בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק שמיני הערל · דף עט.
בגמרא כל שארון קולטו למיתה כו' נראה לי משום דמי שיומת ראוי לקולטו ולתפוס אותו מה שאין כן מי שהוא לוים דראוי ודאי להניחו בן חורין ולילך לכל מקום שירצה ורש"ל בח"ש כתב כוונה אחרת בזה לסימן זה ודבריו דחוקים בעיני ע"ש:
שם בגמ' פשטו ידיהם בגרים גרורים כתב רש"ל בח"ש שנתגיירו מאליהם ואין אנו מקבלין אותן דמשום גדולתן של ישראל עבדי רש"י בע"ז דף כ' עכ"ל:
שם ברש"י בד"ה תריסר ירחי כו' דהא קרוב לתלתין שנין הוא כו' דדוד מלך על ישראל ארבעים שנה וזה היה קרוב למותו א"כ הי' יותר מל' שנה ואפשר שהי' קרוב למ' שנה רק דעכ"פ הי' יותר מל' שנה אמר שהוא קרוב לשלשים שנה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אדמוני ומפיבשת אותו מפיבשת הי' בן שאול התוס' לא כתבו כן אלא כדי לכתוב דאותו מפיבשת הי' רבו של דוד דמה שהוא בן שאול מבואר במקרא שהביא להדיא דכתיב אשר ילדה לשאול רק שהתוס' באו לומר דאותו מפיבשת שהיה בן שאול הי' רבו של דוד וכמו שמסקו אח"כ וק"ל:
שם בתוס' בא"ד דליכא למימר דמפיבשת בנו של יונתן היה רבו של דוד כו' כתבו כן לדייק בדברי ר"ת שאמר דבנו של שאול הי' רבו של דוד וכל זה שכתבו כאן לדייק דבנו של שאול הי' רבו של דוד הוא כדי להקשות למה לא התפלל עליו דוד כמו שמסקו וק"ל:
שם בתוס' בד"ה דונגר גרסינן מדת שכירות כו' כנ"ל וכן הוא בעין יעקב והיינו שמסקו התוס' לפרש אמדת שכירות דדון הוא לשון מדה וגר הוא מלשון שכירות מלשון אוגרי מיגר ופי' מידת שכירות היינו דילמא ישראל הוו ולא היו עבדים רק היו שכירים בעלמא והתנהג עמהם במדת שאר שכירים וק"ל:
שם בתו' בד"ה נתינים דוד גזר עליהם כו' ומצינו למימר דלא נאסרו בשום פעם משום לא יהי' קדש כו' התוס' כתבו כן אף שאינו מוכרח מצד עצמו דהי' אפשר לומר דאסרוהו לאותו דור משום לא יהי' קדש כעבדים ממש ואח"כ יהא להם דין בן חורין אך שאם נאמר דנאסרו פעם אחת באיסור דלא יהי' קדש וגם יהושע גזר עליהם כך בזמן שבית המקדש קיים א"כ ודאי נאמר דכשגזר דוד עליהם שלא להתחתן בהם ודאי ג"כ גזר גזירה דידהו והיינו שיהא להם דין עבדות וא"כ לא אתי שפיר מתניתין דאילו נערות שהביאו התוס' אח"כ מהם ראי' לכך כתבו התוס' דמצינו לומר דבשום פעם לא נגזר עליהם לאו דלא יהא קדש וממילא גם דוד לא גזר עליהם איסור חתנות משום עבדות רק גזר עליהם חתנות סתמא ולא גזר עליהם שיעבוד ולכך אתי שפיר מתניתין דאילו נערות כו' ודוק וכל זה היינו לפי תירוץ התרצן בגמ' וק"ל:
שם בתו' בא"ד ואומר בירושלמי אפילו משומרת שלא נבעלה ר"ל שלא תאמר דלשפחה אין קנס משום דמסתמא לא היתה בתולה ונבעלה כבר דהן מופקרות ע"ז מסיק דבירושלמי קאמר דאיירי אפילו במשומרת שלא נבעלה מעולם ואפ"ה אין לה קנס והיינו משום דאין בעבדים דין קנס כו' וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ועי"ל דהכי פריך משה גזר עליהם עבדות ולא עבדות ממש ומסתמא גזר נמי כו' כצ"ל והא דפירשו דלא גזר עליהם עבדות ממש היינו דאפילו המקשן לא הי' סובר דגזר עליהם שום אדם עבדות ממש מעולם וממילא אין בהם כלל תורת עבדים ומה שכתבו דמשה מסתמא גזר נמי שלא יתחתנו בהם היינו משום דאל"כ לא הי' מקשה מידי דמשה גזר עליהם קצת עבדות ודוד גזר עליהם שלא יתחתנו בהם לכך אמר דמסתמא גזר נמי שלא יתחתנו בהם ומה שמסקו ודוד נמי נוכל לומר דגזר עליהם בעבדות כו' היינו דעכשיו אתי שפיר לומר דדוד גזר ממש עליהם כמו שגזרו משה ויהושע ועוד דהוצרכו לכתוב כן כדי לפרש הגמ' דאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים דאם לא גזר עליהם רק חתנות לא הי' אפשר להם להתיר וכמו שאכתוב בזה ומסקו התוס' וניחא השתא הא דאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים כו' ר"ל דלפירוש הראשון דדוד לא גזר עליהם שיעבוד רק חתנות קשה איך רצו להתיר בימי רבי הלא אין ב"ד מבטל דברי ב"ד חבירו אבל עכשיו דעיקר גזירה הי' עבדות ניחא דבקשו להפקיע מהם העבדות ורשות בידם דהפקר ב"ד הפקר כמבואר בתוס' בהיפוך הדף ומסקו לפרש חלק מזבח מי יתיר דלפי"ז דלא היו עבדים ממש וחיתון אסור רק משום דנראין כעבדים א"כ כשנפקע מהם עיקר העבדות וישאר חלק מזבח לא בשביל זה נראין כעבדים לשיהי' אסור להתחתן בהם לכך מפרשי דאפילו הכי אין הגון לידבק בהם ומה שמסקו התוס' הא דקאמר בגמרא ופליגא דר' חייא בר אבא כו' היינו משום דמאחר דהטעם הוא דעיקר הגזירה דחיתון הוא משום שנראין וא"כ אף אם הי' חלק מזבח מותר בזמן שאין בית המקדש קיים מ"מ כשיבנה יחזור ויאסר וממילא אין הגון לידבק בהם ע"ז כתבו דגם אח"כ יהא מותר חלק מזבח אם נתיר חלק העדה ואף שעניין זה דפליגי דר' חייא בר אבא נצריך במכ"ש לפרש כן בגמ' כשנאמר דאסור משום עבדות ממש מ"מ כבר כתבו התוס' דא"א לפרש דאסרו משום עבדות ממש בימי דוד (ולא נאסרו רק משום דאינו ראוי להתחתן בהם ולא תלוי כלל בעבדות) רק אם נאמר דדוד גזר עליהם לא משום עבדות כלל רק משום דאינו ראוי להתחתן בהם ולא תלוי כלל בעבדות ונצריך לפרש דבימי רבי בקשו להתיר נתינים משום דראו דטעמא דדוד לא הוי שייך בהו דנעשו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר כלומר גזירה דיהושע דגזר בזמן שבית המקדש קיים שלא להתחתן בהם משום עבדות וע"ז אמר שפיר ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר בזמן שאין בית המקדש קיים חלק מזבח ממילא מותר וא"כ אין כאן שום איסור גבייהו שלא להתחתן בם בזמן שאין ב"ה קיים משא"כ לפירוש התוס' דגזירה דדוד משום שנראין כעבדים וא"כ כשנשאר חלק מזבח בזמן שבית המקדש קיים אין להתיר כשאין בית המקדש קיים לכך הוצרכו לפרש דהי' מותר גם לכשיבנה בהמ"ק וק"ל:
שם בתוס' בא"ד שלא תשתכח חלק מזבח ופליגא דר' חייא בר אבא כו' הוצרכו לפרש משום הא דכתבתי לעיל דאם יחזרו לאיסורן בזמן בית המקדש בוודאי אינו נכון להתיר שום דבר אפילו חלקנו בכדי שלא ישתכח קורת חלק מזבח ולא הי' שום טעם לכשיחלוק ר' חייא בר אבא ויאמר דליכא למיחש להכי ודוק: