בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק עשירי האשה רבה · דף צג:
ברש"י עמד לשחררו ומוזהר שלא להשתעבד בו ר"ל דב"ד מוזהרין עליו שלא להסגירו לבעליו להשתעבד בו וכן הוא בהדיא ברש"י דקידושין דף ס"ג ע"א: שם ברש"י בד"ה עד אחד ביבמה מעיד שמת בעלה כו' עיין מה שכתב בתשובת ר"ש כהן ח"ב דף קנ"ט ע"ב בענין זה:
שם בתו' בד"ה אלא לאו כה"ג כו' וקשה לר"י דמה לי שבתות וי"ט מבשאר ימים ר"ל דמאחר דהוא ס"ל דבאמת אדם מקנה דשלב"ל א"כ כך לי שבתות וי"ט כמו שאר ימים דלעולם מותר לעשר משא"כ לפירוש ר"י דקאי אשלא מן המוקף דבאמת אסור רק דלכבוד שבת שרי וק"ל:
שם בתוס' בד"ה לאחר שאתגייר כו' כיון שהגוף הוא בעולם רק שמחוסר גירות והא דהכא דייק מזה דר"מ סובר דאדם מקנה דבר שלב"ל אפילו דבר שלא בא לעולם כלל דהא קאי אמקנה פירות דקל לחבירו שלא בא לעולם כלל י"ל דפירות דקל מאחר דעבידי דאתו אע"ג דלא באו לעולם כלל אדם מקנה כמו דבר שהגוף בעולם ולא עבידי דאתו כמו דהכא דלאחר שאתגייר כו' וכמו שמסקו התוס' ובגין ראיתי דף י"ג ע"ב דמסקו בתוס' בקושיא זו ואע"ג דילפינן מינה דאדם מקנה פירות דקל לחבירו לר"מ ולא מפלגינן היינו משום דאית לן למימר דקאי בשיטתיה דר' אליעזר בן יעקב כו' וכמו שתירצו התוס' גם כאן בקושיא אחרת שמקשו אח"כ בדיבור זה ונ"ל מאחר שהתוס' כאן לא מסקו בתירוצם כמו שמסקו בגיטין ואח"כ מקשו קושיא אחרת ותירצו באותו תירוץ ש"מ דהכא יש לתרץ בענין אחר ואין צריכין לתירוצא דלקמן והיינו משום דאפשר לתרוצי כדכתבתי ודוק:
שם בתוס' בא"ד ועי"ל דר' חנינא למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל דוקא מסיק כו' מבואר יפה בדברי רש"ל בח"ש ובתוס' קידושין דף ס"ב ע"ב מבואר ג"כ יפה ומה שיש לדקדק שם בתוס' מבואר בתשובת בן לב דף ל"ז ע"ב וע"ד ע"ש:
שם בתוס' בד"ה ע"א ביבמה מהו כו' וממאי דהיא גופא נאמנת לומר מת בעלי להתייבם לא בעי למיפשט כו' דבר זה נ"ל דכתב מכח כ"ש דעד אחד מיהמן וכן הא דמסיק ופשיט רב ששת תניתוה כו' ג"כ צריך לפרש במשמעות הגמרא דהא באמת לפום ריהטא לא פשיט רב ששת מידי דדילמא שאני התם דעד אחד מיהמן משום דאינו מעיד רק מי מת בתחילה אבל כבר ידוע דהבעל מת ולכך מאחר דאינו מעיד רק להתירה ליבם דאין בו מיתת ב"ד באשת אח שלא במקום מצוה נאמן אבל בע"א להעיד שמת בעלה דממיתת ב"ד הוא באמת אפשר דאינו נאמן לכך הוצרך לפרש דפשיט מכח כ"ש ודוק ואף שיש לדחות ולתלות את כל מה שכתבו התוס' בדיבור זה בענין פירושם שכתבו הם בשמעתתא מ"מ נראה בעיני פשוט שהוא ענין בפני עצמו וכמ"ש:
שם בתו' בד"ה מאי חזית כו' ואיכא לאוקמי בחזקת איסור ליבם אע"ג דחזקה זו גרועה משום דאשה דייקא ומינסבא וכמ"ש התוס' לעיל דף פ"ח ע"ב היינו משום דלא ליחייב חטאת להבא עליה כבר או דלא ליחייב מיתת ב"ד להבא עליה אח"כ אבל ודאי היא אסורה לינשא אם לא באומרת ברי לי ודוקא כשניסת למי שאומר ברי לי וכדלעיל בהדיא בגמרא דף פ"ח ע"ב וכמ"ש התוס' וזה פשוט:
שם בתוס' בד"ה כי תיבעי לך כו' דאיהי לא מיהמנא כו' הוצרכו לכתוב כן כדי לחלק למה בעי יותר ביבמה לעלמא דליכא אלא לאו בעלמא מיבמה לייבם דע"א נאמן אע"ג דאיכא כרת דאם שם דייקא אע"ג דמרחמא ליה ה"נ דייקא אע"ג דסניא ליה לכך כתבו דעיקר בעייתו הוא הואיל והיא לא מיהמנא כדאמר לקמן בסמוך דאשה שאמרה מת יבמי אינה נאמנת משא"כ ביבמה ליבם דהיא נאמנת וק"ל:
שם בתוס' בא"ד וה"ה דהוי מצי למיבעי ביבמה ליבם במת בנה ואח"כ מת בעלה דאיהי לא מיהמנא והא דבאמת שם לא מיהמנא ובמת בעלי נאמנת להתייבם היינו משום דלאפוקי מחזקת איסור אשת איש הימנוה משום עיגונא וממילא שריא ליבם משא"כ במת בני ואח"כ בעלי דכבר היא יצאה מחזקת איסור אשת איש ולא באה רק להפקיע מחזקת איסור ליבם שתהא שריא ליבם בזה לא הימנוה וכדמסקו התוס' אח"כ בדיבור זה וק"ל: