אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק שמיני הערל › דף עב:

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק שמיני הערל · דף עב:

דף עב.

בגמ' קתני מיהת ערל וספק ערל פסול לקדש כו' בא להקשות ג"כ מערל ודאי דאפילו ר' יודא לא פליג אבל בספק ערל אפשר שסובר ר' יודא דפסול משום דילמא הוא אשה ואשה ס"ל דפסול ולכך אמר דבודאי ערל דפסול לכ"ע ושם אין הטעם רק מצד ערלות וזה פשוט:

שם בגמ' ורבנן אי כתיב ולקח ה"א שקל חד ויהיב חד כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרתי כו' נ"ל דבזה דאמר ונתן דאפילו שקלי כו' בא לתרץ למה כתב רחמנא ונתן וע"ז מתרץ דאיצטריך למיכתב ונתן דאי לא כתיב רק ולקחו ה"א דשקלי ויהבו תרי דוקא דלא הי' כתיב לשון יחיד כלל לכך כתיב לשון ונתן כדי ללמוד דאפילו שקלי תרתי ויהיב חד כלומר דכשר בששנים עושין וכשר ג"כ כשהאחד עושה הכל וכן מבואר שם בגמרא דיומא דף מ"ג ע"א ורבנן אי כתב רחמנא ולקח ה"א עד דשקיל חד ויהיב בחד כתב רחמנא ולקחו ואי כתב רחמנא ולקחו ה"א עד דשקלי תרי ויהבו תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהיב חד וכן נראה שיש להגיה כאן בגמ' ואם לא נגיה כך נפרש כמו שכתבתי ודוק. ואף ששם בגמ' איתא קצת בענין אחר דהכי גרס שם ורבנן אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה"א עד כו' ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלו כו' נראה לי דשם איתא כן כפי סוגיא שיטת התוס' דהתם דר' יודא דייק מדכתיב ונתן ולא ונתנו כמו דכתיב ולקחו אבל כפי מ"ש התוס' הכא דר' יודא דייק מייתורא לישנא דנותן צריכין להגיה ולמחוק ולכתוב כמו שהעתקתיהו לעיל ודוק ומוכרחין לומר בעיקר העניין דלעולם אין לחלק בין לקיחת האפר לנתינת המים לדעת רש"י ולדעת התוס' אין לחלק בין לקיחת האפר לבין לערב המים והאפר יחד דאם היה אפשר לחלק עדיין נידוק דבלקיחת האפר יהיו שנים ובנתינת המים יהי' אחד אלא ודאי דאין לחלק ביניהם ולא מדקדק רק מאחר שמתחילה כתוב בלשון רבים וחוזר וכותב בייתורא בלשון יחיד ש"מ דאין חילוק בין שנים לאחד דשנים כשרין לעשותן ויחיד רשאי לעשותו לבדו ורש"י שפירש שקול חד האפר ויהיב חד המים לא בא לחלק ביניהם רק פירש לישנא דשקיל ויהיב אבל ודאי שסובר דשקיל חד ויהיב חד דר"ל דיהיה הכל איש אחד בין בלקיחת האפר ובין בנתינת המים ולדעת התוספות בין בלקיחת האפר ובין בעירוב המים והאפר ועל זה מסיק שפיר כתב רחמנא ולקחו דאפילו תרי מצי לעשותו בשביל דהוא לשון רבים ודוק והתוספות מחולקין בזה גם רש"י דרש"י סובר שהיו נותנין האפר תחלה ואח"כ המים וכמשמעות הכתוב ונתן עליו מים חיים וגו' והתוס' ס"ל דנותנין תחלה המים ואח"כ האפר וכמבואר ביומא דף מ"ג ולכך מאחר דשקיל חד ר"ל האפר כדכתיב ולקחו לטמא מעפר וגומר ממילא צריך לפרש ויהיב חד דר"ל עירוב המים ואפר שהרי המים היו שם תחילה ודוק:

שם ברש"י בד"ה ראיתי לבן פדת כו' כמשה מפי הגבורה בלשון תנאים ר"ל שאומר דבריו בלישנא דתנאים שאמר דינא בטעמא דקרא כדרך לישנא דברייתא ורש"י פי' בזה מ"ש כמשה מפי הגבורה דלא רצה לומר כפשוטו ולפרשו כאילו אמרו משה מפי הגבורה דלא אמר משה שום דרשא בקרא לכך אמר דפירושו הוא שאומר כמו לשון של תנאים דכל דבריהם הם בקבלה עד משה מפי הגבורה וע"ז מסיק ר' אליעזר בן פדת לאו תנא הוא כו' דבא לתרץ מאי רבותא דאמר בלשון תנאים הלא הוא עצמו היה תנא עז"א דלאו תנא הוא כו' ואפשר לומר דהא לשון תנאים אינו פירוש לשל מעלה רק הוא עניין בפני עצמו והוי כאילו אמר בסדר תנאים ואמוראים הכא איתא דר' אליעזר בן פדת לאו תנא הוא כו' ואותו ספר שהי' כתוב בו דבר זה היה נקרא לשון תנאים דהיינו כמו הליכות עולם שלנו שכתוב בו דורות התנאים והאמוראים ובא רש"י להודיע לנו מי הוא ר' אליעזר הזה אם הוא תנא או אמורא וכתב דבלשון תנאים איתא הכי דר' אליעזר כו' ופירוש הראשון עיקר הוא:

שם ברש"י בד"ה הנך דפסולים כו' כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע ר"ל דמשמע דבכל פרשה כולה משמע דפסוק אחד מוציא את המשמעות שמשמע הפסוק שלפניו וזה שאמר דבכל הפרשה כולה משמע שמוציא מן יד משמעות שלפניו וכאן משמעות פסוק שלפניו בעבודה אחרת איש ולא אשה ומרבה קטן דכשר וא"כ אם יהי' דגם באסיפה יהי' דינא הכי לא צריך לריבוי ומיעוט כלל דמסתמא הוי כדין עבודה שנזכר לפניו אלא ודאי דפסוק הזה משמע שבא להוציא את מה שמשמע מלפניו ולכך מוכרחין למידרש איפכא וע"ז מסיק וע"כ סוגיא דפרשתא הכי איתא התם ר"ל דשם מכריח דסוגיא דאותה פרשה הוי הכי ודוק כן מוכרחין לפרש דברי רש"י הללו אך דבאמת לא משמע שם כלל שום דרש לפני האסיפה למידרש ביה איפכא מבאסיפה ולשון זה שהביא רש"י צריכין לדרשא לעבודה שלאחר האסיפה והיינו ההזאה וקושיא זו שהקשה רש"י דנדרש איפכא לא קשיא כלל דבאמת לא דריש הכי כלל והדרשא מביאין התוס' וכל הסוגיא דלשם אינו כרש"י ורש"ל בח"ש העתיק אותו יפה עם פירש"י דלשם ואיתא במסכת יומא דף מ"ג ע"א ורש"י בכאן לא דקדק יפה ודוק:

שם בתו' בד"ה התם משום דמאיס אפילו רבנן מודו כו' כן מפרשין לה התוס' עכשיו דכן משמעות לשון הגמרא וע"ז מקשו וא"ת בפ"ק דחגיגה כו' ואח"כ מסיק א"נ ה"פ של הא דקאמר התם משום דמאיס כו' ולפי"ז לא קשיא כלל מאי דאקשו מחגיגה דשם קאי לרבנן וק"ל:

שם בתו' בד"ה הנך דפסילו כו' ומכשיר טפי בקטן ז"ל התוס' ביומא דף מ"ג ע"א והא דמכשיר טפי בקטן מבחרש ושוטה י"ל משום דאתי לכלל דעת עכ"ל ופשוט דלזה כיוונו התוס' גם כאן וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ונתן ולא ונתנה קרא יתירא קדריש כו' ביומא דף הנ"ל כתבו דדייק מדשני קרא בדיבורי' דכתב ולקחו לשון רבים והדר כתב ונתן להכי דרשינן ולא ונתנה עכ"ל וכבר כתבתי מזה לעיל בגמ' דף ע"ג ע"א בגמ' והזה הטהור על הטמא כו' נ"ל מאחר שהתחיל בדרש אותה פרשה בעבודת הפרה מי הוא הכשר בה או פסול בה דריש נמי הפסוק הזה הואיל ויש לנו נפקותא ג"כ ממנו לדינא דלעיל דנלמד מטבול יום וטבול יום גופא עדיין לא שמענו דכשר בפרה וק"ל:

שם ברש"י בד"ה וחומש זר האוכלו כו' ואין חומש אלא בפודה את מעשרו ר"ל וכאן לא איירי בחומש כי האי גוונא דאין בתרומה פדיון רש"י בחגיגה דף י"ח ע"ב: שם ברש"י בד"ה ואסורין לאונן ביכורים ר"ל אפילו ביכורים דמעשר פשיטא שאסור לאונן דכתיב לא אכלתי באוני ממני וביכורים פליגי וסובר ר"ש דמותר לאונן ולכך כתב כאן דת"ק דאמר דאסור לאונן דהיינו בביכורים ג"כ וק"ל:

שם בתו' בד"ה לימד על טבול יום כו' והכי אמרינן בזבחים בפ"ב דמאן דמכשר מחוסר כפרה קסבר כו' אין להקשות דה"ל לתוס' לתרץ דהגמ' דהכא סוברת כמו אותו מ"ד דבכל טבול יום מכשיר ואיירי אפילו במחוסר כפרה ומנ"ל לומר דהגמ' דהכא אוקמי קרא בהטומאה הכתוב באותה פרשה י"ל דגם לאותו מ"ד נקשה קושיית התוס' מנ"ל דטבול יום כשר בפרה דילמא דוקא מחוסר כפרה לחוד שהי' לו כבר הערב שמש וצריכין ג"כ לתרץ דעכ"פ קאי אטומאה דכתיב באותה פרשה דאיירי בטומאת מת דלא שייך כפרה וא"כ מוכרחין לאוקמי בטבול יום אך שסובר דקאי אטומאה דכל התורה כולה ג"כ ומסתמא היינו בטומאה דהכא דהיינו טבול יום דבכל טבול יום מכשיר כו' וזה ודאי פשיטא דהגמ' דהכא מצי סובר ככל האמוראים דאותן אמוראים פליגי בעניין זה דאמר הכא לימד על טבול יום שכשר בפרה באיזה טבול יום אמרו ע"ש בזבחים פ"ב דף י"ז ע"ב: שם בתו' בד"ה קל מחמור לא יליף כו' א"נ מספקא ליה אי ג"ש מופנה אין להקשות דאם אינו מופנה איך נלמוד פסח ממעשר האיכא למיפרך מאי למעשר שכן טעון כסף צורה י"ל דבעל האבעיא הכא אינו סובר אותו פירכא ולא חש לה וכמו שכתבתי בזה לעיל דף ע' בתוס' בד"ה דפסח גופי' כו' ע"ש:

שם בתוס' בד"ה משא"כ במעשר כו' ולענין איסור זרות ניחא כו' גם חומש בכלל בזה דליכא למילף מתרומה דהא מותר לזרים ונכסי כהן ועולין באחד ומאה מבואר בתוס' אח"כ וזה דרחיצת ידים לא שייך למילף דלא הוי אלא מדרבנן והערב שמש יליף לקמן דף ע"ד ע"ב בהדיא מקרא דלמעשר לא נבעי הערב שמש וא"ש הכל:

שם בתו' בא"ד והא דמע"ש בטל ברוב היכא דאין לו מתירין כגון אם הפרישן בירושלים (ונטמאו) דאז אין להם פדיון ונטמאו שם דאז אין להם שום תקנה כלל משא"כ שהפרישו בחוץ לירושלים דאז יש לו מתירין בפדיון או בהעלותו לירושלים וק"ל וכל זה מבואר בטור יו"ד סימן של"א:

שם בתוס' בא"ד והא דדרשינן בספרי מאת מקדשו ממנו כו' הוא בסוף פרשת קרח ושם לא קאמר רק מדכתיב את מקדשו ממנו ייתורא ש"מ שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה עכ"ל הספרי שם ולא דריש שם כלל ללמוד מיניה להעלותו דוקא באחד ומאה וק"ל ובפירוש משניות דמסכת ערלה פ"ב דף ע"ט ע"א כתב ר"ש דלמד מדכתיב הכי גבי תרומת מעשר ואמר דאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו דהיינו אחד במאה דמאה סאין של טבל שיעור תרומת מעשר שבו היינו סאה ואם חזר ונפל לצ"ט אסר הכל אבל אם נפל למאה מותרין עכ"ל:

שם בתוס' בא"ד אבל לעניין ערל כי קאמר כו' כבר הקשו לעניין נכסי כהן דנילוף ביכורים ממעשר אבל לעניין ערל נקשה להיפך דנילוף מעשר מביכורים ורש"ל בח"ש כתב דהגה"ה הוא עד וא"ת והיכא קתני כו' ע"ש ומסיק בזה ק"ק אמאי לא נילוף מעשר מביכורים ולמאי דפרישות לעיל דאיכא למעט מבו א"ש כן צריך להיות וכן הגיה רש"ל בח"ש ור"ל דלעיל דף ע"א ריש ע"א כתבו התוס' דהוי מצי למידרש בו דכתיב גבי ערל כמו בו דכתיב גבי כל בן נכר ולמעט מעשר דלא פסיל בו ערל רק דהגמרא רוצה לדרוש שם לחומרא אבל ודאי דנוכל למעט מעשר דלא פסיל בו ערל מבו דכתיב גביה בפסח ודוק:

שם בתו' בא"ד והיכא קתני לעניין רחיצת ידים משא"כ במעשר כו' ועיקר קושיית התוס' מדחכמים אוסרים במעשר ומסתמא מתניתין דהכא איתא כחכמים ותמהתו בזה דבחגיגה פ"ב דף י"ח ע"ב איתא שם ג"כ משנה דהתרומה והביכורים חייבין עליהם כו' ופריך שם ממשנה זו אמתניתין דלשם דקתני דחולין ומעשר בעי נטילת ידים ומסיק מעשר אמעשר לא קשיא הא ר"מ הא רבנן דתניא כל הטעון ביאת מים כו' (וכמו שהביאו התוס' הברייתא אלא חולין אחולין קשיא ומסיק לא קשיא כאן באכילה כאן בנגיעה והקשו שם התוס' דמעשר אמעשר נמי לישני הכי ותירצו שם התוס' דלא מצי לתרוצי הכי אמעשר אך דלפי המסקנא דהתם משמע דמעשר אמעשר נמי מצינו לתרוצי הכי לפי המסקנא ע"ש בגמ' ובתוס' ובכתבי שם והנה א"כ מבואר שם דמתניתין דהתרומה וביכורים אתיא כר"מ ולא קשיא כלל קושיית התוס' אף כי לפי המסקנא דחגיגה נוכל לומר דאתיא כרבנן ומצינו לתרץ כאן באכילה כאן בנגיעה וכמ"ש התוס' שם מ"מ יש שם עוד תירוץ אחר אידי ואידי באכילה כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי וא"כ התוס' הקשו קושיא דגמ' ותירצו תירוץ דמצינו לתרץ ולא כתבו מה שתירץ שם באמת בזה בגמ' ואפשר דלפי שהוזכר שם בראשונה כתבוהו התוס' בזה:

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה