בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק רביעי החולץ · דף לט:
ברש"י בד"ה מאן תנא ומאי קאמר נ"ל דקשיא ליה כפל לשון של מאן תנא דמתחילה אמר מאן תנא להא דתנו רבנן כו' ואח"כ חזר ואמר מאן תנא עז"א רש"י דלישנא דמאן תנא השנוי בשניי' בגמ' היינו ר"ל כאילו אמר ומאי קאמר כלומר דמתחילה הקשה מאן תנא לה ואח"כ הקשה ומאי קאמר דלישנא דתמיהה הוא וק"ל:
שם ברש"י בד"ה אבא שאול הוא כו' משמע לשם מצות ייבום דכתיב ויבמה ר"ל דא"א לומר דהאי יבמה יבא עליה אתי לאשמעינן דמצות ייבום קודמת דזה כבר נלמד מדכתיב ויבמה ר"ל דהתורה כתבה ולקחה לו לאשה לייבמה ואם לא יחפוץ האיש כו' מדכתיב תחלה דין יבמי הייבם ואח"כ אמר אם לא יחפוץ היינו ודאי משמע דמצות ייבום עדיפא וכדלקמן בגמ' ר"פ הבא על יבמתו דף נ"ד ע"א עיין שם וממילא אתי לישנא דיבמה יבא על:
לשם מצות ייבום ורבנן דפליגי עלייהו לא דרשי המשמעות כלל ולכך איצטרוכי להו יבמה יבא עליה להשמיענו דייבום קודם וק"ל:
שם בתו' בד"ה אמר רב ואין כופין כו' והתם הוי טעמא משום דמצות חליצה קודמת כדמסיק ר"ל ולכך אין כותבין איגרת עליה אבל ודאי דאין כופין אותו לחלוץ לה אלא ישב כך עמה בלא חליצה אם ירצה ומסיק ועוד אמר התם ר"י תבע לייבם אין נזקקין לו כו' ר"ל לרש"י דסובר דכופין אותו לחלוץ כשהיא רוצה לחלוץ איך אמר התם דאין נזקקין לו דמשמע דאין נזקקין לו לכתוב עליה איגרת מרד הלא אדרבה נזקקין לה וכפינן ליה וממילא עדיפא ה"ל להשמיענו וכן משמע להדיא בתו' פרק אע"פ דף ס"ד ע"א ועיין במ"ש רש"ל בח"ש ומסקי התו' ועוד מדקאמר בדידך תלא רחמנא משמע אפילו בזמן הזה כו' ר"ל דהא עובדא דאתי קמי רב הוי בזמן הזה אחר משנה אחרונה דסברי דמצות חליצה קודמת ואפ"ה הוי אמר בדידך תלי רחמנא דתלי הכל באיש ולא באשה ואם הוא אינו רוצה לחלוץ בוודאי דלא כפינן ליה ומסקי התו' בפרק אעפ"י מכח קושיות הנזכרים דלהכי נראה לר"י דלרב בכל עניין איירי דאין כופין בשום עניין והא דהוצרך ר"ת להגיה הספרים לא מכח קושיות הנ"ל רק משום דס"ל הלכה כמשנה אחרונה ולכך צריך לאוקמי דברי רב דכי אתו לקמי' כו' במכוונין לשם מצוה דוקא דבלא"ה אין מניחין לייבם ודברי רב דאמר אין כופין מיירי גם בהכי בוודאי וא"כ למה הוצרך לומר דאין כופין הלא רשאי לייבם אותה אפילו לכתחילה ולכך מפרש ואמר דקאי אמשנה ראשונה ואמר דאין כופין לייבם ודוק נ"ל ועוד דס"ל לר"ת דכופין לחלוץ לפעמים וכמ"ש משום דהלכתא כאבא שאול וא"כ איך אמר דאין כופין לחלוץ וזה לא רצה לפרש דאין כופין לא לייבם ולא לחלוץ וממילא מתרצו כל הקושיות דאין כופין כלל ומיהו מייבם ג"כ לא כשהיא אינה רוצה כן הוא לדעת ר"י שבתו' שם ולפי דעתו של ר"ת הכתוב כאן ובתו' שלשם נאמר הכי דודאי בסתם אין כופין אפילו בנתנה אמתלא אם לא במוכה שחין ובורסקי וכיוצא ומיהו אין מניחין לייבם אם לא כשמתכוונין לשם מצוה והיכא שידעינן שאין מתכוונין לשם מצוה אז כופין לחלוץ לדעת ר"ת וזה מה שכתבתי לדעת ר"ת כתב רש"ל בח"ש ע"ש ומה שהצריכו התו' לאוקמי הא דקתני וכי אתי לקמיה דרב באותן שהיו מכוונין לשם מצוה דאל"כ לא הי' אומר להו אי צבית ליבומי ייבם והוצרך ר"ת לומר כך משום דבזמן הזה ודאי דמכוונין שלא לשם מצוה ואנן קיי"ל ודאי כמשנה אחרונה כמ"ש התו' בהדיא אח"כ דר"ת פוסק ההלכה כאבא שאול וכמשנה אחרונה וא"כ איך אמר להו אי בעית ליבומי ייבם אלא ודאי דוקא באותן שהי' יודע שמכוונין לשם מצוה ומסקו התו' ורב יודא נמי כו' באותן שבאו לפנינו לחלוץ איירי כו' דא"א לומר דאיירי באותן שמכוונין לשם מצוה כמו שכתבו בדברי רב משום דר"י התקין כך לכתוב בגיטא דחליצה ש"מ דלכל אדם הי' כותב לישנא דאמר להו אי צבית ליבומי כו' אי לפחות, לרובן הי' אומר כן וא"כ ליכא לאוקמי דוקא באותן שהיו מכוונין לשם מצוה עז"א דאיירי באותן שבאו לחלוץ כו' ודוק:
שם בתו' בא"ד ואר"ת דהלכה כאבא שאול כו' נראה פשוט דזה הוי כמו טעם למעלה אמה שכתב ר"ת דכופין לחלוץ היכא שבודאי אינן מכוונין למצוה וכן משמע באשיר"י וזה שכתב ר"ת דכופין לחלוץ היינו דוקא ביודעין שאינן מכוונין למצוה אבל בסתם אין כופין לחלוץ ולא לייבם אלא היא חשב כך זקוקה לו דאל"כ אלא אפילו בסתם כופין לחלוץ א"כ נקשה הקושיות דלעיל שהקשו התו' לרש"י דמשמע בכמה דוכתין דאין כופין לחלוץ אפילו בנתנה אמתלא ודוק:
שם בתו' בא"ד ולעיל בשמעתין דמשמע דביאה עדיפא כו' דלישנא בתרא בפירוש קאמר דבביאה כ"ע ל"פ דביאת קטן עדיפא וללישנא קמא ל"פ רק בביאת קטן וחליצת גדול דה"א דביאת קטן עדיפא א"כ ש"מ ודאי דביאת גדול עדיפא מחליצת גדול לכ"ע ודוק:
שם בתו' בד"ה לשם אישות דתיפוק ליה עלייהו שם אישות ר"ל דהקול יהי' בעולם שהוא בעלה ואישה והיינו אפשר שהיא ממשפחה גדולה ואשה חשובה שיהי' לו עליה קלא דאישות שהיא אשתו וק"ל: