בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק שמיני הערל · דף עו:
בגמ' דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו כו' בעין יעקב מפורש יפה שכתוב שם בזה נוסחא אחרת ע"ש:
שם בגמ' ממזר כתיב מום זר ר"ל דהא כתוב בתורה לא יבא ממזר שפירושו מום זר וא"כ אין חילוק בין זכר לנקיבה ולא בא לומר בזה דממזר כתיב שהיה לו לכתוב בלשון אחר רק אמר דהא כתוב בתורה לשון שמשמע נקיבה ג"כ וק"ל:
שם בגמרא מצרי ולא מצרית הא דלא מקשה מאדומי ולא אדומית שכתוב בתורה קודם מצרית וגם הקושיא יותר חזקה באדומי דבמצרי נוכל לתרץ דאם היה כתוב מצרים הי' מאריך יותר וכמ"ש התוס' בדף שאחר זה עמוד א' בד"ה כתנאי עמוני כו' אפשר לומר בדוחק מאחר שהיה נקרא דואג האדומי אף שלא הי' אדומי מ"מ היה ממדינת אדום לא רצה לדבר מהם באיסורן ועוד אפשר לומר דמאדומי לא רצה להקשות דדילמא כתב אדומי אגב עמוני ומואבי אע"ג דאינן דומין באיסורייהו אבל ממצרי מקשה ודאי שאין לכתוב אדומי ומצרי אגב עמוני ומואבי שאין כותבין שני דברים משום אגב ובפרט כשאינן דומין באיסורייהו ודוק:
שם ברש"י בד"ה הנך אזדו לעלמא כו' וכי אזהר רחמנא אערב רב ר"ל דעליהם כתבה התורה שלא יבואו לקהל עד דור שלישי שלהם ולפי"ז לא נאמר עניינא דמצריים כ"א לאותו דור לבדו שלא הי' שום מצרי בעולם דהא הערב רב כבר נתגיירו כולם וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ותיפוק ליה וכו' ונראה דפריך היאך נשאה שלמה וכו' ולפי"ז הוא קושיא בגופא דעובדא ואינו תלוי כלל בדברי הגמ' שלפניו והא דפריך הכא מקשה אליבא דר"י דסובר דמצרית אסורה וכדלקמן דף ע"ז ע"ב והכי קיי"ל דאסורה כמבואר באה"ע סימן ד':
שם בתוס' בד"ה וכי תימא הנך כו' פירוש אומה של מצריים כו' התוס' לא רצו לפרש כרש"י דלא רצו לדחוק ולומר דלא נצטוו באיסור דמצרי אלא לאותו דור בלבדו גם לשון דאזדו לעלמא לא משמע שמתו רק שהלכו לשאר ארצות וק"ל ומה שמסקו התוס' ופשיט לן שמנימין בא מארץ מצרים כו' ר"ל פשוט להמקשן בגמ' והוצרך לכתוב כן לפירושם דאם אפשר לומר דמנימין בא משאר ארצות לא הוי מקשה מידי דאותן מצרים בוודאי באיסורן קיימי וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מנימין גר מצרי כו' ובאותו פרשה כתיב ואח"כ אשיב את שבות עמון כתבו כן התוס' שלא תאמר הלא בוודאי מוכרחין לומר שכבר שבו קודם חורבן נבוכדנצר דכבר כתיב ואחר כן אשיב את שבות בני עמון א"כ ממילא צריכין לומר דכבר נתבלבלו ושבו קודם חורבן נבוכדנצר עז"א דאינו מוכרח דבאותה פרשה כתיב ואחר כן אשיב כו' וא"כ אפשר לומר דלא בלבלם סנחריב כלל ואף אם בלבלם חזרו כו' ודוק:
שם בתוס' בא"ד אע"ג דאינו מזכיר בסוטה כו' ר"ל דלא מזכיר לשין בלבול רק בסנחריב אבל בנבוכדנצר לא מזכיר לישנא דבלבול רק לישנא דחורבן וממילא משמע דנבוכדנצר לא בלבל כלל ובסוטה קאי על עיר לוז ועיין בסוטה פ"ק דף ט' ע"א שם בתוס' עניין אחר בדבר זה ועובדא דעיר לוז הוא בפרק בתרא דף מ"ו ע"ב: שם בתוס' בא"ד אלא מעביר אותם לערים הגלת שלומים ר"ל גלות שלמה כלומר שהיה גולה לכולם ולא היה משאיר כלל בעירו והוא מלשון הכתוב ירמיה י"ג ושם כתוב כן גבי ישראל וכאן כתבו התוס' לישנא דקרא וק"ל:
שם בתוס' בא"ד דכתיב סתם ואסיר גבולות עמים פסוק הוא בישעיה שאמר סנחריב על עצמו שהסיר גבולות עמים ופירש שם הרד"ק לפי שכבש כל הארצות כאילו הסיר כל הגבולות כי לכל עם יש גבול למלכותו לפי התפשטות מלכותו וכיון שהוא כבש הכל שב הכל מלכות אחד וכאילו אין מלכות הגויים נחלקות והנה הוא הסיר הגבולות עכ"ל ומה שהביאו התוס' אח"כ שאנן מואב כו' הוא בירמי' מ"ח:
שם בתוס' בא"ד והיו קורים להם מואבים כו' זה קאי למאי שכתבו התוס' מתחילה דבמילתא בעלמא הוא דאוקמוהו כו' דהלא לא קאמר רק ושמא גם ממואב הי' מעורב בהם ועכשיו מסיק דלפי מה שכתבו מתחילה דלא מואביים היו צריכין לומר דהיו קורין להם מואבים כו' או משום שלא היה הדבר ברור אם שבו אם לא שבו והעולם היו סוברים ששבו לכך היו קורין אותן מואבים ומסקו התוס' ואעפ"י שהגלם נ"נ כו' ר"ל דודאי מתורץ יפה מה שאמרו לו דיזול לגבי עמון ומואב משום דיתבו אדוכתייהו עתה וכפי מה שכתבו התוס' התירוצים אבל עדיין יקשה למה אמר שהוא שאנן ושקט הוא אל שמריו הלא כבר החריבו נבוכדנצר באותה שעה והפסוק שאמר כן הוא לפני חורבנו של נבוכדנצר כמבואר בירמי' מ"ח ומ"מ צריכין למחוק בגמ' תיבת עמון דלא אמרו לו רק דליזול גבי מואב אבל עמון ודאי החריבו ובלבלו גם סנחריב כמבואר לעיל בתוס' וכן מבואר בתוס' דמגילה דף י"ב ע"ב ע"ש: