בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק שמיני הערל · דף פא:
בגמ' וחלפי תרדין וקולחי כרוב רש"י בזבחים דף ע"ב ע"ב פירש לשין קלח בירק שלו ור"ש בפירוש המשניות פירש חילפי תרדין פירש בעל הערוך צלעות של תרדין הן וקולחי כרוב כרובים גדולים הן ועלין שלהן עד כאן לשונו והרמב"ם פירש שם חילפי תרדין מה שמחליפות וצומחות. וקלחי כרוב עיקר הכרוב ר"ל הכרוב הגדול מהם עכ"ל ורש"י בביצה דף מ' ע"ב פירש קלחי כרוב הגדלין עם העלין וכרוב של ארץ יד אל הי' גדול כאילן עכ"ל ורש"ל בח"ש הביא קצת מזה:
שם ברש"י בד"ה כולן ידלקו כו' כדאמר בפסחים באילו עוברין מן המאתים כו' לשון זה דמן המאתים הוא פסוק ביחזקאל מ"ו ודריש ליה בגמ' ממותר ב' מאות כו' עיין שם בדף מ"ח ע"ב: שם ברש"י בד"ה ר"י אומר לא תעלה דקסבר רבי יודא בכל דוכתא מין במינו לא בטל מדברי התוס' משמע דרש"י פירש כן אף לפי מאי דסלקא דעתיה השתא דאיירי בלא נימוח ואין להקשות מאי מקשה בסמוך א"ה מ"ט דרבי יודא הלא אף כי איירי בלא נימוח הי' יודע הטעם דמין במינו לא בטל י"ל דהמקשן הי' סובר דדוקא בלא נימוח דאז דרכן לימנות הוא דלא בטיל מאחר דהוא מין במינו ג"כ אבל בנימוח לא הי' סובר דמין במינו לא בטיל וק"ל:
שם בתוס' בד"ה כולן ידלקו וליכא למימר דלניידינהו ר"ל בוודאי בעוד שהן מונחין לפנינו במקומן לא בטילי משום דקביעי הן וכל קביע כמחצה על מחצה דמי ולכך לא בטילי ברובא אבל מ"מ אפשר להקשות דלניידינהו ממקום קביעתן ובעוד שהן מטולטלין ניקח מינייהו ונאמר כל דפריש מרובא פריש עז"א דליכא למימר הכי משום דאף דניידי אסור דגזרינן דילמא יבואו הרבה בני אדם בבת אחת ויקח כל אחד מהם אחת ושוב לא שייך לומר על כל אחד מרובא פריש דהא יקחו בבת אחת ואמר עשרה בני אדם שהוא מספר כולל ואם נפיל מאה יש לגזור דילמא יבואו מאה בני אדם וק"ל ומ"מ תמה רש"ל דבזה ודאי לא שייך לומר דלניידינהו כ"א בבעלי חיים דניידי מעצמן ועוד דמסקנא דשם אינה כמו שמביאין התוס' רק דמסיק דגזרינן שמא יקח מן הקבוע עיין שם בח"ש שדבריו נכונים:
שם בתוס' בא"ד היינו משום דאינו נהנה מגוף האיסור דאסור בשתייה ר"ל דעכ"פ אסור היין בשתייה דלא גרע ממגע גוי וא"א להתירו בשתייה ולכך מאחר דא"א להתיר אלא בהנאה יתירנו בהנאה מאחר שאינו נהנה מגוף האיסור משא"כ בערלה וכלאי הכרם דהיכא דשרי בהנאה שרי באכילה דלא מצינו בהן חילוק בין איסור אכילה לאיסור הנאה בשנתירנו יהנה מגוף האיסור ולכך לא יתירנו בזה וכ"כ רש"ל:
שם בתו' בא"ד וחביתא דההוא גברא אם הי' חפץ כו' וחביות סתומות דהכא דאסירי ולא בטול צ"ל דאיירי בשמן זית או ביין תפוחים דאיכא למיחש בהו שמא יחזור וימכרנו לישראל אבל אי הוי יין ויתסר משום יין נסך ודאי הי' מותר ע"י שימכרנו לנכרי דלא אפשר למיגזר שמא יחזור וימכרנו לישראל תוס' בזבחים דף ע"ב ע"ב ע"ש:
שם בתוס' בד"ה ככרות של בעה"ב כו' שאני לחם הפנים דחמירא טפי וראוייה להתכבד כו' התוס' בזבחים דף הנ"ל כתבו דסמידא טפי ור"ל שהיה מנופה בי"ג מיני נפה עד שהי' מעמידו סולת גמור ואם לא נגיה דסמידא במקום דחמירא אזי נראה בעיני להגיה דחמידא במקום דחמירא והוא מלשון חמדה דהוא נחמד לאדם מחמת יופיו וע"ז שפיר קאמר דראוי להתכבד בו וק"ל:
