בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק שמיני הערל · דף עט:
בגמ' א"ה יבומי נמי מייבם ראיתי מקשים מאי זה דקאמר א"ה וכו' הלא בוודאי בלא מה שייתרץ לו מתחלה הוי מצי להקשות אר' אליעזר דאמר סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו הל"ל מייבם ומייבמין לאשתו דהא סריס חמה כשר לבוא בקהל ואין לומר דר"א נקט חולץ וחולצין לאשתו איידי דר"ע דקאי על דבריו דאמר לו לא כי כו' אבל איידי דר' יהושע שאמרו לו לא רצה לומר דאפ"ה נקשה דהא הא דרבי אליעזר קאי ארבותיו של ר' יהושע שאמרו לו סריס חולץ וחולצין כו' וא"כ יקשה לדידי' למה אמרו רבותיו לישנא דחולץ וחולצין כו' למה לא אמרו מייבם ומייבמין דודאי לפי תירוץ הראשון לדברי ר"ע אתי שפיר דהוא אמר דרבותיו של ר' יהושע היו סוברין כר' יהושע דקהל גרים איקרי קהל אך דהוא לא סובר הכי בזה ומ"מ במה שהוא מפרש דבריהם בוודאי סובר כוותייהו ולכך לא רצה הגמ' לתרץ בקושיא הראשונה דר"ע לא ס"ל כוותייהו ודוק אך לר"א יקשה למה לא אמרו רבותיו של ר' יהושע מייבם ומייבמין ונראה דמוכרחין לומר דודאי קשה אר"א רק שהמקשן רצה בזה לדקדק ארישא דמתניתין אדברי ר"ע וכשתירץ לו דאיירי בגיורת א"כ קשה גם אדברי ר"ע מה שהי' רוצה להקשות אדברי ר"א ולפי התירוץ בגמ' ודאי מתורץ דנקט איידי דר"ע ורבותיו של ר' יהושע דאמרי חולץ וחולצין היינו לדברי ר"א נאמר דנקט כן איידי דסוף דבריו דקתני לא חולץ ולא חולצין וכמו שכתבו התוס' ואף שרש"י בחר בתירוץ אחר למה נקטו ר' יהושע רש"י בא לתרץ לדברי מ"ע דנוכל לומר דר' יהושע מוכרח לומר כן ועדיף לומר כן משנאמר דנקיט אגב סוף דבריו ואי"ל א"כ בר"ע הי' לו לתרץ כך ולמה לו לומר דנקט הכי איידי דר' יהושע כבר כתבו בתוס' דר"ע דאמר מילתא בטעמא שפיר ה"ל למינקט גם בסוף דבריו לא מייבם ולא מייבמין וכמבואר שם וא"כ גם לר"א א"א לתרץ כן דבריו דגם הוא אמר מילתא בטעמא רק דנאמר דהוא נקט הכי איידי דר"ע או איידי דר"י ורבותיו של ר' יהושע נקטו כן לר"א משום סוף דבריהם ודוק:
שם בגמ' אלמא בקהל עסקינן ר"ל מדאמר דאסור לקיימן ש"מ דאיירי בנשא בקהל ממש ולא בגיורת וא"כ מאחר דאיירי בישראל וקשה קושיא דלעיל מכדי שמעינן ליה לר"ע דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו כו' וברייתא זו אתיא כר"ע מדנקט סריס אדם חולץ כמ"ש התוס' וק"ל:
שם בגמ' אמר רבא א"כ אין לך אשה שכשירה כו' ר"ל דכמו הסריס שאין חולץ מטעם דאיקרי כאן להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא כן נמי נצטרך לומר דאין חולצין לאשתו מטעם דכתיב ולא ימחה שמו מישראל וזה שמו מחוי וא"כ אין לך אשה כו' וק"ל ומה שמסיק שלא נעשה סריס חמה שעה אחת כו' נ"ל למחוק מילת חמה והא ודאי קאי דוקא אסריס אדם דחולץ וחולצין וסריס חמה באמת אינו חולץ ולא חולצין לאשתו גם לישנא דסריס חמה אמר בגמ' אח"כ דהיינו שלא ראה שעה אחת בכשרותו לכך נ"ל פשוט דיש למוחקו ואפשר דאין צריכין למוחקו דכל שלא נעשה סריס בידי אדם נקרא סריס חמה כדמשמע בברייתא לקמן דף פ' ע"א והא דמפרש אח"כ שלא הי' שעה אחת בכשרותו היינו דסריס חמה דמתניתין איירי בזה וכן משמע להדיא בנ"י ע"ש בזה גם לעיל משמע כן ברש"י בדף ע"ה סוף ע"א: שם בגמ' היכי דמי סריס חמה אמר ר' יצחק כו' ז"ל נ"י לאו לשון שאלה אלא מדבריו של ר' יצחק הוא שמפרש סריס חמה דמתניתין שהוא בעניין שלא ראה שעה אחת בכשרותו כיון שסריס אדם חולץ מפני שהי' לו שעת הכושר דאל"כ הא לקמן מפרש סימנים הרבה לכן לא שייך לאקשויי כאן ה"ד סריס חמה אלא דר' יצחק עצמו מפרש לשון סריס חמה דמתניתין וכן משמע קצת מלשון רש"י ודוק:
שם ברש"י בד"ה חלק עדה לעולם אסור עד שיתירוהו דאין לפרש דאסור ממש לעולם ואינו מועיל לו היתר כלל דא"כ תימא למה לא יהא אפשר להם להתיר הלא בוודאי הפקר ב"ד הפקר ועוד דא"כ לא הוי שום פלוגתא לעניין דינא דגם רבי קאמר דאסורין וא"א להתיר אותן ומה לי טעמא משום דא"א לעדה להתיר אותם או מטעם דחלק מזבח מי יתיר וק"ל:
שם ברש"י בד"ה כחייבי כריתות כו' והיכי קאמר ר"ע סריס חולץ את אשת אחיו כו' כן צריכין להגיה וכן מבואר בדברי רש"ל בח"ש ע"ש מ"ש בזה:
שם בתוס' בד"ה א"ה ייבומי כו' אע"ג דהיא שפיר מתייבמת ר"ל דאשת סריס ודאי שפיר מתייבמת דממ"נ היא מתייבמת אף שהראשון הי' אסור בה באמת דאם אין לו קידושין בה רשאי אחיו לנשאה אפילו בלא ייבום וממילא הי' יכול לומר במקום הא דקתני וחולצין לאשתו ומייבמין לאשתו מ"מ אז לא תקשה אמאי לא קתני גם ברישא דהסריס מייבם לאשת אחיו במקום הא דקתני הסריס חולץ משום דשם ודאי לא אפשר למינקט מייבם שהרי הוא אסור בה כו' ואפשר עוד לפרש הא דכתבו התוס' אז לא תיקשה אמאי אינו מייבם דקאי אאשת סריס ור"ל דלא תיקשה אמאי לא נקט מייבמין את אשתו במקום חולצין לאשתו וע"ז מסקו שהרי בדידי' בסריס גופו אי אפשר למינקט דיהא מייבם לאשת אחיו שהרי הוא אסור בה כו' ואע"ג דקתני סתמא שהרי הוא אסור בה ועדיין לא הזכיר לפירוש זה מיבם סריס כלל מ"מ נראה דנכון הוא וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ואיידי דאמר ר' יהושע כו' אמאי נקט חולץ כיון דאיירי בגיורת כו' ראיתי מקשים דהתוס' היה להקשות קושיא זו אף אם לא איירי בגיורת אלא בישראלית דלמה אמר ר' יהושע אין לי לפרש הלא ודאי האי חולץ וחולצין איירי בסריס אדם מדלא אתנייה מייבם ומייבמין דסריס חמה כשר לבוא בקהל וי"ל דעיקר קושיית התוס' לא הוי ארבי יהושע למה אמר דאין לו לפרש רק דמכח זה דייקו דאין לתרץ דרבי יהושע דוקא קאמר חולץ כמו שתירץ רש"י דודאי לאו דוקא קאמר חולץ וה"ה מייבם וא"כ מקשו אמאי נקט חולץ וכדי לאסוקי תירוצם דנקט חולץ אגב סוף דבריו ומש"ה כתבו כיון דאיירי בגיורת דאם איירי בישראלית ודאי היינו מוכרחין לומר דההיא דוקא חולץ ולא הי' אפשר להקשות אמאי נקט חולץ אבל כיון דאיירי בגיורת ואפשר לומר דה"ה מייבם ודאי הכי הוא האמת כדי שיתורץ בזה הא דאמר דאין לו לפרש וא"כ מקשה אמאי נקט חולץ וע"ז מסיק תירוץ די"ל דרבי יהושע נקט חולץ כו' ודוק:
שם בתו' בא"ד דאי בסריס חמה א"כ אפילו לייבם נמי שרי ר"ל מאחר שיש בו דין של חליצה שרי נמי לייבום ובשלמא אי קאמר בו לא חולץ ולא חולצין לא קשיא מידי דאע"ג שמותר לבא בקהל מ"מ אינו בר חליצה וייבום מטעם דאינו בר הקמת שם ומשום שלא הי' לו שעת הכושר וכ"כ רש"ל בח"ש ואין להקשות דהתוס' ה"ל להקשות קושיא זו אדברי רבי אליעזר דמאחר דמוקי להא דחולץ וחולצין בסריס חמה למה לא אמר מייבם ומייבמין י"ל דלר"א נתרץ דנקט כן משום סוף דבריו דהוצרך למינקט לא חולץ ולא חולצין לרבותא וברבי יהושע לא אפשר לתרץ כן דא"כ לא הי' לו להתרצן לתרץ דר"ע נקט כן איידי ר' יהושע ה"ל למימר דר"ע גופיה נקיט הכי משום סוף דבריו והא דבאמת לא תירץ כן התרצן בדברי ר"ע היינו משום דעדיפא רצה לתרץ דריש דבריו שנויין איידי דריש דבריו של רבי יהושע אבל אם נצריך לתרץ בדרבי יהושע גופי' דנקט חולץ אגב סוף דבריו ה"ל לתרץ כן בדר"ע גופי' ולכך מקשים בתוס' ארבי יהושע ולא אר' אליעזר ולפי תירוצם של התוס' בוודאי נאמר דרבי אליעזר נקט הכי איידי רבי יהושע כמו שתירץ בר' עקיבא דאי אפשר לומר דנקט כן אגב סוף דבריו דגם הוא אמר מילתא בטעמא כמו רבי עקיבא ודוק:
שם בגמ' אמר אביי כל המטיל מים ואינו עושה כיפה ז"ל נ"י סימן מיוחד ומובהק למי שהוא סריס חמה ממעי אמו ואילו סריס חמה דעלמא הא לקמן נתפרש בו סימנים הרבה עכ"ל ור"ל בדף זה ע"ב ע"ש:
שם בגמ' כל כי הני מילי מעליותא יתאמרו משמאי ר"ל משמי וצריך לנקוב המ"ם בחירי"ק והשי"ן והמ"ם בקמ"ץ והאל"ף בחירי"ק וק"ל:
שם ברש"י בד"ה ולא ידענא מאי הוי כלומר כו' ל"א ה"ג כו' עיקר לשון האחרון אינה אלא דמשנה דקאמר מה היא ולכך פירש לא ידענא אהיכי קאי ולשני הלשונות הא דאמר היינו דשמעית לאמא כו' ר"ל אמו כמשמעו ששמע כך מאמו שאמרה לו כן וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ולאחר מכאן הביא שתי שערות רבותא נקט כו' אע"ג דגם רש"י קאמר דנקט רבותא מ"מ רש"י לא קאמר אלא דנקט רבותא לרב אבל לשמואל לא הוי שום רבותא וא"כ הי' קשה כיון דלשמואל לא הוי שום רבותא דלא ליכתוב אותו ויהי' רבותא לשמואל ועדיף למשמע רבותא בשלא יאמר משישמיענו רבותא בשיאמר דבר מה לכך פירשו דאפילו לשמואל הוי רבותא מן י"ח ומעלה דאפילו הביא אחר מכאן שערות חשבינן ליה גדול מי"ח וק"ל:
שם בתוס' בד"ה נעשה סריס כו' שמא יביא ב' שערות קודם י"ח ר"ל ואז לכ"ע הוי קודם ההבאה קטן ולא חשבינן ליה גדול אלא משעה שהביאן וק"ל:
שם בתו' בא"ד ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה כו' ר"ל בששניהם עומדין לפניו ואחד מהם הוא אביו שזה הוא ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון והראשון והאחרון עומדין לפני והוא רוצה להכות את אחד מהן ואינו ניכר מי הוא אביו שלו ובאו עדים והתרו בו אל תכה לו דילמא הוא אביך והוא הכה אותו וחזר ורצה להכות את השני וחזרו והתרו בו אל תכה אותו דילמא זה הוא אביך והוא הכה גם אותו אפ"ה חשבינן להו התראת ספק אע"ג דודאי אחד מהם הוא אביו ע"ז מסיק דשאני התם דאף לאחר שהכה כו' וכמבואר לקמן ריש דף ק"א: שם בתוס' בד"ה והא תניא כו' ואם הי' יכול להיות בן קיימא לא היה אסור לטלטלו דודאי אין לאסור לטלטל מספק דהא איסור מוקצה דרבנן וספיקא לקולא וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ונראה דאפילו נגמרו סימנים דאסור לטלטלו כו' דאין יוצא מתורת נפל כו' אין להקשות דה"ל לתלמודא לתרץ קושיית המקשן דאיירי אפילו בנגמרו סימנים שלו ואפ"ה אסור לטלטלו די"ל דחדא דילמא באמת מתרץ ליה הכי דלא קאמר רק דרב אבהו איירי בנגמרו סימנים ולכך אפשר להיות בר קיימא ואפשר דגם הברייתא דאוסר אותו לטלטלו איירי ממנו ועוד דאף אם לא איירי הברייתא בנגמרו הסימנים אפ"ה לק"מ דהתרצן עדיפא מתרץ דאותו תינוק ודאי אסור לטלטלו אך דבאמת נראה בעיני דלפי מה שכתבו התוס' כאן דין זה דאסור לטלטלו ודאי דבאו לפרש דהכי מתרץ ליה התרצן באמת דלכך אסור לטלטלו אף שאפשר להיות בן קיימא מאחר דיש לו סימנים כו' ודוק: