אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק שמיני הערל › דף עא:

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק שמיני הערל · דף עא:

דף עא.

בגמ' ודילמא לא עבוד פסח כלל כו' ר"ל מטעם שהיו טמאים ואע"ג דציבור מביאין פסחיהן בטומאה המקשן הזה הי' סובר דאין מביאין בטומאה ולא הי' יודע דרש דבמועדו דדרשינן מיניה אפילו בטומאה כמו שלא הי' יודע פסוק דיהושע דכתיב בהדיא ויעשו בני ישראל את הפסח ואע"ג דקאמר בתר הכי וידלמא פסח הבא בטומאה הוי אותו מקשן היינו מר זוטרא ולא סתם מקשן ואפשר דהא דקאמר ודילמא לא עבוד כלל כו' אינו לשון קושיא רק דהגמ' מסיק לה וכי תימא דילמא לא עבוד פסח כו' ואז א"ש יותר דלא תקשה איך לא ידע המקשן דסתם גמרא קרא דכתיב בהדיא באותו עובדא גופא גם דין זה דציבור מביאין פסחיהם בטומאה דקתני ליה בכמה משניות בפסחים וק"ל:

שם בגמ' משום חולשא דאורחא אע"ג דכל הארבעים שנה שהיו במדבר בודאי לא היו נוסעים תמיד אלא היו חונים זמן רב במקום אחד וכמו שפירש"י פרשת מסעי שכל ל"ח שנה שהיו במדבר לא היו נוסעים רק עשרים מסעות מ"מ נוכל לומר מאחר דבמדבר נסעו ע"פ ה' כמבואר בפסוק ולא היו יודעים העת אשר יצטרכו ליסע בו ואולי יצטרכו ליסע תיכף אחר המילה והיו הנמולים בסכנה מפני הדרך והיינו חולשא דאורחא משא"כ בימי יהושע שהיו מעבר לירדן שלא היו נוסעין אז על פי ה' ואדרבה אז ציוה השם למול והיו מוכרחין לעשותו וכן מבואר בדברי הרד"ק ובדברי הרלב"ג ביהושע ה' ע"ש:

שם ברש"י בד"ה אינו יכול לחיות משום דלא יניק והא דאמר אפילו שעה אחת לאו דוקא ואפשר דאומר כן בשביל הא דאילו לא נסתם הפתוח דהיינו הטיבור לא הי' יכול לחיות אפילו שעה אחת לפי שהיה הרוח נכנס במעיו ויתקרב וימות וק"ל:

שם ברש"י בד"ה מעוי צועק כו' עיין ברש"ל בח"ש בזה:

שם ברש"י בד"ה הזאה אימת עביד כו' נמצאת הזאה שניה מחוסר זמן ר"ל דלא הי' ד' ימים בין הזאה ראשונה לשנייה דהא בי"ד הוצרכו להזות הזאה שנייה קודם עשיית הפסח וכשהזאה ראשונה בי"א א"א להזות בי"ד דעדיין אין כאן ד' ימים בין הזאה להזאה וק"ל:

שם ברש"י בא"ד ואית דמפרש לה הזאה כו' עיין בח"ש מ"ש רש"ל בזה על פירושם:

שם ברש"י בד"ה ל"א מה שוב ומה שנית כו' ולהאי לישנא גרסינן ודילמא לאקושי כו' ולגירסא זו לא משני במסקנא מידי אהך קושיא וכמ"ש הח"ש וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ערל מקבל הזאה כו' דהא טמא מקבל הזאה כו' ר"ל מי שהוא טמא טומאה אחרת ונטמא במת ג"כ דאז מקבל טומאה מקבל הזאה ליטהר מטומאת מת אע"ג שהוא נשאר בטומאתו שיש לו כבר וע"ז מביא ראי' ממה שאמרו בפרק דם חטאת דף צ"ג ע"א מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה כו' ר"ל נדה שנטמאה במת מזין עליה לטהרה מטומאת מת אע"ג דעומדת בטומאת נדתה וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ודילמא פסח כו' תימא א"כ קרא ל"ל כו' אע"ג דזה לא הוי קשיא להמקשן דהכא כלל דהא קפריך נמי דילמא הנך דלא מהול אין שום חידוש בקרא דיהושע אלא מה שכבר נצטוו תחלה וכמ"ש התוס' אח"כ בד"ה סוף מילה כו' מ"מ י"ל דהכא אין שום חידוש שעשו מה שכבר כתיב בתורה משא"כ במילה שנצטווה אז לימול אותה לא היה כתיב במקרא ומ"מ קושיית התוס' אינו אלא על המתרץ דה"ל לשנויי כך ולא מקשה על המקשן דלזה לא משני מידי ועל המקשן לא קשיא דאפשר דלא ידע סוגיא ההיא ועל סוגיא דהכא פריך דה"ל לתרוצי הכי ודוק:

שם בתוס' בד"ה לא ניתנה פריעת מילה כו' ומכל מקום אברהם פרע כו' אף על גב דכתב רש"י סוף פרשת לך לך דאברהם לא היה צריך לפרוע את מילתו משום שנתמעך כבר מחמת תשמיש אפשר שר"ל שפרע את מילת זכריו ועבדיו שנצטוו לפריעה וכמ"ש:

שם רש"י דלישמעאל פרע את מילתן ומ"ש מילתו ר"ל שנצטווה לו לימול שמוטל החיוב של המילה עליו וק"ל:

שם בתוס' בד"ה בקונטרס גרס א"כ מאי שוב וכו' ול"ג אלא לאקושי ול"ג ודילמא ר"ל דבמקצת ספרים היה כתוב א"כ מאי שוב ומאי שנית ודילמא לאקושי סוף מילה כו' ועל גירסא זו כתבו התוס' דלא גרסינן רק תיבת לאקושי לבד ולא גרסינן ודילמא לאקושי והיינו כמו לשון רש"י שלפנינו בגמ':

שם בתוס' בד"ה סוף מילה וה"ק לא ניתנה פריעת מילה לאברהם כו' ר"ל דמאחר דלא מצינו באברהם דנצטווה על הפריעה וביהושע מצינו שנצטוה לכך בודאי לא ניתנה לאברהם אע"ג דלא מצינו שנצטוה דשמא לא צריכין ציוי בפני עצמו דנכלל בציווי דמילה אך מאחר שראינו שהוצרך לצוות ליהושע ש"מ דהואיל דלא מצינו ציוי באברהם דלא נצטווה עליו כלל והוצרכתי לפרש כן דברי התוס' לפרש לישנא דגמ' לפי תירוצם דהכל תלוי הואיל ולא מצינו דנצטווה אברהם על הפריעה ובגמ' משמע דנלמד מדנצטווה יהושע עליו ודוק:

שם בתוס' בד"ה מ"ט לא מהול כו' בפרקי דר"א משמע שמלו דקאמר מי מנה עפר יעקב ראה כל המדבר כו' בעין יעקב מביא לשון פרקי ר"א כהוויתן ומבואר שם יותר ע"ש:

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה