אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק רביעי החולץ

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק רביעי החולץ

פרק שלישי ארבעה אחין

דף לה:

בגמרא איבע"א קרא ואיבע"א סברא איבע"א קרא ר"י סבר ובן אין לו אמר רחמנא כו' עיין עליו איבע"א סברא ר"י סבר אם יבא אליהו כו' למפרע לא אמרינן איתיבי' ר"י לריש לקיש כו' כצ"ל וכן משמע מציוני התו' ורש"ל בח"ש הגיה במאי קמפלגי איבע"א סברא ואי בעית אימא קרא איבע"א סברא ר"י סבר כו' ובעיני נראה להגיה כאשר כתבתי ואז גם ציוני התו' אתיין שפיר וק"ל:

שם בגמ' ובן אין לו עיין עליו דמצי למיכתב ובן אין לו כדאמרינן בגמ' דקידושין דף ד' ע"א אן כסף כמו מאן יבמי מאן בלעם ולהכי כתב ביו"ד למידרשי' עיין עליו דאם יש לו בן בעולם פוטר רש"י לעיל בדף כ"ב ע"ב: שם בגמ' אלא לדידך כו' אמאי פסלה מן הכהונה והא דלא תקשה אמאי יהא אסור בקרובותי' י"ל דידע שפיר לומר בו דאסור משום חומרא בעלמא דאע"ג דקרובת חליצה אינה אלא מדרבנן מ"מ מאחר דנאסרה משום דמיחלפא בקרובות אשתו כדלקמן דף מ' ובקרובות אשתו אית בהו כרת בקצתן ולכך החמירו גם כאן דדמיא לחליצה אע"ג דאינה חליצה ממש אבל הא דחליצה אסורה לכהן היינו ג"כ דרבנן ולא מיתסרא אלא משום דמיחלפא בגרושה וגרושה עצמה אינה אלא בלאו ולית בה כרת ולכך אין מן הראוי להחמיר בהאי חליצה דלאו ממש חליצה וסברא זו דבכרת מחמרינן לגזור טפי מבאיסור לאו מבוארת לקמן ברש"י ר"פ האשה דף קי"ט ע"א דבדבר המותר מדינא אמרינן דבכרת עבוד הרחקה וללאו לא עבוד הרחקה ע"ש וזה דחליצה לכהן אינה אלא מדרבנן מבואר לעיל פ"ב דף כ"ד ע"א ע"ש:

שם בגמ' היינו דקתני יקיים יחזור ויבעול ויקיים כו' ר"ל דלהוציא בחליצה ודאי לא אפשר למיפטרה הואיל ומ"מ בא עליה כן נדפס בדפוסים הקטנים ברש"י ובעיני הי' נראה לומר דלהכי לא אמרינן ליה להוציאה דא"כ הי' ביאה ראשונה למפרע באיסור אשת אח הואיל וחלצה אח"כ ובזה מתורץ דלא תיקשי דליפטרה בגט וחליצה דלמה שנדפס בדפוסים קטנים ברש"י דבגט אינו יכול להוציא והואיל והביאה לא שמה ביאה ובחליצה לא אפשר למיפטר הואיל ומ"מ בא עליה א"כ יקשה דבגט וחליצה ודאי מועיל ויפטרנה כך ולמה נקט דוקא יקיים ואף שיש לדחות דגט אינו מועיל לאותה ביאה והחליצה ג"כ אינה מועלת הואיל ומ"מ בא עליה מ"מ במה שכתבתי יתיישב היטב וק"ל:

שם בתו' בד"ה החולץ ליבמתו כו' ולא שב מידיעתו הוא לשון הגמרא במסכת שבועות דף כ"ו ע"ב תני שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ופירושו אם הי' שב ולא הי' עושה אותו מעשה אילו הי' ידע השבועה מביא קרבן על שגגתו והיינו כשעשה אותו מעשה בהעלם שבועה לא שב מידיעתו ר"ל דאף אי לא נעלמה ממנו השבועה הי' עושה אותו מעשה אף שעשאה בשוגג ונעלם השבועה ממנו אינו מביא קרבן כן משמע לפרש שם ע"ש:

שם בתו' בד"ה ונמצאת מעוברת כו' ומפרש בגמ' טעמא דכיון דאינו עולה ליבום כו' נ"ל דהתו' מביאין טעמא כדי שלא תתרץ בפשיטות דדוקא לכתחילה לא תחלוץ עז"א דבגמ' מפרש טעמא דכיון דאינו עולה ליבום כו' ומאחר שתלוי בזה בודאי דאפילו בדיעבד אינו מועלת החליצה מאחר דתלוי טעמא במה שכתוב בתורה ומ"מ מתרצין התו' אח"כ תירוץ זה דאינו מוכרח לומר דהתורה כתבה למידרש דרש הא אם חפץ ייבם על ענין זה דנוכל לומר דהתורה כתבה כן לדרוש הכי בענינים אחרים היכא דאינו עולה ליבום מדינא לא מטעם גזירה כמו הכא דאינו עולה ליבום משום דילמא מיעברה וקא פגע באשת אח שיש לה בנים עיין לקמן דף מ"א ע"ב ודוק והא דלא מקשו התו' אסיפא אייבום גופא דקתני אם אין הולד של קיימא יקיים דשם הדיוק דמוכרחין לפרש המשנה דאיירי תוך ג' י"ל דא"כ לא הוה קשה רק אדרב יוחנן דלר"ל א"ש דאיהו מפרש יקיים יחזור ויבעול ויקיים וביאה ראשונה אינה מועלת והתו' באו להקשות עיקר הקושיא אר"ל דהילכתא כוותי' כדלקמן בגמ' וכמו שמבואר בכתבי בזה:

שם בתו' בא"ד ואר"י דנהי דלאו חליצה הוא מ"מ אסור כו' התירוץ הזה לא קאי לדברי ר' יוחנן בגמ' דהוא אמר בגמ' דהחולץ למעוברת הוי החליצה חליצה גמורה ואינה צריכה חליצה אחרת דאין לומר דתוך ג' החליצה גרוע וצריכה חליצה אחרת גם לר' יוחנן ובסברא שכתבו התו' ריש דף שאחר זה דא"כ מאי מקשה בגמ' ר"ל לר"י ממתניתין דה"ל למיתני אינה צריכה חליצה מן האחין הלא הכא גם לר"י צריכה חליצה מן האחין מאחר דאיירי המתניתין תוך ג' אלא ודאי דלר"י לא קאי התירוץ הזה רק לר"ל דאמר דבמעוברת צריכה חליצה אחרת א"כ גם תוך ג' צריכה חליצה ור"י לא מצי לתרוצי המתניתין דלקמן רק בתירוץ השני שכתבו התו' ולקמן דף מ"א ע"ב מקשה ממתניתין הזאת לר' יוחנן דהכא ומבואר שם ברש"י דר"י מתרצה דבדיעבד עלתה החליצה ע"ש והתו' בכאן מקשה אפשטא דמתניתין אליבא דכ"ע ומתרצין התירוץ הראשון וקאי אליבא דר"ל ותירוץ השני מתרצין אליבא דכ"ע ואין להקשות איך מצינן לומר דקאי אליבא דר"ל הלא מבואר בגמרא דלר"ל אינה אסורה לכהן רק מדרבנן בעלמא א"כ ש"מ דלא הוי חליצה מדאורייתא דא"כ הוי פסולה לכהונה מן הדין ולא משום חומרא בעלמא ובהדיא אמר בגמ' איבע"א קרא דלא הוי חלוצה לר"ל ובתו' מבואר דהוא חליצה מדאורייתא רק מדרבנן לאו חליצה הוא י"ל דהיינו בחולץ לאחת תוך ג' ולא נמצאת מעוברת אח"כ אז הוא מדאורייתא החליצה חליצה מעולה אבל אם נמצאת מעוברת נלמד מובן אין לו דלא הוי חליצה וכאן לא באו התו' לומר רק לתרץ דלא תיהוי חליצה אף בלא מעוברת משום תוך ג' עז"א דתוך ג' הוי מדאורייתא חליצה ומדרבנן צריכה חליצה אחרת היכא דאינה מעוברת באמת אבל אם נמצאת מעוברת אפילו מדאורייתא צריכה חליצה אחרת לר"ל נ"ל ודוק:

שם בתו' בד"ה צריכה חליצה כו' לאו דוקא מן האחין דה"ה דלא פקעה כו' באשיר"י מבואר יותר וז"ל והאי מן האחין לאו דוקא דה"ה נמי מצי איהו חליץ לה דחליצה קמייתא לאו כלום הוא ולא פקעה זיקתו ע"ש יותר:

שם בתו' בד"ה תיגלי מילתא למפרע כו' שא"א לידע העתידות כו' אע"ג דלאליהו כך העתידות כמו הספיקות דשתי אחיות דהוא יכול לגלות הכל מ"מ שאני הכא דצריכין לעתידות ואינה נקראת חליצה או ביאה כ"א כשנאמר תגלי מילתא למפרע כשמפלת אח"כ משא"כ בשתי אחיות דראוי לחשוב חליצה של אחת חליצה הואיל ואפשר דתתגלה עכשיו ולא נצריך לעולם לומר בה לשנא תיגלי מילתא למפרע ודוק:

שם בתו' בא"ד מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן דתגדלנו בפרק ב"ש דף קי"א ע"ב והא קטן ר"ל למעלה מתשע שנים ויום אחד דחזי לביאה רק דלא מיקרי איש לענין ייבום וחליצה ואפ"ה אמר דתגדלנו והיינו שתשהה עמו עד שיגדיל ולגרשה אינו יכול עד שיגדיל ובעוד שהיא שוהה אצלו הוא בא עליה אימתי שירצה וכמבואר בגמ' לקמן בהא דקאמר והא תגדלנו קאמר דכל ביאה וביאה דאיסורא הוא ואע"ג דביאת קטן לא שמיה ביאה וא"כ הוא אשת אח שלא במקום מצוה אלא ודאי מאחר דסוף סוף תהי' אשתו שיקיימנה בביאה גמורה לא חשיבי ביאות הראשונות בביאת אשת אח שלא במקום מצוה ה"ה הכא נמי ודוק:

שם בתו' בד"ה כ"ע לא פליגי הא דקאמר לעיל איתיבי' הכונס את יבמתו להד"ם כו' ר"ל דלפי"ז דר"י מודה בביאה דלא שמה ביאה איך קאמר לעיל איתיבי' ר"י לר"ל אין הולד של קיימא יקיים והיינו מתניתין זה דהכונס יבמתו הלא אותה הקושיא קשיא גם לדידי' דהא מודה הוא בביאה דלא שמה ביאה וק"ל וכן לאיכא דאמרי שהקשה ר"ל לר"י למה לא השיב לו ר"י דמודה בביאה עז"א להד"ם כלומר אותה הקושיא לא נאמרה מעולם דר"י לא הקשה אותה קושיא כלל וע"ז מביא ראי' דמצינו במקום אחר ג"כ הכי דאמרינן על מימרא להד"ם דלא נאמר מעולם וק"ל:

שם בתו' בד"ה כי פליגי בחליצה ובביאה מודה שלא יבא לידי איסור ר"ל דאם יהי' שמה ביאה א"כ יש לחוש דלכתחילה יבא עליה ויבא לידי איסור משא"כ בחליצה דליכא למיחש להכי וק"ל:

דף לו.

ברש"י בד"ה בשלמא תחלוץ בתוך ג' כו' דהא מדקתני שמא מעוברת צרתה כו' כלומר דאם איתא דלא הלך לזמן מרובה לא הי' צריך לומר שמא מעוברת צרתה אלא דאיכא למיחש שמא מעוברת היא עצמה וק"ל:

שם בתו' בשלמא תוך ג' כו' דהא ודאי תוך ג' מודה ר"י דאין חולצת כו' ר"ל דלכתחילה מיהא לא תחלוץ אבל ודאי דבדיעבד עלתה לה החליצה הזאת וכמו שכבר הארכתי לעיל דר"י מוכרח לתרץ כך מתניתין דלקמן ושכן כתב רש"י לקמן לפי דברי ר"י וק"ל:

דף לו:

בגמ' ואמר ר"ל לעולם לא קנה עד שיאמר כו' וירשום מבואר בב"ב דף קכ"ט ע"א דצריך לומר וירשום לבסוף דאי ל"א לשון וירשום לבסוף ה"א לראשון לשון ירושה ולשני לשון מתנה כנגד שתי מתנות והאריך שם הרשב"ם בזה ע"ש:

שם ברש"י בד"ה תנא משום ר"א אמרו כו' ר' אליעזר פליג אסיפא דמתניתין וקאי אי אין הולד של קיימא יקיים וקאמר איהו אע"ג דאין הולד של קיימא קנסינן לי' דיוציא בגט כדי שלא יחזירנה עולמית משום דנכנס לספק כו' כן הוא בספרים אחרים דפוס קטן ומ"ש כדי שלא יחזירנה עולמית נ"ל דלישנא אינו מדוקדק רק הל"ל דקנסינן לי' דיוציא בגט ולא יחזירנה עולמית דאין לומר דכשמוציא בגט אז אינו רשאי להחזירה דהא מבואר לקמן דף ל"ט ע"א דמשייבמה רשאי לגרשה ולהחזירה לכך נ"ל פשוט דהוה לישנא דאינו מדוקדק וק"ל. שם בתו' בד"ה חיזוק לדבריהם כו' משום דלא איצטריך דאפילו בדאורייתא לא הוה שייך למיקנסיה חומש אם לא שאמרה תורה ולכך לא הי' לקנוס בשל דרבנן תו' בב"מ דף נ"ה ע"ב ע"ש:

שם בתו' בד"ה ולא קתני כו' בפרק ארוסה גבי מעוברת חבירו כו' יכול הוא להפרישה ולהחזירה כו' ר"ל ולכך שותות אם קינא לה דראוייה לאישות קרינא בי' ומבואר שם ר"פ ארוסה דף כ"ד ע"א: שם בתו' בא"ד במעוברת חבירו ומניקת חבירו לא החמירו והיינו משום דטעמא דתוך ג' הוי משום הבחנה לידע בן מי הוא החמירו אבל במעוברת ומניקת חבירו דלא הוי טעמא כ"א חששא בעלמא כדלקמן דף מ"ב ע"א וע"ב לא רצו להחמיר כ"כ וק"ל:

שם בתו' בד"ה הא לא שהה כו' אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו ר"ל וכאן לא הוי ערוה דאף אם לא היה ולד ונשאת לשוק בלא חליצה לא הוי אלא לאו דלא תהי' אשת המת חוצה ועוד דכאן סתמא קאמר דאי לא שהה ספיקא לכל מילי אף לעניינים אחרים דלא הוי ערוה והיינו כגון לעניין אבילות ופדיון בכור וכיוצא וק"ל:

שם בתו' בד"ה מת בתוך שלשים כו' דאל"ה מניין הי' להם חילוק זה דבשלמא כשגרסינן הכא מת ביום שלשים ומסתמא איירי הכא בפיהק ומת כדמשמע לישנא ומת גם מדנקט מת ביום ל' ש"מ דדוקא בפיהק ומת איירי א"כ נדקדק הכי מדסיים הכא דאשת כהן אינה חולצת מטעם כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן א"כ ש"מ דרבנן סברי דביום ל' לא חשבינן ליה כמת דדוקא בתוך ל' לד"ה מת הוא אבל כשנגרוס בתוך שלשים א"א לומר דאיירי בפיהק ומת דא"כ גם אשת כהן חולצת דהא לד"ה מת הוא ולכך בוודאי יקשה מנ"ל לבה"ג לחלק בין יום ל' לתוך ל' ומסיק דיש מקיים גירסא זאת דביום ל' אפילו בנפל מן הגג ומחלקו בין תוך ל' ליום שלשים דלא סמכי ארבנן רק ביום ל' דאיכא סברא טובה דהוי ולד מעליא מאחר שחי עד יום ל' וראיתי בגמ' של מהר"ר שכנא שהגיה דוקא סמכי ארובא ושפיר הגיה דאם אנו סומכין ארבנן בתוך ל' אינה חולצת אלא ודאי דלא סמכינן ארבנן רק ביום ל' דאיכא נמי רובא דמיסייע דרובן מתקיימין כשחיין עד יום ל' ודוק ומסיק ושמא לעניין אבילות כו' ר"ל מאחר דאנן משמעינן הכא דמקילין ביום ל' יותר מבתוך ל' וחשבינן לי' בולד מעליא א"כ נוכל לומר דגם לעניין אבילות חשיב בר קיימא ודו"ק:

דף לז.

בגמ' א"ל שריתוה יהא רעוא דתישרו אף תרתי ר"ל אתם מתירין דבר זה שהוא דבר זר בעיני העם יהי רצון שתהיו מתירין גם איסור חלב שהיא בכרת כלומר שאתם מקילין בדבר זה הרבה וכן משמע ברש"י דשבת דף קל"ו ע"ב: שם בגמ' ערוקיה מיסתייה באשיר"י מבואר דהיינו דוקא כשברח למקום שא"א לחזור עד סוף ג' חדשים וע"ש מה שכתב על רש"י בעניין זה:

שם בגמ' וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימי' מבואר ברש"י דאילו הוכר עוברה לסוף ג' חדשים לא הוה מספקא לן דודאי הוי דיינינן ליה לולד של הראשון וא"כ מאחר דאינו ניכר עוברה בעודה תחת בעלה לג' חדשים ממיתת בעלה הראשון איתרע ליה רובא דלתשעה ילדן ודו"ק:

שם בתו' בד"ה רוב היולדות לתשעה כו' וא"ת מה מועיל המתנה כו' ר"ל ודאי אי הוה אמרינן כל היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה לא הי' קשיא כלל דאין כאן ספק דאם היתה מתעברת מבעלה ראשון הי' עובר ניכר ב' ג' ימים אחר נישואין אבל עכשיו דאמר רוב היולדות לתשעה כו' אבל איכא דאין עוברה ניכר לשליש ימיה א"כ מה מועיל כו' ואע"ג דאי הוה אמרינן דכל היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה הוה קשה למה תמתין ג' חדשים תנשא אחר ב' חדשים ואם היתה מעוברת מבעלה הראשון הי' עוברה ניכר לג' חדשים ממיתת בעלה ולכך ודאי הוי של שני י"ל דמ"מ קושיא זו דמ"מ מה מועיל כו' בודאי לא הי' קשה ודוק:

שם בתו' בא"ד וא"ל כיון דהמתינה ג' חדשים שריא לינשא ולא חיישינן שמא תלד משני לסוף ו' חדשים כו' ר"ל דנאמר עתה בשעה שתנשא דמסתמא אם היא מעוברת מבעלה הראשון יהי' עוברה ניכר לשליש ימי' דהיינו ב' ג' ימים אחר הנישואין דסמכינן ארובא ואם אינה מעוברת מבעלה הראשון א"כ בוודאי לא יבא לידי ספק דמסתמא תלד מן השני לסוף תשעה חדשים ולא יהי' שום ספק דליכא למיחש עכשיו בשעת נישואין דילמא תלד משני לסוף ו' חדשים וב' ימים ויהי' ספק דאנן סמכינן ארובא ולא ניחוש עכשיו דתלד לסוף ו' חדשים וב' ימים דודאי אם באמת תלד לסוף ו' חדשים וב' ימים איכא לספוקי רק דעכשיו אין אנו חוששין לזה ולכך תינשא לכתחילה וה"ה דהוה מצי למימר דסמכינן ארובא דעוברה ניכר לשליש ימי' ולכך שריא לינשא דאם תהי' מעוברת מבעלה הראשון יהי' עוברה ניכר מיד אחר הנישואין אך דמ"מ הי' קשה דילמא באמת לא תהי' מעוברת מבעלה הראשון ותלד אח"כ לסוף ו' חדשים וב' ימים ויהי' או ספק דרובא לתשעה ילדו ואיתרע ליה רובא מדלא הוי ניכר עוברה לשליש ימיה ולכך הוצרכו לומר דעכשיו ליכא למיחש להכי דמסתמא אם אינה מעוברת מבעלה הראשון אז ודאי לא תלד משני עד סוף ט' חדשים ולכך שריא לינשא אבל ודאי אם יארע כך שתלד לסוף ו' חדשים וב' ימים יהי' הולד ספק וכמו שמבואר בשמעתתא ודוק:

ומסיק דא"א לומר כן דא"כ אפילו תוך ג' תינשא דסמכינן ארובא ונאמר דאם תהי' מעוברת מן הראשון בוודאי יהא עוברה ניכר לשליש ימיה ולא יהא שום ספק דליכא למיחש שלא יהא ניכר דסמכינן ארובא וכמ"ש כבר וליכא למיחש שמא באמת לא תהי' מעוברת מבעלה הראשון ותלד לשני לסוף ו' חדשים או לז' חדשים הלא לזה ג"כ ליכא למיחש בשעת נישואין דהא סמכינן ארובא דלתשעה ילדן ומסיק דאין צריך להמתין אלא חודש אחד ואז לא יהא שום ספק בשעת הנישואין מאחר דנאמר סברא זו דסמכינן ארובא דאם תלד לסוף תשעה ממיתת ראשון בוודאי נאמר דבאמת תהי' היא מעוברת מבעלה ראשון ויהי' עוברה ניכר לשליש ימי' ואז ליכא לספוקי דהיא מז' לאחרון ועוברה ניכר לשליש ימי' של ז' דאזלינן בתר רוב נשים דלתשעה ילדן מאחר דלית כאן שום דבר שיגרע לרובא ויותר נראה לי דאם עוברה ניכר לית כאן חשש כלל דהיולדת לז' אין עוברה ניכר לשליש ימי' ודוקא היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה אך דמלישנא דתו' בתירוצא משמע דגם היולדת לז' עוברה ניכר לשליש ימי' וכן כתב רא"ם בפרשת וישב וכבר כתב הג"א עליו מ"ש ע"ש וליכא למיחש דילמא תלד לסוף ט' ממיתת בעלה הראשון ולא תהי' מעוברת מן בעלה הראשון ולכך לא יהי' עוברה ניכר לג' חדשים ממיתתו ותהי' מעוברת מבעלה שני ותלד לסוף ז' דהא סמכינן ארובא דלתשעה ילדן וליכא למיחש עכשיו בשעת נישואין דילמא תלד משני לסוף ז' דודאי אם יארע כך שתלד לסוף ז' יהי' הולד ספק אבל עכשיו בשעת נישואין ליכא למיחש להכי באם נאמר דסמכינן ארובא אלא ע"כ כל מקום שיכול לבא לידי ספק החמירו חכמים ר"ל מאחר שאפשר לבא כאן לידי ספק דילמא באמת אינה מעוברת מבעלה הראשון ותלד משני לסוף ז' ויהי' הולד ספק לא הניחו חכמים שתנשא א"כ גם בהמתנת ג' חדשים לא תנשא דילמא באמת אינה מעוברת מבעלה הראשון ותלד לסוף ו' חדשים וב' ימים דאז איכא לספוקי מאחר דרובא לתשעה ילדן דילמא ניזול בתר רובא או נאמר דאיתרע ליה רובא מאחר דלא הי' ניכר לשליש ימי' ודוק הארכתי בזה לבאר כל הצדדים מאחר שראיתי רבים שוגים בזה:

שם בתו' בא"ד וי"ל דכ"כ לא הוי משתהה הכרת העובר כו' ר"ל מאחר דהמתינה ג' חדשים א"כ בוודאי ליכא לספוקי דאם תהי' מעוברת מן הראשון בוודאי יהא עוברה ניכר קודם שליש ימיה מן השני דהיינו לפחות לפני ה' חדשים ואם לא יהי' ניכר עד לאחר ה' חדשים בוודאי הוא מן השני דלא הי' משתהה כל כך הכרת העובר כו' ועיין במה שכתב רש"ל בח"ש בזה שדבריו נכונים ע"ש:

שם בתו' בד"ה וזו הואיל ולא הוכר כו' ולקמן הוא דאמר לה גבי האשה כו' ר"ל לקמן דף קי"ט ע"א והיינו משום דהלך הבעל עם הצרה ונשתהה שם כמה שנים ואפשר דילדה קודם מיתתו ג"כ ולכך אמר שם דניסמוך ארוב נשים דמתעברות ויולדות אבל כאן שנצריך לומר דאף שלא ילדה לו כל ימי חייו היא מעוברת אחר מיתתו ממנו דנלך אחר רוב נשים דמתעברות דהא הוא יצאה מן הרוב שלא ילדה לו כמה שנים מבעוד היותה עם בעלה בחייו וק"ל:

דף לז:

בגמ' אמר אביי מנא אמינא לה דכל ספיקא כו' אע"ג דכבר אמר טעמא דאביי דהוצרך לפרש כך כדי שלא יקשה לך הלכתא אהלכתא מ"מ בא לדייק ולומר דילמא הלכה כר"א כמו שפסק רב ואז לא הי' קשה הלכתא אהלכתא נפרש דברי ר"א כן יעקב כמו שפירש רבא ולא יהי' הספק כוודאי וק"ל:

שם בגמ' ורבא אמר לך זו מה היא נ"ל דהוא מפרש דזימה נוטריקון זו מה היא ובא לומר מאחר דזימה היינו ספק א"כ גם לשון ממזירי' שאמר ר"א בן יעקב היינו ספק ממזרים וק"ל:

שם בגמ' לימא ר' אבא דאמר כרבנן ור"י דאמר כאדמון ר"ל דרב אבא דאמר קם דינא ולא מוציאין ממון מספק אע"ג דיש לו טענה טובה דממ"נ אית ליה גבי' דאמר כרבנן דאמרי ג"כ דלא יכול להוציא את דרכו ממנו מספק אע"ג דיש לו טענה טובה דממ"נ אית ליה גבי' ור"י דאמר דהדר דינו ומוציא ממון מספק יסבור כאדמון דאמר דצריך ליתן לו דרך אע"ג דלא הוי אלא ספק הואיל דממ"נ אית ליה גבי' ומסיק אמר לך רב אבא כו' וק"ל:

דף לח:

בתו' בד"ה דאי ס"ד ודאי נישואין כו' מכמה משניות דתנן פרק י"נ כו' אע"ג דעדיפא ליה לאקשויי ממשנה דתנן בסדר נשים שעומד בו ולא מפרק י"נ דהוי סדר נזיקין י"ל דהתו' מקשו דלא מקשה שפיר דשאני התם דהאשה מכרה הנכסים בעודה קיימת תחת הבעל ולכך אין מעשיה כלום דבעודה קיימת אין לה שום רשות תחת הבעל אבל אם מתה דילמא באמת יורשי' יורשין חצי הנכסים ודוק עז"א דעדיפא הוי מצי לאקשויי מפרק י"נ כו' דאיירי בירושת הבעל ממש וק"ל:

שם בתו' בד"ה הויא ליה איהי ודאי שהגוף שלה ראיתי בספרים אחרים רק שנדפס שם ז"ל וצריך לומר דספק אינה נשואה דהספק הוא דאפילו ארוסה לא הויא ודאי דאי הויא ודאי ארוסה אמאי תמכור לכתחילה לב"ה אלא ודאי ספק נשואה הוא לספק דאפילו ארוסה לא הויא עכ"ל כל זה קאי אהא דאמר דזיקת נשואה עושה ספק נשואה וק"ל:

שם בתו' בד"ה ב"ש אומרים כו' ועוד דבארוסה ושומרת יבם יש לחושבה כעוברת על דת כו' כצ"ל ור"ל אבל הכא ליכא לחושבה כעוברת על דת דהיתה יכולה ליבדק וק"ל:

שם בתו' בד"ה ואביי לותביה מהא וא"ת אדרבה תיקשי ליה כו' ור"ל אדמקשה בגמ' דאביי ה"ל לאקשויי לרבה ממתניתין דסוטה אדרבה ה"ל לאקשויי לאביי בעצמו מלבד רבה דלעיל דהוי נגד מתניתין דלעיל דנפל הבית עליו כו' דאמרי בעצמו יחלוקו וכאן אמרו דנוטלת הכתובה כולה ומתרצי התו' דלא הוי קשה אמתניתין משום דשאני הכא דהיא טוענת בריא כו' ואי"ל א"כ מאי מקשה בגמ' לרבה הלא גם רבה יכול לתרצה כן ומש"ה לא הי' מקשה אביי לרבה מזה י"ל דרבה סבר דספק וודאי נוטל הודאי הכל ואין הספק נוטל כלום דוודאי אין לומר מכח דיטעון הספק טענת ודאי דיהא נוטל הכל מחמת דלכל הפחות ה"ל להודאי יורש ליטול החצי משא"כ לאביי דסובר לב"ש דהספק הוי כוודאי אף כשטוען ספק א"כ שפיר יש לומר כשטוען הספק ברי דיש לו ליטול את הכל ודוק ובסברא זו מיושב ג"כ הגמרא דדייק שפיר ממתניתין דסוטה לדרבה אע"ג דיש לדחות דשאני כתיבת אשה משום חינא דהיינו משום דלסברת רבה דודאי עדיף כ"כ מספק אין לנו ליפותה כ"כ משום סברת חינא אך בלא"ה לא קשיא די"ל דרבה לא ס"ל כלל סברא זאת משום חינא וק"ל:

דף לט.

בגמ' אמאי נינטר דילמא אתי וחליץ ה"ה דהוה מצי למימר נינטר דילמא אתי ומייבם אלא דרבותא קאמר דלדידי' דסובר חליצת גדול עדיפא א"כ פשיטא דה"ל לינטר דילמא אתי ואז אף שלא יתרצה לייבם דילמא חליץ וחליצתו עדיפא וק"ל:

שם ברש"י בד"ה ואימא ה"נ אכולא מילתא קאי כתב כן לאפוקי שלא תאמר שלא קאי רק אסיפא דלא יהא רשאי להחזירה ודיוקא דרש"י דקאי אתרוייהו הוא מהא דבתירוצא מסיים הרי הוא כאשתו לכל דבר משמע שהקשה יותר מעל עניין אחד מדלא אמר הרי היא כאשתו ולא ליכתוב לכל דבר ודוק:

שם ברש"י בד"ה אשה הקנו לו מן השמים כו' ויכול למוכרן בכל עת שירצה מתרץ בזה קושיית התו' שהקשו דמאי מרויח בכך היבם עז"א דמרויח דהיא לא תוכל לעכב על מכירתו וק"ל:

שם ברש"י בד"ה ביאת קטן וחליצת גדול כו' הכא ודאי סוגיא דשמעתין מוכחא דלאו קטן ממש הוא אבל אי הוי קטן ממש לא הוי פליגי והוו סברי כ"ע דחליצת גדול עדיפא דאע"ג דקטן הוי בר ייבום מ"מ לא הוי ביאתו או חליצתו כמו איש אחר דחזי לייבום ולחליצה אליבא דכ"ע ודייק כן דבקטן ממש כ"ע מודו דחליצת גדול עדיפא מדפריך לקמן אמ"ד דביאת קטן עדיפא מדתנן תלה בקטן עד שיגדיל ואמר טעמא דאין שומעין לו משום שיהוי מצוה ואם איתא דביאת קטן ממש עדיפא מחליצת גדול למה אין שומעין לו מטעם שיהוי מצוה למה משהינן לה הלא ביאתו עדיפא מיד אלא ודאי דחליצתו עדיפא מביאת קטן ממש אף למ"ד ביאת קטן עדיפא והי' יכול לדקדק ממתניתין דקתני תלה בקטן עד שיגדיל למה אמר עד שיגדיל ולא אמר סתם תלה בקטן אין שומעין לו אלא ודאי דאז פשיטא דאין שומעין לו דביאת קטן ממש גריעא מחליצת גדול וי"ל דמתניתין לרבותא נקט עד שיגדיל דיהא אז ביאה ממש ואפ"ה אין שומעין לו וע"ז הוצרך בגמ' לומר דטעמא דאין שומעין לו משום שיהוי מצוה א"כ קשה לבעול אותה מיד אלא ודאי דחליצת גדול עדיפא ודוק:

שם בתו' בד"ה וספק נשואה כו' לעיל בפרק ארבעה אחין גרסינן רבה גבי מאמר כו' ורבה דאמר לעיל דבלא מאמר הוא חולק בנכסים היינו משום דכל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין וממילא זיקה בלא מאמר עדיפא לעניין ירושה לדידי' וכן מבואר להדיא בפרק ארבעה אחין דף כ"ט ע"ב: שם בתו' בד"ה אע"ג דקשיא מתה לרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני כו' ולאביי אי אפשר לתרץ הכי ולומר דדוקא לאחר מיתה חולקין בנכסים אבל בחייה הויא איהו ודאי היינו משום דלדידי' דאיירי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ואז ידו עדיפא מידה וא"כ לאחר מות בעלה והיא זקוקה ליבם בוודאי אין לומר שהיא תחשב כודאי יורש ותהא ידה עדיפא מידו אלא נאמר דידו כידה משא"כ לרבא דאיירי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם דאז לא קנאן מעולם ולא היו ברשות הבעל כלל ודוק:

שם בתו' בא"ד והא דלא חשיב ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי ז"ל הרא"ש והא דלא חשיב ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי בתראי עכ"ל:

שם בתו' בד"ה אשה הקנו לו מן השמים וא"ת מה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון כו' דהא היבם יורש את אחיו וזוכה בנכסי מיתנא ולכך מה שהיא נוטלת כתובתה מנכסי הראשון בזה אינו מרויח היבם דהא הוא יורש את הנכסים ואין כאן שום ריוח רק כשנאמר שהיא נוטלת דוקא מנכסי הראשון ואי לית ליה לראשון אין היבם נותן לה כתובה אבל עכשיו שאנו אומרין דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני קשה מה מרויח בכך היבם וק"ל:

שם בתו' בד"ה דכוותה גבי אחין כו' אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה"מ למיפרך ר"ל המקשן הזה שהקשה דכוותה גבי אחין לא רצו לא לחלוץ ולא לייבם אמאי חוזרין לא הוי צריך למימר דהאחין לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ דאף אם רצו לחלוץ רק דלא רצו לייבם ה"מ למיפרך אמאי חוזרין כו' אבל מזה דגבי גדול בוודאי יהי' פירושו דלא רצו לא לייבם ולא לחלוץ לא מקשו בתו' קושיית רש"י כלל ודוק:

דף לט:

ברש"י בד"ה מאן תנא ומאי קאמר נ"ל דקשיא ליה כפל לשון של מאן תנא דמתחילה אמר מאן תנא להא דתנו רבנן כו' ואח"כ חזר ואמר מאן תנא עז"א רש"י דלישנא דמאן תנא השנוי בשניי' בגמ' היינו ר"ל כאילו אמר ומאי קאמר כלומר דמתחילה הקשה מאן תנא לה ואח"כ הקשה ומאי קאמר דלישנא דתמיהה הוא וק"ל:

שם ברש"י בד"ה אבא שאול הוא כו' משמע לשם מצות ייבום דכתיב ויבמה ר"ל דא"א לומר דהאי יבמה יבא עליה אתי לאשמעינן דמצות ייבום קודמת דזה כבר נלמד מדכתיב ויבמה ר"ל דהתורה כתבה ולקחה לו לאשה לייבמה ואם לא יחפוץ האיש כו' מדכתיב תחלה דין יבמי הייבם ואח"כ אמר אם לא יחפוץ היינו ודאי משמע דמצות ייבום עדיפא וכדלקמן בגמ' ר"פ הבא על יבמתו דף נ"ד ע"א עיין שם וממילא אתי לישנא דיבמה יבא על:

לשם מצות ייבום ורבנן דפליגי עלייהו לא דרשי המשמעות כלל ולכך איצטרוכי להו יבמה יבא עליה להשמיענו דייבום קודם וק"ל:

שם בתו' בד"ה אמר רב ואין כופין כו' והתם הוי טעמא משום דמצות חליצה קודמת כדמסיק ר"ל ולכך אין כותבין איגרת עליה אבל ודאי דאין כופין אותו לחלוץ לה אלא ישב כך עמה בלא חליצה אם ירצה ומסיק ועוד אמר התם ר"י תבע לייבם אין נזקקין לו כו' ר"ל לרש"י דסובר דכופין אותו לחלוץ כשהיא רוצה לחלוץ איך אמר התם דאין נזקקין לו דמשמע דאין נזקקין לו לכתוב עליה איגרת מרד הלא אדרבה נזקקין לה וכפינן ליה וממילא עדיפא ה"ל להשמיענו וכן משמע להדיא בתו' פרק אע"פ דף ס"ד ע"א ועיין במ"ש רש"ל בח"ש ומסקי התו' ועוד מדקאמר בדידך תלא רחמנא משמע אפילו בזמן הזה כו' ר"ל דהא עובדא דאתי קמי רב הוי בזמן הזה אחר משנה אחרונה דסברי דמצות חליצה קודמת ואפ"ה הוי אמר בדידך תלי רחמנא דתלי הכל באיש ולא באשה ואם הוא אינו רוצה לחלוץ בוודאי דלא כפינן ליה ומסקי התו' בפרק אעפ"י מכח קושיות הנזכרים דלהכי נראה לר"י דלרב בכל עניין איירי דאין כופין בשום עניין והא דהוצרך ר"ת להגיה הספרים לא מכח קושיות הנ"ל רק משום דס"ל הלכה כמשנה אחרונה ולכך צריך לאוקמי דברי רב דכי אתו לקמי' כו' במכוונין לשם מצוה דוקא דבלא"ה אין מניחין לייבם ודברי רב דאמר אין כופין מיירי גם בהכי בוודאי וא"כ למה הוצרך לומר דאין כופין הלא רשאי לייבם אותה אפילו לכתחילה ולכך מפרש ואמר דקאי אמשנה ראשונה ואמר דאין כופין לייבם ודוק נ"ל ועוד דס"ל לר"ת דכופין לחלוץ לפעמים וכמ"ש משום דהלכתא כאבא שאול וא"כ איך אמר דאין כופין לחלוץ וזה לא רצה לפרש דאין כופין לא לייבם ולא לחלוץ וממילא מתרצו כל הקושיות דאין כופין כלל ומיהו מייבם ג"כ לא כשהיא אינה רוצה כן הוא לדעת ר"י שבתו' שם ולפי דעתו של ר"ת הכתוב כאן ובתו' שלשם נאמר הכי דודאי בסתם אין כופין אפילו בנתנה אמתלא אם לא במוכה שחין ובורסקי וכיוצא ומיהו אין מניחין לייבם אם לא כשמתכוונין לשם מצוה והיכא שידעינן שאין מתכוונין לשם מצוה אז כופין לחלוץ לדעת ר"ת וזה מה שכתבתי לדעת ר"ת כתב רש"ל בח"ש ע"ש ומה שהצריכו התו' לאוקמי הא דקתני וכי אתי לקמיה דרב באותן שהיו מכוונין לשם מצוה דאל"כ לא הי' אומר להו אי צבית ליבומי ייבם והוצרך ר"ת לומר כך משום דבזמן הזה ודאי דמכוונין שלא לשם מצוה ואנן קיי"ל ודאי כמשנה אחרונה כמ"ש התו' בהדיא אח"כ דר"ת פוסק ההלכה כאבא שאול וכמשנה אחרונה וא"כ איך אמר להו אי בעית ליבומי ייבם אלא ודאי דוקא באותן שהי' יודע שמכוונין לשם מצוה ומסקו התו' ורב יודא נמי כו' באותן שבאו לפנינו לחלוץ איירי כו' דא"א לומר דאיירי באותן שמכוונין לשם מצוה כמו שכתבו בדברי רב משום דר"י התקין כך לכתוב בגיטא דחליצה ש"מ דלכל אדם הי' כותב לישנא דאמר להו אי צבית ליבומי כו' אי לפחות, לרובן הי' אומר כן וא"כ ליכא לאוקמי דוקא באותן שהיו מכוונין לשם מצוה עז"א דאיירי באותן שבאו לחלוץ כו' ודוק:

שם בתו' בא"ד ואר"ת דהלכה כאבא שאול כו' נראה פשוט דזה הוי כמו טעם למעלה אמה שכתב ר"ת דכופין לחלוץ היכא שבודאי אינן מכוונין למצוה וכן משמע באשיר"י וזה שכתב ר"ת דכופין לחלוץ היינו דוקא ביודעין שאינן מכוונין למצוה אבל בסתם אין כופין לחלוץ ולא לייבם אלא היא חשב כך זקוקה לו דאל"כ אלא אפילו בסתם כופין לחלוץ א"כ נקשה הקושיות דלעיל שהקשו התו' לרש"י דמשמע בכמה דוכתין דאין כופין לחלוץ אפילו בנתנה אמתלא ודוק:

שם בתו' בא"ד ולעיל בשמעתין דמשמע דביאה עדיפא כו' דלישנא בתרא בפירוש קאמר דבביאה כ"ע ל"פ דביאת קטן עדיפא וללישנא קמא ל"פ רק בביאת קטן וחליצת גדול דה"א דביאת קטן עדיפא א"כ ש"מ ודאי דביאת גדול עדיפא מחליצת גדול לכ"ע ודוק:

שם בתו' בד"ה לשם אישות דתיפוק ליה עלייהו שם אישות ר"ל דהקול יהי' בעולם שהוא בעלה ואישה והיינו אפשר שהיא ממשפחה גדולה ואשה חשובה שיהי' לו עליה קלא דאישות שהיא אשתו וק"ל:

דף מ.

בגמ' מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים דא"א לומר דר"ל אשר כופר בהם דהכהנים המקריבין יאכלו דא"כ הל"ל ואכלו אותן כהנים המקריבין אותו כמו שנאמר במקום אחר אלא ודאי דר"ל ואכלו אותן בענין שתהא להם כפרה של מה מזה והיינו דהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין וק"ל:

שם בגמ' אלא חלוט מצה הוא דקאמרינן למאי הילכתא יש מקשין לפי מה שכתבו התו' דהאי לעכב היינו דלכתחילה בעינן מצה ממלייתא ולא חלוט מאי מקשה המקשן הזה דילמא משמיענו דמצה היא בדיעבד ועולה לו לשם קרבן ונ"ל דהמקשן לא מקשה רק אלישנא דמתרץ ואמר לעולם אימא לך מצה היא ולשון זה ודאי משמע דהוי מצה כמו דעלמא וכמו שבאמת הקשה המקשן מתחילה אי מצה היא הא מצה היא וא"כ מקשה עתה למאי הלכתא קרויה מצה שתהא לכתחילה כשאר מצות ודוק:

שם בגמ' מאי בכור אין לו בחיי אב אף האי נמי אין לו בחיי אב ר"ל אם מת אחיו בחיי אב אין להיבם כלום בנכסי המת ומסיק מאחר דהוקש לבכור יהא ממש כבכור ונאמר מה בכור נוטל פי שנים לאחר מיתת אב האי נמי נוטל פי שנים לאחר מיתת אב ור"ל אף אם הי' היבום בחיי האב ונוטל האב הנכסים ומ"מ נאמר דאחר מיתת אב יודה ר' יודא דנוטל פי שנים בנכסי אביו בכלל משום דיטול חלקו וחלק של אחיו המת שהוא עומד במקומו מדכתיב יקום על שם המת ומתרץ יקום על שם אחיו כתיב כו' ור"ל דכיון דבשעה שקם על שם אחיו לא שקיל תו לא שקיל ואפילו מה שיורש אביו מת המת הזה בעל היבמה ג"כ לא שקיל היבם הזה אחר מות אביו דאי שקיל ליה השתא לא מנכסי אחיו קא שקיל אלא מנכסי אביו דהא ירתינהו כנ"ל בפשיטות לפרש הגמ' כפי פירש"י בשמעתין ורש"ל בח"ש העתיק לשון המרדכי דר"פ יש נוחלין בענין זה והדברים ההם הם קשי ההבנה בעיני ונראה בעיני שצריכין להגיה שם ואין זה מענייני כאן:

שם ברש"י בד"ה שזכה בנכסי אחיו ואפילו גירשה למחר נראה דקשיא ליה למה אמר לישנא דזכה בנכסי אחיו הל"ל הכונס יבמתו הנכסים שלו כמו שאמר גבי חליצה אם יש שם אב נכסים של אב וכן א"ר יודא בשניהם נכסים של אב אלא ודאי דבא לנו לומר דהוא בא לנו לומר דהוא זכה בנכסים ויש לו בהו זכיה גמורה ואפילו אם גירשה כבר זכה בהם ביבומין וק"ל:

שם בתו' בד"ה רצה כהן אחר אוכלה כו' א"נ הכא מריבוי ילפינן דכהן המקריב כו' ר"ל לתירוץ הראשון לא נצטרך לומר דריבוי דרבא יליף לנו פירושו של קרא דלכל בני אהרן תהי' כו' דהיינו של אותו משמר כו' דאף בלא ריבוי אפשר לפרש אותו קרא כך דלא מפקי ממשמעותו ומ"מ צריכין הכא קרא להשמיענו אותו פירוש והתו' לא הוצרכו לומר דהייתורא דקרא משמיענו כך מאחר דאינו נגד משמעותו דקרא מש"כ בתירוץ השני דאפקי ממשמעותו ודריש דכהן המקריב יהא מחוייב לאכול ממנו עכ"פ וזה לא מצינו בקרא דלכל בני אהרן תהי' איש כאחיו דמשמע ודאי שהן ממש שוין וק"ל:

שם בתו' בד"ה אכילה גסה כו' וי"ל דתרי אכילה גסה הוו והא דלא מתרץ בגמרא דמשמיענו דיאכל אותו באכילה חשובה ולא באכילה גסה אף שאינו גסה ממש ומקרי אכילה בדיעבד מ"מ לכתחילה לא יאכל אותו באכילה גסה כלל וכמו שמשמיענו בחלוט לפי האמת בענין זה לפי פירוש התו' דיוצאין בדיעבד בחלוט ואינו מופסל בכך י"ל דמאחר דבאותו אכילה גסה שאינו ממש אכילה גסה מבואר בהדיא דיוצאין בו ולא משמיענו כלל שלא יהא נקרא אכילה ואדרבא מצינו דהתם פריך ולמה קראו רשע מאחר דמצוה קעביד ודריש ליה לקרא בענין אחר משום קושיא זו ולכך לא רצה לדרוש דממעט אכילה גסה כזו דשפיר נקרא אכילה וק"ל:

דף מ:

בגמ' והיא אסורה באביו ובאבי אביו ובאבי אמו ובבנו כו' צריכין למחוק תיבת ובאבי אמו גם רש"ל מוחקו וכ"כ התו' בד"ה גזרו שניות כו' בהדיא דלא תני במתניתין אבי אמו ובן בתו ע"ש:

שם בגמ' אמימר מוקי לה משום חולץ וקסבר כו' אבל א"א לאוקמי בבר בר דסבא כדלעיל דא"כ הויא ליה אשת אחי אביו דהוא דאורייתא ור' חייא תני ליה בארבע דמן הסופרים משא"כ לעיל דקאי אמאי דקתני במתניתין לאיסורא וק"ל:

שם ברש"י בד"ה ובאבי אביו משום כלת בנו כו' ואפ"ה גזרוה רבנן כו' ז"ל רש"ל בח"ש לא אבין פירוש זה דסוף סוף איסורא משום מיתנא כמו שמסיק עכ"ל ואני אומר דלק"מ דודאי אמת דאסורא משום מיתנא מ"מ ס"ל לרש"י כפי המסקנא דגזרו שניות בחליצה דכל א שורין דמתניתין הוא משום החולץ ולא משום מיתנא ומש"ה פירש אח"כ בבנו ובבן בנו משום אשת אביו ואשת אבי אביו כו' ואם נאמר דמיתסרא משום מיתנא הל"ל משום אשת אחי אביו ואשת אחי אבי אביו וכמבואר בגמ' אלא ודאי דרש"י מפרש המשנה כפי המסקנא דגמ' דגזרו שניות בחליצה ואז ודאי ניחא לן לפרש האיסורים משום החולץ כל היכא דאפשר לפרש לן כן דכן משמעות לישנא דמתניתין וק"ל:

שם ברש"י בד"ה ארבעה מן התורה כלומר דלגבי אשתו הויין דאורייתא נ"ל דקשיא ליה היאך אמר דהן מד"ת הלא עריות דחליצה אינן אלא דרבנן וכמבואר לעיל בגמ' עז"א דלגבי אשתו כו' ר"ל מצד דהיא קרוייה אשה ממש והיינו שהיא אסורה מדאורייתא וכמו שמפרש ואזיל רש"י להדיא ודוק:

שם ובן אחיו של חולץ שהי' המת אחי אביו אע"ג דהיינו איסורא דבנו של חולץ דהמת אחיו של אביו כמ"ש רש"י עצמו י"ל דלענין קרובי החולץ מחשב לשנים דזה הוא בנו וזה הוא בן אחיו ור' חייא קאמר דארבע קרובי החולץ אסורי מדאורייתא וק"ל:

שם ברש"י בד"ה ובן בנו קס"ד משום חולץ כו' בכאן הוצרך לומר דהאיסור משום החולץ דא"א לומר משום מיתנא והויא ליה אשת אחי אבי אביו דהא אמימר מכשר בזה וק"ל:

שם ברש"י בד"ה ותיסברא כו' וכי חליצה גופא דאורייתא הוא דכי אמרינן כו' ר"ל וכי אחותו של חליצה גופא דאורייתא אסירא לשנאמר בזה דכי אמרינן צרה כחליצה כו' מילת דרבנן דכתוב ברש"י אחר מילת דאורייתא הוא טעות וצריך למוחקו גם רש"ל בח"ש מחק אותו אף שיש ליישבו קצת בדוחק:

שם בתו' בד"ה וליתני אחין כו' ולא שייך לשנויי כו' ר"ל דודאי אי לא הי' אמר לישנא דקשיא והוה פושט ליה האיבעיא לא הוה שייך לומר כלל דידחה ויאמר דילמא תני ושייר ומשום דיותר טוב לנו ליפשוט האיבעיא מלומר תנא ושייר דהוה שינוייא דחיקא אבל עכשיו דאמר הדבר הזה עומד בקושיא משום דלקמן נפשט דגזרו א"כ שפיר מוכרח לתרץ למה לא אמר דתנא ושייר ולא הוי קשיא עז"א משום דלא תנא שום שניות כו' והיינו ר"ל בבבא דרישי' דמתניתין אבל בבבא דסיפא ודאי איכא שניות:

שם בתו' בד"ה ובבן בתו כו' לא בעי לאוקמי בבן בתו דסבא ר"ל דהיינו נמי מדרבנן דאשת אחי אמו לא מיתסרא אלא מדרבנן כמבואר לעיל פ"ב דף כ"א ע"א עז"א דרצה לאוקמי דומיא דבן בנו דתנא ר' חייא ג"כ דאותו א"א לומר דאיירי בבן בנו דסבא כו' דהא ר' חייא תנא ליה בארבעה דמן הסופרים ולכך לא מוקמי ליה להאי בן בתו בבן בתו דסבא וק"ל:

שם בתו' בד"ה ש"מ גזרו שניות כו' והא דלא תני במתניתין אבי אמו ובן בתו כו' הא דלא הקשה רק משתי שניות הללו היינו משום דהן ממש כמו ששנויין בבבא דרישא דתנא אם אמה ואם אבי' ובת בתה ובת בנה ה"נ ה"ל למינקט בסיפא אבי אמו ואבי אביו בן בנו ובן בתו וק"ל:

דף מא.

בגמרא והתניא ר"א אומר מתה יבמתו אע"ג דאיכא למימר דר"א לא אסור אלא באחות אשה דאורייתא דכאן ולכך אסור אע"ג דהויא יבמה שהותרה כו' משא"כ לעיל בענינא דג' אחין כו' דלא הויא אלא זיקה דרבנן דילמא מודה ר"א דמתייבמת וכמ"ש התו' סברא זו אליבא דרב דבזקוקה דרבנן סובר רב דמותר אפילו לא הותרה מעולם משא"כ הכא באחות אשה דאורייתא דאינה מותרת אלא א"כ הותרה י"ל דבגמ' סוברים אליבא דרב דליכא לחלק בין זיקה דרבנן לאחות אשה דאורייתא אלא היכא דלא הותרה מתחילה דליכא סברא להתיר ולכך שפיר אסורא בדאורייתא ובדרבנן שריא דלית לן להחמיר בדרבנן אבל ביבמה שהותרה מתחילה לית כאן שום סברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן דהא הסברא נותנת להתיר אפילו בדאורייתא ולכך מי שאוסר בו בדאורייתא והיינו משום דלא היתה ראוייה שעה אחת מטעם זה נמי יש לאסור בדרבנן כן מוכרח לומר לדעת רב ולפי מ"ש התו' וק"ל:

שם בתו' בד"ה הך דאזלא כו' ועוד דתנן האחין מותרין נראה דרצו לומר אם נאמר הטעם דגזרו ביה רבנן בצרת אחית חליצה משום דהעולם סברו דהאחות נחלצה ומשום דאזלא בהדה לבי דינא א"כ קשה דמשום זה נמי אחי החולץ יאסרו בקרובת חליצה משום דהעולם יסברו חליצה לחליצה הואיל והם הולכין מסתמא עמו לב"ד אלא ודאי דלא גזרינן אע"ג דאזלי בהדה לבי דינא וק"ל:

ועוד דלא מיתסרא צרה אלא דוקא במקום מצוה כו' עיין במ"ש רש"ל בח"ש שדבריו נכונים ואמיתים הם:

שם בתו' בא"ד ופ"ה יש ליישב קצת בנשואה לאחיו ולא לנכרי ר"ל פ"ה נוכל ליישב בשנאמר אנחנו דאיירי בגמרא בנשואה לאחיו ולא איירי בנשואה נכרי ואז לא נוכל להקשות קושיות הנ"ל ומ"מ הא דקשה מדתנן האחין מותרין אע"ג דאזלו בהדי' לבי דינא זה לא יהא מיושב דהא מ"מ טעמא דאסור בצרת קרובת חליצתו הוא משום דאתי למיחלפא דהעולם יסברו דהיא נחלצה ובפרט שהיא נשואה ג"כ לאחיו א"כ ה"נ איכא למיחש באחין דהולכין עם החולץ לבי דינא ומכח זה אמרו שיש ליישב קצת ודוק:

שם בתו' בא"ד ויש דלא גרסו לא בהדי' ולא בהדה כו' ר"ל ואז יותר בפשוטו א"ש פירושו של ר"י ומיהו גם פירושו של רש"י יתיישב בפשוטו לפי אותו גירסא והתו' לא באו לומר רק דאית גירסא דא"ש לתרוייהו:

שם בתו' בד"ה יוציא את אשתו בגט בפ"ד אחין לא בא למימר דזו היא למעוטי הך דהכא כו' אע"ג דאיכא למימר דלא רצה למעט הך דהכא משום דסובר באמת גם כאן כך לענין דינא דיוצא את אשתו וכו' מ"מ קשה להו להתו' מנ"ל להגמ' דילמא ממעט ג"כ הך דהכא עז"א דלא נאמר דממעט רק מה שממש דומה להך דלעיל משא"כ הך דהכא דלא דומה ממש להא דלעיל דשאני הכא דפשע ולעיל מיירי בענין שלא פשע ואפ"ה אמר דיוצאין שניהם ולכך לא אומרין דממעט לעיל אלא היכא דג"כ לא פשע אבל היכא דפשע כגון הך דהכא ודאי לא ממעט לה ודוק:

שם בתו' בד"ה הדר אמר וכו' אכתי ה"מ למימר כו' ר"ל אף אם לא נחלק בין היכא דחזיא בשעת נפילה ללא חזיא בשעת נפילה ונניח סברת המתרץ בגמרא לרב אסי דהכל תליא בהא דלא תהא מתסרא מנפילה ואילך אפ"ה המ"ל דג' אחין לא אתי כר' אליעזר דטעמא דר"א כו' וק"ל:

דף מא:

בגמ' ולאו מי אותביני' לר"י חדא זימנא בקשתי ולא מצאתי שיהא ר' יוחנן מוקשה בגמ' דריש פירקין רק שהמקשן הקשה פעמים לר' יוחנן ופעמים לריש לקיש ומתרצי לתרוייהו מה שהקשו עליהם אך דבסוף מסיק תניא כוותיה דריש לקיש ואפשר דלזה כוון במ"ש דאותביני' לר' יוחנן דאע"ג דלא מקשה ממילא הוא מוקשה וק"ל:

שם בתו' בד"ה משום דמפסיד כו' עצה טובה קמ"ל אבל לתירוץ הראשון בא איסור מזה כמ"ש בגיליון מזה:

שם בתו' בד"ה אלא ארוסה כו' ותימה דמאי נקט גרושה דמארוסה גרידא ה"מ למיפרך ר"ל דמשום מזוני ליכא דארוסה לית לה מזוני מבעל וכרוז לכהונה נמי ליכא דהא כרוז אינו אלא היכא דמיעברה ויהא הולד בן קיימא וזה לא שייך בארוסה דהא אינה מעוברת וגזירה אטו נשואה לא שייך לר' יוחנן ודוק:

שם בתו' בד"ה קרא עליו המקרא הזה וא"ת לר"ל תיקשי מר' יוסי ר"ל אם איתא דס"ל לר' יוסי כר"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה למאי הוצרך לומר טעמא דאינה חולצת משום דאינה עולה לייבום ולפי זה אם חלצה תוך ג' והפילה חליצה כשרה דזה מיקרי עולה לייבום כמבואר ברש"י לר"י הלא בלא"ה אינה חולצת וחליצתו פסולה משום דלא שמה חליצה כלל וזה דאינה עולה ליבום היינו משום דילמא הוא מעוברת א"כ מחששא זו בעצמה אינה חליצה כלל דילמא מעוברת היא ולכך לא חולצין ומסיק וי"ל דלר"ל נמי אינה חולצת תוך ג' כו' ר"ל דה"א דלר"ל נמי תחלוץ תוך ג' ולאחר ג' אם אינה מעוברת תנשא דהא חלצה אלא דאינה חולצת כלל משום דאינה עולה לייבום א"כ הוי טעמא דר' יוסי ג"כ שפיר לר"ל דהא ר' יוסי אתוך ג' קאי אבל היכא דהיא מעוברת בודאי לא הוי חליצה כלל ודוק:

שם בתו' בד"ה עמד בדין כו' ואיצטריך התם לאוקמי בעבד בה מאמר כו' ר"ל ואז ודאי נתחייב במזונותיה מ"מ לא בא שם להשמיעני עיקר הדין דחיוב מזונות רק דמאחר דעבד בה מאמר א"כ מיקרי בעלה ולכך מצי מיפר ובענין אחר דהיינו אי לא עביד בה מאמר לא מצי מיפר וק"ל:

שם בתו' בא"ד וקצת נראה דמחמת קנס כו' זה ענין בפני עצמו יבא ללמוד הטעם דמחייב במזונותיה ובאשיר"י מבואר קצת יותר באורך ומסיק ולמאי דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות אין ראי' כו' ר"ל דאפילו אם מעשי ידי' שלו שפיר קאמר התם אי משום מעשי ידי' הא לא משעבדא ליה ה"פ דקאי על הא דאמר עמד בדין וברח ניזונית משל ייבם ואמר למאי ניחוש אי משום צררי לא מיקרבא דעתיה לגבה אי משום מעשי ידי' הא לא משעבדא ליה ור"ל אין לחוש שמא אמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך ומכח זה נאמר דלא תהא ניזונית משל יבם שהרי כל זמן שלא ברח לא משעבדא ליה דהא כל זמן שלא ברח אין לה מזונות וממילא ודאי דאין מעשי ידי' שלו הילכך ליכא למיחש שמא אמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך ומסקו התו' ומיהו אר"י דלפי"ז טפי הל"ל דלא מיחייב במזונותיה ר"ל דלשון לא משעבדא ליה משמע אפיל כשמזונותיה חיילי עליו ג"כ לא משועבדת לו למעשי ידי' ולכך ליכא למיחש שמא אמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך וקצת מזה מבואר באשיר"י:

דף מב.

ברש"י בד"ה בכולן אני קורא בהן כל הנשים שאסרו חכמים להנשא ר"ל לשוק בלא חליצה וכ"כ רש"ל בח"ש ורש"י בא לפרש לישנא דבכולן אני קורא דהא ודאי דדוקא קאי איבמה דבה תקנת ערוה ומתקן לשון כולן דקאי אכל יבמות בין שבאו להנשא בין שבאו להתייבם והתו' מתקנין לשון כולן בעניין אחר קצת אבל לפי פירש"י ג"כ דוקא איבמה קאי וק"ל:

שם בתו' בד"ה לזרעך אחריך לקמן בפרק נושאין כו' נראה בעיני דהתו' באו לתרץ קרא לפי המקשה איך לא ידע פירוש הפסוק דלזרעך אחריך דייתורא תיבה אחריך מוכרח לדרש הזה והפסוק ודאי ידע עז"א דלקמן דריש ליה כו':

תו' בד"ה סתם מעוברת כו' דגרושה מינקת מותרת להנשא כו' ומטעם זה ודאי דגרושה מעוברת נמי מותרת לינשא דהא מעוברת לא נאסרה אלא מטעם דקיימא להניק וכ"כ הרא"ש להדיא משמו של ר' שמשון ע"ש ומסקי התו' דהא למאי דבעי למימר דטעמא משום סנדל כו' ר"ל ומדחזינן דמעוברת אסירא אפי' גרושה א"כ מניקה נמי אסירא דהא מעוברת אינה אסורה לפי האמת אלא משום דלמניקה קיימא ודוק ועיין באשיר"י שכתב קצת לישנא דתו' שבסוף דיבור זה במבואר יותר ע"ש:

דף מב:

ברש"י בד"ה או שאינה ראוייה לילד לאתויי מחמת סמא או חולה ר"ל שע"י חולי נתקלקלו האיברים ואינה יכולה לקבל הריון אבל היא גופה אינה חולה ומה שאמר בגמ' או שהיתה היא חולה היינו דהיא עכשיו חולה אבל מחמת עצמה ראוייה לקבל הריון וק"ל וכ"כ רש"ל בח"ש:

שם בתו' בד"ה ר' יוסי כו' וע"כ היינו דוקא לינשא דליארס אפילו נשואה שרי הכא ר"י ר"ל כמבואר במתניתין דידן דאמר ר"י דהנשואות יתארסו וק"ל:

שם בתו' בא"ד וי"ל דלא דמי דהשתא הוי כל דוקא כו' ר"ל בשלא נגיה בדברי ר' יוסי ונניח אותם כמו שהן לפנינו ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו והיינו כדמעיקרא אז א"ש וק"ל:

שם בתו' בא"ד ואומר ר"ת דגרסינן בברייתא דרדופה ר"י מתיר ליארס כו' ואין להקשות איך יתורץ קושיות התו' לעיל איך מוכח בגמ' דהדר בי' ר' יוחנן ממתניתא דכרמא כו' דזה ודאי לא יתורץ אף לפי גירסתו די"ל דלעולם לא מקשינן קושיא הנ"ל אלא היכא דנוכל לפרש כן לישנא דברייתא דרדופה דקתני צריכות להמתין ג' חדשים וכמו שבאמת הקשו כן התוס' ג"כ בזה לעיל דילמא נפרש ת"ק דברייתא דרדופה ג"כ הכי אבל עכשיו לפי גירסת ר"ת א"א לומר דת"ק דרדופה אוסר דוקא לינשא אבל ליארס שרי דא"כ מאי פליג ר"י ולכן גם ברייתא דכרמא לא נפרש הכי דלישנא חדא קתני בשניהם צריכות להמתין ג' חדשים וק"ל:

שם בתו' בד"ה סתם ואח"כ מחלוקת כו' וי"ל דנהי דלא חשיב סתם גמור מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ר"ל ורשאין לפסוק אז ג"כ הלכה כסתמא דבמחלוקת ואח"כ סתם לעולם הלכתא כסתמא עד דפסקי אמוראי דלא כוותי' בהדיא ובסתם ואח"כ מחלוקת רשאין לפסוק דלא כסתמא דלא הוי סתם ממש מ"מ חשיב לפסוק לרוב פעמים הלכתא הכי דחשיב כרבים לגבי יחיד וכן מבואר בהדיא בנ"י ע"ש ובזה מתורץ דפסקי הכא הילכתא דלא כסתמא דבסתם ואח"כ מחלוקת רשאין לפסוק דלא כוותי' ודוק:

דף מג.

בגמ' דמסיימי בה דווקני כו' פירוש דייקנים רש"ל בח"ש והוא מלישנא חזינא לספרי דווקני דחטרי לגגו דחית מנחות דף כ"ט ע"א וק"ל:

שם בגמ' וכן הי' ר"א מלמדנו משום ר' חנינא הגדול רובו של ראשון ורובו של שלישי ואמצעי שלם נראה דגם זה הי' בשליחות של ר' חייא בן אבין דשלח מתחילה והודיע מתחילה קולא אחת דמארסין תוך ג' ועוד שלח והודיע קולא אחרת והיינו דכן הי' ר"א מלמדנו רובו כו' וי"ל דהא דקתני צריכות להמתין ג' חדשים דלאו דוקא ג' חדשים שלימים אלא רובו של ראשון כו' והיינו דרך משל שמת בעלה בי"ד ניסן ואז רשאי לינשא ט"ז סיון דהוי כג' חדשים שלמים דמסתמא עוברה ניכר בג' חדשים כאלה וזה:

נלמד מדכתיב ויהי כמשלש חדשים וגומר דמשמע בהשתלש החדשים והיינו שיהיו משולשין בשווי ויהיו שלש חדשי עיבורה ואין זה אלא ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם שמאחר דרובו ככולו בכל מקום ה"ל כאילו שלשתן שלימים שבהם יהיו ג' חדשים שליש של ימי עיבורה בשיוי והא דהקפידה תורה לומר כמשלש להודיענו זה ולא אמרינן דיהא ניכר בשני חדשים שלמים ורובו של חדש השלישי היינו משום דמשמיענו רבותא דאפילו בתרי רובא מועיל להכרת העובר דחדשים גרמו כל זה למדתי מדברי רא"ם פרשת וישב מן הא דכתב דנלמד מדכתיב ויהי כמשלש חדשים כו' ועיין בג"א שהשיג עליו שם הכין דלא אמרינן כן אלא ביולדת לשבעה ע"ש וזה שכתבתי דהאי וכן הי' ר"א מלמדנו כו' שלח גם ר' חייא והודיע קולא אחרת זה מוכרח בעיני דהא ודאי ר"א גופי' לינשא שרי מאחר דהכרת העובר תלוי בו והיינו המתנת ג' חדשים ממש וא"כ קשה מאי וכן הי' ר"א מלמדנו כו' הלא ר' חייא לא התיר אלא ליארס ולא לינשא ועוד הא ר' חייא התיר ליארס תוך ג' ממש אפילו בלא רובו של ראשון כו' ור"א לא התיר אלא בהמתנת רובו של ראשון כו' אלא ודאי דפירושו כמו שכתבתי ודוק:

שם בתו' בד"ה ומה במקום שמותר וכו' הביא מהך גירסא דאשה מותרת בנטילת שער דהי' קשה לו איך התיר כאן לספר ובמועד קטן אוסר אלא ודאי דכאן איירי באשה והיא מותרת בנטילת שער ובזה מיושב הגירסא דקתני הכא מותר לכבס ולספר ומסקי התו' ועוד מצינו למימר דהכא אליבא דר' יוסי קיימי דשרי תספורת באבל כו' ר"ל ומתקיימת הגירסא בפשוטו דבאמת מותר לספר בימי אבלו ומביאין ראי' דכן כתב בה"ג כשם שאסור לגלח כו' ומבואר בהדיא בדבריו שלרבי יוסי מותר לספר בימי אבלו ומוכרחין לומר דכן הי' גירסתו של בה"ג בגמרא בברייתא דמ"ק והנה רש"ל בח"ש הגיה לישנא דבה"ג כמו ברייתא דמ"ק דף י"ז ע"ב וזה גירסו כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול ציפרנים במועד דברי ר' יהודא ר' יוסי מתיר וכשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול ציפרנים בימי אבלו דברי ר"י ר' יוסי מתיר ע"ש בח"ש ואני אומר דדבריו תמוהים דאם נגיה כך כמו שהוא בגמ' לא הי' צריך התו' להביא דברי בה"ג לראי' דר' יוסי מתיר דהא בגמרא איתא אותו לשון שנלמד מתוכו הכל כמו שהביאו בה"ג ועוד דבאמת מלישנא דגמרא לא משמע כלל דר"י מתיר לספר בימי אבלו דל"פ אלא בנטילת צפרנים במועד ובנטילת צפרנים בימי אבלו אבל בלספר ל"פ כלל ולכך נראה פשוט דלא נגיה כלל בלישנא דבה"ג והתו' מביאין לשנא דבה"ג דמבואר בו דר' יוסי מתיר לספר בימי אבלו והי' גירסתו בגמרא ודאי כך אף שמלישנא דגמרא דמ"ק ודאי משמע להדיא שא"א לגרוס כך דהא מסיק להלכה כר"י באבל והלכה כר' יוסי במועד כו' משמע דפליגי במועד ובאבל נראה דמוכרחין לומר דגירסא של בה"ג הי' הלכתא כר' יודא בגילוח והלכה כר' יוסי בנטילת ציפרנים או איפכא ע"ש בגמרא ודוק בו אבל פשוט בתכלית הפשיטות דאין להגיה בתוס' כלישנא דגמרא דהתם ודלא כח"ש ומ"ש התו' בלישנא דבה"ג כל ל' יום אסור בתספורת כו' הוא כתב כן לדברי ר' יודא דאוסר בגילוח ומפרש דאסור כל ל' יום לדידי' וסוברין עכשיו התו' דאין חילוק כלל בין תספורת לגילוח והא דמביאין התו' לישנא דבה"ג עד ומיהו אינו נראה כלל אע"ג דמרישא נשמע שפיר היטב דר"י מתיר בגילוח באבל נראה פשוט דהיינו משום דבאו להביא ראי' אף לדברי רבינו יעקב מאורלייניש דאשה מותרת בנטילת שער שכ"כ הבה"ג בסוף דבריו דבאשה כ"ע מודו דמותרת בנטילת שער בימי אבלה ומסקי התו' ואמרו ומיהו אינו נראה כו' וקאי אשני היישובים שכתבו לפני זה דמיישבים הגירסא דהכא דהא שכתבו ליישב בשם הר"ר יעקב מאורלייניש דאשה מותרת לא א"ש דשמא אשה דשריא באבלה שריא נמי בט"ב ואיך אמר בגמ' דנלמד בק"ו ומסקו וכן ר' יוסי כו' ר"ל דגם מה שרצה ליישב מתחילה דהגמרא אתי כר' יוסי ג"כ א"א ליישב בכך דאפשר דר' יוסי כשם שמתיר לספר באבל כו' וא"כ ליכא ק"ו ודוק הארכתי קצת בזה להוציא מהגהות שהגיה רש"ל בזה:

שם בתו' בא"ד וכן משמע מתוך הג' שהבאתי ר"ל שהרי מתחלה כתב דפליגי ר' יודא ור' יוסי בגילוח ואח"כ כתב סתמא כל ל' יום אסור בתספורת כו' משמע ודאי שבתספורת כולהו מודו אע"ג שכבר כתבתי דהוא קאי לדברי ר' יודא היינו דמוכרחין לומר כן כשלא היינו יודעין שיש חילוק בין גילוח לתספורת ודוק:

שם בתו' בד"ה מה היא דתנן למאי דפרישות דבאיבול פליגי כו' ר"ל לעיל בעמוד שלפני זה בד"ה ר' יוסי אומר כו' וק"ל והיינו פירש"י דשמעתין ודלא כפירש"י דעירובין וכמבואר לעיל:

שם בתו' בא"ד ששום תנא יחלוק אמתניתין דשרי לארס בט' באב כו' פירוש בשבוע של ט' באב ולאו דוקא ביומא וק"ל רש"ל בח"ש:

שם בתו' בד"ה מלישא וליתן כו' בפ"ק דתענית דף י"ד מוקי בבנין כו' עיין בח"ש מה שכתב רש"ל בזה שמגיה בפרק בתרא דתענית בירושלמי מוקי כו' ע"ש:

שם בתו' בד"ה ומה במקום שאסור כו' ולפי המסקנא ניחא ר"ל לפי מה דמחלק לקמן בין אבילות ישינה לאבילות חדשה ובין אבילות דרבים לאבילות דיחיד וכפי מה שכתבו התו' שם פירושו יהי' ניחא דלא מצי למילף שום ק"ו וק"ל:

דף מג:

בתו' בד"ה לית ליה לר' יוסי כו' ורדופי וחברותי' לעיל כו' ר"ל דלעיל בדף שלפני זה עמוד ב' דקתני ר"י מתיר ליארס ולינשא מיד וא"כ יקשה איך אפשר דר' יוסי לא יסבור כלל הבחנה דא"כ הל"ל לעיל רבותא דאפילו אם אינה רדופה מותרת ליארס ולינשא מיד עז"א דרדופה וחברותי' נקט משום ר"מ דאפ"ה סובר ר"מ דצריכות להמתין אע"ג דודאי אינה מעוברת וק"ל:

שם בתו' בד"ה א"ה היינו כו' אע"ג דלפי המסקנא ליכא איבול בארוסה ר"ל וא"כ למה לא נאמר עתה דר' יודא יפלוג ויאמר אפילו נישואין שרי בארוסה דלית בה איבול ע"ז מסיק ואומר מ"מ למאי דס"ד השתא כו' וק"ל:

שם בתו' בד"ה שאני בין אבילות כו' כדאוקמינן בקודם דקודם ר"ל דהברייתא מיירי דוקא בקודם דקודם וא"כ ממילא ליכא ק"ו רק ממשא ומתן וק"ל:

שם בתו' בא"ד מדקאמרינן התם דאביו של חתן קטרח כו' ואילו הי' לו בנים לא הי' קטרח בעדו אלא הוא בעצמו הי' עושה צרכי סעודתו דיוצא מרשות האב בנישואין הראשונים שלו וק"ל:

שם בתו' בא"ד ומותר לישא צריך לומר דלישא ולבעול קאמר כו' אע"ג דפירוש הזה לא הי' צריך לפרש עכשיו בהקושיא דאדרבה אם לא נפרש כך הי' קשה מכח כ"ש אר"ת דאפילו לישא אסור תוך ל' יום מ"מ מדכתבו לעיל ומשמע דכנסה לאלתר ע"ז כתבו דמאי דקתני מותר לישא היינו לישא ולבעול כו' וק"ל:

דף מד.

בגמ' אלא יבמתו ריבה ומרבה דאפילו היכא שיש שתי יבמות מבית אחד תתקיים בהן מצות ייבום ודאי שקשיא דלא ליכתוב ריבוי דיבמתו ולא ליכתוב ג"כ לשון בית דדרשינן מיני' בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים וי"ל דאם לא נכתב לשון בית ה"א דיתייבמו שתיהן עוד יש לומר דודאי בלא דרש דבית אחד הוא בונה הי' אפשר לומר דבשתי יבמות לא תתקיים בהו מצות ייבום ולכך בא הכתוב לכתוב יבמתו יבמתו לרבות ואיצטריך דרש דבית אחד הוא בונה למעט דלא ייבם שתיהן והמקשה שהקשה לעיל ונייבם לתרוייהו היינו משום דידע דעכ"פ בשתי יבמות מקיימינן מצות ייבום ולכך הקשה דנייבם לתרוייהו וק"ל:

שם ברש"י בד"ה עונה בחודש עונה של ת"ח מע"ש לע"ש כו' ואע"ג דמתניתין סתמא בכל אדם מיירי ולא סגי לכל חדא וחדא עונה בחדש הכא ביבמתו שאני שאשה הקנו לו מן השמים:

שם בתו' בד"ה שאני בין אבילות חדשה כו' ולר"י נראה באין לו בנים כלל אסור אפילו לכנוס תוך ל' כיון דאינו יכול כו' דהוא לא סבר כר"ת דפסק דאפילו לבעול מותר ולכך אסור אפילו לכנוס דלמה יכנוס בשלא יהא רשאי לבעול אותה בשלמא ביש לו בנים קטנים א"ש דרשאי לישא משום הבנים דתתעסק עמהם ומסיק דלפי"ז א"ש דנקט במסכת שמחות לישא כו' דלפר"ת ה"ל למינקט לישא ולבעול כפירושו דהויא מילתא דשויא לתרוייהו בשריותא דאחר שלשים אבל לפר"י א"ש דנקט לישא להשמיענו דמי שאין לו בנים אסור אפילו לישא ומסקו התו' והר"ר יוסף אומר דהא דאסרינן כו' וקאי אהא דלעיל דכתבו התו' בשם ר"ת דאסרינן בית השמחה באביו ואמו עד י"ב חדש ודוק:

שם בתו' בד"ה ונייבם לחדא כו' ונראה דל"ג ליה דלא צריך קרא להכי כו' ר"ל מאחר דנדרש אח"כ מקרא דכל העולה לייבום עולה לחליצה ממילא ה"ה איפכא כל העולה לחליצה עולה לייבום כו' ובתוס' פ"ק דף י' ע"ב כתבו דיש לתרץ קושיא זו דכי מתרץ בתר הכי הא חפץ מייבם כל העולה לייבום כו' תו לא איצטריך קרא דלא יבנה דלא לחלוץ ולייבם לחדא ע"ש:

שם בתו' בד"ה ועוד לא גרסינן ועוד כו' ר"ל דהתו' מחקו הא דאמר ועוד גזירה שמא כו' עד וקם ליה בלא יבנה והיינו משום דכאן קאי בדאורייתא ונאמר דבאמת מדאורייתא מייבם לחדא וחליץ לחדא רק דרבנן גזרו זה דבר תמיה דמשום גזירה ודאי לא נניח דינא דאורייתא וק"ל וזה דמחקו האי תירוצא ג"כ מבואר לעיל פ"ק דף י' ע"ב דהתו' לא גרסו ליה ועיין לעיל בכתבי בזה והאי לישנא דגזירה שמא יאמרו הוא שנוי לעיל פ"ד אחין דף ל"א ע"ב ע"ש:

שם בתו' בד"ה אלמה לא איצטריך כו' אכתי צרת צרה היכי משכחת לה כו' ואנן מצריכין קרא ליפטור צרת צרה כדלעיל דף ג' ע"ב דקאמר צרת צרותיה מנין דכתיב לצרור ולא לצור וא"כ אכתי נאמר א"כ דבשתי יבמות לא מתקיים מצות ייבום כלל צרת צרה דאסרה רחמנא ופטרה מייבום ל"ל דא"א לומר דה"א דערוה אבראי קיימא דאכתי צרת צרה לא הוי צריך להשמיענו וק"ל:

שם בתו' בא"ד כגון שהערוה היא מחייבי עשה כו' ר"ל דהערוה היינו היכא שהיא בכרת או מיתת ב"ד ואותה פוטרת צרתה אבל היכא דלא הויא אסירא אלא בעשה או ל"ת ועשה היא אסירא וצרתה לא מיפטרא וא"כ משכחת צרת צרה שתהא מותרת להתייבם היכא שהאחת שהיא ערוה לאחד מן האחין היא על האחין האחרים באיסור לאו ועשה דאז היא אסורה להתייבם על האחרים וצרתה שריא ולכך איצטריך קרא דשפיר נוכל למצוא צרת צרה וק"ל:

שם בתו' בד"ה א"כ לשמעינן כו' אכתי ה"מ למיפרך תנינא כו' ר"ל אף אם הי' שונה התנא שאר חייבי כריתות אכתי לא הוי א"ש דהא אכתי הי' קשה תנינא דסתם לן תנא כו' וק"ל:

דף מד:

בגמ' כיון שבעלה עשאה זונה עיין בח"ש מ"ש רש"ל בזה שדבריו נכונים:

שם בתו' בד"ה כיון שבעלה עשאה זונה כו' כיון דחמירי דזרים אצלה חשיבי ר"ל מאחר דהם חמורין כ"כ וחייבין כרת הוו כזרים ממש וחשיבי כאילו הוו זרים מעיקרא לגבה ומפרשין קרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר גם עלייהו דחשיבי כזרים אצלה וק"ל:

שם בתו' בא"ד ולא ממעטי מכי תהי' כו' אלא דוקא גוי ועבד באו לומר דלא תימא היאך אנו אומרים דחייבי כריתות הם נלמדים מקרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר הא ודאי לשון תהי' משמע היכא דאית בהו הוי' קידושין תופסין והיכי יליף חייבי כריתות מיני' ע"ז אמרו דלא ממעט חייבי כריתות משום דאינהו חמירי ולכך בודאי ליכא למעטינהו מהתם אלא דוקא גוי ועבד איכא למעטינהו מהתם דלא תפסי בהו קידושי ולא מיירי מינייהו ולהכי איצטריך קרא דאלמנה וגרושה ושבה אל בית אבי' כו' דדוקא מי שיש לו בה אלמנות וגירושין יצאו גוי ועבד כו' דאין אוכלת בתרומה אחר ביאתו דביאתו פוסלת אותה ועז"א לאתויי גוי ועבד שתהא פסולה מתרומה ואין להקשות דא"כ לא ליכתוב לן רחמנא לישנא דכי תהי' בפסוק ובת כהן כי תהי' לאיש זר מאחר דלא ממעט מידי ז"א דמבואר לקמן דף ס"ח ע"ב בתו' דמפרשין דכי תהי' אתי לרבות חייבי לאוין ולא תימא דוקא חייבי כריתות פוסלין דחמירי ולא חייבי לאוין והנה רש"ל בח"ש מחק מילת גוי ועבד והגיה במקומו בחייבי לאוין בהא דקתני אלא דוקא גוי ועבד וכתב אח"כ פירוש חייבי לאוין דלא תפסי בהו קידושין ע"ש ואני בינותי ולא אבין דהא חייבי לאוין דלא תפסי בהו קידושין היינו גוי ועבד דכל שאר חייבי לאוין תפסי בהו קידושין ולר' עקיבא דלא תפסי קידושין בהן לא ממועטו כלל מלאיש זר כמ"ש התו' אח"כ וא"כ למה נגיה ונמחק גוי ועבד וק"ל:

שם בתו' בא"ד ומכל הנהו דלא תפסי בהו קידושין כו' ר"ל בין לר' יהושע בין לרבנן בין לר' עקיבא הוי דינא הכי לפי מסקנא זו דכל הנהו דלא תפסי קידושין בה עשאה זונה לא קאמר הכי דק דהכי הוי מסקנא לפירוש ר"י ודוק וכתב רש"ל דלא הויא זונה רק מהנהו דלא תפסי בה קידושין אבל מתרומה מיפסלא בחייבי לאוין היכא דהוי זר אצלה מעיקרא אע"ג דתפסי בהו קידושין וכמבואר לעיל בזה בתו' ואע"ג דלא הויא זונה ממש למילקא עליה מ"מ פסולה לכהן אע"ג דלא לקי עליה משום הק"ו דגרושה כמ"ש התו' אח"כ ע"ש בח"ש וקשה לי על דבריו דא"א לומר דיהא דעת התו' כן דא"כ מאי מקשו התו' דלא ליכתוב הקרא דזונה לא יקחו הא איצטריך להשמיענו דהויא זונה כי היכ' דלילקי עליה וכמ"ש רש"ל ואפשר דלזה כיוון בעצמו במ"ש בסוף דבריו הנזכרים והיא סברת הראב"ד פי"ח דביאה ור"ל סברתו הוא כך אבל התו' בודאי לא מצי סברו הכי רק מתחילה כשכתב כן לא הי' מדקדק לשלא יהי' כן דעת התו' ובאמת מוכרחין לומר דהתו' סברו בפשוטו דכל הענינים הנזכרים ומבוארים בקרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר הן בכלל לישנא דזונה ולא באו כאן למעט דלא הוי אב כלל ודוק. עוד נוכל לומר דהתו' יתפרשו שפיר כדבריו ומשמעינן כאן בהא דאמר ומכל הנהו דלא תפסי בהו קידושין הויא זונה להיות בכלל הפסוק דזונה לא יקחו אבל היכא דתפסי בה קידושי לא נקראת בשם זונה כלל ולא לקי משום זונה ומיהו לקי משום פסוק דבת כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל דנדרש ק"ו ונאמר מאחר דבתרומה הויא בלאו כ"ש שאסורה לכהן באיסור לאו והיינו מלקות וכמו שכתבו התו' אח"כ והא דמקשו התו' אח"כ דלא ליכתוב זונה לא יקחו היינו משום דעכ"פ הוא במלקות מקרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר וכמ"ש וע"ז מתרצו דאיצטריך לאו דזונה דלילקי תרתי ואפשר דהיינו דוקא באמת דהויא זונה כדרך שכתבתי והוא נכון בעיני ודוק:

שם בתו' בד"ה וקצת קשה דבפרק עשרה יוחסין משמע היכא דהוי ממזר כו' ר"ל וא"כ קשה הא דמתרצינן דכתב קרא זונה לא יקחו לאשמעינן דכל היכא דהויא זונה היא חמורה והויא בכלל לאיש זר הלא לא תלוי כלל בשם זונה רק בשם ממזרות ומסיק דלר' יהושע דמחייבי כריתות לא הוי ממזר לדידי' א"ש דמוכרחין לומר דשם זונה גורם לה ליפסל וק"ל:

שם בתו' בא"ד ולעיל בסוף פרק ד' אחין הביא ר"י כו' ר"ל דכאן כתב לעיל בדיבור זה דכל חייבי כריתות הויין בכלל לאיש זר אפילו היכא דלא הויא אלא ע"י קידושין ולא הוי זר אצלה מעיקרא אבל לעיל בפ"ד אחין כתב דכל הנך דע"י קידושין כו' וק"ל:

דף מה.

בגמרא ואתי לקמיה דרב אמי ואמר להו ר' יוחנן ור' אלעזר כו' כתב רש"ל בח"ש שנראה לו דלא אמר כן ר' יוחנן בהדיא ואני כבר הארכתי בזה בכתבי לעיל בספ"ק בגמ' דף י"ו ע"ב בתו' בד"ה קסבר גוי ועבד כו' ועיקר ראייתו אינו כלום דמבואר לעיל בגמ' ובכאן בתוס' בד"ה יצאו גוי ועבד כו' דאמוראי נינהו אליבא דר"י וא"כ ליכא למוחקו ויכול להיות דרב אמי אמר שכן אמר ר' יוחנן בפניו ואמוראי אחרינא פליגי ואמרי דר' יוחנן אמר דהולד כשר ומ"ש התוס' לעיל פ"ב דף כ"ג ע"א כתבתי במקומו וכן מה שרצה להביא ראי' למוחקו מתו' דספ"ק שכתבו וסוגיא דתלמודא דהחולץ אזלא דאית ליה לר' יוחנן הולד ממזר מזה נשמע דלא אמר כן ר"י בהדיא כבר כתבתי בזה ג"כ לעיל דודאי ממקום שאמר כן בהדיא בשמו אין להביא ראי' דהא אמוראי נינהו אליבי' ולא מביאין ראי' רק מסוגיא דתלמודא והיינו סוגיא דתלמודא בדף שאחר זה ע"א דמשמע מעובדא שמביא הגמרא דר' יוחנן סובר כן וכמו שמקשה רש"ל באמת מאותו גמרא דאמר ר' יוחנן בהדיא דהולד ממזר ומ"מ כבר כתבתי לעיל בספ"ק דאף מאותה עובדא אין הקושיא כ"כ לדייק בפשיטו דר' יוחנן סובר כן דאפשר דר' יוחנן לא אמר רק צא והכרז על בניהם שהם פסולין ומאן דסיפר להא עובדא בבית המדרש הי' סובר לר' יוחנן דהולד ממזר ולכך הי' הוא מפרש דברי ר' יוחנן דר"ל שהם ממזרים ולאותו מ"ד דסובר אליבי' דאין הולד ממזר נהי דאין הולד ממזר פגום מיהא הוי כמבואר בכאן בשמעתא והתוס' לעיל מביאין ראי' מדאמר סתמא דתלמודא דר' יוחנן אמר צא והכרז על בניהם שהם ממזרים ש"מ דתלמודא סוברת אליבא דר' יוחנן דהולד ממזר ובזה מיושבים כל קושיות רש"ל שהקשה כאן ולא נמחוק מילת ר' יוחנן כלל:

שם בגמ' א"ל יהושע בן נון אי מר לא יהיב ליה כו' כו' מ"ש רש"ל בח"ש פשוטים בתכלית הפשיטות:

שם ברש"י בד"ה אמרי אינשי כו' במלכות מדי וגוזמא נ"ל בפשיטות לרש"י דמשל זו וענין זה הוא דרך גוזמא בעלמא והגמרא הכי יתפרש דאמרי אינשי דבר גדול כזה הוא והא קבא והא גמלא כו' ולא רקדא כלומר ולא חזינן ענין זה כן אתה מתיר דבר גדול וענין גדול ולכך האמת דבריך ותן לו בתך ורש"ל בח"ש כתב פירוש מלומדים הגמלים לכך עכ"ל משמע דסובר דהאמת כן הוא מדאמר דהגמלים מלומדים כך ולישנא דגוזמא ודאי לא משמע כך כדבריו שיהא האמת כך וצל"ע:

שם בתוס' בד"ה עשאה זונה כו' וא"ת בקידושין בהאומר כו' האי קושיא קאי לשמעון התימני אבל לא לר' יהושע וק"ל:

שם בתוס' בא"ד כגון אשת איש שיש לה היתר בחיי בעלה ואחות אשה כו' אחות אשה אין לה היתר בחיי אוסרה מיהו יש לה היתר לאחר מיתת אשתו משא"כ בשאר עריות דאין להם היתר בעולם עולמית וק"ל ומ"ש וכל דכוותיה כגון אשת אח שיש לה היתר במקום מצוה:

דף מה:

בגמ' כי איתמר דרב יודא כגון שקידש בת ישראל כו והא דמשמיענו בחציו עבד דבא להשמיענו דקידושין דידי' בעצמו מזיק ליה משא"כ עבד דקידושין דידי' לאו כלום:

שם בגמ' מה אשת אב דלדידי' לא תפסי בה קידושין לאחריני תפסי בה קידושין לאפוקי כותי ועבד כו' ר"ל דהאי שבא על אשת אב אינו אלא שלא תופסין לו קידושין בה אבל יש לו קידושין על אחרת דאם קידש אחרת בודאי קידושין תופסין ס"פ האומר דף ס"ח ע"ב בס"א נדפס מה אשת אב דלדידהו לא תפסי בהו קידושין כו' ונראה לכאורה דה"פ לפי אותה גירסא דגבי אשת אב שניהם בני קידושין דהא גם איהי הויא בת קידושין רק דלאותו בעל לא תפסי בה קידושין אבל לאנשים אחרים הויא שפיר בת קידושין וקידושי האחרים תופסין בה משא"כ נכרי ועבד דלא הוו בני קידושין כלל וממזרת תלוי הכל בקידושין כמבואר לעיל דף מ"ד ע"ב בתו' בד"ה עשאה זונה וכן הוה משמע לי שפירשו התו' לקמן דף מ"ט ע"ב בד"ה הכל מודים כו' בהא שהקשו אמאי הוה ממזר משומרת יבם לשום תנא כיון דהוי כנכרי ועבד דלא תפסי בה קידושין לא לדידי' ולא לאחריני ע"ש בכתבי בזה:

שם ברש"י בד"ה ובברתה ואע"ג דבת עבד הבא על בת ישראל הוא ר"ל ודאי אם היתה אמה עדיין נכרית והויא בת עבד הבא על נכרית אז פשיטא דכשירה דמאחר שילדה בגיותה לא שייך לומר בה פסול ממזרות ואז פשיטא דכשירה לבא בקהל ע"י שתתגייר ותקבל עליה מצות ישראלית אבל עכשיו דאמה ישראלית איכא למיפסל בתה משום ממזרות דרבו הדיעות שאומרים דכותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אפ"ה כשירה מטעם דהוא סובר כמ"ד דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ודוק:

שם בתוס' בד"ה כיון דאמו מישראל כו' דקרינן ליה בא מטיפה פסולה כו' ר"ל ואם היה דאמו מישראל והיינו שאביו גר נשא בת ישראל והולידו לא שייך למיקרייה טיפה פסולה דהא ודאי טיפה כשירה הוא אלא ודאי מיירי התם בגר שנתגייר מעצמו ואפ"ה כשר לדון ודוק:

שם בתוס' בא"ד תדע דהא דרשינן עליך הוא דבעינן מקרב אחיך ר"ל דלקמן במצות חליצה דף ק"ב ע"א אמר דגר דן את חבירו גר דבר תורה שנאמר שום תשים עליך מלך מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו גר עכ"ל הגמרא שם וא"כ אמרו התוס' מאחר דדרשינן הכי וזה פשוט דממזר מיקרו שפיר עליך כו' והוי בכלל עליך כמו שאר ישראל דאחיך הוא דלא מיקרי כיון דנולד באיסור אבל בכלל עליך מיהא הוי א"כ אם נאמר דממזר אינו דן ישראל ממילא נמי אינו דן את חבירו ממזר דהא כל ממזר הוי שפיר בכלל לישנא דעליך וא"א למידרש ולדקדק בו כמו דדרשי גבי גר אלא ודאי דממזר נמי בכלל לישנא דאחיך הוא ודוק ובנדה פרק בא סימן דף מ"ט ע"ב הארכתי בו יותר:

שם בתוס' בד"ה אטבלה לההיא כו' שהי' רוצה לייחדה לו כו' ובזה מתורץ לישנא דלשם אינתתא דאי הוי פירש"י שהטבילה לנדות לא א"ש לישנא דלשם אינתתא וק"ל:

דף מו.

ברש"י בד"ה הקדש חמץ כו' מוסיף עוד דינר כו' ר"ל מוסיף על חובו שיש לו כבר עליו עוד דינר שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין ובזה נפדה אפילו שוה מאה מנה וק"ל:

שם ברש"י בד"ה לפניה אין לפי שהם גרים והיא נכרית כו' זה לפי שהם גרים לא הי' צריך לטעמא דלא קני דהא כבר מבואר דאפילו לנכרי לא קני רק דהאמת אמר שהם גרים ולא בא לומר להטעם רק לפי שהיא נכרית ונכרי לא קני לנכרי וכמ"ש וקושטא דמילתא קאמר שהן גרים דהא טבלו לפני בלוריא וקודם לה לדעתה וק"ל:

דף מו:

בגמ' ור' יהושע טבילה באמהות מנין כו' אע"ג דר' אליעזר נמי סובר הכי וכדמסיק לפני זה בסמוך מ"מ ר' יהושע הוי מרא דשמעתא דאמר הכי וכדמסיק אבל ודאי דגם ר"א סובר הכי ודורש ליה הכי וכ"ש לפימ"ש התוס' בחד תירוצא דלא איצטריך האי תירוצא כלל אליבא דר' יהושע אלא אליבא דר' אליעזר וק"ל:

שם ברש"י בד"ה דבעינן מומחין כי הנך תלתא גברי רבנן רברבי דקדק לכתוב רבנן רברבי וכן אח"כ דילמא הכי הוה מעשה דאיתרמי רבנן כי הני מכל זה ודאי משמע דדוקא בא לדקדק דיהא צריכין ג' מומחין וחשובין ממש כי הנהו רבנן אבל זה דבעי מומחין דבר פשוט הוא ולא צריך למימר כלל דמשמע מההוא עובדא דמאחר דאמר דבעי שלשה פשוט הוא דבעי מומחין וזה שכתבו התו' והקשו בפשיטות אנן היכי מקבלינן גרים הא בעינן מומחין ודוק:

שם בתו' בד"ה אין הזאה בלא טבילה מפרש ר"ת בלא טבילה לפני הזאה כו' נ"ל דקשה ליה דדילמא הא דקיי"ל דאין הזאה בלא טבילה היינו משום דלא מצינו הזאה רק בטומאה וטומאה בודאי לא אתיא לידי טהרה רק ע"י טבילה אבל הכא דילמא אבותינו לא טבלו כלל שלא היו צריכין עכשיו טבילה שלא היו צריכין עכשיו ליטהר לשיוצרכו להם טבילה ואף אם היו צריכין ליטהר טומאתן בודאי לא היו נטהרין בזה דהא לא הי' להם באותו פעם אפר פרה והיו כולם טמאי מתים וא"א להם ליטהר והזאות דקרא היינו בדם הקרבנות עז"א דכאן איירי בטבילה לפני הזאה כו' וזה לא שייך לומר דהוא דוקא בטמאים דהא לענין טומאה בלא"ה הי' צריך טבילה לאחריה אחר הזאה כדמסיק ודייק כן דלענין טומאה צריכין טבילה אחרת ג"כ דאל"כ קשיין משניות אהדדי דבמסכת נדה תנן טובלין בלילה ובמסכת מגילה תנן דאין טובלין אלא ביום אלא ודאי דצריכין לומר דהזאה צריכה טבילה מקודם כדי לקבל הזאה ובזה ודאי דאין חילוק בין הזאת הדם להזאת אפר פרה וק"ל ובעיני נראה יותר לומר כפשוטו דדייק מלשון שהביאו אח"כ במילה וטבילה והזאת דמים וכן הא דתנן טובל בלילה ומזה ביום דקתני טבילה תחילה:

שם בתוס' בא"ד והשתא א"ש הא דתנן טבילה קודם להזאה ר"ל דלפירוש ר"ת קשה איך תנן במגילה לישנא דטבילה קודם לישנא דהזאה מאחר דהטבילה הוא לאחר הזאה אבל לפירוש הי"מ א"ש דאיירי בטבילת איזוב להזות דהויא בפשוטו קודם ההזאה וק"ל ומסקו והא דקאמר התם בגמ' לא מזין אלא ביום כו' ואיתקיש טבילה להזאה ר"ל וא"כ קשה להי"מ היכן מצינו דאיתקש בשלמא לפר"ת דהיינו טבילה ממש איתקש שפיר בקרא והזה ואח"כ כתיב ורחץ במים וכמו שהביאו התוס' לעיל אבל לפירוש הי"מ דאיירי בטבילת איזוב היכא איתקוש עז"א דאיתקיש בקרא דלקמיה כו' ומסקו התוס' וכן משמע בירושלמי דמגילה דאמר וטבל והזה וכו' ור"ל הקרא ולקח איזוב וטבל במים וכו' והזה וכו' שהביאו התוס' לפני זה בסמוך וא"כ מזה משמע בפשיטות כפירוש הי"מ דטבילת איזוב הוא דאילו לפר"ת ה"ל להירושלמי לומר והזה ורחץ במים מה הזאה וכו' ודוק ומסיק ואין לתמוה כיון דבעי הזאה כו' וזה קשה לכל הפירושים מאחר דאבותינו בודאי לא קיבלו הזאה לשיטהרו בו דהא באותה הזאה לא נטהרו וכמ"ש לעיל בסמוך וא"כ בודאי היתה ההזאה שיכנוסו בברית התורה והיינו לשם גירות וא"כ למוד מהם כמו שלמדין מהן מילה וטבילה ונאמר הכל צריכין הזאה לקבלן גרים וא"כ היאך מקבלין גרים בזמן הזה עז"א דבפ"ד מחוסרי כפרה כו' ודוק:

דף מז.

בתוס' בד"ה משפט כתיב ביה כו' ור"י אית ליה בהדיא בירושלמי שנים שדנו אין דיניהם דין כצ"ל וכן הגיה רש"ל בח"ש וכן מבואר להדיא בתוס' ריש סנהדרין דף ב' ע"ב ור"ל א"כ מעיקרא לא קשיא כלל דגם בדין צריך ג' דוקא דכאן נמי הוי מימרא דר' יוחנן וק"ל:

שם בתוס' בד"ה במוחזק לך כו' אבל אם בא על בת כהן לא פסלה כדפרישית לעיל הוא בס"פ שני דף כ"ה ע"ב ובסמוך יתבאר ג"כ בתוס' בשמעתין ומההיא דלעיל דא"ל זיל גלי אין האי' ר"ל מדא"ל לעיל דף מ"ה ע"א לההוא דהוי בן נכרי הבא על בת ישראל זיל גלי למקום שלא יכירוך ויתנו לך בת ישראל כשירה ומזה אפשר לדקדק דלא בדקינן לשום אדם וכל הבא בתורת יהדות מחזקינן ליה בישראל דאל"כ מאי אהני ליה ההוא גלות עז"א דאין ראי' מהתם דדילמא לעולם בודקין לכל הבא לפנינו ואמר דהוא ישראל דדילמא הוי גוי ולא נתגייר שפיר כדינא ומיהו במשפחתו לא היו בודקין מאין בא ומי היה אביו ולכך שפיר קאמר ליה לעיל זיל גלי ושם יבדקוך אם את מעולם ישראל וזה לא יזיקך דהא באמת הוא ישראל ממעי אמו וממילא אין ראי' מהתם כלל ודוק:

שם בתוס' בד"ה אין לי אלא בארץ פירוש דמקבלים גרים כתבו כן לאפוקי שתפרש אין לי אלא בארץ דאז מהני בא הוא ועדיו עמו בח"ל מניין כו' וזה א"א דא"כ איך מסיק דבח"ל א"צ ראיה כלל וכאן מביא פסוק דמשמיענו דבח"ל מהני בא הוא ועדיו עמו משמע דראי' מיהא צריך גם אין לפרש אין לי דצריכין עדיו עמו אלא בארץ בח"ל מניין דצריכין עדיו עמו כו' דא"כ מכ"ש דלא אתי שפיר דכאן אמר דרשא דבח"ל צריכין ראי' ומסיק אח"כ דבח"ל אין צריך להביא ראי' וק"ל:

שם בתוס' בד"ה יש לך עדים פירוש שנתגיירת בינך לבין עצמך באו לאפוקי שתפרש יש לך עדים על הא דנתגיירת דא"כ הוי משמע דאם יש לו עדים ע"ז דהוה מועיל לו וזה אינו דהא אינו מועיל בלא ג' כדמסיק דזה דהוי פסול הוא מטעם דאמר דנתגייר בינו לבין עצמו לכך פירשו יש לך עדים כדבריך שנתגיירת בינך לבין עצמך ומיקרי בינו לבין עצמו הואיל ולא הי' שם ב"ד דהוו ג' וע"ז מסקו ותימא מיהא כו' ודוק:

דף מז:

בתוס' בד"ה וכל דבר שחוצץ כו' ובקונטרס לא גריס ליה בנדה משום הך דהכא ר"ל לא גריס התם הא דאמר ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא משום הא דהכא דאמר דאין חילוק בין לבעלה בין לטהרות וכן כתב רש"ל בח"ש:

שם בתו' בד"ה קשים גרים כו' וקשה דבפרק ואילו נאמרין משמע כו' רש"ל בח"ש הגיה והקשה במקום מילת וקשה וכתב ז"ל כנ"ל להגיה משום דרש"י גופיה סותר זה הלשון עכ"ל:

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה