בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק רביעי החולץ · דף לט.
בגמ' אמאי נינטר דילמא אתי וחליץ ה"ה דהוה מצי למימר נינטר דילמא אתי ומייבם אלא דרבותא קאמר דלדידי' דסובר חליצת גדול עדיפא א"כ פשיטא דה"ל לינטר דילמא אתי ואז אף שלא יתרצה לייבם דילמא חליץ וחליצתו עדיפא וק"ל:
שם ברש"י בד"ה ואימא ה"נ אכולא מילתא קאי כתב כן לאפוקי שלא תאמר שלא קאי רק אסיפא דלא יהא רשאי להחזירה ודיוקא דרש"י דקאי אתרוייהו הוא מהא דבתירוצא מסיים הרי הוא כאשתו לכל דבר משמע שהקשה יותר מעל עניין אחד מדלא אמר הרי היא כאשתו ולא ליכתוב לכל דבר ודוק:
שם ברש"י בד"ה אשה הקנו לו מן השמים כו' ויכול למוכרן בכל עת שירצה מתרץ בזה קושיית התו' שהקשו דמאי מרויח בכך היבם עז"א דמרויח דהיא לא תוכל לעכב על מכירתו וק"ל:
שם ברש"י בד"ה ביאת קטן וחליצת גדול כו' הכא ודאי סוגיא דשמעתין מוכחא דלאו קטן ממש הוא אבל אי הוי קטן ממש לא הוי פליגי והוו סברי כ"ע דחליצת גדול עדיפא דאע"ג דקטן הוי בר ייבום מ"מ לא הוי ביאתו או חליצתו כמו איש אחר דחזי לייבום ולחליצה אליבא דכ"ע ודייק כן דבקטן ממש כ"ע מודו דחליצת גדול עדיפא מדפריך לקמן אמ"ד דביאת קטן עדיפא מדתנן תלה בקטן עד שיגדיל ואמר טעמא דאין שומעין לו משום שיהוי מצוה ואם איתא דביאת קטן ממש עדיפא מחליצת גדול למה אין שומעין לו מטעם שיהוי מצוה למה משהינן לה הלא ביאתו עדיפא מיד אלא ודאי דחליצתו עדיפא מביאת קטן ממש אף למ"ד ביאת קטן עדיפא והי' יכול לדקדק ממתניתין דקתני תלה בקטן עד שיגדיל למה אמר עד שיגדיל ולא אמר סתם תלה בקטן אין שומעין לו אלא ודאי דאז פשיטא דאין שומעין לו דביאת קטן ממש גריעא מחליצת גדול וי"ל דמתניתין לרבותא נקט עד שיגדיל דיהא אז ביאה ממש ואפ"ה אין שומעין לו וע"ז הוצרך בגמ' לומר דטעמא דאין שומעין לו משום שיהוי מצוה א"כ קשה לבעול אותה מיד אלא ודאי דחליצת גדול עדיפא ודוק:
שם בתו' בד"ה וספק נשואה כו' לעיל בפרק ארבעה אחין גרסינן רבה גבי מאמר כו' ורבה דאמר לעיל דבלא מאמר הוא חולק בנכסים היינו משום דכל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין וממילא זיקה בלא מאמר עדיפא לעניין ירושה לדידי' וכן מבואר להדיא בפרק ארבעה אחין דף כ"ט ע"ב: שם בתו' בד"ה אע"ג דקשיא מתה לרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני כו' ולאביי אי אפשר לתרץ הכי ולומר דדוקא לאחר מיתה חולקין בנכסים אבל בחייה הויא איהו ודאי היינו משום דלדידי' דאיירי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ואז ידו עדיפא מידה וא"כ לאחר מות בעלה והיא זקוקה ליבם בוודאי אין לומר שהיא תחשב כודאי יורש ותהא ידה עדיפא מידו אלא נאמר דידו כידה משא"כ לרבא דאיירי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם דאז לא קנאן מעולם ולא היו ברשות הבעל כלל ודוק:
שם בתו' בא"ד והא דלא חשיב ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי ז"ל הרא"ש והא דלא חשיב ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי בתראי עכ"ל:
שם בתו' בד"ה אשה הקנו לו מן השמים וא"ת מה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון כו' דהא היבם יורש את אחיו וזוכה בנכסי מיתנא ולכך מה שהיא נוטלת כתובתה מנכסי הראשון בזה אינו מרויח היבם דהא הוא יורש את הנכסים ואין כאן שום ריוח רק כשנאמר שהיא נוטלת דוקא מנכסי הראשון ואי לית ליה לראשון אין היבם נותן לה כתובה אבל עכשיו שאנו אומרין דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני קשה מה מרויח בכך היבם וק"ל:
שם בתו' בד"ה דכוותה גבי אחין כו' אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה"מ למיפרך ר"ל המקשן הזה שהקשה דכוותה גבי אחין לא רצו לא לחלוץ ולא לייבם אמאי חוזרין לא הוי צריך למימר דהאחין לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ דאף אם רצו לחלוץ רק דלא רצו לייבם ה"מ למיפרך אמאי חוזרין כו' אבל מזה דגבי גדול בוודאי יהי' פירושו דלא רצו לא לייבם ולא לחלוץ לא מקשו בתו' קושיית רש"י כלל ודוק: