בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק עשירי האשה רבה
שם בגמרא ניסת ע"פ ב"ד תצא כו' ר"ל אם ניסת ע"פ ב"ד שהיתה צריכה לב"ד שלא היה שם רק עד אחד וב"ד התירוה לינשא עכ"פ תצא מן האחרון כשבא בעלה ומיהו פטורה מקרבן דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ואם לא ניסת ע"פ ב"ד אעפ"י שהיה לה ב' עדים שאמרו לה שמת אז פשיטא דעכ"פ תצא וחייבת בקרבן דשוגגת היא ואין זה אונס ליפטר מקרבן דאיבעיא לה לאמתוני וכל זה נלקח מדברי רש"י לקמן בגמרא והובא בדברי רש"ל בח"ש:
שם ברש"י בד"ה תצא מזה ומזה כו' דהך לאו אנוסה היא ז"ל רש"ל בח"ש פי' לאו אנוסה ממש אבל רצון ג"כ לא הוי אך דרבנן אסרו לה כדמוכח לקמן בגמ' עכ"ל:
שם ברש"י בד"ה והולד ממזר כו' הוי ממזר מדבריהם בדברי התוס' בעניין זה כתבתי למה הוא ממזר מראשון מדבריהם עיין עליו לקמן בסמוך:
שם ברש"י בד"ה מן המעשר קנסא וכן תרומה מדרבנן כן הגיה רש"ל בח"ש וכן הוא בהדיא לקמן בגמרא דף צ"א ע"א ושם פירש"י דמוכרחין לומר כן דאילו תרומה דאורייתא לא איצטריך למיתני דאם קנסוה במעשר כ"ש בתרומה עכ"ל:
שם בתוס' בד"ה האשה איידי דאיירי לעיל כו' נ"ל דקשיא להו להתוס' דלא ה"ל לשנויי פרק זה כי אם בסוף המסכתא גבי אידך פירקין דאיירי בענינא דפרק זה וה"ל לשנויי מתחלה ענינא דחליצה וייבום כגון פרק מצות חליצה וכיוצא בה ולכך מתרצין התוס' ג"כ לקמן בפרק נושאין על האנוסה איך תלוי זה בפרק זה ודוק ובמרדכי מסדר כן הפירקין באמת כל פירקי האשה זה אחר זה בסוף מכילתין:
שם בתוס' בד"ה הולד ממזר כו' מידי דהוה אראשון שהולד ממזר ממנו נראה בעיני פשוט דהתוס' סברי דמראשון הוי ממזר כשחזר ובא עליה מטעם קנס מאחר דעבד איסורא ועשו כן מתוך גודל חומר שהחמירו על האשה שתיאסר על בעלה הראשון לעולם דמאחר דבניו יהיו ממזרים ויאסרו בבת ישראל בוודאי לא יקחנה וממילא לפי טעם זה גם אם חזר ובא עליה השני אחר שנתן הראשון גט והיה לו ולד ממנה הולד ממזר ואסור בבת ישראל מטעם קנס וחומר הנ"ל וכן מבואר בגמ' דף פ"ט ע"ב דהולד מראשון כשחזר ובא עליה אינו ממזר ממש אלא שאסור בבת ישראל ופירש"י הטעם דקנסא בעלמא הוא ולהחמיר ולעשות סייג לתורה והיינו כדי שלא ישאנה בעלה הראשון והכל כדי שהאשה תהא דייקא ומינסבא ולא תבא לידי איסורא דאשת איש וכן משמע ג"כ בנ"י והארכתי בזה יען שראיתי שדעת הרמב"ם פ"י דגירושין ופט"ו דאיסורי ביאה דהא דולד מן הראשון ממזר מדבריהם דוקא כשבא עליה קודם שגירשה השני וכ"כ הנ"י בשם הירושלמי דאז איכא למימר שמא גירשה הראשון ונשאה זה ונמצא שנושא זה אשת איש גמורה והולד ממזר אבל אחר שגירשה השני לא גרע ממחזיר גרושתו אחר שניסת ונתגרשה דלא מצינו בה תקנתא של חכמים לומר שהולד ממזר ודבריו מובאים בב"י סימן ד' וסוף סימן י"ז בטור א"ע ולפי דבריו ודאי בפשיטות דאם בא עליה השני אחר שגירשה הראשון ודאי דאינו ממזר כלל כמו שאינו ממזר מראשון אם בא עליה אחר שנתן השני גט וכמבואר בטעמו אבל התוס' ס"ל דמסתמא המתניתין מדברת אפילו אם בא עליה אחר שנתן השני גט דקתני צריכה גט מזה ומזה ואח"כ קתני הולד ממזר מראשון מדבריהם והיינו ודאי אפילו אחר שנתן לה השני גט והיינו ודאי מטעם קנס וחומר וכמו שכתבתי וממילא ה"ה אם בא עליה השני אחר שנתן לה הראשון גט וכמו שכתבתי וזה פשוט בעיני ובדעת הטור א"ע סימן י"ז ג"כ מוכרחין לומר כדעת התוס' מדכתב אם גירשה הראשון הולד מן השני ממזר מדבריהם והיינו ממש כדעת התוס' וצריכין לומר דלא ס"ל כהרמב"ם ודלא כהב"י שמביא שם דעת הרמב"ם סתמא ולא כתב שהוא כנגד דעת הטור ודו"ק:
שם בתוס' בד"ה ר"מ מחייב וממשכנים אותו כו' כתבו כן שלא תאמר דמחייבין אותו היינו שאומרים לו שמחוייב להביא קרבן דבזה לא שייך לשון חיוב מאחר שהוא אינו רוצה להביא ואמר לא אכלתי ובע"כ לא יביא חטאת דהא חייבי חטאות אין ממשכנין אותן עז"א דממשכנין אותו ולא דמי לשאר חייבי חטאות כו' וכן מבואר בתוס' דכריתות דף י"ב ע"א וז"ל וא"ת היכי מחייב ר"מ והאמר לא אכלתי ובע"כ לא יביא חטאת כדאמרינן חייבי חטאות אין ממשכנין אותן וי"ל דהתם איירי כשאומר דלא ניחא ליה בכפרה אבל האי ניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ממשכנין אותו עכ"ל:
דף פח.
בתוס' בד"ה ומה אם ירצה כו' מדלא מחייבי ליה תרי קרבן אע"ג דמכחיש להו ר"ל דמן הראוי שיתחייבו ליה תרי קרבן אע"ג דקא מכחיש להו דהא בעלמא תרי מיהמני ואפ"ה אנו אומרין דלא מחייבי ליה תרי קרבן ומזה מדקדק דהדבר תלוי דוקא בהודאתו להתחייב קרבן והיכי מוכח מזה הא לא מכחשי ליה כו' וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ומשמע ליה דאפילו באמרו לו שנים כו' זה תירוץ אחר וכאילו כתב עי"ל דמשמע ליה כו' וכ"כ רש"ל בח"ש ודבריו אמתים אף שיש לדחוק וליישב שיהי' הכל תירוץ אחד מ"מ הנכון כדברי רש"ל ועיין במהר"ש:
שם בתוס' בא"ד ולא קאמר דנ"מ באומר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד ר"ל דמ"ד טעמא דמתרץ דיבוריה האי א"א לתרץ דיבוריה ולא מיהמן ומדלא קאמר התם הכי ש"מ דמיהמן אפילו לטעמא דמתרץ דיבוריה דגם בזה יכול לתרץ דיבוריה וכמ"ש התוס' לעיל בזה וא"כ מאי מספקא לר"י הלא מוכרח דנאמן גם בזה עז"א דאפילו את"ל דלא מיהמן לפי טעמא דמתרץ דיבוריה ניחא למינקט כו' וק"ל וכ"כ רש"ל בח"ש:
שם בתוס' בד"ה שתיקה כהודאה דמיא כו' מאחר שהוא שותק כמו שמפרש ר"ת כו' באמת לא מצינו שם בהאומר בקידושין דאיירי בשותק ומטעם דשתיקה כהודאה דמיא מהניא אך ר"ת מפרש כן התם מכח ההיא דגיטין דקתני התם דאינו נאמן ובקידושין קאמר דנאמן עד אחד באומר לו אכלת חלב ושורו נרבע כו' ולכך מפרש דהא דאמר בקידושין דנאמן בעד אחד אמר לו אכלת חלב ושורו נרבע ונטמאו טהרותיך והלה שותק מטעם דשתיקה כהודאה דמיא כדמסיק הכא וכן מבואר בקידושין בתוס' דף ס"ה ע"ב ומדכתב ר"ת התם מכח קושיא הנ"ל דאינו נאמן אלא מטעם דשתיקה כהודאה דמיא ממילא ההוא עובדא דהתם דאמר אי מיהמן לך כו' נמי איירי בשתיקה וכדמוכח התם גם משמע בקידושין דף ס"ו ע"א דההוא עובדא איירי בההוא עניינא דעד אחד אמר לו אכלת חלב כו' דאביי מדמה כשאשתו זינתה בעד אחד לההוא עניינא דחלב ושורו נרבע כו' ומביא ראיה מההוא עניינא דעד אחד נאמן ודוק וא"כ כתבו התוס' מאחר דשם איירי בשתיקה ומטעם דשתיקה כהודאה דמיא ושם בע"כ אינו הודאה ממש דאם כן אפילו גזלן נמי וכמ"ש התוס' א"כ ממילא הכא נמי אינו הודאה ממש ומיהו מוכרחין לומר דהתם נמי איירי בכה"ג שא"ל נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת כו' דאיכא רגלים לדבר וכמ"ש התוס' כאן וק"ל וקצת מדברים הנזכרים כתב רש"ל בח"ש:
שם בתוס' בד"ה ברי לן דשומן כו' דגמרינן מנידה כו' ר"ל דהבעל סומך על דבריה כשהיא אומרת טהורה אני א"כ ממילא משמע דעד אחד נאמן דהיא לא עדיפא מעד אחד וע"ז מקשו דא"כ אפילו אתחזק איסורא נמי דהא נידה אפילו ידוע שהיא נדה כשהיא אומרת אח"כ שספרה שבעה נקיים נאמנת דהא כתיב וספרה לה לעצמה וק"ל אך תימה בעיני דא"כ דמנידה ילפינן דעד אחד מיהמן א"כ אפילו אשה נמי תהא נאמנת ווה ודאי דאין אשה כשרה לעדות ואפשר לומר בפשיטות דודאי באמת אשה נמי מיהמנא דדוקא במקום שהצריכה התורה שני עדים צריכין להיות אנשים דוקא אבל במקום שהאמינו חכמים עד אחד א"כ לא קפדה התורה אעדות אפילו אשה נמי נאמנת וכמו שמבואר קצת לקמן בגמ' ע"ב דאמר רבי נחמיה כל מקום שהתורה האמינה עד אחד הלך אחר רוב דיעות וכמו שבאמת בעדות נשים אשה מיהמנא ג"כ וכן לעניין הא דעד אחד נאמן באיסורין נאמר נמי דה"ה אשה נאמנת אע"ג דהריב"ש כתב בתשובה דקטן אינו נאמן דעד אחד נאמן באיסורין אמרו ולא קטן והביאו ב"י בי"ד סימן קכ"ז מ"מ נראה דאשה נאמנת דמיקריא נמי עד דהא אשה לא אימעטא אלא מדכתיב ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר וכמ"ש הב"י בח"מ סוף סימן ל"ו ומיהו היכא דעד אחד מביא אדם לשבועה אין בכלל זה אשה דעד אחד הושווה בעניין זה לשני עדים דעליה קאי לא יקום עד אחד באיש לכל עון כו' ודרשינן הא לשבועה, קם ור"ל עד אחד משני עדים הנזכרים לא יקום עד אחד באיש לכל עון כו' ודוק:
שם בתוס' בד"ה אי קסבר יש מעילה כו' תדע מדנקט כיכר זו עלי ר"ל מדלא אסר אותו רק עליו לבדו ודאי דאינו הקדש דהקדש אסור אכ"ע א"כ פשיטא שר"ל קונם מזה מוכח דקונם דאסור אכ"ע יש לו פדיון כהקדש מדלא נקט רבותא דאפילו קונם דאסור אכ"ע דהוי כמו הקדש דאסור אכ"ע אין לו פדיון אלא ודאי דיש לו פדיון וק"ל:
שם בתוס' בא"ד והשתא פליגי חכמים בין ארישא כו' ר"ל מדאיירי רישא נמי בקונמות ממילא פליגי חכמים נמי וסברי דאינו מועיל כו' דא"ל דלא פליגי חכמים רק בקונם דלא אסיר אכ"ע אבל בקונם דאסור אכ"ע מועיל לכ"ע דא"כ איך אמר הכא בגמ' ואי קסבר אין מעילה בקונמות כו' הלא כ"ע מודו דיש מעילה בקונם דאסר אכ"ע ומזה מיירי הכא כדמוכח ממ"ש התוס' הכא בריש הדיבור מדאמר אי קסבר יש מעילה בקונמות משום דבידו לפדותו וכמבואר בדבריהם ודוק:
שם בתוס' בד"ה מתוך חומר וכו' נראה לר"י דלית לן למימר כו' נראה דהתוס' לא באו לומר רק דאין מוכרחין לומר כך דאפשר לומר דתקנת חכמים הוא דנאמן ואינו קשה דאיך יעקרו חכמים דבר מן התורה דאין זה עקירה כו' וכתבו כן שלא תידוק מכח קושיא זו דאיך שייך שיעקרו דבר מן התורה אלא ודאי דנאמן מן התורה עז"א דאין אנו צריכין לומר כך ודוק:
שם ע"ב בגמ' מניין שאם לא רצה דפנו כו' אע"ג דכבר מבואר ללישנא קמא דגמרא דרב בא להשמיענו לאפוקי מרב מנחם בר יוסי א"כ פשיטא שיש לנו לאוקמי ברייתא דאתי כר' מנחם וכמו שבאמת מסיק בגמ' וללישנא בתרא אפילו רב נמי מודה בו וא"כ ודאי נאמר דהברייתא איירי דבאו עדים וניסת אח"כ דתצא גם לרב י"ל דמקשה מסתם ברייתא ולא נראה בעיני המקשן דסתם ברייתא יהי' דלא כדברי רב ועיקר הקושיא הוא ללישנא קמא ולדידי' א"א לאוקמי אלא דלא כרב וזה דוחק בעיניו והתרצן שמשיב הכי היינו שבא לתרץ עוד תירוץ אחר ללישנא בתרא וכמ"ש רש"י דרב נמי מודה בו והיינו ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא לא נאמר תירוץ זה כלל רק נאמר תירוצים אחרים כדי לאוקמי ברייתא כדברי רב ודוק והי' עוד אפשר לתרץ קושיית הגמ' דאיירי בניסת בעד אחד ונשאת לאותו עד ואח"כ בא בעלה ושני נשים מעידות ואומרות שהוא בעלה והיא לא מכחשה להו דאז תצא ממנו וכמבואר בדברי הגמ' בסמוך לפי תירוץ הגמ' בדברי שמואל ואז ודאי לא יהיה קשה מאומה דהברייתא דסמוך משמיענו דין זה דשתי נשים הוו באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ולא יהי' קשה מידי ארב אך דהגמרא מתרץ לה בלא"ה שפיר והמקשן בוודאי לא ידע תירוץ הזה או שהי' סובר כתירוץ השני וכפי מה שפירש הוא לדברי ר' נחמי' דלקמן דשתי נשים באיש אחד הוי כפלגא ופלגא ולא תצא וק"ל:
שם בגמ' טעמא דמכחשתו הא שתקה תצא והאמר עולא כו' אין להקשות דילמא כי שתקה תצא משום דשתיקה כהודאה דמיא ומשים הכי סמכינן אעד השני די"ל דודאי אין האשה נאמנת לומר שנאנסה אם היא אשת כהן או שזינתה אם היא אשת ישראל לאסור עצמה על בעלה וכמו שמבואר דין זה באה"ע סימן קט"ו לכך גם כאן מאחר שעד אחד נאמן כשנים להתירה לבעל השני והעד האחרון שבא לאסרה עליו חשיב כעד אחד א"כ אפילו שתקה לא מהני דהא הודאתה אינו כלום ומיהו כי לא מכחשתו רק הודתה לדבריו ממש יקשה למה תצא מן הבעל השני הלא הודאתה אינו כלום ולמה ליה לאקשויי מדיוקא ה"ל לאקשויי על הא דאמר כי לא מכחשתו דתצא ונ"ל דמוכרחין לומר דכבר מבואר לעיל דלא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא אלא היכא דיש רגלים לדבר שיודע קצת וכאן מוכרח דהיכי דשתקה דתצא כי ליכא רגלים לדבר כלל כגון שאומר האחרון שזה בעלה והיא לא ידעה אותו מעולם כלל כגון שקידשה ע"י שליח ולא ראתה אותו מעולם ואפ"ה תצא מדאמר דוקא במכחשתו לא תצא משמע הא אלו לא מכחשתו לעולם תצא אפילו אם שתקה ולא ה"ל לידע וא"כ שפיר קשה מדעולא ואין להקשות דנידוק מדרישא איפכא דאע"ג דשתקה לא תצא די"ל דהכל בכלל דלא מכחשתו דגם כי שתקה אינה מכחשתו וק"ל:
שם בגמ' ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד זה מדברי ר' נחמי' רק דהגמ' הוא דמפרש דבריו ומש"ה קאמר אח"כ בתירוץ השני ותריץ לדר' נחמי' הכי כו' כן פירש"י פרק מי שקינא לה בדף ל"ב ריש ע"א רש"ל בח"ש:
שם ברש"י בד"ה אלא לאו כה"ג כו' שהי' חי באותה שעה ומת ולא רצה להוציא כו' העד אחד שנשאה והוא כהן רש"ל בח"ש והוצרך רש"י לפרש העניין שהעידו שעכשיו מת דאילו הוא עודנו חי א"כ אפילו לישראל מיתסרא ומכין אותו עד שיוציאה ולכך הוצרך לאוקמי בעניין איסורי כהונה שבכהן כתיב האי קרא וקדשתו וק"ל:
שם ברש"י בד"ה וקתני דפנו וכו' ובעד אחד לא מצי לאוקמי כו' ר"ל דמתחלה בא עד אחד ואמר שמת בעלה ונשאת לו ואח"כ באו שנים והעידו שזה בעלה דא"כ ל"ל קרא פשיטא דדפנו וק"ל:
שם ברש"י בד"ה ואי בעית אימא לעולם דניסת וכגון כו' אמר לישנא דלעולם לאפוקי מתירוץ שלפני זה התירוץ דתירץ דפנו בעדים דהיינו שלא ישאנה לכתחילה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה והבא עליה כו' אע"ג דרב בעי חתיכה משתי חתיכות בפרק ספק אכל בגמרא דכריתות דף י"ז ע"ב מבואר דבריו דסבר רב דכשאכל חתיכה אחת ולא היה שם לפניו כ"א אותה חתיכה ולא ידע אם היא חלב או שומן אינו חייב אשם תלוי כי אם דוקא כשהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע אם אכל אותה של חלב או אותה של שומן אז חייב אשם תלוי וטעמו מבואר שם ע"ש:
שם בתוס' בא"ד אמאי נקט אשם תלוי אפילו חטאת איכא כו' ר"ל מי שבא עליה קודם שבאו עדים האחרונים דאילו אחר שבאו עדים האחרונים הבא עליה במיתת ב"ד וכדמסקו התוס' וזה דאמר בגמרא הבא עליה באשם תלוי היינו ר"ל הבא עליה מתחילה אפילו קודם שבאו עדים האחרונים הוא באשם תלוי מאחר שבאו עדים ואיך נאמר שיקיימנה מכאן ולהבא ולכך לא רצו התוס' להקשות קושיא השני' דקא מיחייב מיתת ב"ד אהמקשן די"ל דהמקשן בא לומר דיש חיוב אפילו להבא עליה קודם שבאו עדים האחרונים אך על התרצן יש להקשות אותה הקושיא וכדמסיק אבל מה שמקשו דהא אפילו חטאת חייב שפיר מקשה על המקשן דודאי כשנודע שבא על ודאי אשת איש מאחר דמוקמינן אחזקה לא שייך להביא אשם תלוי רק חטאת שייך להביא וק"ל:
שם בתוס' בד"ה א"ה סיפא כו' משום דאיכא למימר דבגט איירי רש"ל בח"ש הקשה דיש לתמוה דא"כ איך מותרת לחזור לראשון והלא מחזיר גרושתו משניסת וא"כ ה"ל לאקשויי מרישא דאז לא הוי מצי לשנויי דאתי כר"י בן כיפר והאריך ליישב הקושיא ע"ש ודבריו דחוקים ואפשר ליישב בפשיטות בשנקדים ונפרש הגזירה דאמר הגמרא דחיישינן לשמא יאמרו גירש זה כו' ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט מאי איכפת ליה שיאמרו העולם. כך דודאי אין לטעות ולהתיר כל אשת איש בלא גט דמבואר בכתוב דאשת איש צריכה גט דכתיב וכתב לה ספר כריתות. אלא ודאי דהטעות הוא שיאמרו העולם דבנים שיהיו לה מאיש אחר ממזרים הם וישיאו להם ממזרות וממילא יבא מזה איסור גדול אבל ודאי דלא שייך למיטעי בדבר המבואר בכתוב כן נאמר דהוא דעת המקשן ולפי האמת דמאחר דעבד איסורא קנסינן ליה אפשר דחיישינן דיטעו אפילו בדבר דמבואר בקרא ולכך אחיו של שני חולץ כדלקמן ברש"י דף צ"א ע"א ע"ש דהוא טעות המבואר בכתוב איסורו וק"ל וטעם של חולץ לדעת המקשן משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים כדלקמן סברא זו בדף צ"ב ע"ש והנה א"כ ממילא ברישא דמתניתין ליכא למיטעי כלל שיאמרו העולם שזה החזיר גרושתו מן הנישואין דאף אם יאמרו כך לא יבא מזה שום איסור דבניו אינם ממזרים גם לא יבואו לטעות לישא גרושתו שנישאת לאחר דהא מבואר בכתוב איסורו אך בסיפא דמתניתין דאיירי בנתקדשה לשני איכא טעות דשמא יבואו לומר דמן הנישואין דוקא אסורה ומן האירוסין מותרת לחזור לבעלה ודעת המקשן דהילכתא דלעולם איכא איסור לחזור לבעלה וע"ז השיב לו המתרץ דמתניתין אתיא כר' יוסי בן כיפר דמאירוסין שריא וא"כ לא שייך שום טעות ודוק וזה נראה יותר בדברי התוס' מדברי רש"ל בח"ש בתוס' ע"ש עוד נראה לי דהמקשן אינו מקשה לחוש שמא יאמרו מחזיר גרושתו דאינו אלא איסור לאו דדוקא בחשש דאשת איש יוצאה בלא גט הוא דחיישינן לשמא יאמרו ולכך לא מקשי מרישא דמתניתין והא דמקשה מסיפא משום דלא אפשר לאוקמי בגט כדמסיק מדקתני אעפ"י שנתן לה אחרון גט לא פסלה כו' והא דמקשה א"ה נמצא זה מחזיר גרושתו לא הקשה אלא לגלות דעת המתרץ בהא דאמר דאיירי בגט אי דעתו משום דאינו חושש לשמא יאמרו גבי מחזיר גרושתו או אי דעתו כר' יוסי בן כיפר וזה ג"כ פשוט לומר כן ויותר נכון הוא מדברי רש"ל בח"ש ואחר כתבי זאת מצאתי בדברי תשובת ר"ש כהן ח"א דף קס"ו ע"ד ממש כמו שכתבתי בעניין זה בתוס' ע"ש ולפי דעתי נראין דבריו יותר ממה שכתבתי בעניין זה בתחילה והיינו מכח קושיא דאחיו של שני חולץ מדרבנן אע"ג דליכא למיתלי בשום טעות כ"א בדבר המפורש בקרא שיאמרו אשת אח הזקוקה לייבום יוצאה בלא חליצה ודוק בזה ולפי זה נצטרך לומר דביבמה לשוק מחמרינן יותר משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים דנראין כאשת איש כדלקמן דף צ"ב בגמרא ע"ש ודוק ובזה מתורץ הקושיא גם לפירוש הראשין דבאשה שהלך בעלה למדינת הים איכא איסור ממזרות וחיישינן דמיחלפא ויבואו לידי טעות איסור ממזרות וכמ"ש ודוק:
דף פט.
ברש"י בד"ה קנסוה רבנן ולא תלינן לקולא ר"ל שיאמרו קידושי טעות הוו אלא חיישינן שמא יאמרו גירש זה כו' וק"ל כ"כ רש"ל בח"ש ועיין באשיר"י:
שם ברש"י בד"ה תנאי כתובה כו' אע"ג דאין לה כתובה משום דרבנן קנסוה ר"ל ולרבנן תקנו להבעל הפירות תחת פירקונה שהוא תנאי כתובה והואיל ואין לה כתובה ממילא נמי אין לה תנאי כתובה ואם כן מן הראוי שישלם הבעל פירות שאכל אפ"ה אינו משלם משום דרבנן קנסוה ומסיק ומשום דאשכחן באלמנה כו' כתב כן שלא תקשה פשיטא דאינו משלם הפירות שאכל דהבעל הראשון בוודאי אינו משלם פירות שאכל דהא אשתו גמורה היתה וכדין אכלם גם הבעל השני בוודאי אין לו לשלם פירות שאכל דהא בשעה שאכל כדין אכלן ואילו נשבית בוודאי היה פודה אותה וא"כ פשיטא דאין עליהם לשלם לה הפירות שאכלו ולמאי קתני דאין לה פירות ע"ז אמר דמשום דאשכחן באלמנה דיש לה פירות שאכל הוא דאיצטריך כו' ודוק בזה כנ"ל:
שם ברש"י בד"ה בתרי מנא כו' דתרוייהו בחד מנא רבו בעציץ נקוב לאו דוקא דה"ה שניהם בארץ רש"ל בח"ש רק דבאמת עציץ נקוב דין גידול בארץ יש לו וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אין תורמין מן הטמא כו' והתם אפילו בדיעבד אין תרומתו תרומה נ"ל דזה הוי כאילו אמר עוד דיוק אחר דאין לפרש כפירוש ריב"ן משום תתן לו ולא לאורו דא"כ אז אפילו בדיעבד אין תרומתו תרומה וכאן לא אמר רק בתחלה אין תורמין ובדיעבד תרומתו תרומה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה קישות ונמצאת מרה כו' ומ"ט דרבי כו' ר"ל מאחר דסובר דמדאורייתא הוי מין אחד למה אין תורמין מזה על זה עז"א משום דאם אתה אומר כו' וק"ל:
שם בתוס' בד"ה איבעיא ליה למיטעמיה כלומר יפריש על משהו מיניה וביה כו' ר"ל כשירצה להפריש קישות אחד לתרומה אזי יקח אותו קישות ויצייר עצמו בדעתו מעט ממנו לטועמו בו ובאותו דבר מועט יפריש מיניה וביה משהו ממנו לתרומה ויטעום אח"כ אותו מעט שצייר בדעתו ואז לא יצטרך לעשות שום דבר יותר וק"ל:
שם ע"ב בגמ' ר"א אומר משתיבעל ויורשה ומטמא לה כו' אע"ג דכל דבריהם הם בירושתו של בעל ולמאי חזר ואמר דיורשה צריכין לומר דה"ק ויורשה הא דאמרינן ויורשה לכל חד וחד כדאית ליה לא תימא דוקא יורשה לבד אלא ה"ה דמטמא לה כו' וק"ל:
שם בגמרא והכי קאמרי ליה ב"ש לב"ה כו' עיין בח"ש מ"ש רש"ל לדברי רש"י בעניין זה ע"ש:
שם בגמרא קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה ר"ל אילו היה הכהן העומד שם קורא לאחרים שיבואו לקוברו והם עונים אותו ובאין לשלם וכן פירש הר"ן בשם הירושלמי ורש"ל בח"ש הביא זה וזה הפירוש פשוט ועיין בנ"י שהאריך בזה ומיישב הלשון דאמר כיון דלא ירתי לה קריא ליה ולא ענו לה ע"ש:
שם בתוס' בד"ה ממקום אחר כו' משום דלא ליתי למיכל השירים לזרים וכיון שיקרא עליו שם המעשר לא יזהרו כו' כנ"ל להגיה ר"ל מאחר דיפריש מיניה וביה תרומה אז יעלה על דעתו דהשירים הם חולין גמורים ויאכילנו לזרים ואח"כ מבאר והולך עוד טעם אחר דכיון שיקרא עליו שם מעשר כו' ר"ל דהא גם מעשר מפריש מיניה וביה והואיל שיקרא עליו שם מעשר לא יזהרו כו' והחכם מהר"ר שכנא ז"ל הגיה דלא ליתי לידי למיכל השירים לזרים כיון שיקרא עליו שם חולין לא יזהרו כו' ואז הוא הכל עניין אחד ואינו נראה בעיני להגיה כך דלא שייך לומר שיקרא עליו שם חולין דאינו קורא עליו שם חולין גם לא אתי שפיר לשון דלא יזהרו עליו לשומרו כו' מאחר דחייש לשמא יאכיל לזרים ודוק:
שם בתוס' בד"ה משתגדיל כו' וכשבועל בגדלות לשם קידושין ר"ל ובתנאי זה נמי דוקא שיהא בועל בגדלותה לשם קידושין דאל"כ לא הויא אלא מסירה לחופה לבד וזה אינו קונה ליורשה ומסיק אח"כ בעניין בפני עצמו ואפילו את"ל כו' וק"ל ודין זה דביאה אירוסין עושה כו' מבואר בקידושין דף י' ע"א ע"ש:
שם בתוס' בא"ד וטעמא דיורשה משום דהפקר ב"ד הפקר כן מוכרח לומר לפי האי תירוצא דאינה אשתו מן התורה אלא דינה כארוסה והמקשן שלא ידע טעמא דהפקר ב"ד הפקר היה דייק גם מזה דרבנן עוקרין דבר מן התורה לפי דעת ר' אלעזר וכמו שדייק מדברי הת"ק בעניין ירושה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה שהפקר ב"ד כו' דאפקוה מרשותיה בשעת הפרשה וכאילו לא הפריש כלום ולכך אין צריך להוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר ועז"א דא"א לומר כן משום דכיון דבתר הכי הוא ג"כ שלו האי תרומה טמאה ועליו מוטל לתקנו א"כ לא שייך לומר שהפקיעו ממנו וק"ל:
שם בתוס' בד"ה כיון דלא כו' ואע"ג דאינו זכאי במציאתה ובמעשי ידיה היינו משום קנס דידה ר"ל כדי שתהא לה איבה דטעם שתקנוהו לבעל הוא כדי שלא יהא לה איבה וכדלקמן בגמרא דף צ' ע"ב: שם בתוס' בא"ד ומדאמר לקמן נמי ולא זה ולא זה מיפר נדריה כו' עיין במ"ש רש"ל בח"ש בעניין זה דזה תלוי במ"ש התוס' לפני זה שחילקו באלמנה וגרושה דאע"ג דמדאורייתא אינו מטמא לה מ"מ יורש אותה ואין חילוק ביניהם אלא לעניין טומאה ותאמר דגם לעניין הפרת נדריה אין חילוק ביניהם על זה אמר דזה אינו ודוק:
דף צ.
בתוס' בד"ה ואוכלת בגינו כו' ומשום דקטן אוכל נבילות הוא ואין להקשות דא"כ מאי משמיענו דהיא אוכלת בשבילו הלא בלא"ה אוכלת דאין מצווין להפרישו די"ל דבידים בוודאי אסור להאכילו ולכך אם אינה אשתו אז צריכין למנוע תרומה ממנה אבל עכשיו שהיא אשתו אין צריכין למונעה מן התרומה כלל דהוי כאילו אוכלת מעצמה ממנו מאחר שהיא תמיד אצלו ואוכלת במזונותיו וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אכל תרומה טמאה כו' אפילו לאביי דאית ליה אליבא דר' נחוניא בן הקנה כו' מבואר בגמרא דכתובות דף ל' ע"א וע"ב ומסקו התוס' דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא כו' ומיהו דוקא בשוגג קאי קרא אבל במזיד באמת פטור משום דקם ליה בדרבה מיניה לאביי וכן מבואר בגמרא ובתוס' דף הנ"ל ע"ב והכא איירי באכלן שוגג והא דאמר במזיד אין תשלומיו תשלומין קאי אתשלומין וכמ"ש התוס' אח"כ בד"ה בשוגג תשלומיו תשלומין ומיהו אי לאו קרא דשוגג חייב בתשלומין הוי ג"כ פטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה לאביי דאע"ג דבשוגג אין חיוב מיתה כלל מ"מ קיי"ל דאפילו בשוגג אמרינן קים ליה בדרבה מיניה אם חייב על המזיד מיתה וכמבואר בתוס' דף הנ"ל ודוק:
שם בתוס' בא"ד ואפילו אכל תרומה משל עצמו כו' פשוט דהוה ליה זר שאכל תרומה שלו והיינו שירש מאבי אמו שלו כהן ומ"מ מפריש תחתיה פירות להיות קדש ומוכרן אח"כ לכהן וזה שמסיים ואמר שמפריש קרן הראוי להיות קודש לעצמו שמעכבן לעצמו והיינו דשם לא שייך כלל לתשלומין ואפ"ה מפריש אותן משום כפרה ומיהו חומש שמוסיף עליו נראה פשוט שאינו מעכב לעצמו ופירוש זה כתב רש"ל בח"ש בזה ומה שמסיק וכן משמע בפרק כל שעה דלר' יוסי דשרי חמץ בפסח כו' בזה באו לדקדק דהתירוץ השני הוא הנכון דלתירוץ הראשון דהטעם הוא משום דגלי קרא נוכל לומר דדוקא בתרומה שהוא במיתה אבל חמץ בפסח שנוסף עליו כרת דחמיר מי גלי לן קרא ולכך מהיכי תיתי לחייבו בתשלומין בתרומת חמץ בפסח משא"כ לתירוץ השני דאתי שפיר דחייב שם דאע"ג דלא גלי לן קרא בכרת והיינו משום דשוגג כו' וכ"כ רש"ל בח"ש והוא מבואר בהדיא בתוס' בכתובות דף ל' ע"ב ע"ש וזה שמסקו התוס' אע"ג דלא גלי לן קרא בכרת אלא משום כו' וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ואפשר שאם אכל תרומה במזיד שיפטר כו' ר"ל דודאי לטעם הראשון דשוגג חייב בתשלומין משום דגלי קרא יש טעם לפוטרו במזיד הואיל ולא גלי קרא אך לתירוץ השני יש לדקדק למה יהא פטור במזיד הלא בוודאי מכ"ש דמזיד צריך כפרה לכך יש לחייבו בתשלומין ולמה אמר בגמרא דכתובות דף הנזכר לאביי אליבא דר' נחוניא בן הקנה דפטור מתשלומין זר האוכל תרומה במזיד עז"א דגם לתירוץ השני אפשר לומר דטעם שיפטר במזיד משום דלא אתי לכפרה ודוק וכעין זה כתב רש"ל בח"ש בדבריו האחרונים שבזה ומה שמסקו התוס' א"נ מחייב משום דמדאגבהיה קנייה כו' האי א"נ קאי אדלעיל דברייתא דהכא משום הכי מחייבי בתשלומין משום דמדאגבהיה קנייה והא דמבואר בכתובות דף הנזכר דפטור לר' נחוניא היינו בתחב לו חבירו בבית הבליעה ואכלו כמבואר שם בגמרא בהדיא וכ"כ רש"ל בח"ש והוא פשוט:
שם בתוס' בד"ה בשוגג תשלומיו תשלומין כו' דא"כ במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאפילו סובין יכול לשלם כו' ר"ל מאחר שאכל את התרומה במזיד א"כ אין התשלומין נעשין (תרומה) קדש דדוקא כשאכלן בשוגג ילפינן מקרא דנעשין קדש דכתיב ונתן לכהן את הקדש דע"י נתינתו נעשה קדש אבל כי אכלן במזיד משלם מעות ולא צריכין דבר הראוי להיות קדש וכ"כ רש"ל בגיטין דף נ"ד ע"א וא"כ מקשו התוס' שפיר לפירוש ריב"ן דאם אכלן במזיד ודאי מן הדין שיהא תשלומיו תשלומין ולכך נראה לר"י כפירוש הקונטרס דשוגג ומזיד קאי אתשלומין אבל האכילה היתה בשוגג בכל פעם וע"ז מסיק לפרש הגמ' דקפריך תבא עליו ברכה דבשלמא לפירוש ריב"ן דאין התשלומין נעשין קדש א"כ הן חולין טמאים וראויין יותר מתרומה טמאה משא"כ לפירוש ר"י דאיירי תמיד באכלן שוגג א"כ ממילא התשלומין נעשין קדש ונעשין תרומה ולמה תבא עליו ברכה וק"ל:
שם בתוס' בא"ד מ"מ תע"ב דמפסיד הוא דמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן ר"ל דאע"ג דאין לכהן בזה הנאה כלל דבידו הן נעשין תרומה טמאה מ"מ הבעה"ב שמשלם מפסיד יותר ממה שנהנה דתרומה טמאה לא חזיא כל כך כמו חולין טמאה דחולין טמאין שוין יותר למכור ולכך תע"ב וק"ל:
שם בתוס' בד"ה חסורי מיחסרא כו' אבל תרומה כו' וא"ת אי לפי דמים משלם כו' דפליגי בפסחים דף ל"ב אי לפי דמים משלם אי לפי מדה משלם א"כ מקשין תוס' למ"ד דלפי דמים משלם למה יהא תשלומיו תשלומין מאן דמשלם חולין טמאים ודוק וראיתי מקשים דהתוס' ה"ל לאקשויי קושייתם בברייתא גופא בלא חסורי מיחסרא כשאכל תרומה טמאה משלם חולין טמאין דשויין יותר למה יהי' תשלומיו תשלומין למ"ד לפי דמים משלם דהא הם נעשין תרומה טמאה כו' ונ"ל פשוט דשם ודאי לק"מ דכשאכל תרומה טמאה והוא משלם חולין טמאין ואנן ידעינן דהם נעשין קודש א"כ פשיטא דמשלם כפי מדה שאכל דהא משלם כמו שאכל ואין שם שומא משא"כ הכא דאכל תרומה טהורה והוא נותן בתשלומיו חולין טמאין וממילא צריכין שומא לידע כמה היתה שוה התרומה טהורה ושיתן תחתיהן חולין הטמאין ואין כאן שום תשלומין לפי מדה דאף שנדע דנעשין תרומה טמאה צריכין שומא ולכך בוודאי משלם מתחילה לפי דמים וע"ז מקשה התוס' שפיר ומוכרחין לומר דבלא חסורי מיחסרא בתחלה הוו התשלומין לפי מדה מדפריך בגמרא במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין תע"ב ופירשו התוס' דהיינו ר"ל שהוא נפסד יותר ממה שהפסיד לכהן ואי לפי דמים משלם הלא בוודאי לא מפסיד יותר ולמה קאמר תע"ב אלא ודאי דשם פשוט דמשלם לפי מדה מאחר שאין שם שומא הואיל ששניהם טמאין וק"ל:
שם בתוס' בד"ה והא הכא מדאורייתא ליכא לפלוגי כו' ר"ל בין זריקה לטומאה דאין שום טעם לחלק ביניהם וכשנאמר באחד מהן דמרצה בין בשוגג בין במזיד ה"ה באינך ומסתמא דבדאורייתא נמי איירי בברייתא ולכך מוכח שפיר דמדאורייתא בתרוייהו הציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד ומסיק ונראה לר"י דבהא סברא כו' ר"ל בשלמא אי איירי בדרבנן שהם חילקו בין טומאה לזריקה בין שוגג ובין מזיד אתי שפיר דיש סברא לחלק בינייהו וכמ"ש התוס' אבל אי הוי החילוק ביניהם מדאורייתא אין כאן שום טעם וסברא לחלק ביניהם אלא ודאי מדאורייתא אין חילוק ביניהן וק"ל וכן כתב קצת רש"ל בח"ש:
שם בתוס' בד"ה ועל הבשר כו' למיקבעי' בפיגול ולאפוקי מידי מעילה כדמפרש בפרק כיצד צולין מבואר שם בדף ע"ח ע"א ברש"י ע"ש ובהא שכתבו התוס' כדמוכח התם הוא סוף דיבור ואח"כ מתחיל דיבור חדש בין ביחיד בין בציבור כמ"ד כו' וכן הגיה רש"ל בח"ש וצריך למחוק מיל אלא דלמ"ד כו' וק"ל:
שם ע"ב בגמ' והביאוהו לב"ד וסקלוהו כחילול שבת גמור דדינו בסקילה והביאוהו לב"ד והלקוהו כמי שבא על הפנוייה שאינה אשתו בזנות דדינו להלקותו וק"ל והא דאמר שהטיח באשתו ר"ל שבא על אשתו הוא מלשון כמטחוי קשת ועל שם שהזרע יורה כחץ:
שם ברש"י בד"ה אליו תשמעון כו' ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה ר"ל דתרי כריתות איתנהו שם חד ששחט בחוץ ואף שלא הקריב אותו הי' חייב משום שחוטי חוץ וחד שהקריב אותו ואיכא כרת דהעלאה בחוץ וק"ל:
שם ברש"י בד"ה אדעתא דרבנן כו' דהפקר ב"ד הפקר כתב בתשובת בן לב ח"א דף נ"ה ע"א דצ"ע דלמאי איצטריך שני טעמים דלפי המסקנא לא איצטריך לטעמא דהפקר ב"ד הפקר דלא שייך לקדיש בביאה אלא לטעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ולפי סלקא דעתיה לא איצטריך לטעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דבטעמא דהפקר ב"ד הפקר סגי דהוי ליה כקידושין בדבר שאינו שלו עכ"ל:
שם בתוס' בד"ה כולהו נמי כו' ומיהו קשה מדברכינן להתעטף כו' וכדי שלא תיקשה איך נדקדק מלשונינו בנוסח הברכה איסורא דאורייתא ע"ז מסיק דה"נ מוכיחות הלכות גדולות דקיימא לן כו' מלשון להתעטף א"כ ש"מ דדייקינן מלישנא דנוסח הברכה וממילא נמי תידוק מיניה דבשעת העיטוף עביד מצוה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה טעמא מאי כו' כי תקינו ליה רבנן מזוני עיקר כו' ר"ל תחילת התקנה לטובתה ניתקנה ולא שתקנו תחת מעשי ידיה רש"ל בח"ש ומסיק ומעשי ידיה משום איבה והא דקאמר הכא דתיקנו מעשי ידיה משום דאכלה מזוני היינו משום איבה דמאחר דאכלה במזונותיו אי לא הוי מעשי ידיה שלו הויא לה איבה אבל אי לא אכלה מזוני לא היה שייך שם איבה כ"כ אף אילו לא היה לו מעשי ידיה וק"ל:
דף צא.
בגמרא מציאתה ומעשי ידיה דמדידה לדידי' עיקר הקנס שעשו חכמים הוי הכל לדידה ובשבילה דהא הבעל לא עשה ולא כלום ולא שייך למיקנסיה רק הכל עשו בשבילה להחמיר עליה שלא תעשה כן ותידוק להנשא והנה א"כ צריכין לפרש הגמרא דה"ק ומה כתובה דמדידיה לדידה לא קנסינן אותה ואמרינן דהבעל צריך ליתן לה כתובה כ"ש שלא קנסינן אותה במציאתה ומעשי ידיה דמדידה לדידיה ואם היא רוצה ליתן לו כדי שלא יהא לה איבה למה נקנוס אותה דהיא רשאה ודאי לתת לו משלה ובודאי דליכא למיקנסיה התם וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אמר רב ששת כו' ושמא לר"מ דוקא מיפסלא כו' כתבו כן שלא תיקשי דא"כ דאפילו ר"מ מודה דשריא מדינא רק מטעם קנסא ממילא לרבנן דאפילו זרה מותרת במעשר שריא היא אפילו היכא דזינתה מדעתה דלא גרעה מזרה ולמה אמר במתניתין דפסולה מן המעשר עז"א דאפשר באמת דוקא לר"מ מיפסלא באכילת מעשר כו' ומסיק א"נ דמתניתין אתיא אפילו כרבנן כו' ומיהו ברייתא דגמרא לא אתיא רק כר"מ דלרבנן לא איצטריך למיתני זונה אוכלת במעשר כו' דמהיכי תיתי דמיפסלא וכמו שכתבו התוס' כבר דאין לומר דה"א דמיפסלא מטעם קנסא שלא ליתן לה המעשר אעפ"י שאוכלת מדינא דבברייתא לא שייך קנסא כלל דלא נעשית זונה מדעת דהא איירי בנשבית ג"כ וק"ל:
שם בתוס' בד"ה כ"ש מציאותה כו' ומ"מ קאמר לקמן מדידה לדידיה כו' קאי דוקא לתירוץ השני דמתוך כך חשיב קנסא משום דאין לה מזונות וא"כ איך אמר לקמן לישנא דמדידה לדידיה מאחר דאין לה מזונות ממנו בשביל זה א"כ הוי מדידיה לדידה ע"ז מסיק דשפיר הוי מדידה לדידיה משום דסתם נשים מעשי ידיהן עודפות כו' ומיהו חשיב קנסא דאינה עודפת תמיד וניחא לה להוי לה מזונות תדיר בין שמעשי ידיה עודפות ממה שיהי' לה מעשי ידיה שלה ועוד דאפשר דזאת האשה אין מעשי ידיה עודפות והוי לה קנסא וק"ל:
שם בתוס' בד"ה הני דמחיים קניס כו' וא"ת כיון דר"ש מודה כו' הא דמקשו קושייתם דוקא אדברי ר' יוחנן ולא מקשו כן גם אדברי רב הונא או בסתמא דמתניתין י"ל דפשיטא להו להתוס' דשם נתרץ דמאחר דר"ש לא קניס ליה כלל לכך לא חיישינן אבל עכשיו דמסיק דקניס גם ר"ש מחיים א"כ מקשו קושייתם דניחוש לשמא יאמרו כו' ואפ"ה מתרצי בתירוצם לחלק דמאחר דבלאחר מיתה לא קניס לא חיישינן לשמא יאמרו לאוסרה מטעם זה על חינם דכל היכי דלא קנסינן תלינן לקולא שיאמרו קידושי טעות הוי וכדמסקו ומביא ראיה מידי דהוה אנתקדשה כו' וק"ל:
שם ע"ב בגמרא והתנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנת לשם מלכות מדי כו' ברש"י בגיטין דף ע"ט ובגמרא שם דף פ' מבואר הכל יפה ע"ש:
שם בגמ' אמר אביי ת"ש כל העריות שאמרו כו' אמר רבא ת"ש כתב סופר כו' מה שיש לדקדק בסידור דברים הללו שכולן הן בבות במתניתין דגיטין דף ע"ט ודף פ' מבואר בכתבי שכתבתי בתוס' בזה בד"ה ת"ש כל העריות שאמרו כו' ע"ש:
שם בתוס' בד"ה היה במזרח וכתב במערב כו' ושמא י"ל הא דנקט בגמרא היה במזרח סופר לאו דוקא כו' ר"ל דהא דהגמרא בגיטין מפרש במתניתין דקתני היה במזרח דהיינו ר"ל הסופר לאו דוקא דקפדינן אסופר כו' וק"ל:
שם בתוס' בא"ד וא"ת מצאו באשפה אמאי כשר לר"מ כו' ר"ל דבגיטין דף כ"ו ע"ב בפרק כל הגט קא פסק כן ר"נ אליביה ותמה רש"ל בח"ש בזה דודאי דשם איירי בגט שנמצא כתוב בלא עדים והעדים חותמין במקומן ובשעתו וא"כ מה יש לנו לחוש בסופר לחוד כדפירשו התוס' לעיל ותירץ רש"ל דודאי האי קושיא מקשין התוס' אפשטא דגמרא דקפדינן גם אסופר לחוד וכ"כ התוס' בהזורק דף פ' כפשטא דאף אסופר קפדינן ולא יפה עושים מה שנוהגים שהסופר כותב כתובה כו' עכ"ל ור"ל דהתוס' לא כתבו כאן תירוצם הנזכר דלאו דוקא סופר אלא בלשון שמא ולא החליטו דבריהם לתרץ כך לפי שכפי הנראה עדיף להם משמעות הגמרא וע"ז הקשו קושייתם ודו"ק וראיתי בתשובות בן לב ח"א דף ל"ט ע"ב שהקשה ג"כ קושיא זו בתוס' ומסיק שם דאין דרך להמלט מזאת הקושיא אלא כשנאמר דרך חדש ומפלפל בזה הדיבור והוא שהתוס' כתבו ושמא י"ל הא דנקט תלמודא כו' כנראה מדבריהם שהם מסופקים אם צריך לכתוב גם מקום הסופר ולכן הקשו הם לעצמם למה נסתפקו בדבר זה והלא הוא דבר ברור מההוא דמצאו באשפה דאין שום חשש בסופר גם הרא"ש בגיטין מביא ראיה ממנו דאין שום חשש בסופר אלא בעדים וא"כ לא היה לכתוב ושמא י"ל כאילו הוא בספק אלא היה לו לכתוב וי"ל דודאי מילתא ברירה ולית בה ספיקא ולכן תירצו דאיכא לדחויי ההוא ראיה דמצאו באשפה כדכתב ר"י ומש"ה כתבו לשון ושמא דלא ברירא להו מילתא עכ"ל:
שם בתוס' בא"ד וכן מוכח בפר"ח דגרס והאיכא שלום מלכות כו' משמע כו' מלשון כו' דגרס ר"ח דייקו התוס' דסבר דמסיפא פריך בפר"ח וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ת"ש כל העריות שאמרו כו' ס"ד בכונס יבמתו כו' התוס' הוצרכו לתרץ כאן מה בא להקשות מאחר שכבר תירץ לו תירוץ זה ממש שמתרץ על קושייתו דודאי במקום אחר אין צריכין לתרץ דאיכא למימר דהמקשן הקשה מכל המשניות או מכל הברייתות בפעם אחד משא"כ הכא דבכל חדא וחדא נזכר שם אמורא אחר גם אין לתרץ דאותו אמורא לא ידע מקושיית אמורא שלפניו דהא כל המשניות הנזכרים כאן הם שנויים ביחד במתניתין דגיטין דף ע"ט ודף פ' וסידור בבות דמתניתין דלשם כך הוא מתחלה איתא כתב לשם מלכות כו' ואח"כ איתא שינה שמו כו' ואח"כ איתא כל עריות שאמרו כו' ואח"כ איתא הכונס את יבמתו כו' ואח"כ איתא כתב סופר גט כו' ובסופה דפירקין איתא כנסה בגט קרח כו' והנה א"כ קשיא להו להתוס' למה סידר הגמרא קושיית אביי דמכל עריות שאמרו אחר קושיית רב שימי בר אשי דמהכונס את יבמתו הא בבא דכל עריות שאמרו כו' איתא קודם בבא דהכונס את יבמתו גם אביי קדים טובא לרב שימי בר אשי אלא ודאי דסידר כך להורות לנו דבתרייתא לא מיתרצא בשינוייא קמייתא וכמ"ש התוס' אח"כ בד"ה ת"ש כנסה בגט קרח כו' ולכך כתבו התוס' ותירצו ס"ד דכונס יבמתו שייך כו' ודוק ונשאר לדקדק למה הקשה רב שימי בר אשי מבבא דהכונס את יבמתו כו' ולא פריך מכל עריות שאמרו כו' שכתוב במתניתין קודם ואם ידע תירוצו דאיבעיא לה לאמתוני כ"ש דלא מקשה מידי מבבא דהכונס את יבמתו וצריכין לתרץ דהוא הקשה ואמר דגם מסיפא דמתניתין יש לדקדק דלא אמרינן מה הוה לה למיעבד משום דדמי לעניינא דלעיל דכאן בהכונס את יבמתו היא עומדת בחזקת איסור ובמתניתין ג"כ היא עומדת בחזקת איסור אשת איש ודוק והא דלא סידר הסדרן קושיית רבא מן כתב סופר כו' וקושיית שינה שמו כו' וקושיא דכל העריות כו' אע"ג דשלש קושיות האחרונות מתורצין בתירוצא קמא דבבא קמייתא דכתב לשם מלכות כו' י"ל דהגמרא רוצה לסדר דברי האמוראים שהקשו קושיות אלו כפי סדרן זו אחר זו ומיהו דברי רב שימי הוצרך לסדר קודם דברי אביו אע"ג דהוא היה בנו של רב אשי השנוי לבסוף (מ"מ) משום להראות לנו דקושיית אביי קשה אף לפי תירוצא של קושייתו אבל אין לתרץ דנקט בבא דהכונס את יבמתו ובבא דכל העריות מתחלה הואיל והן שנויין ברישא דמתניתין דז"א דהא בבא דשינה שמו כו' איתא לפניהם השנוי כאן לבסוף ומיהו אפשר לתרץ הכי ונאמר מאחר שהוצרך להתחיל בשלש קושיות דלקמן בבבא דכתב סופר כו' וכמו שיבא ושני בבות הללו נישנות במשנה תחלה סדרן כן הסדרן וק"ל ואח"כ פריך הגמרא מבבא דכתב סופר כו' ואע"ג דבבא שינה שמו כו' איתא לפנינו ברישא משום דלא מיתרצא בתרייתא בשינוייא דקמייתא וכמ"ש התוס' אח"כ בזה ודוק וגם שם צריכין לתרץ למה הקשה רבא מבבא דכתב סופר ולא הקשה מבבא דשינה שמו כו' ואם ידע לתרץ דאיבעיא לה לאקרויי לגיטא נתרץ כן במכ"ש בבבא דכתב סופר כו' דהא אף כשתירץ כן בבבא דכתב סופר מקשה מבבא דשינה שמו וצ"ל דרבא בא להקשות דאפילו מזה נדקדק דלא אמרינן מה הוה לה למיעבד אע"ג דלא הוצרכה לדקדק כ"כ כמו בשינה שמו וכדתרצתי לעיל כו' ודוק בזה הארכתי לבאר כל סדרי הבבות דמתניתין שסידרן המסדר בגמרא לפום ריהטא שלא כסדרן ודוק:
שם בתוס' בד"ה ת"ש כתב סופר כו' ס"ד דהכא ל"ש כו' בכאן קשה בפשוטו למה לא הקשה מרישא דמתניתין (שינה שמו כו') כתב לשם מלכות כו' אלא ודאי דידע לחלק דה"ל לאקרויי לגיטא א"כ אמאי מקשה הכא עז"א דהכא לא שייך משום דס"ד דאיירי הכא אפילו אקריאת גיטא כו' ר"ל שהיא קראה לגיטה אחר כתיבה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ת"ש שינה שמו כו' גם כאן קשה בפשוטו דה"ל לאקשויי מרישא דמתניתין דקתני כתב לשם מלכות כו' אך דאף שנוכל לתרץ בשום תירוץ דלא היה יכול להקשות משם נשאר לדקדק על הסדרן למה סידר קושיית דבבא שינה שמו כו' אחר בבא דכתב סופר כו' השנוי לפניה לכך צריכין לומר דאף בתירוץ בבא דכתב סופר כו' אינו מתורץ בבא דשינה שמו כו' וק"ל:
שם בתו' בד"ה כנסה בגט כו' גם בכאן קשה להו להתוס' כפשוטו וכמשמעו למה לא הקשה מכל הבבות השנויות לפני בבא זו דזהו סופה דכל הבבות כולן ומסיק התוס' ואין הגמרא מביא המשניות כסדר השנויות במשנה כו' והיינו דברים שכתבתי בזה למעלה באורך ואף שכתבתי דמכח זה כתבו התוס' מה שכתבו למעלה חזרו התוס' לכותבו בכאן כדי לבאר דבריהם למה כתבו ופירשו כן ומ"ה מסקו כדפרישית וק"ל:
דף צב.
בגמרא דאילו הורו ב"ד בחלב ובדם להיתירא כו' אמר חלב ודם דבהם איכא למצוא איסור והיתר דבחלב איכא למצוא איסור והיתר בחלב הקיבה דחלב דאקשתא טריפה ודאייתרא כשירה וממילא שייך בקל לטעות ובדם איסור והיתר דדם האיברים שלא פירש מותר ודם האיברים שפירש אסור ואיכא למיטעי בקלות וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ואמרו לה כו' דלמסקנא דגמרא הוי דהכא מבעל ראשון כו' ר"ל למאי דמסיק בגמרא דף זה ע"ב דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבם וגם לטעמא דמיחלפא באשת איש א"כ כמו שאסורה ליבם אח"כ נאמר ג"כ דהוי ממזר ממנו אם עבר ונשאה אח"כ ואע"ג שמן הדין היתה ראוייה לייבם וזה שמסקו התוס' דקנסו נמי לאוסרה איבם ר"ל דלפי המסקנא דקנסו נמי לאוסרה אייבם נאמר ג"כ דיהיה ממזר ממנו אם נשאה ומיהו אף לפי המסקנא אין לפרש כך רק רישא דמתניתין אבל בבא דאמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך א"א לפרש כך וק"ל:
שם ע"ב בגמ' נישואין יש בה דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים אבל משום לתא דידה אין ראוי לקנס כיון דבמזיד לא מיתסרא מדאורייתא אין לקונסה נמי בנישואין בשוגג תוס' ואשיר"י ומסיק הרא"ש ואין לאוסרה איבם משום שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה ונמצא נושא חלוצתו דהא אפילו באשת איש לא חיישינן להכי אלא משום קנס דהא בנתקדשה דלא עבדא איסורא מותרת לחזור לו עכ"ל וכמ"ש התוס' בשמעתין ג"כ:
שם בגמ' א"ל ר"ל לר"י אי לאו דקלסך גברא רבא כו' עיין בח"ש במ"ש רש"ל בזה:
שם בתוס' בד"ה אבל חכמים אומרים כו' ובירושלמי מוקי לההיא דגיטין כר' עקיבא והוא פליג אגמרא דידן דהביאו התוס' לעיל מגמרא דגיטין דכשאתי ההיא מתניתין דגיטין כר"ע פשיטא דנישאו לאו דוקא דה"ה זונה ואפ"ה ליכא סייעתא לרב המנונא וכמ"ש התוס' לעיל ולשון ראשון דגיטא שהביאו התוס' לעיל פשיטא דלא אפשר ליישבו כשנאמר דמתניתין אתיא כר"ע ומסקו התוס' ואר"י דירושלמי אתיא כלישנא קמא דרב גידל כו' ורב גידל ודאי אתי כרבנן בפרט כשנאמר דלא מיתסרא בזנות וכמו שמסיק וזה שמסקו התוס' ולהאי לישנא ע"כ ההיא דהזורק כר"ע דהא לרבנן לא מיתסרא איבם כלל ואיך אמר שם במשנה דכל הדרכים האלו בה ואחד מהן דתצא מזה ומזה ומכ"ש דלא הוי ממזר אפילו מדרבנן ודוק ובח"ש נדפס ולהאי לישנא ההיא דהזורק כר"ע כצ"ל אל תטעה בזה שמחק תיבת על כרחך דהא באמת אתי דוקא כר"ע ולמה לן למוחקו רק שבספרי הגמרא שלפניו לא היה כתוב תיבת על כרחך והיה נדפס שם טעות אחר והגיהו אבל ודאי דר"ל דאתי דוקא כר"ע וכמ"ש:
שם בתוס' בא"ד ובשיש לה בנים איירי דהא קאמר התם דתצא מזה ומזה ושלש עשרה דבר בה ר"ל ואחד מי"ג דברים הוא דהבנים ממזרים מזה ומזה וממילא ש"מ דאיירי אפילו ביש לה בנים ממנו וק"ל וכן דייק להדיא בהרי"ף מזה ע"ש:
שם בתוס' בד"ה נותן לה שני גט כו' אבל אם מדעתו היה חולץ היתה מותרת ואין זה איתגורי איתגר והא לא איצטריך ליה לרב אשי לאשמעינן כו' בזה מתרץ מאי פריך מגמרא איתגורי איתגר דילמא רב אשי מיירי ברוצה לחלוץ מדעתו וק"ל וע"ז מסיק מאחר דקשה ליה להמקשה מאי חידוש משמיענו בזה רב אשי א"כ השתא נמי מאי קמ"ל כו' וק"ל:
דף צג.
בגמרא קונם שאני עושה לפיך כו' ז"ל התוס' בקידושין דף ס"ג ע"א שאני עושה לפיך גרסינן ולא גרסינן שאיני עושה כיון דמשועבדת לבעלה לא מצית למיסר בקונם עכ"ל אבל אין לומר דלא גרסינן שאיני עושה משום דאז הוי דבר שאין בו ממש וכ"כ התוס' בכתובות פרק אעפ"י דף צ"ט ע"א ומביאין ראיה מדתנן פרק בתרא דנדרים קונם שלאו אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר עכ"ל ודוק:
שם בגמ' שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנוי לך כו' כצ"ל וכן הגיה החכם מו"ה שכנא ז"ל וכן הוא בגמ' בב"מ דף י"ו ע"ב והתוס' דייקא שם דלא גרסינן מילת זו ע"ש:
שם בתוס' בד"ה קנוייה לך מעכשיו כו' ולעיל נמי גבי לאחר שתתגיירי ליכא מעכשיו אע"ג דבאמת אין הקידושין תופסין שם היינו משום דהשתא נמי לא תפסי בה קידושין וכדמביא ראיה לעיל מזה דאין קידושין תופסין ביבמה ש"מ אילו הוי השתא תפסי בה קידושין הויא מקודשת אף בלא מעכשיו ויותר היה נראה דהתוס' מדקדקין מן ר"מ דפליג באותה ברייתא דסובר דמקודשת ובדף זה ע"ב הביאה בגמרא וכ"כ התוס' להדיא בקידושין ריש דף ס"ג דמדברי ר"מ דסובר דמקודשת דייקו והא דלא דייקו התוס' מהא דאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו דסובר רב הונא דאינו יכול לחזור בו דקתני נמי סתמא ומשמע אפילו בלא מעכשיו י"ל דהתם נוכל לומר בפשיטות דאיירי בדאמר מעכשיו ואע"ג דלא איתא שם בגמרא דלא קאמר שם דברי המוכר שאמר ללוקח רק משמיענו דינא דהמוכר פירות דקל משא"כ במימרא דקידושין שהביאו התוס' דכותב דברי המקדש האומר לאשה הרי את מקודשת לי יש לדקדק דה"ל למימר דאמר מעכשיו דלמה דילג דבריו וכן בהא דלעיל גבי לאחר שתתגיירי אמר ג"כ דברי המקדש האומר לאשה הרי את כו' וכן גבי ערוגה דלקמן הזכיר ג"כ דברי התורם דבכל שלשתן יש שפיר לדקדק מדהזכיר דברי הקונה איך הוא אומר למקנה לא הוה ליה לדלג תיבה אחת מדבריו אלא ודאי דאינו מדבר שום דבר יותר וק"ל:
שם בתוס' בא"ד שהמעות נשארו אצל המקנה כו' ר"ל דהמעות נשארו אצל האשה שהיא עכשיו המקנה ואם לא נגמר הקנין היה מוטל עליהם להחזירם משום דקאי על שם המקנה וק"ל ומה שמסקו דלא דמו לפיקדון ולא דמו למלוה מבואר ר"פ האומר במסכת קידושין דף נ"ט ע"א ע"ש:
שם בתוס' בא"ד ומוקי לה דאמר מעכשיו אפילו עומדת באגם כו' אין לתרץ דילמא התם מיירי דאמר מעכשיו לבסוף דאז אין שייך להסתפק כלל וכמ"ש התוס' לפני זה דא"כ מכ"ש נקשה דאז פשיטא דקניא ואפילו אינה עומדת באגם וכמו שמקשו אי תנאה כו':
שם בתוס' בא"ד ואף אם אמר מעכשיו ולאחר ל' דמהני לכ"ע שטר כו' כן הגיה רש"ל בח"ש ר"ל ואף אם אמר מעכשיו ולאחר שלשים דמהני לכ"ע יותר מלאחר שלשים בלבד והיכא דקונה בלאחר שלשים בלבד מכ"ש דמהני באמר ג"כ לישנא דמעכשיו והיינו בכסף אפילו אינו בעין ובשטר כשהוא בעין וכמ"ש התוס' כבר מ"מ גם שם באמר מעכשיו ולאחר שלשים הוי דינא הכי שטר הנאבד וחזקה כו' והלשון הזה דמהני לכ"ע ר"ל דמהני בפשיטות יותר מבלאחר שלשים בלבד וק"ל וראיתי מי שרצה לדחוק ולתקן גירסא לא מהני לכ"ע דר"ל לא מהני לכ"ע רק איכא בו פלוגתא והכי הוי דינא שטר הנאבד כו' ודבר זר הוא בעיני לפרש כן הלשון דכבר כתבו התוס' באותו שורה לא מהני לכ"ע ושם ר"ל דלכ"ע לא מהני כמשמעה וק"ל:
שם בתו' בד"ה מייתי כנתא כו' דאי משל ר' ינאי לא חשיב דשלב"ל כו' וא"כ לא הוי מייתי ראיה דר' ינאי ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל וק"ל:
שם ע"ב ברש"י עמד לשחררו ומוזהר שלא להשתעבד בו ר"ל דב"ד מוזהרין עליו שלא להסגירו לבעליו להשתעבד בו וכן הוא בהדיא ברש"י דקידושין דף ס"ג ע"א: שם ברש"י בד"ה עד אחד ביבמה מעיד שמת בעלה כו' עיין מה שכתב בתשובת ר"ש כהן ח"ב דף קנ"ט ע"ב בענין זה:
שם בתו' בד"ה אלא לאו כה"ג כו' וקשה לר"י דמה לי שבתות וי"ט מבשאר ימים ר"ל דמאחר דהוא ס"ל דבאמת אדם מקנה דשלב"ל א"כ כך לי שבתות וי"ט כמו שאר ימים דלעולם מותר לעשר משא"כ לפירוש ר"י דקאי אשלא מן המוקף דבאמת אסור רק דלכבוד שבת שרי וק"ל:
שם בתוס' בד"ה לאחר שאתגייר כו' כיון שהגוף הוא בעולם רק שמחוסר גירות והא דהכא דייק מזה דר"מ סובר דאדם מקנה דבר שלב"ל אפילו דבר שלא בא לעולם כלל דהא קאי אמקנה פירות דקל לחבירו שלא בא לעולם כלל י"ל דפירות דקל מאחר דעבידי דאתו אע"ג דלא באו לעולם כלל אדם מקנה כמו דבר שהגוף בעולם ולא עבידי דאתו כמו דהכא דלאחר שאתגייר כו' וכמו שמסקו התוס' ובגין ראיתי דף י"ג ע"ב דמסקו בתוס' בקושיא זו ואע"ג דילפינן מינה דאדם מקנה פירות דקל לחבירו לר"מ ולא מפלגינן היינו משום דאית לן למימר דקאי בשיטתיה דר' אליעזר בן יעקב כו' וכמו שתירצו התוס' גם כאן בקושיא אחרת שמקשו אח"כ בדיבור זה ונ"ל מאחר שהתוס' כאן לא מסקו בתירוצם כמו שמסקו בגיטין ואח"כ מקשו קושיא אחרת ותירצו באותו תירוץ ש"מ דהכא יש לתרץ בענין אחר ואין צריכין לתירוצא דלקמן והיינו משום דאפשר לתרוצי כדכתבתי ודוק:
שם בתוס' בא"ד ועי"ל דר' חנינא למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל דוקא מסיק כו' מבואר יפה בדברי רש"ל בח"ש ובתוס' קידושין דף ס"ב ע"ב מבואר ג"כ יפה ומה שיש לדקדק שם בתוס' מבואר בתשובת בן לב דף ל"ז ע"ב וע"ד ע"ש:
שם בתוס' בד"ה ע"א ביבמה מהו כו' וממאי דהיא גופא נאמנת לומר מת בעלי להתייבם לא בעי למיפשט כו' דבר זה נ"ל דכתב מכח כ"ש דעד אחד מיהמן וכן הא דמסיק ופשיט רב ששת תניתוה כו' ג"כ צריך לפרש במשמעות הגמרא דהא באמת לפום ריהטא לא פשיט רב ששת מידי דדילמא שאני התם דעד אחד מיהמן משום דאינו מעיד רק מי מת בתחילה אבל כבר ידוע דהבעל מת ולכך מאחר דאינו מעיד רק להתירה ליבם דאין בו מיתת ב"ד באשת אח שלא במקום מצוה נאמן אבל בע"א להעיד שמת בעלה דממיתת ב"ד הוא באמת אפשר דאינו נאמן לכך הוצרך לפרש דפשיט מכח כ"ש ודוק ואף שיש לדחות ולתלות את כל מה שכתבו התוס' בדיבור זה בענין פירושם שכתבו הם בשמעתתא מ"מ נראה בעיני פשוט שהוא ענין בפני עצמו וכמ"ש:
שם בתו' בד"ה מאי חזית כו' ואיכא לאוקמי בחזקת איסור ליבם אע"ג דחזקה זו גרועה משום דאשה דייקא ומינסבא וכמ"ש התוס' לעיל דף פ"ח ע"ב היינו משום דלא ליחייב חטאת להבא עליה כבר או דלא ליחייב מיתת ב"ד להבא עליה אח"כ אבל ודאי היא אסורה לינשא אם לא באומרת ברי לי ודוקא כשניסת למי שאומר ברי לי וכדלעיל בהדיא בגמרא דף פ"ח ע"ב וכמ"ש התוס' וזה פשוט:
שם בתוס' בד"ה כי תיבעי לך כו' דאיהי לא מיהמנא כו' הוצרכו לכתוב כן כדי לחלק למה בעי יותר ביבמה לעלמא דליכא אלא לאו בעלמא מיבמה לייבם דע"א נאמן אע"ג דאיכא כרת דאם שם דייקא אע"ג דמרחמא ליה ה"נ דייקא אע"ג דסניא ליה לכך כתבו דעיקר בעייתו הוא הואיל והיא לא מיהמנא כדאמר לקמן בסמוך דאשה שאמרה מת יבמי אינה נאמנת משא"כ ביבמה ליבם דהיא נאמנת וק"ל:
שם בתוס' בא"ד וה"ה דהוי מצי למיבעי ביבמה ליבם במת בנה ואח"כ מת בעלה דאיהי לא מיהמנא והא דבאמת שם לא מיהמנא ובמת בעלי נאמנת להתייבם היינו משום דלאפוקי מחזקת איסור אשת איש הימנוה משום עיגונא וממילא שריא ליבם משא"כ במת בני ואח"כ בעלי דכבר היא יצאה מחזקת איסור אשת איש ולא באה רק להפקיע מחזקת איסור ליבם שתהא שריא ליבם בזה לא הימנוה וכדמסקו התוס' אח"כ בדיבור זה וק"ל:
דף צד.
בגמרא לעולם תרי ותרי כו' הא דלא דחי הגמ' כן באבעיא קמייתא דרב ששת ביבמה ליבם כשפשיט ממתני' ומוקי לה בעידי הזמה דלא חשש הגמ' להאריך משום לישנא אחרינא דפשיטא להו דמיהמן אבל השתא דחו הגמ' משום דמיסתבר דלא מיהמן ע"א כי היכי דאיהי לא מיהמנא וק"ל אשיר"י ע"ש:
שם ברש"י בד"ה ואית דגרסי קמל"ן כו' ואוקימנא כר"ע בירושלמי מוקי לה כר"ע ומבואר בתוס' לעיל דף צ"ב ע"ב אבל לסוגיא דגמרא דידן אתי כרבנן כמבואר שם בתוס':
שם ברש"י בא"ד ועוד אי איהי לא מיקלקלא כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ח"ב דף קי"ט ע"ב מ"ש ע"ז:
שם בתוס' בד"ה כי תיבעי לך יבמה לעלמא דהתם איכא למימר כו' זה דיבור אחד עם שלפניו וכן הגיה רש"ל בח"ש וזה שכתבו התוס' היינו דוקא לתירוץ השני שכתבו דלא בעי אפילו במת בנך ואח"כ מת בעליך דאיהי לא מיהמנא ואפ"ה העד נאמן א"כ מאי קמבעיא ליה ביבמה לעלמא דלמה לא יהא שם העד נאמן אע"ג דאיהי לא מיהמנא עז"א דהתם איכא למימר טפי כו' אבל לפירוש הראשון דלעיל דעיקר האיבעיא הוא דוקא היכי דאיהי לא מיהמנא ובזה תלוי הכל א"צ לחלק בין דרחמא ליה לדסניא ליה דהא בשניהם מיבעיא ליה כשהיא לא מיהמנא וק"ל וכן הא דמסיק אח"כ וא"ת מאי קמיבעיא ליה והתנן בהאשה שהלכה שהיא נאמנת לומר אותה קושיא קאי ג"כ דוקא לפירוש השני דתלוי עיקר האיבעיא בחילוק שבין אהבה לשנאה דאז ודאי נוכל לומר דקאי האיבעיא גם במת בעלה ואח"כ בנה וכמו שפירש"י באמת וע"ז מקשה בפשיטות דכשנוכל לומר כרש"י ודאי נפרש כפירושו משא"כ לפירוש הראשון של תוס' דתלוי עיקר האיבעיא היכא דאיהי לא מיהמנא דיבמה לייבם לא איבעיא ליה הואיל ואיהי מיהמנא א"כ פשיטא דיבמה לעלמא נמי לא קמיבעיא ליה היכא דאיהי מיהמנא ולא קמיבעיא ליה אלא היכא דאיהי אינה נאמנת והיינו בכגון שאמרה מת יבמי וממילא ליכא לאקשויי כלל קושיית התוס' ומיהו גם לפירוש הראשון קשה דלא פשיט מידי דפשיט ממת בעליך ואח"כ מת בנך כו' דהא בזה לא איבעיא להו כלל דשם נאמן העד מכח כ"ש דהיא נאמנת ובאתירוצן של תוס' ודאי מתורץ יפה דפשיט שפיר דהא שם העד נאמן אע"ג דליכא מיגו וליכא דייקא ואינו מכח כ"ש מדהיא נאמנת א"כ ש"מ דאמרינן דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר ולכך נפשט גם בעייתו אך דלפירוש השני יש להקשות גם על בעל האבעיא לכך הקשו לפירוש השני דוקא וק"ל:
שם בתו' בא"ד אבל בעד איכא למיחש שמא שכרוהו או שונא אותה או הוא עצמו חשוד כו' באשיר"י איתא שמא שכרוהו שונאיה או הוא עצמו חשוד כו' והיה נ"ל להגיה בתוס' שכרוהו מי ששונא אותה או הוא עצמו חשוד כו' ואז א"ש דכתבו או הוא עצמו חשוד דלגירסת התוס' לא אתי שפיר תיבת עצמו דהרי כבר מדבר בעד עצמו אך לא ראיתי מי שהגיה כן:
שם ע"ב בתוס' בד"ה ר"ע מוסיף כו' אשת אביו ואשת אחי אביו לא בעי למינקט ר"ל אע"ג דאפשר למצא שלקחה בטעות כגון שהיה סבור שזו אינה אשת אביו אע"ג דבכל העריות אנו מוצאין טעות כזה אפ"ה לא מצי למינקט רק אילו שנים דבשאר עריות אין שום טעם לומר להצריכה גט דהא לא שייך שם שמא יאמרו גירש או קידושי טעות משא"כ באשת אביו ואשת אחי אביו דמיתסרא מחמת קידושין דצריכה גט מזה שנשאה בטעות דשמא יאמרו קידושי תנאי היו בה לאביו ולא נתקיים התנאי ולכך לקחה זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט עז"א דלהכי לא נקט מאחר דלאחר מיתה ג"כ אסירי וא"א למצוא שישאנה אם לא ע"י שמועה בטעות שיאמרו לו שזו אינה אשת אביו וזה לא שכיחא שקר כזה לכך לא נקטו משא"כ באחות אשה ואשת אחיו שהם נישאו בשמועת שמתו האוסרן וק"ל וקצת מזה כתב רש"ל בח"ש ג"כ:
שם בתוס' בד"ה אלא נישואין כו' דהא שמואל אית ליה האי סברא ר"ל דהמקדש על תנאי ובעל דאינה צריכה גט והוא מבואר בכתובות דף ע"ב ע"ב ואית ליה אין תנאי בנישואין כו' כצ"ל וכן הגיה רש"ל בח"ש וכן מבואר לקמן ר"פ ב"ש ע"ש בתוס' שכתבו כן בהדיא כמו שכתבו כאן:
שם בתוס' בד"ה אי ר"ע כו' ה"ל למינקט חמותו דהוי חידוש טפי כו' הוצרכו לכתוב דהוי חידוש כדי שלא תיקשה מאחר דאמתניתין פריך יקשה למה לא נקט אשת אחיו ואז לא יתורץ כתירוצא דגמרא אלא ודאי דזה אינו קושיא כלל דדי לנו כדנקט עניין אחד ולא מקשה רק דהוה ליה למינקט חידושא דחמותו הוי חידוש שתשתרי דהא ר' ישמעאל פליג וס"ל דאסירא ודוק:
שם בתוס' בד"ה מאיסורא מי מיעטיה כו' מלאו וכרת עיין בח"ש מ"ש רש"ל בזה והא דכתבו דלא מיעטיה מכרת היינו משום דילפינן מאשה ובתה דכתיב ביה כרת וכ"כ הנ"י בהדיא ע"ש גבי בא על חמותו בפלוגתא דב"ש וב"ה דלקמן דף צ"ה ע"א בגמרא שיכול והלא דין הוא ומה במקום שבא על איסור קל נאסר האוסר כו' ואין להקשות דא"כ נימא חמותו יוכיח דהוי איסור חמור ואינו נאסר האוסר לב"ה לפי דברי ר' יוסי וא"כ ל"ל קרא י"ל דאי לאו דכתיב אותה ה"א דגם חמותו נלמד שתהא נאסרה מק"ו הזה ומיהו כי כתיב אותה אין לאוסרה מכח הק"ו דקרא דאותה ממעט גם חמותו דר"ל דוקא שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת שום אשה אחרת פוסלתה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה וזה הדין לשוגג כו' כיון דאית ליה ההוא דינא ל"ל לר' יוסי דינא דהכא כו' ר"ל בוודאי אם היה אפשר לומר עניין אחר לאסור אשתו בשכיבת אחותה אי לאו קרא אז אפשר דגם שוגג היה מיתסר אך מאחר דבלא קרא לא היה ס"ד למיסר אלא מאותו ק"ו הנזכר לעיל דהיינו מאשת איש וא"כ לא היה אפשר למיסר שוגג דהא באשת איש גופא שוגג מותרת וכמו שמוזכר בק"ו שאמר ר' יוסי וא"כ למה לו הק"ו למישרי שוגג היה לו לר"י לחלוק על ר' יהודא בפשיטות כו' והא דלא מקשה התוס' מתחילה גם מהאי ק"ו דשוגג דל"ל דמהיכי תיתי לן דאסירא י"ל דאין הקושיא כ"כ חזקה כשמקשה אהק"ו דלית בו שום ייתורא ולכך עדיפא ליה לאקשויי מקרא דכתב לן ייתורא אך אף כשנתרץ הקרא אכתי תקשה לן אהק"ו ל"ל מאחר דלית לן שום תירוץ אחר בכתוב וק"ל ורבים שגו בדיבור זה ומ"ש נכון הוא ופשוט הוא:
שם בתוס' בד"ה עבד בה מאמר כו' השתא נקט מילתיה כמ"ד מאמר קונה מדאורייתא דאילו למ"ד מאמר קונה מדרבנן היה קשה דלא לכתוב ייתורא דקרא דודאי התורה לא הוצרכה לכתוב ייתורא להיתר כדי שלא לאוסרה מק"ו מעניינא דרבנן וק"ל ומיהו הא דאמר קונה מדאורייתא אינו ר"ל קניין גמור כמו קידושין דא"כ היינו אשת איש ואמאי קרי ליה איסור קל אלא ר"ל דקונה לדחות מהאחין מדאורייתא וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מאי איריא כו' כלומר לא דמי לאחות אשה כו' דודאי לא מקשה על לישנא דברייתא דקתני מקום שבא על איסור כו' כמו שפירש"י דא"כ נוכל לומר דאמר לישנא דבא ללמד לאחות אשה דאיירי בבא עליה לכך פירשו דעיקר הקושיא הוא דלא דמי לאחות אשה כו' דהא ודאי דבא עליה דנקט הוא לאו דוקא דה"ה נתן לה גט כו' וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אילימא בסוטה כו' מאי איריא בבא עליה אפילו נתן לה גט כו' ר"ל דכשנתן לה גט אינה ראוייה עוד לשתות וכמ"ש התוס' לעיל דף פ"ה ע"ב ומסקו אפילו אם יחזור הבעל ויקדשנה ויכניסנה לחופה אפ"ה אינה ראוייה לשתות מאחר שגירשה מתחילה ודאי אי לא יחזור ויקדשנה פשיטא שאינה ראוייה לשתות דהתורה תלאה ההשקאה בבעל דכתיב והשקה את האשה והוצרכו לכתוב דאינה ראוייה בהשקאה אפילו אם יחזור ויקדשנה דאל"כ לא הוי מקשה מידי דשאני התם דאפשר שתחזור להיתירה להבועל כשהבעל יחזור ויקדשנה ויתן לה לשתות ותצא זכאי וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ויש להוכיח קצת דמכי אמר איני משקה כו' כצ"ל ודלא כמו שהגיה רש"ל בח"ש הא דלא הביאו התוס' הא דאמר בסוטה בפרק ארוסה דף כ"ט ע"א דאם אמר הבעל איני משקה דאינה שותה י"ל דשם ר"ל בעוד שהבעל אינו רוצה להשקותה אין משקין אותה בע"כ אבל כשחוזר ורוצה להשקותה משקין אותה לכך הוצרכו להביא ראיה מהא דמני אומר איני משקה בהדי הנהו דמנחותיהן נשרפות וק"ל:
שם ע"ב בגמ' א"ה כל שאינו פוסל כו' אין להקשות למה לא מקשה התינח כל שאינו פוסל אבל הפוסל מאי עבידתיה כמו שמקשה אח"כ די"ל דאם ר' יוסי ס"ל דאשת גיסו שריא אזי יש לפרש דהכי קאמר להו לרבנן אני סובר דאשתו ואשת גיסו שריא אך אתם החכמים דהיינו הת"ק שסובר דאשת גיסו אסירא א"כ לדידכו גם אשתו אסירא דכל שפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו וק"ל:
שם בגמרא ר' יצחק נפחא אמר לעולם אסיפא כו' באמת כשנתרץ דפליגי בדלא כתיבא במתניתין בהדיא וכמו שמפרש ר' יצחק נפחא נוכל עוד לתרץ דפליגי דת"ק אוסר אשת גיסו בין אם בא גיסו בתחילה לבדו בין אם בא עם אשתו של זה שנשאר בכאן ואשתו לעולם שרי דת"ק לא פליג כלל ואתא ר"י לאפלוגי דאם בא גיסו בתחילה לבדו דאז אשת גיסו אסורה ובעי גט משני משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ואי אמרת משום אחות אשתו אמרי מתה אשתו אז גם אשתו אסירא וכשבא גיסו ואשתו של זה בבת אחת דאז לא מיתסרא אשת גיסו דליכא כאן שמא יאמרו גירש זה כו' ואז גם אשתו שריא וסברא זו מבואר ברש"י לשמואל דסובר כתירוצא דרב אמי אך אפשר לומר דר"י נפחא לא רצה לתרץ כן משום דלא ס"ל סברא כזאת שיחלוקו ת"ק ור"י כשבא גיסו ואשתו של זה בבת אחת אם אשת גיסו תתסר ולשמואל ס"ל כתירוצא דרב אמי וק"ל ואין להקשות למה לא תירץ דמתניתין איירי בארוסתו וגיסו ולכך אשתו שריא ואשת גיסו מודה דאשת גיסו נמי שריא דא"כ ת"ק לא איירי באשתו וגיסו כלל לא הל"ל לר' יוסי רק כל שפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו ודוק:
שם ברש"י בד"ה וא"נ אדר"י נפחא כו' קמ"ל כר"י דשריא הא דלא קאמר דשמואל בא לפסוק ולאשמעינן דאשתו אסירא ולא בא לפסוק כלל באשת גיסו י"ל דמאיזה טעם נאמר דאשתו תיאסר הלא אין שום טעם אלא משום דאשת גיסו אסירא ולשמואל אשת גיסו אין לאסור דאין לתלות בקידושי טעות וממילא גם באשתו דהיינו ארוסה אין לאסור ולכך הוצרך לומר דשמואל בעי לפסוק כר' יוסי בשריותא דאשת גיסו וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אלא אמר רבא כו' אבל ק"ק לר"י דאכתי תיקשה ליה כל הני פירכי דלעיל כו' ואין לתרץ דיש לנו להחמיר כיון דהאיסור נמשך כל ימיו כמו שתירצו התוס' לפני זה דבכל הני פירכי דלעיל אנו רואין לעיל בגמרא דבאין החומרא דהאיסור נמשך כל ימיו משוי ליה להיות חמור כ"כ דהרי ביבמה לאחר פריך הרי פירכי ואע"ג דהאוסרה דהיינו יבם אינו אוסרה כל ימיו דהא יש היתר בחליצה וא"כ הל"ל דיש להחמיר באחות אשה דהאוסר אוסרה כל ימיו אלא ודאי דאותה חומרא אינה כלום נגד הני פירכי דלעיל ולכך מקשו התוס' שפיר דאכתי קשה כל הני פירכות דלעיל ודוק:
שם בתוס' בד"ה וקאמר ת"ק כו' שריא אשת גיסו כיון דלא בעי גט ר"ל דודאי מוכרחין לומר דלא בעיא גיטא דאי בעיא גט ממילא איתסרא עליה דהויא לה אחות גרושתו ומדשריא אשתו ש"מ דסובר דלא בעיא גט והיינו דהוא סובר אליבא דהאי שינוייא דר"י נפחא דאין תנאי כלל לא בקידושין ולא בנישואין ולכך לא בעיא גט (לא בקידושין) אלא בא"א בלבד וכת"ק דברייתא דלעיל דף צ"ב ע"ב וכן פירשו התוס' לעיל בהדיא בד"ה לאו איתמר עלה וכ"כ רש"ל בח"ש מזה:
דף צו.
בגמ' מותר בראשונה וכו' ופוטרות צרותיהן זה לשון התוס' לעיל פרק הבא על יבמתו דף נ"ד ע"ב איצטריך לומר ופוטרות צרותיהן אע"ג דס"ד דמוטב שיחלוץ הצרות גזירה שלא יחלוץ לשנייה או לרביעית עכ"ל מזה משמע דפוטרות צרותיהן היינו אם יש לזה עוד נשים אחרות שאינן מן האחיות וכן מבואר ברש"ל ומלשון רש"י שבכאן לא משמע כן ע"ש:
שם בגמרא אטו כולהו לאו לאחר מיתת ראשונה הוו אהא דקתני במתניתין ואם בא על השנייה לאחר מיתת ראשונה קאי ומתרץ רב ששת כדפירש רש"י במתניתין וק"ל:
שם בגמ' איתמר נמי אמר רב יודא אמר שמואל יש לו גט ראיתי שכתב מהרר"ל על הגמרא שלו צ"ע דמאי מייתי ראיה מדאמר רב יודא אמר שמואל יש לו גט דהא ע"כ רב יודא אמר שמואל אליבא דר"מ דבסמוך קאמר דלרבנן אפילו חליצת קטן לית בהו כמו שמביאין התוס' וא"כ אכתי דילמא ברייתא דלעיל דקתני דבן ט' פוסל בדבר אחד דאתיא כרבנן כמו שמכריחין התוס' לית להו שיהא מאמר פוסל אפילו בתחילה ונראה דיש להגיה בגמרא וכן אמר רב תחליפא דאמר שמואל ג"כ דיש לו מאמר והיינו ע"כ אליבא (דר"מ דאי אליבא דרבנן) דרבנן דאי אליבא דר"מ הא כיון דכבר אמר שמואל דיש לו גט כ"ש דיש לו מאמר וכמ"ש התוס' אלא ע"כ אליבא דרבנן קאמר וא"כ מייתי שפיר ראיה מיניה והוצרך להביא דברי רב יודא אמר שמואל דיש לו גט דמכח זה מוכח דהא דאמר דיש לו מאמר אמר אליבא דרבנן דאי אליבא דחד תנא אמר שמואל כיון דאמר דיש לו גט כ"ש מאמר וסברא זאת מבוארת בהדיא באשיר"י גם נדפס שם אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל יש לו מאמר ע"ש ובעיני נראה לתרץ אף שלא נגיה כלום והיינו דהוצרך להביא איתמר נמי כדי שלא תיקשה מהיכי תיתי לומר דלרבנן מאמר מהני אלא אדרבה מדנקט עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ולא נקט ביאתו כמאמרו ש"מ דלא מהני ולזה מביא ראיה דשמואל אמר אליבא דר"מ דיש לו גט הלא יש להקשות איך אפשר דיש לו גט למה נקט עשו חליצת בן תשע כגט בגדול ה"ל למיתני כגיטו וכמו שמקשה בגמ' אלא ודאי דצריכין לתרץ אית ליה וזוטר וכמו שמתרץ בגמ' באמת א"כ ממילא נמי לרבנן נאמר דיש לו מאמר וזוטר וסברא זו ג"כ מבוארת שם ברא"ש ע"ש וע"ז מביא שפיר תניא נמי הכי דיש לו גט ויש לו מאמר דברי ר"מ דמאחר דחזינן לר"מ דסובר דיש לו גט ואפ"ה קתני כגט בגדול וממילא נאמר נמי לרבנן דיש לו מאמר ואפ"ה תנן כמאמר בגדול וכמ"ש ולפי תירוץ של מהרר"ל מוכרחין לומר דהאי תנ"ה קאי לדברי שמואל דאמר דיש לו גט וזה דוחק ודוחק שם בגמ' וסבר ר"מ יש לו גט והתניא הא דלא הקשה לרבנן וסברי רבנן דיש לו מאמר דאם איתא ה"ל למיתני עשו ביאתו כמאמרו י"ל דלרבנן נוכל לתרץ דלא תני כמאמרו משום דמאמר אינו פוסל אלא מתחילה וביאתו פוסל בתחלה וסוף וכמו שמוזכר סברא זאת גם בהרא"ש בתירוץ קושיא זו אבל לר"מ אין לתרץ דגיטו פוסל בתחלה דוקא דלא מצינו בשום מקום שיהא חילוק בגט בין תחלה וסוף גם דלא מצינו לר"מ שיהא חילוק בין תחלה לסוף משא"כ לרבנן דמבואר להדיא דיש חילוק במאמר בין תחלה לסוף ודוק:
שם בתוס' בד"ה ר' מאיר אומר וכו' אלא במתניתין ר"פ מצות חליצה פליגי כו' ר"ל מאחר דא"א לומר דסברי תרוייהו כרבנן או כר"מ א"כ במאי פליגי דא"ל דר"א סבר כרבנן ושמואל סבר כר"מ דא"כ יקשה לימא כתנאי ומוכרחין לומר דפליגי בפירושא דמתניתין דמצות חליצה שהביאו התוס' לעיל דשמואל מפרש דהא דקתני במתניתין דהחולצת מן הקטן דחליצתה פסולה ר"ל פסולה ופוסלת וממילא אתיא דוקא כר"מ ור"א מפרש דר"ל פסולה דאינה כלום וכאילו לא חלצו לה כלל וממילא אתיא כרבנן ובזה פליגי וק"ל:
שם ע"ב בגמ' דאיכא למיגזר משום צרה רצה לומר דלכך אסירא בעלת מאמר משום דאיכא צרה בהדה ואיכא למיגזר דילמא חליץ והדר מייבם כדלעיל בפרק ד' אחין דף ל"א ודף ל"ב ומסיק אלא אפילו היכא דליכא צרה דהא הכא ליכא צרה כו' לפי שגזרינן אטו שני מתים דהוי בעלמא מדאורייתא וכן מבואר להדיא בתוספות בדף ל"ב ע"א שכן דעת הגמרא דהכא ופירוש אשת שני מתים הוא מבואר בהמגרש דף פ"ב ע"א דהיינו שקידשה ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם כתבתי מזה לעיל בתוספות דף י' ע"א: שם בגמ' תנינא להא דתני רבנן כו' ר"ל תניניא במתניתין להא דתנו רבנן בברייתא וש"מ דההוא ברייתא עיקר הוא כן פירש"י בב"ק דף י"ד ע"ב: שם בגמרא הך תנא דארבעה אחין גזר משום צרה כו' ולא גזר משום צרה כו' פירשו התוס' לעיל דף ל"ב ע"א דה"ק דתנא דד' אחין גזר כו' ולא גזר משום צרה דלכך אסורה בעלת מאמר משום דאיכא צרה בהדה ומשום דילמא חליץ והדר מייבם כדלעיל ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי מיתסרא אטו היכא דאיכא צרה כדקאמר רבא לעיל בהדיא והאי תנא דהכא לא גזר משום צרה פירש הא דקאסר לבעלת ביאת בן תשע לייבומי לאו משום צרה אלא משום אשת שני מתים דהוי בעלמא מדאורייתא ודוקא בדידה גזרו אבל בצרתה לא דלא רצו להחמיר גם בצרתה אטו שני מתים וריב"ן רצה לפרש פירוש אחר בעניינא דשמעתין ודחו התוס' פירושו עיין עליו:
שם בגמ' עול לגביה רב אמי ורב אסי א"ל לא כך היה המעשה כו' והביאו לו ראיה שמחמת גודל רגזנותן נחרב הבית הכנסת ונעשה בית ע"ז וממילא אין לקצוף ובזה רצו לסלק את רוגזו והוא קצף יותר דשאני התם דלא היה לקצוף כל אחד על חבירו כ"כ עד שמחמת רגזנותו יקרע הס"ת משום דהיו חבירים זה לזה אבל הרב לתלמיד יש לו לקצוף עליו מאוד כשיעשה דבר נגדו וק"ל:
שם ברש"י בד"ה בן תשע שנים ויום אחד שבא כו' שבמאמר זה לא יצתה כו' ר"ל בביאת קטן דהוי כמאמר בגדול וכ"כ רש"ל בח"ש:
שם ברש"י בד"ה ר"ש אומר מייבם לאיזה שירצה דלית ליה זיקת שני יבמין כו' עיין במ"ש רש"ל בח"ש ודברים פשוטים הם:
שם בתוס' בד"ה אגורה באהלך עולמים כו' כשנשמתו כו' נראה פשוט דקשיא להו איך הוא בשני עולמות כששפתותיו דובבות בקבר הלא אינו אלא עולם אחד דהיינו בעולם הזה לכך פירשו דר"ל הנשמה הוא בעולם הבא וק"ל:
דף צז.
בגמ' יביאו ראיה שהוא בן כ' כו' ר"ל אם מצרכינן את היבמה לחלוץ או לייבם יביאו קרובי היבמה ראיה שהוא בן עשרים ודאי דפטור בלא חליצה וייבום רש"י לעיל פרק הערל דף פ' ע"א: שם ברש"י בד"ה כי אתי כו' למיבדק אי משום קטנות אי משום סריסות האי בדיקה דהכא ע"כ היה בעניין שערות כדאמר להו רבא זמנין דנתרו כו' לכך צריכין לפרש דאתי למיבדק אי משום קטנות אי משום סריסות דכשיהי' לו שערות הוי גדול ולא סריס ועיין רש"ל בח"ש מ"ש בזה שדחה דעת הטועים דהבדיקה קאי אסימני סריס עיי"ש בעניין זה:
סליק פרק האשה רבה