אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק שמיני הערל › דף עד:

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק שמיני הערל · דף עד:

דף עד.

בגמ' תרי קראי כתיבי ביולדת עד מלאת ימי טהרה כו' מדברי התוס' נראה לגרוס ובמלאת ימי טהרה ולמחוק מילת עד דמתחילה כתיב בפרשה בכל קודש לא תגע כו' עד מלאת ימי טהרה ואח"כ כתיב ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת כו' והתוס' כתבו דדייק מדה"ל למיכתב ובמלאת לבן או לבת א"כ ש"מ דסברי התוס' דהגמרא דריש ליה מפסוק ובמלאת דהוי ביה ייתורא תיבת ימי טהרה מדכתיב כבר תיבת עד מלאת ימי טהרה לא הוי צריך לכתוב כאן רק ובמלאת ופשיטא דקאי אמלאת ימי טהרה הנזכר כבר וכן הביאו התוס' בד"ה מכלל שהיא טמאה כו' דגבי יולדת כתיב ובמלאת ימי טהרה דמיניה נדרש הכי ובכל מקום שהזכירו התוס' בדף זה פסוק עד מלאת צריכין להגיה ולכתוב ובמלאת ולזה נמי מביא אח"כ פסוק וכפר עליה הכהן וטהרה דמתחלה כתיב בפרשה וכפר עליה וטהרה ולא רצה להביא רק מה שכתוב אח"כ וכפר עליה הכהן וטהרה דאותו פסוק הוי כפול מאחר דכבר כתב אותו לעיל ובגמרא אינו רוצה ממשמעות רק מכח יתור וכפול ומיהו ברש"י בדף שאחר זה הביא קרא דוכפר עליה וטהרה וגם כתוב בו בכל מקום עד מלאת וי"ל דהוא סובר דנדרש ממשמעות הלשון ולא צריכין לזה שום ייתור וק"ל ומהר"ש דרך דרך אחרת בזה וזה נכון:

שם בגמ' איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא ש"מ בתרומה אע"ג דגם תרומה אסור לאכול בטומאת עצמו כדלעיל מ"מ לא מצינו לשיהא כתיב בו לשון טומאה דתרומה שנגע בטמא לא יאכל רק כתוב בו צרוע או זב לא יאכל מן הקדשים ודרשינן ליה לתרומה כמבואר בדף שאחר זה ע"ב ולזה הוצרכו התוס' להביא לישנא דקרא דכתיב וטומאתו עליו כשאכלו בטומאת הגוף כשבאו להקשות דה"ל לומר כאן איקרי כאן וטומאתו עליו וכו' וק"ל:

שם בגמ' ואי ס"ד בתרומה גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו בשלמא בקדשים מצינו דאכלי כגון בקדשים קלים דנאכלים לכל אדם בעולם חוץ מחזה ושוק שלהם וק"ל:

שם ברש"י בד"ה זב בעל שתי ראיות כו' וכיון דתגלחת ליכא קרבן נמי ליכא ו' ר"ל קרבן מלבד ציפרים כמבואר בפרשת מצורע שמביא כבשה אחת וק"ל:

שם ברש"י בד"ה כאן לתרומה כו' ולעניין טבול יום מה לי בר כפרה כו' ר"ל דליכא למימר דאתי קרא קמא דיולדת למעשר וקרא השני דיולדת איירי בתרומה והא דמבואר לעיל דאין צריך למעשר הערב שמש וטבול יום מותר בו היינו טבול יום דלא צריך כפרה אבל טבול יום דצריך כפרה בעי הערב שמש ואפילו למעשר עז"א דמאחר דטבול יום לחוד דלאו בר כפרה מותר במעשר א"כ בבר כפרה אין לאוסרו אלא משום כפרה והוי ליה לאוסרו עד דאייתי כפרה ואם לא תאסרו עד דמייתי כפרה גם טבול יום דידי' אין לאוסרו דהא כפרה אינה מעכבת במעשר ודוק:

שם בתוס' בד"ה הא רחץ טהור ואע"ג דבהאי קרא כתיב וטמאה עד הערב כו' ואע"ג דבגמרא דף שאחר זה דריש לתלתא קראי דכתיבי גבי תרומה דצריכי ולהאי קרא לא דריש כלל למאי צריך י"ל דודאי לישנא דוטמאה עד הערב לא הוי שום ייתור דכמה פעמים כתיב בתורה להשמיענו שיהא נשאר בטומאתו וכל הדרשות אינן אלא היכא דכתיב אחריו וטהר והוי הדרש מכלל שהוא טמא והיכא דכתיב כבר הוי ייתורא ודוק:

שם בתוס' בד"ה מכלל שהיא טמאה כו' ומיהא תימא דגבי נגיעה כתיב וטמא עד הערב וטהר מכלל שהוא טמא לא שדרש מדכתיב וטהר מכלל שכבר הי' טמא דאדרבה מן וטהר דריש לקמן בדף שאחר זה ע"א שהוא טהור מעיקרא אפילו קודם הערב שמש אלא ה"פ מדכתיב גביה לשון וטהר מיניה דריש לשון וטמא עד הערב שיהא טמא לעניין זה שלא נזכר כבר ואי לאו דכתיב גביה לשון וטהר לא הוי נדרש האי וטמא עד הערב דר"ל לשון ייתור לדרוש מיניה איזה חידוש כגון חילול עבודה וכמו שהשבתי כבר דלשון וטמא עד הערב לא הוי שום ייתורא אלא היכא דכתיב גביה מלת וטהר ודוק והיותר נראה שמקשה מלשון וטמא דמשמע נמי שהוא טהור וכן הוא בתוס' דזבחים בפ"ב:

שם בתו' בא"ד וא"ת ולשתוק ומוטהרה דהכא כו' ר"ל דלא נצרוך לדרוש אפילו מאי דדריש הכא דבר כפרה יהא אסור בקודש עד דמביא כפרה דהכל יהא נלמד ממקדש וק"ל:

(שם בתו' בא"ד ולישתוק מוטהרה דהכא כו'):

שם בגמ' אלא קרא מילי מילי קחשיב ר"ל מתחילה אמר דין טומאת היולדת וכתב אשה לרבויי גיורת ושפחה לטומאת לידה ואח"כ התחיל דין אחר שכל אשה יולדת שהיא אוכלת בתרומה בין מכח אביה בן מכח בעלה לא תאכל תרומה עד שיעריב שמשה שלמחרת יום כפרתה רא"ם ופרשת תזריע ע"ש:

שם בגמ' ותלתא קראי בתרומה למה לי צריכי כו' ראיתי ברא"ם בפרשת תזריע שהאריך לתמוה על הגמ' בזה כפי תירוצו של תוספות דבכל קודש לא תגע קאי למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל ג' ראיות וז"ל ולבי מגמגם בזה דא"כ הא דבעי תלמודא תלתא קראי בתרומה למה לי למאן קראי דמאן דמוקי לה בזב בעל ג' ראיות קראי דתרומה אין כ"א תרתי קראי קרא דבא השמש וטהר וקרא דבכל קודש לא תגע ולמאן דמוקי לה בבעל ב' ראיות קראי דתרומה אין כ"א תרתי קרא דעד אשר יטהר וקרא דבא השמש וטהר אבל קרא דבכל קודש לא תגע לר' יוחנן הוא אזהרה למגע בתרומה וכל הוא אזהרה לאוכל קדשים בטומאה כו' והניח קושיא זו בצ"ע ואני אומר דדרך דרך אחר בסוגיות הגמ' בעניין זה דהוא סובר דעד מלאת ימי טהרה אינו נדרש כ"א עם קרא דבכל קודש לא תגע וזה ודאי אינו דלפי מה שכתבו התוס' דנדרש מדכתיב ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת דהוה מצי למיכתב ובמלאת לבן או לבת וכפי מה שכתבתי בזה לעיל בגמ' פשיטא דלק"מ דאף אם בכל לא תגע איצטריכא ליה לכדריש לקיש או לכדר' יוחנן מ"מ ימי טהרה יתורא הוא ונדרוש מיניה כיון שמלאו ימיה טהורה והיינו לעניין תרומה ואף אם לא נאמר דנדרש מפסוק ובמלאת ימי טהרה רק ממשמעות דכתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימיה טהרה אע"ג דכתיב אחר בכל קודש לא תגע מ"מ יכול לדרוש טהורה מטומאתה והיינו לענין תרומה אבל כבר פשוט שהתוס' כתבו בהדיא לעיל דדריש מייתורא דימי טהרה של פסיק ובמלאת וא"כ פשיטא דאין להקשות אדידהו כלל דיש כאן ג' פסוקים ואף בפסוק עד מלאת נאמר דדריש מייתורא דלשון טהרה דה"מ למיכתב עד מלאת ימיה וקאי אימים הנזכרים שתשב בדמי טהרה ודוק ומ"ש הרא"ם דלמאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל ג' ראיות אית לן תרי קראי בתרומה חד קרא דבא השמש וטהר וקרא דבכל קודש לא תגע אין אני מודה לו בזה דלאותו תנא קרא דובא השמש וטהר קאי ג"כ אקדשים וכל הפרשה איירי בקודש ממש וכל היכא דאיכא למידרש אקודש ממש ניחא לן למידרשיה לקרא וכמ"ש התוס' בהדיא במכות דף י"ד ע"ב ע"ש ולדידיה שפיר איכא לאוקמי אקודש דההוא קרא כתיב בתר טומאת מת ושרץ דלאו בני כפרה נינהו ועלייהו בא למיכתב ובא השמש וטהר אפילו לעניין קודש ואיצטריכא ליה כדאיצטריך בגמ' לפי מה שכתבו התוס' בד"ה דאי מעד אשר יטהר כו' ומוכרחין לומר הכי בתוס' דלמאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל ג' ראיות לא דרשינן ובא השמש וטהר לתרומה רק דרשינן ליה אקודש ועד אשר יטהר אתי לקודש דבר כפרה ובא השמש וטהר אתי לקודש דלאו בר כפרה כמבואר בכתוב להדיא וכמו שכתבתי דלקמן בסמוך בתוס' בד"ה והכתיב בכל קודש לא תגע בהא דכתבו בסוף הדיבור ואע"ג דבקדשים מצריך תרי קראי חד בזב וחד ביולדת גבי תרומה לא צריך ולפי דברי הרא"ם היה לנו גם בתרומה תרי קראי חד בזב וחד ביולדת ואע"ג דהאי קרא דובא השמש וטהר כתיב בטומאת מת וכיוצא מ"מ אף שלא קאי לזב ומצורע דמי לזב ומצורע לעניין זה דלא הותר מכללו כמו זב וטומאתו אינו מרובה כמו יולדת ודוק ועוד כתיב שם קושיא והעתקתי לשונו בסמוך ותמהתי עליהן מה שראוי לתמוה עליו:

שם בגמ' תרי קראי בקדשים ל"ל צריכא כו' הא דלא תירץ דחד קרא אתי לקודש לנגיעה י"ל דנלמד מכ"ש מתרומה דאסור בנגיעה מדכתיב במים יובא וטמא עד הערב כלקמן בסמוך או דדריש ליה ג"כ מדאפקיה קרא בלשון נגיעה ואע"ג דאין מזהירין מן הדין מ"מ נלמד מיהא לאיסור בנגיעה מהתם דאף עתה כשכתב וכפר עליה הכהן וטהרה לא נלמד רק לאיסורא ומיהו קשה דאם נלמד נגיעה מתרומה נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון דנגיעה בקודש לא תהי' אסורה רק עד דיהא לו הערב שמש כמו תרומה ולכך נ"ל יותר לתרץ דלא קשיא כלל דלא רצה לאוקמי שום פסוק אנגיעה כ"א היכא דכתיבא נגיעה בהדיא כגון פסוק דלקמן במים יובא כו' אבל מלבד זה אין אנו דורשין שום פסוק אנגיעה ודוק שם בגמ' אמר ר' זירא אנגיעה דתניא וטמא כו' מביא ראיה דקאי לתרומה דזה דקאי אנגיעה אינו צריך שום ראיה דהא הפסוק איירי בכלי רק מביא ראיה דאיירי בתרומה דלשונו פשיטא דמשמע דקאי אתרומה שהרי אמר וטמא עד הערב ל"ל ואילו הוה סבר דקאי בקדשים או במעשר ה"ל לאקשויי דדינא לא הוי הכי וזה לא הוי לשון המקשן דודאי ר' זירא בעצמו קאמר ליה הכל דוק:

שם בתוס' בד"ה והכתיב בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה כו' וא"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפקא אלא מהכא כו' ז"ל רא"ם בפרשת תזריע קשה בעיני למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל שלש ראיות למה לא ידרוש קרא דבכל קודש לא תגע כרב יוחנן או כר"ל אי משום דקרא דעד אשר יטהר דריש ליה לבעל ג' ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה דלקדשים ושוב אין להוציא ממנו אזהרה לאוכל תרומה תיפוק ליה מקרא דובא השמש וטהר עכ"ל והנה מלבד מה שכתבתי למעלה דלדידי' אתיא קרא דובא השמש וטהר לקדשים ולא לתרומה דברי הרא"ם תמוהים מאוד בעיני דאכתי יקשה אזהרה לתרומה מניין דבקרא דובא השמש וטהר לא כתיב רק ואחר יאכל מן הקדשים ולכך איצטריך בכל קודש לא תגע והכי דייק ליה דאין לומר דאתי לקדשים דכתיב איש איש מזרע אהרן כו' דאתי לקדשים לדידי' וא"כ מוכרחין לומר דאיירי בתרומה וכדדריש ר' יוחנן פסוק דבכל קודש לא תגע אתרומה מכח קושיא זאת וכמבואר במכות דף י"ד ע"ב ע"ש בתוס' ואנגיעה דתרומה ליכא לאוקמי דודאי הפסוק איירי באכילה נטילת נשמה דומיא דמקדש וכדלקמן בסמוך בגמרא וא"כ מוכרחין לומר דאיתא אזהרה בתרומה באכילה בטומאה ודוק והג"א פרשת תזריע האריך ליישב קושיית התוס' בעניין אחר ע"ש:

שם בתוס' בא"ד ואע"ג דבקדשים מצריך תרי קראי כו' גבי תרומה לא צריך בשלמא בגמרא בלא מה שכתבו התוס' פשיטא דלא צריכין תרי קראי לזב וליולדת בתרומה דהא לא ידענו אליבי' שום קרא בתרומה שיהא בלאו באזהרה גבי תרומה ואפשר שאין בו אזהרה אבל לעניין איסור יש לנו שני פסוקים הא דעד מלאת ובא השמש וטהר רק בלאו לא נאמר בתרומה אליבי' משא"כ עתה שאמרו התוס' דבכל קודש לא תגע אתיא לתרומה ודוק ומ"ש דגבי תרומה לא צריך תרי קראי לזב וליולדת אע"ג דאיכא תרי קראי חד ביולדת בכל קודש לא תגע וחד בזב ובא השמש וטהר דאע"ג דההוא קרא כתיב בטומאת שרץ מ"מ דומה לזב בזה דלא הותר מכללו י"ל דמ"מ אין כאן אזהרת לאו:

שם בתוס' בד"ה דאי מעד אשר יטהר כו' אי בשבילה לחודא או בהערב שמש כו' התוס' כתבו כן שלא תפרש במאי יטהר אם סגי בהערב שמש או אם צריך כפרה וזה דחו התוס' דהא קאי למאן דמוקי קרא בזב בעל שתי ראיות דלא צריך כפרה כלל ולכך פירשו לא הוי ידענא אי בטבילה לחודא כו' ומה שמסקו התוס' דכתב רחמנא ובא השמש וטהר בתר כ"א רחץ בשרו במים וכו' להורות לנו איך נזכר טבילה בפסוק דעד אשר יטהר דמסיק לקמן בסמוך בגמרא דעד אשר יטהר אתי לזה ודוק:

שם בתוס' בא"ד וליכא למימר נמי דליכתוב ובא השמש ובמלאת דעד אשר יטהר איצטריך כו' והא דלא תירץ הכי בגמ' כשמקשה דליכתוב ובמלאת לבד והוצרך לתרץ דה"א אפילו בלא טבילה י"ל דהגמ' עדיפא מתרץ כל היכא דלא צריך להכי למה שכתבו התוס' והם באו לתרץ דליכתוב תרתי ולא ליכתוב השלישי ודוק ומה שמסקו דאיצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה לא מצינו ביה שום אזהרה דפסוק דעד מלאת או ובמלאת ודאי לית ביה שום אזהרה דקרא דבכל קודש לא תגע לא קאי אתרומה לדידי' כמבואר בתוס' לעיל והא דאמר טבול יום דלאו בר כפרה היינו משום דהאמת קאמר דהא הוא מוקי לה בבעל שתי ראיות וממילא לא הוי בר כפרה וטבול יום דבר כפרה ודאי אינו צריך אזהרה אחרת דלא נעשה עדיף בזה שהוא בר כפרה ודוק:

שם בתוס' בא"ד ואי כתב רחמנא עד אשר יטהר ובמלאת ולא כתב ובא השמש ה"א דעד אשר יטהר בשבילה לבד כו' אע"ג דמבואר לעיל ברש"י דלעניין טבול יום אין חילוק בין בר כפרה ולאו בר כפרה והוכיח כן בקושיא היינו דלפי האמת לא נחלק ביניהם מאחר דנוכל לדרוש הפסוקים בעניין אחר כדלעיל אבל ודאי דאפשר הי' למיטעו בדרשת הפסוקים שנדרש הכי ובא התורה למעטונהי ודוק ומסיק א"נ ובא השמש וטהר איצטריך כו' והא דלא קאמר בגמרא תירוץ הזה כשמקשה דליכתוב עד אשר יטהר ולא ליכתוב ובא השמש היינו משום דאז עדיפא מינה קאמר דלגופי' קאיצטריך וק"ל:

שם בתו' בד"ה נגיעה דתרומה מהכא נפקא תימא לר"י כיון דמהכא נפקא א"כ תיקשי לן כדמעיקרא כו' הג"א פרשת תזריע כתב לתרץ קושיא הזאת ז"ל נראה לי דודאי לא קשיא דה"א דוקא אדם אסור במגע הואיל ואסור באכילה אבל כלים דלא שייך שם אכילה ה"א דמגעו מותר קמ"ל דאסור ועוד דבמים יובא צריך דבעי הערב שמש ג"כ במגע שלא ליגע עד אחר הערב שמש כו' עכ"ל ע"ש ודבריו תמוהים בעיני דמה שתירץ לבסוף א"א לומר כלל דודאי כשנילף דמגע כאכילה מבכל קודש לא תגע א"כ כל זמן שאסור לאכול אסור ליגע ועליו מסיק עד מלאת ימי טהרה דהיינו הערב שמש דזה פי' דמגע כאכילה ופשוט הוא ומה שתירץ מתחילה ג"כ א"א לומר בסוגיות הגמ' דא"כ מאי פריך מתחילה במים יובא ל"ל ואיצטריך לתרץ בנגיעה הל"ל דאיצטריך לכלים אלא ודאי דבא לומר דאף לנגיעה דאדם איצטריך וכפירש"י באמת לעיל בזה וא"כ אין לתרץ כלום ומ"מ נ"ל דצריכין לתירוצו של מהר"ל לדברי ר' יוחנן דמפיק נגיעה דתרומה מבכל קודש לא תגע כמ"ש התוס' לעיל א"כ לדידי' יקשה במים יובא ל"ל ולדידי' נאמר דאיצטריך לכלים לאשמעינן דאף הם מיתסרו ליטמאו במגע כדלעיל ולא נאמר לדידי' דאיצטריך לנגיעה כדאמר בגמרא ודוק:

שם בתוס' בא"ד ועוד בפרק אלו הן לוקין משמע דהך ברייתא כו' היינו ברייתא דבכל קודש לא תגע ועיין בגור אריה שרוצה לתרץ גם קושיא זו כפי סוגייתו שתירץ קושיית התוס' דלעיל בד"ה הכתיב בכל קודש לא תגע ע"ש:

שם בתו' בד"ה כרות שפכה תימא לר"י דאמאי נקט פצוע בבצים וכרות שפכה בגיד כו' ר"ל דממ"נ איזה דבר הוא רבותא אם הבצים הוא רבותא ליתני כל לישנא דקרא דהיינו פצוע דכא וכרות בביצים ואם פיסול דגיד הוא רבותא ליתני כל לישנא דקרא בגיד מאחר שכל הלשונות הם שייכים בגיד ובביצים ה"ל למיתני בחד עניינא ולמה תנא פצוע בביצים וכרות בגיד וע"ז באו לתרץ דלעולם רצה יותר למיתני דינא דבצים דהוי רבותא יותר רק דלשון כרות שפכה אינו שייך כ"א בגיד נקט כרות בגיד ולשון כריתה בלבד ודאי שייך בכולן רק כרות שפכה אינו שייך בכולן כ"א בגיד ודוק:

שם בתוס' בד"ה שאין לו אלא כו' וליכא למימר דהכא בידי שמים דא"כ אפילו כו' אין להקשות דהא א"א לומר דאיירי בידי שמים דא"כ מאי מקשה המקשן בגמ' סריס חמה ס"ד די"ל דהמקשן פריך שפיר כמו שפירש הנ"י באמת לפי דעתן של המפרשים שפירשו באמת דר' ישמעאל איירי בידי שמים וז"ל והא דמקשה סריס חמה ס"ד היינו משום דסתם סריס חמה הוא כן מתחילת ברייתו כדאמרינן לקמן איזהו סריס חמה כל שהוא לקוי ממעי אמו ועוד דסריס חמה הוא שאין בו חסרון אבר עכ"ל ועיקר פירוש סריס חמה הוא שהוא סריס מחמת גודל חמימות שנתחממה אמו בשעה שהיתה מעוברת ממנו והיינו שהיתה אופה לחם בתנור בצהרים שמחממם אותה חום התנור וחום הצהרים ומזה נעשה סריס לקמן דף פ' ריש ע"א: שם ע"ב בגמ' כקולמוס כשירה ראיתי להעתיק בכאן לשון הטור אה"ע בעניינא דגיד ובו יתבארו דברי הגמ' ודברי רש"י וז"ל בסימן ה' בריש הגיד יש בשר (והוא מקיף כל הגיד ולו אין דינו כעטרה כדלקמן בסמוך) וחיבורו לגיד הוא גבוה ומקיף סביב הגיד ונקרא עטרה השורה הגבוה מקפת העטרה הוא נקרא עטרה ואותו היקף אינו בעיגול ישר אלא בעליונו של גיד מארכת העטרה לצד הגוף ומתקצרת והולכת בתחתונו עד קרוב לראשו של גיד ואותו בשר מלבד שורה הגבוה המקפת ואינו נקרא עטרה אין דינו כשאר הגיד שאפילו אם נחתך כולו ולא נשאר אלא מלא חוט על פני רוב העטרה לצד הגוף כשר כו' עכ"ל שם ומ"ש דנחתך כקולמוס כשרה ואפילו למעלה מעטרה ומתחלת החתך בעליונו של גיד ומשפע ונשתייר בתחתיותו של גיד מהשורה המקפת ע"פ רוב ההיקף ומ"ש וכלפי רישא ר"ל לצד הגוף משא"כ אם נחתך אותה השורה המקפת ונשתייר הבשר שבצד זה השורה וזה שכתב ברש"י אבל אם נחתכה כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה (ר"ל מהבשר העטרה) ע"פ היקף כל הגיד בצידה ור"ל בצד שורה המקפת ודוק:

שם ברש"י בד"ה בידי שמים ע"י רעמים וברד כו' ה"ה ע"י חולי מיקרי בידי שמים וכמו שכתב רש"י בסוף עמוד שלפני זה ובאשיר"י כתב כאן בשם רש"י דע"י חולי מיקרי בידי אדם ולפי"ז נצטרך לומר דמה שכתב לפנינו בשם רש"י בסוף עמוד שלפני זה הוא טעות א הי' כתוב לפני הרא"ש וזה פשוט ולעניין דינא או חולי מיקרי בידי שמים או בידי אדם כבר כתב הנ"י דיעות בזה ע"ש:

שם ברש"י בד"ה ניקב למטה בסוף הגיד כו' מבואר במה שהעתקתי לשון הטור בעניין זה למעלה וכן דיבור שאחריו מבואר בזה:

שם ברש"י בד"ה וכלפי ראשו לצד גופו נשתייר כו' והיינו השורה המקפת את הגיד ונקראת ראש ששם התחלת העטרה דמן הגוף עד כאן אינו אלא הגיד ומה שמסיק ונשתייר מלא החוט כו' היינו אחר שנחתך בשר של השורה המקפת וכל מקום מיקרי עטרה בכל סביביו ודוק:

שם ברש"י בד"ה מידי דהוה אברזא דחביתא כו' אית דאמרי כקולמוס גריד ש"ז כו' פירש בערוך מחמת חידודו שהוא כקולמוס גורר מפניו ומוציאן עכ"ל רש"ל בח"ש:

שם בתוס' בד"ה שאין לו אלא ביצה אחת כו' דעובדא הוי קמיה דרב אמי אמר לה אין כו' ר"ל דעובדא הוה שבאת אשה אחת לפניו ושאלה על אחד שלא הי' לו אלא ביצה אחת אם היא מותרת לו ואמר לה אין ברתי את שריא ליה אך הוי יודעת דאינו מוליד והי' אמר לה בלשון חיבה מה שאמר לה ברתי וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ניקב למטה מן העטרה כו' אר"י דעל גב גיד כו' התוס' היה קשה על רש"י דכשנגדו לא משמע שניקב באלכסון ועוד שכיון שניקב הגיד למעלה מן העטרה פשיטא דפסול דלא בעינן נקב מעבר אל עבר בגיד גופי' אלא אעפ"י שלא ניקב אלא מצד אחד למעלה מן העטרה עד חלל הגיד נראה שהוא פסול כ"כ המרדכי בשם ר"י והביאו הב"י באה"ע סימן ה' וזה שכתב דבגיד פסול אפילו אם לא ניקב מעבר אל עבר כן משמע בגמ' בברייתא בדף שאחר זה:

שם בתוס' בא"ד דהא דמכשירין בסמוך כקולמוס וכמרזב כו' ר"ל ושם אין נוקבין לגמרי מעבר אל עבר ולכך כשנאמר דמיירי הכא כשניקב מעבר אל עבר לא קשה מידי מהתם והיינו דמוכרחין לומר דהתוס' מפרשין נחתך כקולמוס למעלה מהעטרה והולך ומשפע כחצי הגיד ולא נחתך רק חצי הגיד ונשתייר מהעטרה שלצד מטה עם חצי הגיד בעוביי' משא"כ כשניקב מעבר אל עבר ודוק:

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה