר בפסוק דלא תוכל לאכול בשעריך נוכל לומר דמאותו פסוק נלמד דמעשר אסור בטומאת עצמן וכמו שדרש בגמ' כאן וכן פירש שם רש"י בפסחים דף כ"ד ע"א אבל לפי מה שרצה ללמוד ק"ו ממעשר ומביא קרא דלא ביערתי ממנו בטמא משמע ודאי דמאותו קרא רצה לדרוש איסור גבי מעשר בטומאת עצמן ודוק:

שם בתוס' בד"ה אסור לבער ממנו וכו' ולא שייך למיפרך מה למעשר שכן הדסט"ב מבואר לקמן דף ע"ד ע"ב והיינו חומרות דלעיל הבאת מקום וידוי אסור לאונן ולבער מהן בטומאה אסור ואכלו בטומאת עצמן לוקה וחייב בביעור הא הבאה ד' וידוי ס' אסור לאונן ט' טומאה ב' ביעור ע"כ לשון רש"י שם והא דלא כתבו התוס' כן בפשטא דשמעתין דרצה למילף תרומה בק"ו ממעשר י"ל דבפשטא דשמעתין נוכל לומר דהמקשן שהקשה דנילוף תרומה בק"ו ממעשר היינו לפי מה דילוף קודש ממעשר בק"ו והא דבאמת ילפינן קודש ממעשר היינו משום דכולהו איתנהו בקודש לבד מוידוי ואותו לא חשיב פירכא מאחר דמצינו דחומר קודש ממעשר בטומאה נוכל לומר דינא בטומאה אף שהוא קצת חמור ממנו בעניין אחר וכמו שמסקו התוס' כאן ולא כתבוהו כאן רק משום מאי דמסיק דיש למיפרך בתרומה ג"כ דמעשר חמור ממנו ובדעת המקשן בגמ' לא יכול להקשות דשמא הוא חשיב וידוי ג"כ לפירכא ותולה עצמו בדברי המתרץ שאמר דנלמד קודש ממעשר בק"ו וכמו שכתבתי ודוק ומה שמסקו התוס' וליכא למיפרך נמי וכו' דהוא גופא נילוף בק"ו אע"ג דאין מזהירין מן הדין וליכא למילף מלקות מכח ק"ו י"ל דכאן לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא מאחר דביכורים דינן כמעשר וביכורים קרינהו רחמנא תרומה לכן נילוף תרומה מביכורים אע"ג דכבר כתבו דבכל שמעתין לא ילפינן תרומה מביכורים היכא דאית לן ק"ו שפיר איכא למילף מאחר דיש לנו גילוי מילתא וכמו שאמר לעיל בגמ' בפרק אלמנה דף ס"ח ע"ב דמתחילה לא רצה למילף שתהא פסולה לכהנים מתרומה ואחר שדריש לכהונה ק"ו מגרושה ומקשה הא אין מזהירין מן הדין מתרץ גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש שם רש"י דאיסור לאו ממילא ילפינן מתרומה מאחר שיש לנו הק"ו דבלאו ק"ו לא רצה למילף כהונה מתרומה ע"ש וזה הוי ממש כיוצא בו ודוק ומה שמסקו התוס' ולפי המסקנא וכו' תו ליכא למילף לאוכל בטומאת עצמו ר"ל לפי שיש לנו לפרוך דמעשר חמור במה שאסור לבער ממנו בטומאה וק"ל:

שם בתוס' בד"ה שכן פנקעכ"ס כו' אבל תימא דליחשוב רביעי בקודש וחובת הקודש עיקר דבר זה הוא בגמ' דחולין דף ל"ו ע"ב ע"ש רביעי בקודש וחובת הקודש אילו שני חומרות מבוארין בחגיגה במתניתין ר"פ חומר בקודש וכן הא דאמר אח"כ דהכלי מצרף לקודש ולא לתרומה הוא ג"כ שם וזה דחוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק מבואר לעיל ריש פירקין דף ע"א דבפסח דהיינו נמי קודש כתיב כל בן נכר לא יאכל בו ודרשינן בו המרת דת פוסלת ולא במעשר וכתבו התוס' לעיל בפרק מי שהיה איתא ולא בתרומה ע"ש וזה דטומאה עושה כיוצא בה לקודש כו' מבואר בפסחים דף י"ד ע"א ע"ש וזה דישנו לפני הדיבור מבואר בגמ' לעיל פ"ק דף ה' ע"ב: שם בתוס' בד"ה שכן מחפ"ז וא"ת דמעיקרא אלימא ליה כרת כו' ר"ל דהתרצן מתרץ ליה דקודש חמור מתרומה שכן הוא בכרת והוא חמור ממיתה משום דהוא וזרעו נכרת והמקשן הקשה דתרומה חמור שכן יש בה מיתה וכי שייך שיפלגו בכעין זה אם כרת חמור או מיתה חמור וק"ל:

דף עד.

בגמרא ואם איתא ניתני ערל אסור בתרומה ומותר כו' ר"ל והוי ליה לכללו בהדי טבול יום מאחר דדינו כטבול יום או הל"ל בבא באנפי נפשיה משא"כ אם ערל אסור במעשר לא שייך למיפרך דה"ל למיתני בבבא באנפי נפשיה דלא רצה ללמוד אלא דברים האסורין בעניין אחד ומותרין בשנים מאלו השלשה פרה ותרומה ומעשר משא"כ ערל דאם יהי' אסור ערל במעשר וכבר נאסר בתרומה א"כ אסור בתרתי ולכך לא רצה לחשבו וק"ל:

שם בגמ' ולא נתתי ממנו למת למת הוא דלא נתתי וכו' ואיצטריך ממנו להורות לנו דקאי על מעשר שנטמא דאפ"ה לחי דומיא דמת נתתי וכמו שפירש"י ובלא תיבת ממנו ה"א דקאי על מעשר טהור וק"ל:

שם בתו' בד"ה ה"ג בקונטרס כו' ואר"י דאי היה גרסינן כגירסת הקונטרס כו' ר"ל בברייתא ניגרוס כמו שגרס בקונטרס דפליגי במחוסר כיפורים וכ"ע מודו באונן ונכתוב ערל בהדי אונן בדברי ת"ק ובדברי יוסף הבבלי הוה ניחא הכל ואז לא נגיה כמו שהגיה רש"י דתנא דיוסף הבבלי הוא רק נגרוס יוסף הבבלי הוא כמו שגרסו הם ואע"ג שגם ת"ק סובר הכי אמר דיוסף הבבלי הוא משום שרוצה להזכיר שם התנא דסובר הכי וק"ל ועיקר מה שכתבו התוס' כאן היינו כדי ליישב גמרא דזבחים עם גירסתינו בגמ' ולא יהא קשה קושיית התוס' ולכך לא נצריך להגיה רק בברייתא ורש"י שגרס תנא דיוסף הבבלי הוא משום דלא הי' כתיב ערל בברייתא בגירסתו ודוק:

שם בתו' בד"ה חד לגופי' וכו' דאי לא כתיב ממנו ה"א דאמצות ומרורים כו' וממנו דגבי מעשר דאתי הראשון לגופי' הא דכתיב לא אכלתי באוני ממנו פשיטא דא"ש דבאותו פסוק נזכר מעשר ראשון ותרומה ומעשר שני כמבואר שם ברש"י בפ"ר והוצרך לכתוב ממנו להודיע דקאי על מעשר שני דכתיב בקרא בהדיא ממנו איירי בפרשה וק"ל:

שם בתוס' בד"ה מניין למעשר שני כו' רש"י כתב ס"ד דאסור משום דהוי כשתיי' ר"ל ואסור משום לא תוכל לאכול בשעריך דמזה נלמד איסור אכילת מעשר בטומאת עצמן כמ"ש לעיל והתוס' עדיפא להו לומר דהוי נלמד מדכתיב בהדיא לא בערתי ממנו בטמא דהוי עניינא דכתיב בפרשה בהדיא בוידוי וק"ל:

שם בתו' בד"ה תהא להסקה כו' א"נ התם דריש ממשמרת דלא קאי אטמאה כו' במסכת בכורות דף ל"ד ע"א הקשו התוס' ג"כ כמו הכא היכי נפקא מקרא שלש תרומות טהורה ותלוייה ותירצו משום דכתיב נתתי לך משמרת תרומתי דקאי תרומותי אלך ואמשמרת דלך שייך אטמאה לרבויי להיתר הנאה ומשמרת שייך אתלוייה לומר דבעי שימור ולזה כיוונו התוס' כאן ג"כ דמשמרת דרישי אתלוייה דלא קאי אטמאה אבל לך קאי שפיר אכולהו תרומות וממילא נאמר דקאי אטמאה להתיר בהנאה דאין נראה שיתיר ספיקות בהנאה דכי איצטריך קרא למישרי ספיקא ולא ודאי טמאה ודוק:

דף עד:

בגמ' תרי קראי כתיבי ביולדת עד מלאת ימי טהרה כו' מדברי התוס' נראה לגרוס ובמלאת ימי טהרה ולמחוק מילת עד דמתחילה כתיב בפרשה בכל קודש לא תגע כו' עד מלאת ימי טהרה ואח"כ כתיב ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת כו' והתוס' כתבו דדייק מדה"ל למיכתב ובמלאת לבן או לבת א"כ ש"מ דסברי התוס' דהגמרא דריש ליה מפסוק ובמלאת דהוי ביה ייתורא תיבת ימי טהרה מדכתיב כבר תיבת עד מלאת ימי טהרה לא הוי צריך לכתוב כאן רק ובמלאת ופשיטא דקאי אמלאת ימי טהרה הנזכר כבר וכן הביאו התוס' בד"ה מכלל שהיא טמאה כו' דגבי יולדת כתיב ובמלאת ימי טהרה דמיניה נדרש הכי ובכל מקום שהזכירו התוס' בדף זה פסוק עד מלאת צריכין להגיה ולכתוב ובמלאת ולזה נמי מביא אח"כ פסוק וכפר עליה הכהן וטהרה דמתחלה כתיב בפרשה וכפר עליה וטהרה ולא רצה להביא רק מה שכתוב אח"כ וכפר עליה הכהן וטהרה דאותו פסוק הוי כפול מאחר דכבר כתב אותו לעיל ובגמרא אינו רוצה ממשמעות רק מכח יתור וכפול ומיהו ברש"י בדף שאחר זה הביא קרא דוכפר עליה וטהרה וגם כתוב בו בכל מקום עד מלאת וי"ל דהוא סובר דנדרש ממשמעות הלשון ולא צריכין לזה שום ייתור וק"ל ומהר"ש דרך דרך אחרת בזה וזה נכון:

שם בגמ' איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא ש"מ בתרומה אע"ג דגם תרומה אסור לאכול בטומאת עצמו כדלעיל מ"מ לא מצינו לשיהא כתיב בו לשון טומאה דתרומה שנגע בטמא לא יאכל רק כתוב בו צרוע או זב לא יאכל מן הקדשים ודרשינן ליה לתרומה כמבואר בדף שאחר זה ע"ב ולזה הוצרכו התוס' להביא לישנא דקרא דכתיב וטומאתו עליו כשאכלו בטומאת הגוף כשבאו להקשות דה"ל לומר כאן איקרי כאן וטומאתו עליו וכו' וק"ל:

שם בגמ' ואי ס"ד בתרומה גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו בשלמא בקדשים מצינו דאכלי כגון בקדשים קלים דנאכלים לכל אדם בעולם חוץ מחזה ושוק שלהם וק"ל:

שם ברש"י בד"ה זב בעל שתי ראיות כו' וכיון דתגלחת ליכא קרבן נמי ליכא ו' ר"ל קרבן מלבד ציפרים כמבואר בפרשת מצורע שמביא כבשה אחת וק"ל:

שם ברש"י בד"ה כאן לתרומה כו' ולעניין טבול יום מה לי בר כפרה כו' ר"ל דליכא למימר דאתי קרא קמא דיולדת למעשר וקרא השני דיולדת איירי בתרומה והא דמבואר לעיל דאין צריך למעשר הערב שמש וטבול יום מותר בו היינו טבול יום דלא צריך כפרה אבל טבול יום דצריך כפרה בעי הערב שמש ואפילו למעשר עז"א דמאחר דטבול יום לחוד דלאו בר כפרה מותר במעשר א"כ בבר כפרה אין לאוסרו אלא משום כפרה והוי ליה לאוסרו עד דאייתי כפרה ואם לא תאסרו עד דמייתי כפרה גם טבול יום דידי' אין לאוסרו דהא כפרה אינה מעכבת במעשר ודוק:

שם בתוס' בד"ה הא רחץ טהור ואע"ג דבהאי קרא כתיב וטמאה עד הערב כו' ואע"ג דבגמרא דף שאחר זה דריש לתלתא קראי דכתיבי גבי תרומה דצריכי ולהאי קרא לא דריש כלל למאי צריך י"ל דודאי לישנא דוטמאה עד הערב לא הוי שום ייתור דכמה פעמים כתיב בתורה להשמיענו שיהא נשאר בטומאתו וכל הדרשות אינן אלא היכא דכתיב אחריו וטהר והוי הדרש מכלל שהוא טמא והיכא דכתיב כבר הוי ייתורא ודוק:

שם בתוס' בד"ה מכלל שהיא טמאה כו' ומיהא תימא דגבי נגיעה כתיב וטמא עד הערב וטהר מכלל שהוא טמא לא שדרש מדכתיב וטהר מכלל שכבר הי' טמא דאדרבה מן וטהר דריש לקמן בדף שאחר זה ע"א שהוא טהור מעיקרא אפילו קודם הערב שמש אלא ה"פ מדכתיב גביה לשון וטהר מיניה דריש לשון וטמא עד הערב שיהא טמא לעניין זה שלא נזכר כבר ואי לאו דכתיב גביה לשון וטהר לא הוי נדרש האי וטמא עד הערב דר"ל לשון ייתור לדרוש מיניה איזה חידוש כגון חילול עבודה וכמו שהשבתי כבר דלשון וטמא עד הערב לא הוי שום ייתורא אלא היכא דכתיב גביה מלת וטהר ודוק והיותר נראה שמקשה מלשון וטמא דמשמע נמי שהוא טהור וכן הוא בתוס' דזבחים בפ"ב:

שם בתו' בא"ד וא"ת ולשתוק ומוטהרה דהכא כו' ר"ל דלא נצרוך לדרוש אפילו מאי דדריש הכא דבר כפרה יהא אסור בקודש עד דמביא כפרה דהכל יהא נלמד ממקדש וק"ל:

(שם בתו' בא"ד ולישתוק מוטהרה דהכא כו'):

שם בגמ' אלא קרא מילי מילי קחשיב ר"ל מתחילה אמר דין טומאת היולדת וכתב אשה לרבויי גיורת ושפחה לטומאת לידה ואח"כ התחיל דין אחר שכל אשה יולדת שהיא אוכלת בתרומה בין מכח אביה בן מכח בעלה לא תאכל תרומה עד שיעריב שמשה שלמחרת יום כפרתה רא"ם ופרשת תזריע ע"ש:

שם בגמ' ותלתא קראי בתרומה למה לי צריכי כו' ראיתי ברא"ם בפרשת תזריע שהאריך לתמוה על הגמ' בזה כפי תירוצו של תוספות דבכל קודש לא תגע קאי למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל ג' ראיות וז"ל ולבי מגמגם בזה דא"כ הא דבעי תלמודא תלתא קראי בתרומה למה לי למאן קראי דמאן דמוקי לה בזב בעל ג' ראיות קראי דתרומה אין כ"א תרתי קראי קרא דבא השמש וטהר וקרא דבכל קודש לא תגע ולמאן דמוקי לה בבעל ב' ראיות קראי דתרומה אין כ"א תרתי קרא דעד אשר יטהר וקרא דבא השמש וטהר אבל קרא דבכל קודש לא תגע לר' יוחנן הוא אזהרה למגע בתרומה וכל הוא אזהרה לאוכל קדשים בטומאה כו' והניח קושיא זו בצ"ע ואני אומר דדרך דרך אחר בסוגיות הגמ' בעניין זה דהוא סובר דעד מלאת ימי טהרה אינו נדרש כ"א עם קרא דבכל קודש לא תגע וזה ודאי אינו דלפי מה שכתבו התוס' דנדרש מדכתיב ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת דהוה מצי למיכתב ובמלאת לבן או לבת וכפי מה שכתבתי בזה לעיל בגמ' פשיטא דלק"מ דאף אם בכל לא תגע איצטריכא ליה לכדריש לקיש או לכדר' יוחנן מ"מ ימי טהרה יתורא הוא ונדרוש מיניה כיון שמלאו ימיה טהורה והיינו לעניין תרומה ואף אם לא נאמר דנדרש מפסוק ובמלאת ימי טהרה רק ממשמעות דכתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימיה טהרה אע"ג דכתיב אחר בכל קודש לא תגע מ"מ יכול לדרוש טהורה מטומאתה והיינו לענין תרומה אבל כבר פשוט שהתוס' כתבו בהדיא לעיל דדריש מייתורא דימי טהרה של פסיק ובמלאת וא"כ פשיטא דאין להקשות אדידהו כלל דיש כאן ג' פסוקים ואף בפסוק עד מלאת נאמר דדריש מייתורא דלשון טהרה דה"מ למיכתב עד מלאת ימיה וקאי אימים הנזכרים שתשב בדמי טהרה ודוק ומ"ש הרא"ם דלמאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל ג' ראיות אית לן תרי קראי בתרומה חד קרא דבא השמש וטהר וקרא דבכל קודש לא תגע אין אני מודה לו בזה דלאותו תנא קרא דובא השמש וטהר קאי ג"כ אקדשים וכל הפרשה איירי בקודש ממש וכל היכא דאיכא למידרש אקודש ממש ניחא לן למידרשיה לקרא וכמ"ש התוס' בהדיא במכות דף י"ד ע"ב ע"ש ולדידיה שפיר איכא לאוקמי אקודש דההוא קרא כתיב בתר טומאת מת ושרץ דלאו בני כפרה נינהו ועלייהו בא למיכתב ובא השמש וטהר אפילו לעניין קודש ואיצטריכא ליה כדאיצטריך בגמ' לפי מה שכתבו התוס' בד"ה דאי מעד אשר יטהר כו' ומוכרחין לומר הכי בתוס' דלמאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל ג' ראיות לא דרשינן ובא השמש וטהר לתרומה רק דרשינן ליה אקודש ועד אשר יטהר אתי לקודש דבר כפרה ובא השמש וטהר אתי לקודש דלאו בר כפרה כמבואר בכתוב להדיא וכמו שכתבתי דלקמן בסמוך בתוס' בד"ה והכתיב בכל קודש לא תגע בהא דכתבו בסוף הדיבור ואע"ג דבקדשים מצריך תרי קראי חד בזב וחד ביולדת גבי תרומה לא צריך ולפי דברי הרא"ם היה לנו גם בתרומה תרי קראי חד בזב וחד ביולדת ואע"ג דהאי קרא דובא השמש וטהר כתיב בטומאת מת וכיוצא מ"מ אף שלא קאי לזב ומצורע דמי לזב ומצורע לעניין זה דלא הותר מכללו כמו זב וטומאתו אינו מרובה כמו יולדת ודוק ועוד כתיב שם קושיא והעתקתי לשונו בסמוך ותמהתי עליהן מה שראוי לתמוה עליו:

שם בגמ' תרי קראי בקדשים ל"ל צריכא כו' הא דלא תירץ דחד קרא אתי לקודש לנגיעה י"ל דנלמד מכ"ש מתרומה דאסור בנגיעה מדכתיב במים יובא וטמא עד הערב כלקמן בסמוך או דדריש ליה ג"כ מדאפקיה קרא בלשון נגיעה ואע"ג דאין מזהירין מן הדין מ"מ נלמד מיהא לאיסור בנגיעה מהתם דאף עתה כשכתב וכפר עליה הכהן וטהרה לא נלמד רק לאיסורא ומיהו קשה דאם נלמד נגיעה מתרומה נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון דנגיעה בקודש לא תהי' אסורה רק עד דיהא לו הערב שמש כמו תרומה ולכך נ"ל יותר לתרץ דלא קשיא כלל דלא רצה לאוקמי שום פסוק אנגיעה כ"א היכא דכתיבא נגיעה בהדיא כגון פסוק דלקמן במים יובא כו' אבל מלבד זה אין אנו דורשין שום פסוק אנגיעה ודוק שם בגמ' אמר ר' זירא אנגיעה דתניא וטמא כו' מביא ראיה דקאי לתרומה דזה דקאי אנגיעה אינו צריך שום ראיה דהא הפסוק איירי בכלי רק מביא ראיה דאיירי בתרומה דלשונו פשיטא דמשמע דקאי אתרומה שהרי אמר וטמא עד הערב ל"ל ואילו הוה סבר דקאי בקדשים או במעשר ה"ל לאקשויי דדינא לא הוי הכי וזה לא הוי לשון המקשן דודאי ר' זירא בעצמו קאמר ליה הכל דוק:

שם בתוס' בד"ה והכתיב בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה כו' וא"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפקא אלא מהכא כו' ז"ל רא"ם בפרשת תזריע קשה בעיני למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל שלש ראיות למה לא ידרוש קרא דבכל קודש לא תגע כרב יוחנן או כר"ל אי משום דקרא דעד אשר יטהר דריש ליה לבעל ג' ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה דלקדשים ושוב אין להוציא ממנו אזהרה לאוכל תרומה תיפוק ליה מקרא דובא השמש וטהר עכ"ל והנה מלבד מה שכתבתי למעלה דלדידי' אתיא קרא דובא השמש וטהר לקדשים ולא לתרומה דברי הרא"ם תמוהים מאוד בעיני דאכתי יקשה אזהרה לתרומה מניין דבקרא דובא השמש וטהר לא כתיב רק ואחר יאכל מן הקדשים ולכך איצטריך בכל קודש לא תגע והכי דייק ליה דאין לומר דאתי לקדשים דכתיב איש איש מזרע אהרן כו' דאתי לקדשים לדידי' וא"כ מוכרחין לומר דאיירי בתרומה וכדדריש ר' יוחנן פסוק דבכל קודש לא תגע אתרומה מכח קושיא זאת וכמבואר במכות דף י"ד ע"ב ע"ש בתוס' ואנגיעה דתרומה ליכא לאוקמי דודאי הפסוק איירי באכילה נטילת נשמה דומיא דמקדש וכדלקמן בסמוך בגמרא וא"כ מוכרחין לומר דאיתא אזהרה בתרומה באכילה בטומאה ודוק והג"א פרשת תזריע האריך ליישב קושיית התוס' בעניין אחר ע"ש:

שם בתוס' בא"ד ואע"ג דבקדשים מצריך תרי קראי כו' גבי תרומה לא צריך בשלמא בגמרא בלא מה שכתבו התוס' פשיטא דלא צריכין תרי קראי לזב וליולדת בתרומה דהא לא ידענו אליבי' שום קרא בתרומה שיהא בלאו באזהרה גבי תרומה ואפשר שאין בו אזהרה אבל לעניין איסור יש לנו שני פסוקים הא דעד מלאת ובא השמש וטהר רק בלאו לא נאמר בתרומה אליבי' משא"כ עתה שאמרו התוס' דבכל קודש לא תגע אתיא לתרומה ודוק ומ"ש דגבי תרומה לא צריך תרי קראי לזב וליולדת אע"ג דאיכא תרי קראי חד ביולדת בכל קודש לא תגע וחד בזב ובא השמש וטהר דאע"ג דההוא קרא כתיב בטומאת שרץ מ"מ דומה לזב בזה דלא הותר מכללו י"ל דמ"מ אין כאן אזהרת לאו:

שם בתוס' בד"ה דאי מעד אשר יטהר כו' אי בשבילה לחודא או בהערב שמש כו' התוס' כתבו כן שלא תפרש במאי יטהר אם סגי בהערב שמש או אם צריך כפרה וזה דחו התוס' דהא קאי למאן דמוקי קרא בזב בעל שתי ראיות דלא צריך כפרה כלל ולכך פירשו לא הוי ידענא אי בטבילה לחודא כו' ומה שמסקו התוס' דכתב רחמנא ובא השמש וטהר בתר כ"א רחץ בשרו במים וכו' להורות לנו איך נזכר טבילה בפסוק דעד אשר יטהר דמסיק לקמן בסמוך בגמרא דעד אשר יטהר אתי לזה ודוק:

שם בתוס' בא"ד וליכא למימר נמי דליכתוב ובא השמש ובמלאת דעד אשר יטהר איצטריך כו' והא דלא תירץ הכי בגמ' כשמקשה דליכתוב ובמלאת לבד והוצרך לתרץ דה"א אפילו בלא טבילה י"ל דהגמ' עדיפא מתרץ כל היכא דלא צריך להכי למה שכתבו התוס' והם באו לתרץ דליכתוב תרתי ולא ליכתוב השלישי ודוק ומה שמסקו דאיצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה לא מצינו ביה שום אזהרה דפסוק דעד מלאת או ובמלאת ודאי לית ביה שום אזהרה דקרא דבכל קודש לא תגע לא קאי אתרומה לדידי' כמבואר בתוס' לעיל והא דאמר טבול יום דלאו בר כפרה היינו משום דהאמת קאמר דהא הוא מוקי לה בבעל שתי ראיות וממילא לא הוי בר כפרה וטבול יום דבר כפרה ודאי אינו צריך אזהרה אחרת דלא נעשה עדיף בזה שהוא בר כפרה ודוק:

שם בתוס' בא"ד ואי כתב רחמנא עד אשר יטהר ובמלאת ולא כתב ובא השמש ה"א דעד אשר יטהר בשבילה לבד כו' אע"ג דמבואר לעיל ברש"י דלעניין טבול יום אין חילוק בין בר כפרה ולאו בר כפרה והוכיח כן בקושיא היינו דלפי האמת לא נחלק ביניהם מאחר דנוכל לדרוש הפסוקים בעניין אחר כדלעיל אבל ודאי דאפשר הי' למיטעו בדרשת הפסוקים שנדרש הכי ובא התורה למעטונהי ודוק ומסיק א"נ ובא השמש וטהר איצטריך כו' והא דלא קאמר בגמרא תירוץ הזה כשמקשה דליכתוב עד אשר יטהר ולא ליכתוב ובא השמש היינו משום דאז עדיפא מינה קאמר דלגופי' קאיצטריך וק"ל:

שם בתו' בד"ה נגיעה דתרומה מהכא נפקא תימא לר"י כיון דמהכא נפקא א"כ תיקשי לן כדמעיקרא כו' הג"א פרשת תזריע כתב לתרץ קושיא הזאת ז"ל נראה לי דודאי לא קשיא דה"א דוקא אדם אסור במגע הואיל ואסור באכילה אבל כלים דלא שייך שם אכילה ה"א דמגעו מותר קמ"ל דאסור ועוד דבמים יובא צריך דבעי הערב שמש ג"כ במגע שלא ליגע עד אחר הערב שמש כו' עכ"ל ע"ש ודבריו תמוהים בעיני דמה שתירץ לבסוף א"א לומר כלל דודאי כשנילף דמגע כאכילה מבכל קודש לא תגע א"כ כל זמן שאסור לאכול אסור ליגע ועליו מסיק עד מלאת ימי טהרה דהיינו הערב שמש דזה פי' דמגע כאכילה ופשוט הוא ומה שתירץ מתחילה ג"כ א"א לומר בסוגיות הגמ' דא"כ מאי פריך מתחילה במים יובא ל"ל ואיצטריך לתרץ בנגיעה הל"ל דאיצטריך לכלים אלא ודאי דבא לומר דאף לנגיעה דאדם איצטריך וכפירש"י באמת לעיל בזה וא"כ אין לתרץ כלום ומ"מ נ"ל דצריכין לתירוצו של מהר"ל לדברי ר' יוחנן דמפיק נגיעה דתרומה מבכל קודש לא תגע כמ"ש התוס' לעיל א"כ לדידי' יקשה במים יובא ל"ל ולדידי' נאמר דאיצטריך לכלים לאשמעינן דאף הם מיתסרו ליטמאו במגע כדלעיל ולא נאמר לדידי' דאיצטריך לנגיעה כדאמר בגמרא ודוק:

שם בתוס' בא"ד ועוד בפרק אלו הן לוקין משמע דהך ברייתא כו' היינו ברייתא דבכל קודש לא תגע ועיין בגור אריה שרוצה לתרץ גם קושיא זו כפי סוגייתו שתירץ קושיית התוס' דלעיל בד"ה הכתיב בכל קודש לא תגע ע"ש:

שם בתו' בד"ה כרות שפכה תימא לר"י דאמאי נקט פצוע בבצים וכרות שפכה בגיד כו' ר"ל דממ"נ איזה דבר הוא רבותא אם הבצים הוא רבותא ליתני כל לישנא דקרא דהיינו פצוע דכא וכרות בביצים ואם פיסול דגיד הוא רבותא ליתני כל לישנא דקרא בגיד מאחר שכל הלשונות הם שייכים בגיד ובביצים ה"ל למיתני בחד עניינא ולמה תנא פצוע בביצים וכרות בגיד וע"ז באו לתרץ דלעולם רצה יותר למיתני דינא דבצים דהוי רבותא יותר רק דלשון כרות שפכה אינו שייך כ"א בגיד נקט כרות בגיד ולשון כריתה בלבד ודאי שייך בכולן רק כרות שפכה אינו שייך בכולן כ"א בגיד ודוק:

שם בתוס' בד"ה שאין לו אלא כו' וליכא למימר דהכא בידי שמים דא"כ אפילו כו' אין להקשות דהא א"א לומר דאיירי בידי שמים דא"כ מאי מקשה המקשן בגמ' סריס חמה ס"ד די"ל דהמקשן פריך שפיר כמו שפירש הנ"י באמת לפי דעתן של המפרשים שפירשו באמת דר' ישמעאל איירי בידי שמים וז"ל והא דמקשה סריס חמה ס"ד היינו משום דסתם סריס חמה הוא כן מתחילת ברייתו כדאמרינן לקמן איזהו סריס חמה כל שהוא לקוי ממעי אמו ועוד דסריס חמה הוא שאין בו חסרון אבר עכ"ל ועיקר פירוש סריס חמה הוא שהוא סריס מחמת גודל חמימות שנתחממה אמו בשעה שהיתה מעוברת ממנו והיינו שהיתה אופה לחם בתנור בצהרים שמחממם אותה חום התנור וחום הצהרים ומזה נעשה סריס לקמן דף פ' ריש ע"א: שם ע"ב בגמ' כקולמוס כשירה ראיתי להעתיק בכאן לשון הטור אה"ע בעניינא דגיד ובו יתבארו דברי הגמ' ודברי רש"י וז"ל בסימן ה' בריש הגיד יש בשר (והוא מקיף כל הגיד ולו אין דינו כעטרה כדלקמן בסמוך) וחיבורו לגיד הוא גבוה ומקיף סביב הגיד ונקרא עטרה השורה הגבוה מקפת העטרה הוא נקרא עטרה ואותו היקף אינו בעיגול ישר אלא בעליונו של גיד מארכת העטרה לצד הגוף ומתקצרת והולכת בתחתונו עד קרוב לראשו של גיד ואותו בשר מלבד שורה הגבוה המקפת ואינו נקרא עטרה אין דינו כשאר הגיד שאפילו אם נחתך כולו ולא נשאר אלא מלא חוט על פני רוב העטרה לצד הגוף כשר כו' עכ"ל שם ומ"ש דנחתך כקולמוס כשרה ואפילו למעלה מעטרה ומתחלת החתך בעליונו של גיד ומשפע ונשתייר בתחתיותו של גיד מהשורה המקפת ע"פ רוב ההיקף ומ"ש וכלפי רישא ר"ל לצד הגוף משא"כ אם נחתך אותה השורה המקפת ונשתייר הבשר שבצד זה השורה וזה שכתב ברש"י אבל אם נחתכה כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה (ר"ל מהבשר העטרה) ע"פ היקף כל הגיד בצידה ור"ל בצד שורה המקפת ודוק:

שם ברש"י בד"ה בידי שמים ע"י רעמים וברד כו' ה"ה ע"י חולי מיקרי בידי שמים וכמו שכתב רש"י בסוף עמוד שלפני זה ובאשיר"י כתב כאן בשם רש"י דע"י חולי מיקרי בידי אדם ולפי"ז נצטרך לומר דמה שכתב לפנינו בשם רש"י בסוף עמוד שלפני זה הוא טעות א הי' כתוב לפני הרא"ש וזה פשוט ולעניין דינא או חולי מיקרי בידי שמים או בידי אדם כבר כתב הנ"י דיעות בזה ע"ש:

שם ברש"י בד"ה ניקב למטה בסוף הגיד כו' מבואר במה שהעתקתי לשון הטור בעניין זה למעלה וכן דיבור שאחריו מבואר בזה:

שם ברש"י בד"ה וכלפי ראשו לצד גופו נשתייר כו' והיינו השורה המקפת את הגיד ונקראת ראש ששם התחלת העטרה דמן הגוף עד כאן אינו אלא הגיד ומה שמסיק ונשתייר מלא החוט כו' היינו אחר שנחתך בשר של השורה המקפת וכל מקום מיקרי עטרה בכל סביביו ודוק:

שם ברש"י בד"ה מידי דהוה אברזא דחביתא כו' אית דאמרי כקולמוס גריד ש"ז כו' פירש בערוך מחמת חידודו שהוא כקולמוס גורר מפניו ומוציאן עכ"ל רש"ל בח"ש:

שם בתוס' בד"ה שאין לו אלא ביצה אחת כו' דעובדא הוי קמיה דרב אמי אמר לה אין כו' ר"ל דעובדא הוה שבאת אשה אחת לפניו ושאלה על אחד שלא הי' לו אלא ביצה אחת אם היא מותרת לו ואמר לה אין ברתי את שריא ליה אך הוי יודעת דאינו מוליד והי' אמר לה בלשון חיבה מה שאמר לה ברתי וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ניקב למטה מן העטרה כו' אר"י דעל גב גיד כו' התוס' היה קשה על רש"י דכשנגדו לא משמע שניקב באלכסון ועוד שכיון שניקב הגיד למעלה מן העטרה פשיטא דפסול דלא בעינן נקב מעבר אל עבר בגיד גופי' אלא אעפ"י שלא ניקב אלא מצד אחד למעלה מן העטרה עד חלל הגיד נראה שהוא פסול כ"כ המרדכי בשם ר"י והביאו הב"י באה"ע סימן ה' וזה שכתב דבגיד פסול אפילו אם לא ניקב מעבר אל עבר כן משמע בגמ' בברייתא בדף שאחר זה:

שם בתוס' בא"ד דהא דמכשירין בסמוך כקולמוס וכמרזב כו' ר"ל ושם אין נוקבין לגמרי מעבר אל עבר ולכך כשנאמר דמיירי הכא כשניקב מעבר אל עבר לא קשה מידי מהתם והיינו דמוכרחין לומר דהתוס' מפרשין נחתך כקולמוס למעלה מהעטרה והולך ומשפע כחצי הגיד ולא נחתך רק חצי הגיד ונשתייר מהעטרה שלצד מטה עם חצי הגיד בעוביי' משא"כ כשניקב מעבר אל עבר ודוק:

דף עו.

בגמרא הדר אמר רבא כו' נתגיירו אית להו חתנות והא דאמרינן דדוד גזר עלייהו הלא אסירי מדאורייתא משום חתנות מבואר לקמן בתוס' דף ע"ט ע"א ע"ש:

שם ברש"י בד"ה מפני שהוא שותת שחמימות התאוה כו' וכשהזרע יוצא דרך הנקב ר"ל דרך נקב פי האמה אזי אין יציאתו משם יורה כחץ משום שחמימות התאוה כבר יצאה דרך נקב שניקב הגיד ובח"ש הגיה רש"ל והוא לפי גירסת ספרים ישנים שמשונה קצת מגירסת ספרים שלנו:

שם ברש"י בד"ה ומנכתינן ליה וכו' ונושך וכו' ז"ל רש"ל בח"ש כמו עיסה הנושכת בחברתה עכ"ל ולא רצה לפרש נשיכה כמשמעה דנמלה אינו נושך גם אם נושך אזי מזרף זריף להמכה וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ממולאי כו' חזינהו דהוו שחורי ראש כלומר שלא היו שבים כזקנים כמו שאיתא בנדרים הנודר משחורי הראש אסור בשבים עכ"ל רש"ל בח"ש ודין זה דהנודר משחורי הראש איתא ביו"ד סימן רי"ז:

שם בתוס' בד"ה בהיותן גויים לית להו חתנות כו' ואיירי בנכריותן כדדרשינן כו' בא להוכיח שמיירי בנכריותן אע"ג דקרא דלא תקח וקרא דלא תתחתן כתיבי גבי הדדי וקרא דלא תתחתן איירי בגירותן א"כ מהיכי תיתי לן לומר דקרא דלא תקח איירי בנכריותן עז"א דודאי איירי בנכריותן כדדרשינן כו' וק"ל:

דף עו:

בגמ' דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו כו' בעין יעקב מפורש יפה שכתוב שם בזה נוסחא אחרת ע"ש:

שם בגמ' ממזר כתיב מום זר ר"ל דהא כתוב בתורה לא יבא ממזר שפירושו מום זר וא"כ אין חילוק בין זכר לנקיבה ולא בא לומר בזה דממזר כתיב שהיה לו לכתוב בלשון אחר רק אמר דהא כתוב בתורה לשון שמשמע נקיבה ג"כ וק"ל:

שם בגמרא מצרי ולא מצרית הא דלא מקשה מאדומי ולא אדומית שכתוב בתורה קודם מצרית וגם הקושיא יותר חזקה באדומי דבמצרי נוכל לתרץ דאם היה כתוב מצרים הי' מאריך יותר וכמ"ש התוס' בדף שאחר זה עמוד א' בד"ה כתנאי עמוני כו' אפשר לומר בדוחק מאחר שהיה נקרא דואג האדומי אף שלא הי' אדומי מ"מ היה ממדינת אדום לא רצה לדבר מהם באיסורן ועוד אפשר לומר דמאדומי לא רצה להקשות דדילמא כתב אדומי אגב עמוני ומואבי אע"ג דאינן דומין באיסורייהו אבל ממצרי מקשה ודאי שאין לכתוב אדומי ומצרי אגב עמוני ומואבי שאין כותבין שני דברים משום אגב ובפרט כשאינן דומין באיסורייהו ודוק:

שם ברש"י בד"ה הנך אזדו לעלמא כו' וכי אזהר רחמנא אערב רב ר"ל דעליהם כתבה התורה שלא יבואו לקהל עד דור שלישי שלהם ולפי"ז לא נאמר עניינא דמצריים כ"א לאותו דור לבדו שלא הי' שום מצרי בעולם דהא הערב רב כבר נתגיירו כולם וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ותיפוק ליה וכו' ונראה דפריך היאך נשאה שלמה וכו' ולפי"ז הוא קושיא בגופא דעובדא ואינו תלוי כלל בדברי הגמ' שלפניו והא דפריך הכא מקשה אליבא דר"י דסובר דמצרית אסורה וכדלקמן דף ע"ז ע"ב והכי קיי"ל דאסורה כמבואר באה"ע סימן ד':

שם בתוס' בד"ה וכי תימא הנך כו' פירוש אומה של מצריים כו' התוס' לא רצו לפרש כרש"י דלא רצו לדחוק ולומר דלא נצטוו באיסור דמצרי אלא לאותו דור בלבדו גם לשון דאזדו לעלמא לא משמע שמתו רק שהלכו לשאר ארצות וק"ל ומה שמסקו התוס' ופשיט לן שמנימין בא מארץ מצרים כו' ר"ל פשוט להמקשן בגמ' והוצרך לכתוב כן לפירושם דאם אפשר לומר דמנימין בא משאר ארצות לא הוי מקשה מידי דאותן מצרים בוודאי באיסורן קיימי וק"ל:

שם בתוס' בד"ה מנימין גר מצרי כו' ובאותו פרשה כתיב ואח"כ אשיב את שבות עמון כתבו כן התוס' שלא תאמר הלא בוודאי מוכרחין לומר שכבר שבו קודם חורבן נבוכדנצר דכבר כתיב ואחר כן אשיב את שבות בני עמון א"כ ממילא צריכין לומר דכבר נתבלבלו ושבו קודם חורבן נבוכדנצר עז"א דאינו מוכרח דבאותה פרשה כתיב ואחר כן אשיב כו' וא"כ אפשר לומר דלא בלבלם סנחריב כלל ואף אם בלבלם חזרו כו' ודוק:

שם בתוס' בא"ד אע"ג דאינו מזכיר בסוטה כו' ר"ל דלא מזכיר לשין בלבול רק בסנחריב אבל בנבוכדנצר לא מזכיר לישנא דבלבול רק לישנא דחורבן וממילא משמע דנבוכדנצר לא בלבל כלל ובסוטה קאי על עיר לוז ועיין בסוטה פ"ק דף ט' ע"א שם בתוס' עניין אחר בדבר זה ועובדא דעיר לוז הוא בפרק בתרא דף מ"ו ע"ב: שם בתוס' בא"ד אלא מעביר אותם לערים הגלת שלומים ר"ל גלות שלמה כלומר שהיה גולה לכולם ולא היה משאיר כלל בעירו והוא מלשון הכתוב ירמיה י"ג ושם כתוב כן גבי ישראל וכאן כתבו התוס' לישנא דקרא וק"ל:

שם בתוס' בא"ד דכתיב סתם ואסיר גבולות עמים פסוק הוא בישעיה שאמר סנחריב על עצמו שהסיר גבולות עמים ופירש שם הרד"ק לפי שכבש כל הארצות כאילו הסיר כל הגבולות כי לכל עם יש גבול למלכותו לפי התפשטות מלכותו וכיון שהוא כבש הכל שב הכל מלכות אחד וכאילו אין מלכות הגויים נחלקות והנה הוא הסיר הגבולות עכ"ל ומה שהביאו התוס' אח"כ שאנן מואב כו' הוא בירמי' מ"ח:

שם בתוס' בא"ד והיו קורים להם מואבים כו' זה קאי למאי שכתבו התוס' מתחילה דבמילתא בעלמא הוא דאוקמוהו כו' דהלא לא קאמר רק ושמא גם ממואב הי' מעורב בהם ועכשיו מסיק דלפי מה שכתבו מתחילה דלא מואביים היו צריכין לומר דהיו קורין להם מואבים כו' או משום שלא היה הדבר ברור אם שבו אם לא שבו והעולם היו סוברים ששבו לכך היו קורין אותן מואבים ומסקו התוס' ואעפ"י שהגלם נ"נ כו' ר"ל דודאי מתורץ יפה מה שאמרו לו דיזול לגבי עמון ומואב משום דיתבו אדוכתייהו עתה וכפי מה שכתבו התוס' התירוצים אבל עדיין יקשה למה אמר שהוא שאנן ושקט הוא אל שמריו הלא כבר החריבו נבוכדנצר באותה שעה והפסוק שאמר כן הוא לפני חורבנו של נבוכדנצר כמבואר בירמי' מ"ח ומ"מ צריכין למחוק בגמ' תיבת עמון דלא אמרו לו רק דליזול גבי מואב אבל עמון ודאי החריבו ובלבלו גם סנחריב כמבואר לעיל בתוס' וכן מבואר בתוס' דמגילה דף י"ב ע"ב ע"ש:

דף עז.

בגמ' מיד ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא כו' וכתיב יתרא הישמעאלי ר"ל דבדברי הימים כתיב ואביגיל ילדה את עמשא ואבי עמשא יתר הישמעאלי ד"ה א' ב' ומזה מבואר בהדיא דאבי עמשא הי' חתן ישי שהוא בא אל אביגיל בת נחש ונ"ל דיתרא חגר חרבו כישמעאל דבו כתיב פעם ישמעאל ופעם ישראל ומה שאמר מיד ועמשא בן איש כו' ר"ל מיד שרצו להכריז עליו אזי נדרש דרש דיתרא הישראלי וק"ל אך מלשון התוס' משמע דעמשא הוא שחגר חרבו כישמעאל ולפי"ז נצטרך לומר דלשון ישמעאלי וישראלי קאי אעמשא אך דלשון הפסוק בד"ה ודאי לא משמע הכי ומ"מ כבר נראה בעיני להגיה בדברי התוס' וליכתוב יתרא במקום עמשא דסיימו שהרי בת ישי נשא כו' וכמבואר בהדיא בד"ה א' ב' דיתרא נשא בת ישי ונצטרך לומר דקאי איתרא והל"ל שהרי אביו נשא בת ישי לכך נראה פשוט להגיה בתוס' תיבת יתרא במקום תיבת עמשא ונפרש דקאי הדרש איתרא ואז א"ש ודוק וכן משמע להדיא בנ"י:

שם בגמ' ומי מיהמן והאמר ר' אבהו א"ר יוחנן כל ת"ח שמורה הלכה כו' שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים ז"ל הנ"י על הא דפירש"י ז"ל דמשום דבית דינו קיים לא משקר הקשו ז"ל דח"ו לא חשדינן לת"ח שמשקר אלא חיישינן שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים את דבריו אומר בדדמי כסבור שקיבל כן מרבו וכי איתא לרבו קיים ודאי דייק שפיר ולא אמר אפילו בדדמי עכ"ל נ"י ע"ש:

שם בגמ' הכא תרגמו כל כבודה בת מלך פנימה כו' רש"ל בת"ש כתב דאין הפירוש שבנות עמון ומואב לא היו יוצאות דהרי דרכן לצאת מן הבית אפילו לזנות כו' ע"ש ואני אומר דאף שהי' דרכן לצאת והיו יצאנות מ"מ אינו ראוי להוכיחן על שלא יצאו דבזה שלא יצאו עשו שלא כהוגן אדרבה יפה עשו דראוי לנשים לישב פנימה כמו שמצינו בקרא דכל כבודה וכו' וכן שרה נשתבחה בזה שלא יצאה מן האוהל ולכך ודאי אין להוכיחן על זה שלא יצאו כנגדן דמדרך הצניעות הוא שלא יצאו ומה שדרכן לצאת בזה אין עושין כהוגן ולכך בפשיטות נ"ל דנפרש כפשוטו וכמשמעות הגמ' ולא כדברי רש"ל וק"ל:

שם בגמ' עלי ועליך נאמרו שני מקראות הללו ז"ל רש"ל פירש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית נ"ל עכ"ל ואני אומר דא"א לומר כן שהרי שניהם כתובים בפסוק אחד ואפשר לומר דר"ל מקרא דעמוני ומואבי מקרא על דבר אשר לא קדמו כו' דמשני הפסוקים נדרש היתירא לנקיבות ואף שפליגי תנאים בהדרשות מי שדרש עמוני ומואבי לא דרש פסוק דעל דבר אשר לא קדמו וכן להיפוך מ"מ שפיר קאמר הכא דנדרשו עליהם שני מקראות הללו דמ"מ נדרשו שני המקראות לשני התנאים לחד תנא נדרש הפסוק הראשין ולחד תנא נדרש הפסוק השני ודוק:

שם בגמרא דיליף מכ"ג באלמנה ר"ל דכמו כ"ג שאינו ראוי בה ובתו פסולה אע"ג שהוא כשר לבא בשאר קהל מכ"ש עמוני שנשא עמונית דבתו פסולה שהרי הוא אינו ראוי לבוא בקהל וק"ל:

שם בתוס' בד"ה אם קודם מעשה אמרה כו' כגון עמשא שהיה צריך לאותה הוראה כו' כבר כתבתי בזה בגמ' לעיל דנראה בעיני להגיה כגון יתרא שהיה צריך כו' דיתרא נשא בת ישי כמבואר בד"ה א' ב' ודרשא דגמ' קאי איתרא וכן מבואר בנ"י בעניין זה שכתב כלשון התוס' וכתב יתרא במקום עמשא ע"ש:

שם בתוס' בד"ה כתנאי עמוני כו' והא דכתיב אדומי ולא כתיב אדום אגב מצרי כתיב אדומי אבל לא שייך לומר שכתב אותו אגב עמוני ונתרץ כן גם אתיבת מצרי משום דודאי אין אומר אגב בדינים שאינן שוין משא"כ מצרי ואדומי ששוין בדינם שייך לומר גבייהו שכתוב אחד אגב חברתה אף מה שכתוב מתחלה אגב שיכתוב כן בסוף והיינו אדומי שכתוב מתחילה אגב מצרי שכתוב אחריו וק"ל:

שם בתוס' בד"ה כ"ג באלמנה וכו' אבל הכא גר עמוני דחשיב צד השוה כו' זה אמאי לא נידון לר' יוסי כו' ר"ל דהל"ל הכא דנילוף מהתם ול"ל לרבא למימר דאיירי בעמוני וישראלית הל"ל בעמוני ועמונית וה"א דפסול דנילוף מהתם מחלל ומצרי ראשון אבל אינן מקשין התוס' דנילוף לפי האמת דיהא פסול דא"כ נקשה בגמ' כשמוקי לה רבא בעמוני וישראלית דאז אפשר יכולין למילף דבתו פסולה ולמה מכשרינן אליביה אלא ודאי דזה לא קשה כלל והי' סובר דזה נלמד ממעמיו וכמבואר אח"כ בגמ' א"כ בוודאי מכ"ש דמכשיר בת עמוני ומואבית דהא אפילו לרב זכאי כשירה אלא ודאי לא באו התוס' להקשות רק דהל"ל הכי דה"א דנילוף מהתם דפסולה ולא יצטרך לאוקמי דאיירי בעמוני וישראלית ודוק וע"ז תירצו התוס' דאותו ק"ו דחלל ומצרי ראשון לא ס"ל משום דאין לעשות צד השוה מפסול כהונה ופסול קהל כו' והלכך לא הי' אפשר לרבא לומר אותו ק"ו דא"כ אף לפי מה דמוקי לה בעמוני וישראלית יקשה פשיטא דכשר מהיכי תיתי לפוסלה דמחלל ומצרי ראשון לא אתי לכן אמר הק"ו דאלמנה לכ"ג דאותו ק"ו קאי לפי האמת ודוק:

שם בתוס' בא"ד דגר חשוב ברוב קהל לרבנן כדפרישית ר"ל לר' יוסי דפליג על ר"י ובזה מתורץ הא דאמר דאין להקשות דנילף שפוסל בביאתו גר כו' ומסיק ועוד דאיכא למיפרך דמה להנך שכן זרעם פסול תאמר בגר שבתו כשרה ואין להקשות דנימא גר עמוני יוכיח שבתו כשרה ופוסל בביאתו וכ"ת מה לגר עמוני דאינו ראוי לבא בקהל חלל יוכיח וצריכין לפרוך הצד השוה שבהן שאינן ברוב קהל משא"כ גר וא"כ הרי זה תירוץ הראשון של תוספות די"ל דהתוס' כתבו התירוץ הזה לדעת רשב"ג דסובר דגר עמוני אינו פוסל בביאתו וכמו שכתבו התוס' בדיבור שאחר זה ולשאר התנאים נאמר התירוץ הראשון ודוק:

שם בתוס' בא"ד אבל קשה דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק נילוף שיפסלו בביאתן כו' ר"ל שיפסלו מתרומה דבי נשא דגרושה כבר פסולה לכהן וזה קאי לר"ע דסובר דזרעו פסול דס"ל דחייבי לאוין כחייבי כריתות כדלעיל בפרק החולץ דף מ"ד ע"א ולקמן בפרק האשה רבה דף צ"ב ע"א: שם בתוס' בד"ה ר"ל אמר וכו' ור' יוסי דקאמר כל שזרעו פסול כו' ר"ל ור"ל ס"ל כת"ק דהתם ולא כר' יוסי:

דף עז:

בגמ' אלא בעמוני שנשא בת ישראל אין להקשות דילמא אתי לאשמעינן בגוי אחר שנתגייר ונשא בת ישראל דכשרה בתו די"ל דס"ל דלזה לא צריך קרא אע"ג דרב יהודה סובר דפסולה בתו היינו משום דדריש ליה ק"ו מחלל ומצרי ראשון ורב יוחנן ס"ל כרבי יוסי דליכא למילף מפסול כהונה ופסול קהל וכמבואר לעיל בתוס' ולכך אין לנו לומר שנצריך קרא לאכשורה ודוק:

שם בגמ' כיון דאמר מר קהל גרים איקרי קהל כו' פי' רבי יהודא גופי' קאמר הכי בפרק עשרה יוחסין דף ע"ב ע"ב: שם ברש"י בד"ה גיורת מכנה ממכונה כלומר כו' כתב רש"ל בח"ש ממכונה פירוש מבסיס שלה וק"ל עכ"ל גם הערוך פירש לשון מכנה דהיינו מן כנה והיינו מן בסיס שלה ואף שהוא פירש דלא כרש"י ע"ש רק מ"מ נלמוד משם דכנה דהכא הוא מלשון בסיס וכן ולפי דברי רש"י נאמר דה"פ דהיא גיורת מכל מכונה ר"ל מאביה ואמה וק"ל:

שם ברש"י בד"ה מצרי שני שנשא כו' ואע"ג שיש בהן צד חמור כדקאמר ר"ל דנקיבות אסורות ואפ"ה שרינן את בתו כשהיא דור שלישי אף אני אביא כו' וק"ל:

שם בתוס' בד"ה מצרי שני כו' תימא מהיכי תיתי ליה דתיפסל כו' אין להקשות דקושיא זו ה"ל להקשות אדברי ר"ל דלעיל דפוסל לה ויליף מאלמנה לכ"ג י"ל דר"ל יליף מאלמנה לכ"ג וממצרי ראשון וכמו שס"ל לר"י דילפינן מחלל וממצרי ראשון לכל בת גר כך ס"ל לר"ל דילפינן מאלמנה לכ"ג וממצרי ראשון או מחלל וממצרי ראשון לפסול בת מצרי שני מישראלית ומיהו בת גר זכר אפשר דלא פסיל ליה משום דאינו נלמד מהתם דמה להנך שכן אינן ברוב הקהל וכמ"ש התוס' לעיל אבל ר' יוחנן ודאי לא יליף מידי מצד השוה מפסול כהונה וקהל וכמ"ש התוס' לעיל לר' יוסי ודאי ר"י כוותיה ס"ל ולר"י אפילו בת גר זכר פסולה כדלעיל ודוק:

שם בתוס' בד"ה מחלל דחייבי עשה כו' מה להצד השוה שבהן שכן לאו שאף באיסור חלל כו' ר"ל דהיא מתחללת בביאת כ"ג ונקראת חללה ואסירא אח"כ אפילו לכהן הדיוט בכלל חללה לא יקח ולכך מצינו למיפרך דשאני חלל דחייבי עשה שכן ביאתו בה גורמת שהיא נכללה בלאו חללה לא יקח ולכך בתו פסולה שכן מצינו איסור לאו ע"י ביאתו בה וע"ז תירץ דאפשר דחללה דחייבי עשה ליכא אלא איסור עשה לכהן הבא עליה אח"כ ודוק:

דף עח.

בגמרא הייתי אומר לאותן העומדין על הר סיני לכך נאמר בנים ר"ל לכך כתבה התורה ייתורא למידרש מיניה איסור חדש והיינו למיסר בנים שלהם וממילא קאי הדורות על מצריים ואין להקשות דילמא בנים אתי להורות למיתסר דור ג' מן הבנים אבות הר סיני י"ל דא"כ לא ה"ל למיכתב בנים וה"ל למיכתב דור רביעי יבואו וק"ל והא דאמר אח"כ דאי כתב רחמנא אשר יולדו הוה אמינא מבניהם מנה כו' היינו למאי דמבואר דאיצטריך למיכתב בנים כדי למעט דלא קאי על חותן שעמדו על הר סיני דוקא ומסיק בגמ' להם מהם מנה כו' דריש הא דכתיב דור ג' אשר יולדו להם כו' למה הוצרך לכתוב להם עז"א דבא להורות להם מנה ולא מנה מבניהם כדלקמן בסמוך אח"כ דריש הא דכתיב יבא להם בקהל ד' כדקאמר להם הלך אחר פסולן וק"ל:

שם בגמ' דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה אע"ג דכבר דריש ליה ר"י לעיל לענין דהמצריות אסורות מ"מ יש לדרוש נמי ממשמעות דהולכין אחר האם מדתלאו בלידה והרי לך שבלשון אחד נאמר כאן ולעיל הכתוב תלאן בלידה ואפילו לר"ש דדריש ליה לעיל אשר יולדו במצרית מעוברת שנתגיירה כו' נמי נדרוש הא דהכל ממשמעות הלשון אשר יולדו וכמ"ש לפי מה שאכתוב בזה בתוס' לר"ש בד"ה ה"א מצרית כו' דאז עיקר הדרשא דלעיל לא הוי אלא הא דהולכין אחר האם ודוק:

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה