בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק יש מותרות · דף פה.
בגמ' א"ל יש לה הא בעמוד והוצא קאי בעיני נראה לפרש דגם להאי אית דאמרי קאי האי בעיא בלוותה ואכלה והא דפריך הא בעמוד והוצא קאי היינו ר"ל מאחר דהוא חייב להוציאה אינו ראוי שישלם בשבילה וכמ"ש לעיל מזוני דילמא תעכב גביה לית לה ודוק אך שראיתי במ"מ פ"ד דאישות אליבא דעת הרמב"ם שהוא מפרש האבעיא לאית דאמרי דוקא ביושבת תחתיו וליכא שקלא וטריא כלל בלוותה ואכלה והוא סובר דלא אמרו אין לה אלא ביושבת תחתיו אבל בלוותה ואכלה יש לה והא דמתרץ כי תניא ההיא לאחר מיתה ה"ה שהיה יכול לתרץ בלוותה ואכלה אלא שמשמע ליה יש לה מזונות בניזונת והולכת ולפיכך העמידוה בלאחר מיתה עכ"ל לענייננו:
שם בתוס' בד"ה ולוותה ואכלה כו' לא היה בעל חייב לשלם אפילו בב"ד כו' ר"ל אפילו לוותה בב"ד וכן הגיה האלוף מוהר"ר שכנא ז"ל בגמרא שלו בתוס' והרבותא הוא דמבואר בטור א"ע סימן ע' דקצת דיעות סברי דאף שנאמר אם לוותה ואכלה אינו משלם דוקא בשלוותה שלא בעדים אבל אם לוותה בעדים חייב לשלם וע"ז באו התוס' לומר דאפילו לוותה בב"ד דעדיפי בוודאי מבעדים דמיהמני יותר אפ"ה בשלא פסקו בב"ד רק שההלואה נעשית בפניהם אינו חייב לשלם וק"ל ומה שמסקו דהכי מיבעיא ליה אם יש לב"ד לפסוק כו' ולא פירשו דהכא מיבעיא ליה בפסקו לה ב"ד היינו משום דלא רצה לפרש דבעל האבעיא בעי כשטעו בי דינא דאם אינו חייב לשלם לא הי' להם לפסוק לה מזונות וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אלמנה לכ"ג כו' כי ההיא דהאשה כו' מביא ראיה דפירוש אין לה פירות היינו אפילו כמשמעה שאין לה פירות שהבעל אכלם ולא אמרינן שאין לה פירות היינו שאין לה דין פירות שאין הבעל חייב לפדותה אבל שמא גם הבעל אינו לוקחם ואם אכלם שיחזור וישלם לה ויהיו שלה וק"ל ודברי מהר"ש נכונים:
שם בתוס' בא"ד ונראה לר"י לפרש יש לה פירות דאם נשבית משלם הבעל כו' דאי אפילו לא נשבית א"כ היתה נשכרת וכל הנשים היו רוצות בכך שלא יפדו ויהיו הפירות שלהן תוס' בכתובות דף נ"ב ע"א: שם בתוס' בא"ד ואליבא דרבא בכתובות פירש כן ר"ל דלאביי דס"ל נשבית חייב לפדותה ודאי אכלן בדין דתיקנו לו פירות תחת פירקונה אלא ודאי דלרבא פירש כן וק"ל ומסיק אך נראה לר"י כמו שפירשתי דלא משלם בעל כו' ומטעם שכתבתי דלא עדיפא מאשה אחרת וק"ל:
שם בתוס' בד"ה בלאות כו' אבל ק"ק כיון דקתני באלמנה שיש לה פירות היינו בלאות בשלמא אם נפרש בלאות קיימין ליכא לאקשויי מאחר דקתני יש לה פירות היינו שאין קיימין מכ"ש שיש לה בלאות קיימין דהיינו נמי פירות והן קיימין דנוכל לומר דתנא זו ואצ"ל זו קתני ודרכו למיתני פעמים דבריו בזו ואין צריך לומר זו אבל אי איירי בבלאות שאין קיימין היינו ממש פירות וכאילו תנא שני פעמים דיש לה פירות ולכך שייך לאקשויי למה שינה אותו וק"ל או נוכל לומר ששונה כן באלמנה משום הסיפא דאיירי בשנייה שאין לה אפילו בלאות קיימין ודוק:
שם בתוס' בד"ה וכל מקום שהוא פסול כו' כדאמר בסמוך ממזרת ונתינה איכא ביינייהו כו' בא להביא ראיה דפסלות דידיה לחוד מהניא לה לומר דאינה מרגילתו משום דיראה שיתקוטט עמה ולאפוקי מדברי ר"ת בסמוך דפסלות דידיה אינו מהניא לומר דמחמת זה אינה מרגילתו ומביא ראיה לזה לרש"י דמבואר גבי ממזרת ונתינה דאפילו פסלות דבנו לחוד מהניא לומר דאינה מרגילתו דיראה מקטטה וכ"ש פסלות דידיה ור"ת דייק דפסלות דידיה לא מהני לומר דאינה מרגילתו מבעולה לכ"ג לקמן והיינו משום דאעפ"י שהוא פסול לעבודה עד שידור הנאה ממנה היינו מדרבנן בעלמא וגם הוא חוזר להכשירו כשמדירה לכך לא חשיב פסול (ולפיכך קנסו אותו כתובה דמסתמא היה הוא הגורם וכמבואר בנ"י בדברי זה) ולכך פר"ת דפסלות דזרע או פסלות דידה מהני לה לומר דאינו מרגילתו וזה דפסלות דזרע מהניא לה מדוקדק מדאמר לקמן ממזרת ונתינה איכא בינייהו כו' וכמ"ש התוס' לפני זה וזה דפסלות דידה לחוד מהניא מדקדק בתוס' מדאמר לקמן ולרבי מתיא בן חרש ולרש"י דלעיל לא הביאו ראיה זו דפסלות דידה לחוד מהניא משום דלעיל לא באו להביא ראיה רק לאפוקי מדברי ר"ת דאפילו פסלות דידי' לחוד מהניא וכמו שכתבתי ודוק ובזה מבואר כל הדבור הזה:
שם בגמ' מאי איכא בין רבי לרשב"א כו' דבר זה קאי אפילו לאיכא דאמרי דרבי קתני לה להא דבר אחר דלעיל דאף שרבי קאמר לה בודאי לא הדר מדבריו הראשונים רק שבא לתרץ קושיית חליצה ובא לחלק באיסורי דרבנן דבדבר זה שאינה מרגילתו אית לה כתובה אבל בדאורייתא לעולם אית לה כתובה לדידי' ודברי רשב"א דאמר מפני שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו ואם הוא כשר והיא כשרה קנסו אותה הוא ודאי משום דזה הוא מרגילה וזה היא מרגילתו דאין כאן טעם אחר ואף שלא קתני לה לדברי הדבר אחר דלעיל ולכך אף אם נאמר באיכא דאמרי דרבי קתני לה מוכרחים לומר דאיכא בינייהו הדברים הנזכרים וטעמא דרשב"א דאין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן רק בין הוא מרגילה ובין היא מרגילתו ולרבי תלה הכל בין דאורייתא לדרבנן וכדמבואר ודוק:
שם ברש"י בד"ה הא היא מרגלא ליה כו' טרחא ומהדרא לינשא לישראל כדי להעלות זרעה ר"ל דזרעה חשוב דבא מישראל כשר אבל ודאי א"א לפרש דתטהר זרעה דבזה לא נעשה כשר ואם נאמר דתטהר ע"י שפה כדרבי טרפון הלא גם כשתנשא לממזר גמור יכולין לטהר זרעם בזה אלא ודאי כדפרישית והא דמסיק רש"י אע"ג דבנה נמי ממזר היינו דמחמת זה אינה מרגילתו דיראה שיתקוטט עמה תמיד וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ממזרת ונתינה כו' משמע דלא מרגלא ליה משום פסול זרעה כו' ר"ל דהא קאמר מפני שהוא פסול והיא פסולה ופירשו התוס' דהוא פסול קאי אולד וכתבו ג"כ דאו או קאמר דבפסלות הולד לחוד או בפסלות דידה לחוד סגי וזה קאי אהא דקתני אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט א"כ ממילא משמע דלא מרגלה ליה מחמת פסול זרעה שהם חללים וק"ל וזה דר' דוסתאי ברב ינאי הוא בקידושין עשרה יוחסין דף ע"ז ע"א: שם בתוס' בא"ד מ"מ מקפיד הוא על בניו שאינם כהנים כו' אע"ג דבני בניו יהיו כהנים וגם בממזרת אין בניו כשרים נוכל לומר דכאן הוא מקפיד על שאינם כהנים דניחא ליה שיהיו זרעו כהנים שיאכלו בתרומה וכיוצא משא"כ בממזרת דפסלות הזרע אינה לכהונה דהא אמר בגמרא בהדיא ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו ונראה בעיני דממזרת ונתינה לכהן לכ"ע יש לה כתובה דהוא נעשה חלל על ידיה דמבואר לעיל פרק אלמנה לכ"ג דממזר שבא על אשה כהנת שפסולה מן הכהונה ומן התרומה וממילא ה"ה כהן שבא על הממזרת נעשה חלל על ידי' ואף אם נאמר דהוא לא נעשה חלל על ידי' מ"מ זרעו ודאי אינם כהנים דזרעה הולך אחריה והולכין אחר הפסול ודוק:
שם בתוס' בד"ה ולר"ע דאמר כו' וא"ת ומאי קשיא ליה לר"ע כיון דלא תפסי בה קידושין א"כ אינה אשתו כו' אין להקשות דילמא באמת הכי מקשה דלר"ע לא שייך לומר שיתן לה כתובה וא"כ מאי בינייהו י"ל דהתוס' מדקדקין בלשון המקשן דקאמר ולר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין הא לא מרגלא ליה ולא מידי משמע מזה דר"ל דלכ"ע יש לה כתובה וע"ז מקשו קושייתם והא דבאמת לא מקשי המקשה דלר"ע לא שייך לומר שיתן לה כתובה וא"כ מאי בינייהו י"ל דלפי מה שתירצו התוס' דפירות ובלאות שייך ליתן לה א"כ נוכל לומר דאיכא בינייהו מחזיר גרושתו משניסת ולעניין פירות ובלאות לכך הוצרך להקשות דלכ"ע יש לה מאחר דלא מרגלא ליה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ולרבי מתיא בן חרש כו' וקשה כיון דגירשה לאו בת שתייה היא כו' ר"ל דודאי מוכרחין לומר דאיירי בגירשה מדקתני בגמרא מחזיר ספק סוטתו משמע שגירשה רק שמחזירה והא דבאמת מוקי לה בגמ' בגירשה והחזירה היינו משום דאילו לא גירשה רק שקיים אותה אחר שקינא לה ונסתרה בודאי יש לה כתובה לכ"ע דמבואר בסוטה פרק ארוסה דף כ"ד ע"א דאם אינה שותת מחמת שהיא גורמת אז היא מפסידה את כתובתה דאין לך עוברת על דת גדולה מזה וכמבואר בטור א"ע סימן קט"ו ואם הוא גרם לה שלא תשתה כגון שאמר איני משקה או שבא עליה משנסתרה נוטלת כתובתה וא"כ כאן שיקיים אותה ויבעול אותה בודאי שנוטלת כתובתה הראשונה דשוב אינה שותת מאחר שבא עליה וכמבואר אח"כ בדברי התוס' והוא גרם לה ולכך בודאי יש לה כתובתה הראשונה אליבא דכ"ע ואין בזה שום פלוגתא במסכת סוטה במקום הנ"ל ע"ש ואיך יאמר ר"ע דאין לה כתובתה אלא ודאי דאיירי שגירשה ושוב מחזירה ונותן לה כתובה מחדש ובאותה כתובה פליגי ומזה מוכרחין לומר דאיירי בגרשה בלא דקדוק לשון הגמ' מחזיר ספק סוטתו וזה דיקדוק אמיתי בעיני ואין להקשות לרש"י מאחר דאיירי בגירשה בלא"ה פסולה לכהונה ואיך אמר דניחא לה לשתות ברישא כי היכי דלא ליפסלה לכהונה י"ל דמ"מ נ"מ אם היא בת כהן דאוכלת בתרומה כשתשתה משא"כ כשאינה שותת דנפסלה מתרומה וכמו שאכתוב בסמוך ודוק:
שם בתוס' בא"ד דאם יבא עליה שוב לא ישקנה דלא הוי מנוקה מעון כו' דבר זה מבואר לעיל בפרק הבא על יבמתו דף נ"ח ע"א דאם אין הבעל מנוקה מעון אין המים בודקין אותה וממילה אין להשקותה ולמחוק את השם בחינם וק"ל:
שם בתו' בא"ד אע"ג דבלא"ה היתה פסולה (לתרומה) מונטמאה לכהונה כו' ר"ל מאחר דאינה ראוייה עוד לשתות א"כ היא פסולה לכהונה מדכתיב ונטמאה ג' פעמים ודרשינן אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לכהונה כדלעיל בגמ' דף י"א ע"א ע"ב ועיקר הקושיא שמקשין התוס' הכא הוא זה דמסיק דבתרומה נמי אסורה מפני שהיא זרה ור"ל מאחר דקינא לה ונסתרה נעשית כזרה ונפסלה מן התרומה אף אם היא בת כהן וכמבואר לעיל דף הנ"ל בהדיא דמונטמאה דרשינן דנפסלה מכהונה ומתרומה וא"כ כיון דלסברת התוס' אינה בת שתייה פסולה בלא"ה מכהונה ומתרומה ולמה לא מרגלא ליה ע"ז מסיק דמ"מ פסול של זנות גנאי הוא לה כו' ומסיק להביא ראי' מפרק עשרה יוחסין דף ע"ז ע"ב דפסול של זנות חמור הואיל ושם זנות פוסל בישראל והיינו ר"ל אם זינתה תחתיו נאסרה על בעלה וכ"כ רש"י שם ודוק: