בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק עשירי האשה רבה · דף צד.
בגמרא לעולם תרי ותרי כו' הא דלא דחי הגמ' כן באבעיא קמייתא דרב ששת ביבמה ליבם כשפשיט ממתני' ומוקי לה בעידי הזמה דלא חשש הגמ' להאריך משום לישנא אחרינא דפשיטא להו דמיהמן אבל השתא דחו הגמ' משום דמיסתבר דלא מיהמן ע"א כי היכי דאיהי לא מיהמנא וק"ל אשיר"י ע"ש:
שם ברש"י בד"ה ואית דגרסי קמל"ן כו' ואוקימנא כר"ע בירושלמי מוקי לה כר"ע ומבואר בתוס' לעיל דף צ"ב ע"ב אבל לסוגיא דגמרא דידן אתי כרבנן כמבואר שם בתוס':
שם ברש"י בא"ד ועוד אי איהי לא מיקלקלא כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ח"ב דף קי"ט ע"ב מ"ש ע"ז:
שם בתוס' בד"ה כי תיבעי לך יבמה לעלמא דהתם איכא למימר כו' זה דיבור אחד עם שלפניו וכן הגיה רש"ל בח"ש וזה שכתבו התוס' היינו דוקא לתירוץ השני שכתבו דלא בעי אפילו במת בנך ואח"כ מת בעליך דאיהי לא מיהמנא ואפ"ה העד נאמן א"כ מאי קמבעיא ליה ביבמה לעלמא דלמה לא יהא שם העד נאמן אע"ג דאיהי לא מיהמנא עז"א דהתם איכא למימר טפי כו' אבל לפירוש הראשון דלעיל דעיקר האיבעיא הוא דוקא היכי דאיהי לא מיהמנא ובזה תלוי הכל א"צ לחלק בין דרחמא ליה לדסניא ליה דהא בשניהם מיבעיא ליה כשהיא לא מיהמנא וק"ל וכן הא דמסיק אח"כ וא"ת מאי קמיבעיא ליה והתנן בהאשה שהלכה שהיא נאמנת לומר אותה קושיא קאי ג"כ דוקא לפירוש השני דתלוי עיקר האיבעיא בחילוק שבין אהבה לשנאה דאז ודאי נוכל לומר דקאי האיבעיא גם במת בעלה ואח"כ בנה וכמו שפירש"י באמת וע"ז מקשה בפשיטות דכשנוכל לומר כרש"י ודאי נפרש כפירושו משא"כ לפירוש הראשון של תוס' דתלוי עיקר האיבעיא היכא דאיהי לא מיהמנא דיבמה לייבם לא איבעיא ליה הואיל ואיהי מיהמנא א"כ פשיטא דיבמה לעלמא נמי לא קמיבעיא ליה היכא דאיהי מיהמנא ולא קמיבעיא ליה אלא היכא דאיהי אינה נאמנת והיינו בכגון שאמרה מת יבמי וממילא ליכא לאקשויי כלל קושיית התוס' ומיהו גם לפירוש הראשון קשה דלא פשיט מידי דפשיט ממת בעליך ואח"כ מת בנך כו' דהא בזה לא איבעיא להו כלל דשם נאמן העד מכח כ"ש דהיא נאמנת ובאתירוצן של תוס' ודאי מתורץ יפה דפשיט שפיר דהא שם העד נאמן אע"ג דליכא מיגו וליכא דייקא ואינו מכח כ"ש מדהיא נאמנת א"כ ש"מ דאמרינן דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר ולכך נפשט גם בעייתו אך דלפירוש השני יש להקשות גם על בעל האבעיא לכך הקשו לפירוש השני דוקא וק"ל:
שם בתו' בא"ד אבל בעד איכא למיחש שמא שכרוהו או שונא אותה או הוא עצמו חשוד כו' באשיר"י איתא שמא שכרוהו שונאיה או הוא עצמו חשוד כו' והיה נ"ל להגיה בתוס' שכרוהו מי ששונא אותה או הוא עצמו חשוד כו' ואז א"ש דכתבו או הוא עצמו חשוד דלגירסת התוס' לא אתי שפיר תיבת עצמו דהרי כבר מדבר בעד עצמו אך לא ראיתי מי שהגיה כן: