בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק יש מותרות
שם במשנה שניות מדברי סופרים שנייה לבעל כו' כתב הנ"י דהתנא משמיענו בזה דאפילו פסולי דרבנן לא מתייבמות אלא חולצות שהעמידו דבריהם במקום מצות עשה עכ"ל ולכך חזר למצוא כל העניינים הנזכרים ברישא דמתניתין גם בשניות מדברי סופרים וק"ל:
שם ברש"י בד"ה ולא מזנות כו' כדקאמר לקמן בגמ' כו' ר"ל דלקמן דף פ"ה ע"א משמע דהיכא דלוותה ואכלה מעלמא אשה דעלמא דהבעל מיקרי בעל חוב גמור וממילא צריכין לחלק כחילוק שכתב רש"י והתוס' לקמן תירוץ אחר בזה וכדי שלא תקשה מאי נפקא לה מינה כשהבעל אינו משלם גם היא אינה משלמת דאין לאשה שום ממון בלי בעלה וא"כ למאי קאמר הכא דאין לה מזונות עז"א שיש נפקותא לדידה דאם אין הבעל משלם אז היא משלמת מדידה אם תתאלמן כו' וק"ל וכן משמע בדברי רש"י שברי"ף:
שם ברש"י בד"ה והרי כולי פירקין כו' ומאי טעמא דהא נפקא לן בפ"ב מועלתה יבמתו השערה כן הוא לעיל פ"ב דף כ' ע"א ובמסקנא דהתם לא קאי האי טעמא אלא דעיקר הטעם דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה כדמסיק התם בעמוד ב' וכמ"ש התוס' בכאן וכ"כ רש"ל בח"ש:
שם בתוס' בד"ה והא כולי פירקין כו' דבחללה נמי איכא עשה דקדושים יהיו אלא כו' כן הגיה רש"ל בח"ש ור"ל דכתיב בפרשת אמור קדושים יהיו לאלהיהם ודרשינן ליה לעשה ותימא גדולה דאם נחשב קדושים יהיו לעשה א"כ גם אלמנה מן האירוסין יהי' עשה ול"ת דקדושים יהיו על כל הכהנים בכל מה שהזהירן הקב"ה הן בציווי דקדושים יהיו וא"כ איך אמר כאן בגמ' דקדוש יהי' רק לא תעשה בלבד ובאמת לא חשיב קדושים יהיו לעשה כדמסיק בגמ' לעיל דף כ' ע"ב דא"כ כל התורה כולה נמי עשה ול"ת היא דכתיב והתקדשתם ואם נחלק ונאמר דקדושים יהיו חשיב עשה ונאמר דלעיל לא דחי רק דוהתקדשתם לא חשיב עשה אז אלמנה מן האירוסין לכ"ג ג"כ יהי' עשה ול"ת וכדאמר רבא לעיל בהדיא בתחילה דבאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם ובגמרא דהכא מבואר דלא חשיב ליה רק ל"ת וא"כ ודאי נאמר דלא חשיב ליה עשה דלישנא דקדושים נדחה לשלא נדרש אותו לעשה וא"כ צ"ע והי' נראה בעיני להגיה בתוס' דבחללה איכא עשה בקידושין אלא כו' ולא קאי אעשה דקדושים יהיו רק עשה אחרת יש דקאי אחללה אך דבאמת בקשתי בכל מסכת קידושין ולא מצאתי שום עשה בחללה וצ"ע:
שם ע"ב בגמ' אי הכי יש לו אח כשר נמי כשר לקהל ר"ל דודאי אפילו לכהונה כשר רק דבכשרותו לא בא לומר רק דהוא כשר לקהל ובא לאפוקי אחיו שמת דהיינו אפילו לקהל אינו כשר וזה שמסיק מכלל דהוא פסול לקהל בתמי' דא"כ איך תני במתניתין מותרות לבעליהן הלא יהיו אסורות לבעליהן אם איתא דאיירי בפסולי קהל אלא ודאי דהאי כשר היינו כהן ר"ל דכשר לכהונה ומדהא כשר איירי בכשרות לכהונה היא כשרה נמי איירי בכשרות לכהונה וממילא הוי סייעתא וק"ל:
שם בגמ' לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה כו' לעיל בדף ה' ע"א כתבו התוס' דדרשינן ליה דהיא ג"כ מוזהרת דקרי ביה לא יקחו לא תקח ר"ל דקרינן בלא יקחו היינו כאילו נכתב לא יקחו בשורק תחת היוד וקמץ תחת הקוף וממילא קאי האיסור אהאשה וכאילו נכתב לא תקח וק"ל:
שם ברש"י בד"ה דוקא אלמנה שנתחללה בביאתו כו' הא דלא פירשו רש"י כפשוטו דאלמנה דוקא דאז היא אסורה לו לכ"ג דאילו בתולה שריא ליה ובמתניתין תני בעניין זה אסורות לאלו ולאלו נ"ל לומר דאז לא הוי שייך לומר דתנא ברישא איידי דסיפא דאיך שייך למיתני גבי היתירא דרישא דקתני מותרות לבעליהן איידי דסיפא דקתני עניינא דאסורות לבעליהן לכך אמר דבסיפא הוצרך למיתני הכי משום אסורות ליבמיהן והיינו בעניינא דרישא ולכך שייך שפיר לומר בו איידי וזה דוקא דלא אמרינן איידי בעניינים שאינם שוין משום דיקשה דהוה ליה למיתני ברישא רבותא אבל בשלא נקט שום חידוש שייך לומר איידי ולכך פריך לעיל דלינקוט קידש ברישא איידי דמציעתא משום דנשא לא הוי שום חידוש ואדרבה בקידש הוי חידוש יותר משא"כ הכא דה"ל למינקט בתולה דהוי רבותא ודוק:
שם ברש"י בד"ה ההוא דחלל כו' מלינשא לפסולין לחללין כו' אבל הפסולין לבא בקהל בוודאי דמוזהרות כהנות עלייהו דלא גרעה מישראלית דהוזהרו מלינשא לפסולין ממש דכתיב בהו לא יבואו בקהל לך ודוק:
שם בתוס' בד"ה אי נסיב כי אורחייהו כו' דא"כ שתיהן מותרות לבעליהן וליבמיהן כו' זה הוא דלא כרש"י דכתב דשלישי אסור בשנייה וטעמו של רש"י דמאחר דאביו ואמו כבר גרים גרורים אין לו דין גר שלא לקרותו קהל דדוקא מי שנתגייר קרוי גר אבל התוס' אינן סוברים סברא זו כלל דכל דבאין מגרים קרויים גרים ולא קהל וכמבואר בדבריהם אח"כ וסוברים בפשיטות דשלישי מותר בשנייה וכדמסקו וכ"כ קצת מזה רש"ל בח"ש:
שם בתוס' בא"ד וא"ת אפילו אי ליתא לדרב דימי ליתני ישראל שנשא ב' נשים כו' אין להקשות דה"ל להתוס' להקשות את קושייתם במצרי שלישי שנשא ב' נשים ואז לא הוי צריך למימר וכי תימא דלא תני הכי לפי שנישואי מצרית הוי באיסור כו' דהא מצרי שלישי מותר ליקח מצרית שנייה לסברתם י"ל דכבר מבואר דבישראלים הולכין אחר הפגום ולכך הוי הבנים שנולדו ממצרי שלישי וישראלית דינם כגרים ולא היו קרויין קהל ולא היו אסורין במצרית שנייה כלל וכמו שמסקו התוס' לפני זה דבן הישראלית ממצרי שני לא חשיב קהל וה"ה נמי ממצרי שלישי וק"ל:
שם בתוס' בא"ד וכ"ת דלא תני הכי לפי שנישואי מצרית הוי באיסור ולא רצה למיתני הדינים בבנים שנולדו באיסור דבאיסור ודאי קמיירי דהא קתני אסורות לבעליהן ואסורות ליבמיהן אלא ודאי ר"ל שנולדו באיסור ועז"א הא קתני ממזר וחלל כו' והאי וכי תימא וכו' הוו מצי התוס' לאומרו גם בקשיא שהקשו לפני זה בהא דמקשו אמאי לא נקט דליהוי קאי אתרוייהו כו' והא דלא אמרו אותו התם משום הקושיא מתורצת יפה בתירוצו של התוס' ואף שהי' אפשר לתרוצי אותה הקושיא בתירוצא של וכי תימא כו' דהכא לא הי' מתרץ אותה בזה דתירוץ דלעיל עדיף משא"כ הכא דהתוס' אינן יודעין שום תירוץ אך שר"י תירץ אותה ואפשר שגם אותו התירוץ לא ניחא להו להתוס' כמו תירוצא של וכי תימא כו' אם הי' אפשר לתרוצי בזה ודוק:
שם בתוס' בא"ד דאם איתא לדרב דימי הי' לו לכוללה במשנתינו חידוש דינא דרב דימי דהולכין אחר האם במצרית וק"ל ומסיק אח"כ והא דלא קאמר שייר גרושה וזונה כו' ר"ל השתא א"ש דלא ר"ל דשייר מילתא דלית ביה חידוש כלל וכבר נשמע בכללא דאידך משא"כ בשמעתין בלא תירוצא דתוספות דנוכל לומר בפשיטות כל מילי חשיב שיורא אפילו מילתא דלית ביה חידושא כלל וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ועוד דמתניתין מיירי בפלוגתא דקסבר דקידושין תופסין בחייבי לאוין ועיקר מילתא לעיל בהחולץ דף מ"ט ע"א: שם בתוס' בד"ה שייר פצוע דכא כו' ולא אמרינן במותר לה נאסרה כו' לשון זה הוא מבואר לעיל בפ"ק דף י"א ע"ב ור"ל בבעלה שמותר לה נאסרה בזה שנעשה פצוע דכא באסור לה ר"ל באחי בעלה שהיתה אסורה לו כל ימי חיי בעלה לא כ"ש שתאסר עליו במעשה זה שנעשה פצוע דכא עז"א דלא אמרינן הכי אלא כשנעשה באשה שום מעשה כו' וק"ל:
דף פה.
בגמ' א"ל יש לה הא בעמוד והוצא קאי בעיני נראה לפרש דגם להאי אית דאמרי קאי האי בעיא בלוותה ואכלה והא דפריך הא בעמוד והוצא קאי היינו ר"ל מאחר דהוא חייב להוציאה אינו ראוי שישלם בשבילה וכמ"ש לעיל מזוני דילמא תעכב גביה לית לה ודוק אך שראיתי במ"מ פ"ד דאישות אליבא דעת הרמב"ם שהוא מפרש האבעיא לאית דאמרי דוקא ביושבת תחתיו וליכא שקלא וטריא כלל בלוותה ואכלה והוא סובר דלא אמרו אין לה אלא ביושבת תחתיו אבל בלוותה ואכלה יש לה והא דמתרץ כי תניא ההיא לאחר מיתה ה"ה שהיה יכול לתרץ בלוותה ואכלה אלא שמשמע ליה יש לה מזונות בניזונת והולכת ולפיכך העמידוה בלאחר מיתה עכ"ל לענייננו:
שם בתוס' בד"ה ולוותה ואכלה כו' לא היה בעל חייב לשלם אפילו בב"ד כו' ר"ל אפילו לוותה בב"ד וכן הגיה האלוף מוהר"ר שכנא ז"ל בגמרא שלו בתוס' והרבותא הוא דמבואר בטור א"ע סימן ע' דקצת דיעות סברי דאף שנאמר אם לוותה ואכלה אינו משלם דוקא בשלוותה שלא בעדים אבל אם לוותה בעדים חייב לשלם וע"ז באו התוס' לומר דאפילו לוותה בב"ד דעדיפי בוודאי מבעדים דמיהמני יותר אפ"ה בשלא פסקו בב"ד רק שההלואה נעשית בפניהם אינו חייב לשלם וק"ל ומה שמסקו דהכי מיבעיא ליה אם יש לב"ד לפסוק כו' ולא פירשו דהכא מיבעיא ליה בפסקו לה ב"ד היינו משום דלא רצה לפרש דבעל האבעיא בעי כשטעו בי דינא דאם אינו חייב לשלם לא הי' להם לפסוק לה מזונות וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אלמנה לכ"ג כו' כי ההיא דהאשה כו' מביא ראיה דפירוש אין לה פירות היינו אפילו כמשמעה שאין לה פירות שהבעל אכלם ולא אמרינן שאין לה פירות היינו שאין לה דין פירות שאין הבעל חייב לפדותה אבל שמא גם הבעל אינו לוקחם ואם אכלם שיחזור וישלם לה ויהיו שלה וק"ל ודברי מהר"ש נכונים:
שם בתוס' בא"ד ונראה לר"י לפרש יש לה פירות דאם נשבית משלם הבעל כו' דאי אפילו לא נשבית א"כ היתה נשכרת וכל הנשים היו רוצות בכך שלא יפדו ויהיו הפירות שלהן תוס' בכתובות דף נ"ב ע"א: שם בתוס' בא"ד ואליבא דרבא בכתובות פירש כן ר"ל דלאביי דס"ל נשבית חייב לפדותה ודאי אכלן בדין דתיקנו לו פירות תחת פירקונה אלא ודאי דלרבא פירש כן וק"ל ומסיק אך נראה לר"י כמו שפירשתי דלא משלם בעל כו' ומטעם שכתבתי דלא עדיפא מאשה אחרת וק"ל:
שם בתוס' בד"ה בלאות כו' אבל ק"ק כיון דקתני באלמנה שיש לה פירות היינו בלאות בשלמא אם נפרש בלאות קיימין ליכא לאקשויי מאחר דקתני יש לה פירות היינו שאין קיימין מכ"ש שיש לה בלאות קיימין דהיינו נמי פירות והן קיימין דנוכל לומר דתנא זו ואצ"ל זו קתני ודרכו למיתני פעמים דבריו בזו ואין צריך לומר זו אבל אי איירי בבלאות שאין קיימין היינו ממש פירות וכאילו תנא שני פעמים דיש לה פירות ולכך שייך לאקשויי למה שינה אותו וק"ל או נוכל לומר ששונה כן באלמנה משום הסיפא דאיירי בשנייה שאין לה אפילו בלאות קיימין ודוק:
שם בתוס' בד"ה וכל מקום שהוא פסול כו' כדאמר בסמוך ממזרת ונתינה איכא ביינייהו כו' בא להביא ראיה דפסלות דידיה לחוד מהניא לה לומר דאינה מרגילתו משום דיראה שיתקוטט עמה ולאפוקי מדברי ר"ת בסמוך דפסלות דידיה אינו מהניא לומר דמחמת זה אינה מרגילתו ומביא ראיה לזה לרש"י דמבואר גבי ממזרת ונתינה דאפילו פסלות דבנו לחוד מהניא לומר דאינה מרגילתו דיראה מקטטה וכ"ש פסלות דידיה ור"ת דייק דפסלות דידיה לא מהני לומר דאינה מרגילתו מבעולה לכ"ג לקמן והיינו משום דאעפ"י שהוא פסול לעבודה עד שידור הנאה ממנה היינו מדרבנן בעלמא וגם הוא חוזר להכשירו כשמדירה לכך לא חשיב פסול (ולפיכך קנסו אותו כתובה דמסתמא היה הוא הגורם וכמבואר בנ"י בדברי זה) ולכך פר"ת דפסלות דזרע או פסלות דידה מהני לה לומר דאינו מרגילתו וזה דפסלות דזרע מהניא לה מדוקדק מדאמר לקמן ממזרת ונתינה איכא בינייהו כו' וכמ"ש התוס' לפני זה וזה דפסלות דידה לחוד מהניא מדקדק בתוס' מדאמר לקמן ולרבי מתיא בן חרש ולרש"י דלעיל לא הביאו ראיה זו דפסלות דידה לחוד מהניא משום דלעיל לא באו להביא ראיה רק לאפוקי מדברי ר"ת דאפילו פסלות דידי' לחוד מהניא וכמו שכתבתי ודוק ובזה מבואר כל הדבור הזה:
שם בגמ' מאי איכא בין רבי לרשב"א כו' דבר זה קאי אפילו לאיכא דאמרי דרבי קתני לה להא דבר אחר דלעיל דאף שרבי קאמר לה בודאי לא הדר מדבריו הראשונים רק שבא לתרץ קושיית חליצה ובא לחלק באיסורי דרבנן דבדבר זה שאינה מרגילתו אית לה כתובה אבל בדאורייתא לעולם אית לה כתובה לדידי' ודברי רשב"א דאמר מפני שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו ואם הוא כשר והיא כשרה קנסו אותה הוא ודאי משום דזה הוא מרגילה וזה היא מרגילתו דאין כאן טעם אחר ואף שלא קתני לה לדברי הדבר אחר דלעיל ולכך אף אם נאמר באיכא דאמרי דרבי קתני לה מוכרחים לומר דאיכא בינייהו הדברים הנזכרים וטעמא דרשב"א דאין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן רק בין הוא מרגילה ובין היא מרגילתו ולרבי תלה הכל בין דאורייתא לדרבנן וכדמבואר ודוק:
שם ברש"י בד"ה הא היא מרגלא ליה כו' טרחא ומהדרא לינשא לישראל כדי להעלות זרעה ר"ל דזרעה חשוב דבא מישראל כשר אבל ודאי א"א לפרש דתטהר זרעה דבזה לא נעשה כשר ואם נאמר דתטהר ע"י שפה כדרבי טרפון הלא גם כשתנשא לממזר גמור יכולין לטהר זרעם בזה אלא ודאי כדפרישית והא דמסיק רש"י אע"ג דבנה נמי ממזר היינו דמחמת זה אינה מרגילתו דיראה שיתקוטט עמה תמיד וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ממזרת ונתינה כו' משמע דלא מרגלא ליה משום פסול זרעה כו' ר"ל דהא קאמר מפני שהוא פסול והיא פסולה ופירשו התוס' דהוא פסול קאי אולד וכתבו ג"כ דאו או קאמר דבפסלות הולד לחוד או בפסלות דידה לחוד סגי וזה קאי אהא דקתני אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט א"כ ממילא משמע דלא מרגלה ליה מחמת פסול זרעה שהם חללים וק"ל וזה דר' דוסתאי ברב ינאי הוא בקידושין עשרה יוחסין דף ע"ז ע"א: שם בתוס' בא"ד מ"מ מקפיד הוא על בניו שאינם כהנים כו' אע"ג דבני בניו יהיו כהנים וגם בממזרת אין בניו כשרים נוכל לומר דכאן הוא מקפיד על שאינם כהנים דניחא ליה שיהיו זרעו כהנים שיאכלו בתרומה וכיוצא משא"כ בממזרת דפסלות הזרע אינה לכהונה דהא אמר בגמרא בהדיא ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו ונראה בעיני דממזרת ונתינה לכהן לכ"ע יש לה כתובה דהוא נעשה חלל על ידיה דמבואר לעיל פרק אלמנה לכ"ג דממזר שבא על אשה כהנת שפסולה מן הכהונה ומן התרומה וממילא ה"ה כהן שבא על הממזרת נעשה חלל על ידי' ואף אם נאמר דהוא לא נעשה חלל על ידי' מ"מ זרעו ודאי אינם כהנים דזרעה הולך אחריה והולכין אחר הפסול ודוק:
שם בתוס' בד"ה ולר"ע דאמר כו' וא"ת ומאי קשיא ליה לר"ע כיון דלא תפסי בה קידושין א"כ אינה אשתו כו' אין להקשות דילמא באמת הכי מקשה דלר"ע לא שייך לומר שיתן לה כתובה וא"כ מאי בינייהו י"ל דהתוס' מדקדקין בלשון המקשן דקאמר ולר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין הא לא מרגלא ליה ולא מידי משמע מזה דר"ל דלכ"ע יש לה כתובה וע"ז מקשו קושייתם והא דבאמת לא מקשי המקשה דלר"ע לא שייך לומר שיתן לה כתובה וא"כ מאי בינייהו י"ל דלפי מה שתירצו התוס' דפירות ובלאות שייך ליתן לה א"כ נוכל לומר דאיכא בינייהו מחזיר גרושתו משניסת ולעניין פירות ובלאות לכך הוצרך להקשות דלכ"ע יש לה מאחר דלא מרגלא ליה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ולרבי מתיא בן חרש כו' וקשה כיון דגירשה לאו בת שתייה היא כו' ר"ל דודאי מוכרחין לומר דאיירי בגירשה מדקתני בגמרא מחזיר ספק סוטתו משמע שגירשה רק שמחזירה והא דבאמת מוקי לה בגמ' בגירשה והחזירה היינו משום דאילו לא גירשה רק שקיים אותה אחר שקינא לה ונסתרה בודאי יש לה כתובה לכ"ע דמבואר בסוטה פרק ארוסה דף כ"ד ע"א דאם אינה שותת מחמת שהיא גורמת אז היא מפסידה את כתובתה דאין לך עוברת על דת גדולה מזה וכמבואר בטור א"ע סימן קט"ו ואם הוא גרם לה שלא תשתה כגון שאמר איני משקה או שבא עליה משנסתרה נוטלת כתובתה וא"כ כאן שיקיים אותה ויבעול אותה בודאי שנוטלת כתובתה הראשונה דשוב אינה שותת מאחר שבא עליה וכמבואר אח"כ בדברי התוס' והוא גרם לה ולכך בודאי יש לה כתובתה הראשונה אליבא דכ"ע ואין בזה שום פלוגתא במסכת סוטה במקום הנ"ל ע"ש ואיך יאמר ר"ע דאין לה כתובתה אלא ודאי דאיירי שגירשה ושוב מחזירה ונותן לה כתובה מחדש ובאותה כתובה פליגי ומזה מוכרחין לומר דאיירי בגרשה בלא דקדוק לשון הגמ' מחזיר ספק סוטתו וזה דיקדוק אמיתי בעיני ואין להקשות לרש"י מאחר דאיירי בגירשה בלא"ה פסולה לכהונה ואיך אמר דניחא לה לשתות ברישא כי היכי דלא ליפסלה לכהונה י"ל דמ"מ נ"מ אם היא בת כהן דאוכלת בתרומה כשתשתה משא"כ כשאינה שותת דנפסלה מתרומה וכמו שאכתוב בסמוך ודוק:
שם בתוס' בא"ד דאם יבא עליה שוב לא ישקנה דלא הוי מנוקה מעון כו' דבר זה מבואר לעיל בפרק הבא על יבמתו דף נ"ח ע"א דאם אין הבעל מנוקה מעון אין המים בודקין אותה וממילה אין להשקותה ולמחוק את השם בחינם וק"ל:
שם בתו' בא"ד אע"ג דבלא"ה היתה פסולה (לתרומה) מונטמאה לכהונה כו' ר"ל מאחר דאינה ראוייה עוד לשתות א"כ היא פסולה לכהונה מדכתיב ונטמאה ג' פעמים ודרשינן אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לכהונה כדלעיל בגמ' דף י"א ע"א ע"ב ועיקר הקושיא שמקשין התוס' הכא הוא זה דמסיק דבתרומה נמי אסורה מפני שהיא זרה ור"ל מאחר דקינא לה ונסתרה נעשית כזרה ונפסלה מן התרומה אף אם היא בת כהן וכמבואר לעיל דף הנ"ל בהדיא דמונטמאה דרשינן דנפסלה מכהונה ומתרומה וא"כ כיון דלסברת התוס' אינה בת שתייה פסולה בלא"ה מכהונה ומתרומה ולמה לא מרגלא ליה ע"ז מסיק דמ"מ פסול של זנות גנאי הוא לה כו' ומסיק להביא ראי' מפרק עשרה יוחסין דף ע"ז ע"ב דפסול של זנות חמור הואיל ושם זנות פוסל בישראל והיינו ר"ל אם זינתה תחתיו נאסרה על בעלה וכ"כ רש"י שם ודוק:
דף פו.
בגמרא ל"א מעשר ראשון דטביל מדר' יוסי נפקא כו' להאי לישנא מביא המקשן ברייתא דר"י ומקשה מינה הקושיא והתרצן משיבו אי מההיא משא"כ ללשון ראשון דהתרצן דלעיל מביאו לראי' דנידרוש היקישא לעניין טובלת וק"ל:
שם בגמ' אמר רב ששת מאי אינה אוכלת דקתני אינה נותנת רשות לתרום נראה דאין חילוק בין אם היא עצמה תורמת או אם נותנת רשות לתרום דאם היא יכולה לתרום יכולה לעשות שליח לתרום דשליח של אדם כמותו ואם אינה יכולה לעשות שליח לתרום גם היא עצמה אינה יכולה ליתרום והא דאמר דאינה נותנת רשות לתרום משום דאין דרך הארוסה להיות בבית הארוס ומסתמא אינה יכולה ליתרום בעצמה לכך אמר אינה נותנת רשות ואע"ג דבבת לוי לישראל דאינה נותנת רשות לתרום קאי אתרומת מעשר של מעשר אביה הלוי דמסתמא העניינים נישנין בשוה וקאי הכל אתרומת מעשר והיא בבית אביה והי' יכול למינקט דבעצמה אינה תורמת מ"מ נקט לישנא חדא בבת לוי לישראל או בבת ישראל ללוי וק"ל וכן בבת לוי לכהן או בבת כהן ללוי והא דמסיק הכא בפשיטות דנשואה בת ישראל ללוי נותנת רשות לתרום בקשתי בפוסקים הדין ולא מצאתיו אך זה לבד מצאתי דהמיימוני והסמ"ג כתבו בפשיטות בדין הפרשת תרומה גדולה דהאשה תורמת על מה שהיא אוכלת ולא על הכל והאשה בעיסתה תורמת מפני שחשובה ברשות וכן בן האוכל אצל אביו כמבואר ברמב"ם פ"ד דתרומות ובסמ"ג סימן קל"ד בעשיין אך דאפשר לחלק דבהפרשת תרומת מעשר ממעשר הלויים אפשר שהקילו וכדנדרש מפסוק הזה דקאי דוקא אמעשר הלויים ומיהו בקשתיו ולא מצאתיו בשום פוסק ואם לא נחלק ביניהם נפרש את זה דנותנת רשות לתרום דהיינו מה שאוכלת ודוק:
שם ברש"י בד"ה ה"ג מר בריה דרבינא אמר כו' ומאן דגריס איפכא לא מיתוקמא כו' ר"ל דגורסין הניחא למ"ד משום יחוד אלא למאן דאמר משום גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה וליטעמיך גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר אלא גזירה כו' וס"א האלו נזכרו בדברי רש"ל בח"ש ולפי אותה גירסא ודאי מוכרחין לומר דהא דקאמר בת כהן מי לא אכלה בתרומה קאי ג"כ אמתניתין דידן ולא קאי אעיקרא דמילתא דהתם כמו שפירש"י בזה לעיל דא"כ ה"ל להקשות כן אעיקרא דמילתא דהתם ואיך תלוי כלל בשמעתין דידן אלא ודאי דאמתניתין דידן קאי וע"ז פריך רש"י דלא מיתוקמא כלל כו' ודוק ואין להקשות מאי דוחקיה דאית דגרסי ליגרוס בהיפך ולמה לא גרסו כגירסת רש"י ויפרשו כפשוטו לפי מה דלא קשה להו קושיית רש"י י"ל דאפשר דגירסתם היתה כך לא שמחקו הספרים רק שמצאו כך הגירסא ולא רצו למוחקה ועוד דא"כ לא הוי שום וליטעמיך דהא ודאי ניחא ליה להקשות מרישא דקתני בת לוי מלהקשות מבת כהן דקתני בסיפא ומאי קאמר ליה וליטעמיך ודוק:
שם בתוס' בד"ה תרומה לכהן כו' הא אמרינן וכולהו אליבא דר"ע ר"ל סתמות דמתניתין ודספרי ודספרא דמבואר בכמה מקומות דאמרינן סתם מתניתין ר"מ וסתם ספרי ר' ישמעאל סתם ספרא רבי יהודה וכולהו אליבא דר"ע ובהליכות עולם דף ו' ע"א הביאו:
שם בתוס' בד"ה מה תרומה טובלת כו' וקשה לר"י מעשר ראשון נמי כתיבא ביה תרומת מעשר ר"ל ההיקש דמעשר הוקש לתרומה הלא בלא"ה ודאי מעשר ראשון טובלת משום תרומת מעשר שבו ודין תרומת מעשר כדין תרומה גדולה בכל דיניו דקרוייה ג"כ תרומה וממילא איכא בו מיתה כמו בתרומה גדולה וק"ל:
שם בתו' בד"ה ואי מהתם כו' אי לאו דאשמעינן לאו מהכא כדפרישית אע"ג דלעיל לא אמרו כן אלא היכא דיש לאוקמי ההיקש באופן אחר משא"כ כאן דלא יהי' שום דבר שנאמר דההיקש מורה עליו מ"מ נוכל לומר דלא נדרוש ההיקש כלל והגמרא שתירץ אותו לרבנן היינו משום דיש כאן שום דבר שנוכל לדרשו עליו ועוד דודאי לפי האמת אנו אומרים דההיקש נדרש ואתא לשום דרשא אך דמ"מ אפשר לומר אי לאו דאשמעינן לאו מהכא הוי אמרינן דההיקש לא אתי לשום דרשא כלל וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מה אינה אוכלת כו' ועוד דליתני אפילו בת לוי ללוי ר"ל דהוי רבותא טפי דאף שהיא אוכלת במעשר אליבא דכ"ע אפ"ה אינה נותנת רשות לתרום ממנו תרומת מעשר לא ממעשר של הארוס ולא ממעשר של אביה דיצאה קצת מרשות האב ולא נכנסה עדיין לרשות הארוס וק"ל ומסיק ועוד דמעוברת מה שייך למיתני לעניין נטילת רשות דאם ר"ל במעשר שיש לו לירש מאביו הלא מצי לאשמעינן הדין אפילו בוולד גמור שיש לה ממנו דאינה נותנת רשות לתרום מעשרו דודאי אין לה רשות בנכסי בנה וק"ל:
שם ע"ב בגמ' ואי אכיל ליה בטומאת הגוף לא לקי ר"ל עוד נוכל לתרץ דקרא דואכלתם אותו בכל מקום משמיענו דאי אכיל ליה בטומאת הגוף לא לקי ובכל מקום ר"ל בכל העניין שהוא אדם דבודאי אין כהן בבית הקברות או אפשר דמשמיענו אי נעשה כך באונס או בשגגה שבא כהן על הקברות אז רשאי לאכלו שם ולא לקי עליה ואע"ג דקרא משמע דאפילו לכתחילה רשאי לאוכלו בכל מקום ואיך אמר כאן אי אכיל ליה בטומאת הגוף לא לקי משמע אבל איסורא מיהא איכא י"ל דהיתירא דאכילה דקרא ודאי משמע לכתחילה לאוכלו מיהא לישנא דבכל מקום לא נאמר דמתירו לכתחילה לפי תירוץ זה ודוק:
שם בגמ' אזל ר"ע אהדר לפיתחא לבי קיברי ר"ל שעשה פתח של אותו גינה לבית הקברות וסתם פתח האחרת וממילא לא הי' אפשר לרבי אלעזר בן עזרי' לילך להגינה וליקח שם את המעשר כי הוא הי' כהן וכשנשמע הדבר לרבי אלעזר בן עזרי' אז אמר עקיבא בתרמילו ואנא חיי ר"ל עקיבא ילך בתרמילו כדרכו ואנא חיי שהקב"ה יתן לי חיים כמאז ואמר כן דרך מילתא דבדיחותא לפי שהיה מיצר על ר"ע על מה שעשה לו בזה וק"ל:
שם בגמ' בשלמא למ"ד קנסא לעניים מש"ה אהדרי' ר"ע לפיתחא לבי קיברא אלא למ"ד לכהנים אמאי כו' כל זה צריכים למחוק וצריכין להגיה אלא ר"ע אמאי אהדריה לפתחא כו' וע"ז קאי רש"י בפירושו דלמ"ד לכהנים קא פריך כו' וק"ל גם האלוף מהר"ר שכנא ז"ל מחק אותו ובדפוסים קטנים ג"כ נמחק:
שם בתוס' בד"ה מ"ט דר"ע לכאורה משמע דר"א ור"מ כו' הא דמציינין התוס' בהא דקאמר מ"ט ולא מציינין בגופא דברייתא היינו משום דבאו לומר ולדקדק דפליגי בפלוגתא חדא מדלא מפרש הגמרא לעיל טעמא דר"א ור"מ בעניין נתינה לכהן או ללוי דבשלמא כשפליגי בחדא עניינא אתי שפיר דלא מפרש לעיל טעמייהו דר"ע ור"א בן עזריה קדמו טובא וכשמפרש טעמייהו אז ממילא איתפרשו טעמייהו דר"מ ור"א דלעיל וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מפני מה כו' דלר"א בן עזרי' דלא שקלו לויים כלל בתר קנסא כו' דהא לדידי' דקודם קנס היה אף לכהן ממילא אז מוכרחין לומר דבתר קנסא היה לכהנים לבדו דבשלמא לר"ע היה קודם קנסא ללויים דוקא אז שפיר הי' הקנס במה שנתנו אף לכהן משא"כ לר"א בן עזרי' וק"ל:
שם בתוס' בא"ד וקיי"ל מלאכי זה עזרא נ"ל דהוצרך לכתוב כן משום דמבואר בכמה מקומות דקנס הזה קנסוהו עזרא כמבואר ברש"י דקאי אהא דמבואר בכמה דוכתין בתר דקנסינהו עזרא וממילא צריכין למצוא דעזרא קניס להו וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מר סבר קנסא לעניים כו' וקנסא לעניים דקאמר הכא אין לפרש כו' ר"ל מאחר דמבואר דקאי דוקא לר"ע א"כ אפשר נפרש הא דאמר קנסא לעניים דהיינו דוקא לעניי לויים מאחר דדין התורה הוא דיהא דוקא ללויים למה נאמר דאפקוה מדיניה דודאי אילו הי' אפשר לומר דקאי גם לר"א בן עזריה אז ודאי א"א לפרש הכי דהא ודאי לכהנים לא קנס ואפילו לעשירים לא קנס כמבואר אך דמאחר דקאי דוקא לר"ע א"כ אפשר לפרש הכי ואז ודאי נפרש הכי כדי שלא להוציא מדין תורה עז"א דא"א לפרש הכי ודוק:
שם בתוס' בא"ד ונראה דלר"ע לא הפקיע עזרא כו' עניינא בפני עצמו הוא ובא לתרץ בזה כמה גמרות דאתיין לדר"ע ואי לא נאמר הכי לא אתיין כמאן וכמבואר בתוס' וק"ל:
דף פ"ו ע"א בגמרא מת בנה מלוי תאכל בתרומה נ"ל דלפני רש"י לא היה כתוב זה רק היה כתוב תיכף אחר המשנה דהדרא כלה בשביל בנה מנלן כו' וע"ז הוצרך רש"י לכתוב דקאי אמתניתין דקתני גבי בת ישראל מת בנה מלוי דתאכל בתרומה כו' וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ואימא פרט כו' ולפי טעם זה היה נראה כו' ר"ל דבפשטא דשמעתין היה נראה דלא פריך אלא היכא דמסרה לשלוחי הבעל ואז לא צריכין לטעמא דיהיה דין תרומה כדין נדרים אלא דמסתמא עדיין לא יצתה מרשות האב אבל לדברי רש"י דמדמה דין נדרים לדין תרומה א"כ לדידי' היה נראה דפריך אכל נשואה כו' ומסיק וע"ז צ"ל הא כבר פסקה כו' ר"ל מאחר דפריך אכל נשואה א"כ לא מביא מידי מדתנא דבי ר' ישמעאל דהא הוא לא דרש רק היכא דמסרה לשלוחי הבעל ולדברי פשטא דשמעתין היה א"ש דהי' קאי דוקא לזה כדפרישית משא"כ לרש"י לכך כתבו דלרש"י אנו צריכין לפרש דה"ק דכבר פשיטא ליה לדבר זה לתנא דבי ר' ישמעאל ולא איצטריך ליה קרא כו' וק"ל:
שם בתוס' בד"ה התם כתיבו מיעוטי כו' דדרשי קראי דכתיב בהו אביה אתי שפיר כו' אע"ג דרבא דדריש מפסוק ואת חזה התנופה כו' לא כתיב בו אביה מ"מ ממשמעותה קאי אאביה דוקא וק"ל:
שם בתוס' בא"ד וי"ל כיון דכתיב ברישא דקרא ובת כהן נראה דחוזרת כו' הא דלא מביא ראיה כדכתב רש"י לעיל דמסתמא קאי אחוזרת דסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה י"ל דרש"י לא קאמר אלא דלא לידרשי' למשמעותיה דרישא דקרא דאיירי בנבעלה לפסול לה אבל ודאי דמאותו קרא אינו ממועט לשלא ידבר מחוזרת בשביל בנה דהא אדרבה נדרש מדכתיב ובת כדלעיל בגמ' לכך הוצרכו התוס' למימר דאיירי בעניינא דרישא דקרא ודוק:
שם ע"ב בגמ' סימן לא נעשה ונעשה במיתה נעשה ולא נעשה בולד ייבום ותרומה ייבום ותרומה כצ"ל והוא סימן להקל וחמורים הנזכרים בגמרא דמתחלה אמר ק"ו דלא נעשה ואח"כ אמר ק"ו דנעשה ושניהם איירי במיתה היינו בעניינא אם מתים כחיים ואח"כ אמר לא נעשה ונעשה בולד ר"ל אמר ג"כ מתחילה ק"ו דלא נעשה ולד של ראשון כמן השני ואח"כ אמר ק"ו דנעשה ונותן עוד סימן דמתחלה במיתה אמר מתחלה ייבום ואח"כ תרומה וכן בוולד אמר מתחלה ייבום ואח"כ תרומה וק"ל:
שם בגמ' ת"ל דרכיה דרכי נועם כו' ר"ל ואין זה נועם שתתגנה זאת על בעלה מחמת חליצה זו והרי כדין ניסת מחמת שהיה לה זרע ממנו וק"ל כנ"ל לפרש דבר זה ורש"ל בח"ש כתב בזה דרך אחר וכתב שכן משמע לו לפרש דברי התוס' דלעיל נוכל לפרש כעניין שכתבתי דהתורה ניתנה לישראל וכל דרכיה נעימים לא שיהי' להם צער במצותיה ובעניין זה יבואו דברי רש"י דהכא ודברי התוס' דלעיל ודוק:
סליק פרק יש מותרות