שם בתוס' בד"ה הראוי לערלה כו' ועוד מצי לשנויי כו' ובזבחים מסקו דעוד מצי לשנויי משום דקתני ידלק ועולין באחד ומאתים ואין דין זה נוהג בתרומה ע"ש דף ע"ב ע"ב: שם בתוס' בד"ה ר' יוחנן אומר כו' ובגד שצבעו בקליפי כו' כל הדברים האלו הנזכרים בתוס' בזה שנויין במסכת ערלה פ"ג דף פ"א ע"ב וע"ז שפיר מסקו התוס' בתירוצם דלא חשיב בירושלמי רק אותן ששנויין במסכת ערלה וק"ל:
שם בתוס' בא"ד וכל הני דתנן במסכת ע"ז יין נסך ועורות לבובין כו' וכדי שלא תטעה דילמא הא דחשיב התם במתניתין לא הוי כלל דבר שבמניין ולכך לא חשיב ליה הכא עז"א וקאמר דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמניין כו' א"כ ש"מ דדברים השנויים שם חשובים דבר שבמניין וכדי שלא תאמר דילמא הא דהתם לא הוי אלא כל שדרכו ולכך לא חשיב ליה דלא חשיב אלא את שדרכו לימנות עז"א וכל הנהו הוי את שדרכו לימנות דאל"ה תיקשה האי משנה לרב יוחנן ומסיק דאין לתרץ דמש"ה לא מקשו מההוא מתניתין לרב יוחנן משום דאפשר לתרץ דאותו מתניתין תנא דליטרא קציעות הוא דאוסר הכל דא"כ ה"ל לאקשויי כן כו' וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ואי בחתיכה איירי ההיא דע"ז לא הוי צריך לטעמא דהפסד קדשים כו' דהא הוה מצי למימר אי הוה תני ההיא דע"ז דלא בטיל ה"א דדוקא התם הוא דלא בטיל משום דאיירי בשחוט דחשיב ראוייה להתכבד משא"כ בההיא דזבחים דאיירי בבעלי חיים ה"א דבטיל וההיא דזבחים איירי בחי דוקא דקתני כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות או שור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כולן מדקתני ימותו ש"מ דבחיים איירי וק"ל:
שם בתו' בד"ה ד"ה לא תעלה כו' והא דפליגי בתוספתא במסכת תרומות כו' הנה התוס' לא באו להקשות רק מאחר שכתבו דחשיב כאן ראוייה להתכבד א"כ מאי טעם אמרו רבנן בתוספתא דתעלה דודאי לפי דברי רש"י שכתב דהכא לא תעלה משום דאינו אלא הפסד מועט שפיר קאמרו רבנן דהתם דתעלה דכבר אפשר בפשיטות לומר דאין חילוק בין הפסד מועט למרובה וס"ל לרש"י דלא איירי בראוייה להתכבד בה דאיירי דאינה מבושלת דאינה ראוייה להתכבד בה וכמ"ש הנ"י סברא זו ע"ש ותוספתא דמסכת תרומות פליג אגמרא דידן או דרבנן דהתם הוי רבנן אחריני מרבנן דהכא אך דלדברי התוס' מקשו מ"ט דרבנן דהתם דאמרו דתעלה מאחר דהוי חתיכה הראוייה להתכבד ואין שום סברא לחלוק ולומר דתעלה אבל אין לפרש ולומר דהתוס' באו להקשות ולומר דהתוספתא דתרומות הוי נגד ברייתא דהכא דא"כ גם לרש"י קשה כן ועוד דלריש לקיש דאוקי ברייתא דהכא בנימוח לא יהי' מתורץ כלל אלא ודאי דמה שהתוספתא דהתם הוא נגד ברייתא דהכא אין זה שום קשיא דאפשר דפליגי הברייתות או דרבנן אחריני המה וכמו שכתבתי ודוק:
שם בתוס' בא"ד ונראה דלרב יוחנן הוי חידוש טפי להשמיענו דבר שבמניין כו' ולא דלא נתרץ כן לר"ל בגמ' הא דמקשה ליפלוג וליתני בדידה בד"א בנימוח אלא לא נימוח לא תעלה דא"כ הוא יהי' דבר שבמניין ואיסור הנאה ואין זה חידוש כ"כ י"ל דלר"ל דמתרץ ומחלק דסיפא איירי באיסור דאורייתא או בשאר תירוצים הנזכרים בגמרא לכולם הוי יותר חידוש להשמיענו דלא בטיל בעניינא דרישא מדמשמיענו בסיפא דהא לתירוץ הראשון איירי רישא בדרבנן ולתירוץ רבה איירי באיסור לאו דלא חמיר כ"כ כמו כרת דבסיפא ודוק: