בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק שלשה עשר בית שמאי · דף קז:
בגמ' אלמא משעת נפילה נראית ככלתו דאין לומר דילמא אסורה לאביו משום דס"ל כרב אושעיא דאינה ממאנת לזיקתו וממילא נשארה כלתו מבנו הראשון דא"כ למה אמר דאסורה לאביו הלא אסורה לכ"ע מאחר דעדיין יש עליה זיקת הבעל ואי חלץ לה ודאי אסורה לאביו דהוי חלוצת בנו ומילתא דפשיטא הוא וק"ל:
שם בגמ' בעלת הגט כיון דאיתסר לה לחד לא איתסר להו לכולהו ר"ל בתמיה ורש"ל בח"ש הגיה בעלת הגט לאו כיון דאיתסר לה לחד איתסר כו' וא"צ להגיה:
שם בגמ' ר"א אומר אין מעשה קטנה כלום כו' עניינא בפני עצמו הוא ולא פליג עם תנאים שלפני זה רק משמיענו דקטנה יתומה אינה כאשתו כלל וכמבואר בברייתא בגמרא וק"ל וממ"ש הרשב"א בנ"י בפירוש דאינה צריכה למאן משמע שפליגי שפיר ע"ש:
שם בתוס' בד"ה תרי קיטרי עבדו ביה כו' ומשני רב חסדא הדא אמרה כו' כצ"ל ור"ל דמשני דממעשה זאת נלמד דקטנה שעברה ומיאנה מן הנישואין אפילו שלא בפניו מיאונה מיאון רק דלכתחילה אין מניחין אותה למאן משום גזירה דלעיל וממילא לא קשיא כלל איך אנו מתירין ערוה שלו דמן הדין מותרת וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מכשירין בשנים ה"ה בחד כו' ר"ל דלענין דין מיאון שיהא המיאון מועיל סגי בחד אך שצריכין עדות שמיאנה לכך קאמר שנים ומיהו אם מיאנה בפני אחד ואחד עמד מרחוק וראה שמיאנה אף שהיא לא כיוונה למאן בפני אותו העומד מרחוק מיאונה מיאון אבל כשאין שם אלא ע"א שמיאנה נראה פשוט דלא מהני אף שמיאנה בפניו והוא מודה בזה שמיאנה נ"ל ואח"כ ראיתי בתשובת מהר"ר יודא מינץ סימן י"ג דף ק"ט עמוד א' שכתב וז"ל ואפילו לא מיאנה אלא בינו לבינה והבעל מודה דמיאנה בו מיאונה מיאון כיון דמיאון בשנים דלא בעינן ב"ד והאי דבעינן שנים לא בעינן אלא בשביל עדות ומביא ראיות הרבה לזה והוא מלשון אור זרוע הגדול ומביא ראיה מלקמן דשגרה בעלה אצל חנוני דלא היה אלא חנוני ואפ"ה מיאונה מיאון ע"ש באורך: