בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק חמשה עשר האשה שלום · דף קטז.
בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו כו' הא דלא קאמר איכא בינייהו דאמרה מת וקברתיו דלמ"ד דמשקרה אינה נאמנת ולמ"ד דאמרה בדדמי נאמנת הנה בתשובת המזרחי סימן כ' נתעורר ע"ז והביאו הכסף משנה פי"ג דגירושין וכתב דהגמרא סוברת במת וקברתיו כ"ע סברי דאינה נאמנת דלמ"ד דמשקרא בהא נמי משקרא ולמ"ד דאמרה בדדמי כיון שחושבת עפ"י האומדנא שבוודאי מת ואינה יריאה שמא יבא בעלה חיישינן נמי דילמא משקרא ואמרה קברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעין שלא יחשבו שעפ"י אומדנא אומרת שמת ולא עפ"י האמת ממש שהרי היא בחזקת שקרנית שכבר שיקרה ואמרה גירשתני כו' אע"ג דבאומרת מת לבד לא חיישינן דמשקרא אלא בדדמי היינו משום דיראה לשקר שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה כו' אבל באומרת וקברתיו שאנו רואין דאינה יריאה שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה כו' שהרי כבר אמרה מת בדדמי שהיא סוברת שבוודאי מת ולא הוסיפה לומר וקברתיו אלא כדי להוציא מלב השומעים למה לא משקרא והלא היא מוחזקת בכך וליכא למימר דה"ה נמי דהוה קא משני דאיכא בינייהו מת וקברתיו אלא דחד מינייהו נקט דא"כ ה"ל למינקט מת וקברתיו דעדיפא טפי דהא מתניתין סתמא קתני קטטה בינו לבינה כו' ומשמע ל"ש ארגיל הוא ל"ש ארגילה היא ועלה קאמר מ"ט דקטטה כו' דדוחק הוא לומר דמתניתין איירי דוקא בארגילה איהי עכ"ל לענייננו:
שם בתוס' בד"ה למאי ניחוש לה כו' דהתם איירי בנפילה דרבים ר"ל שיפול מיחיד ואשכחו רבים כלומר שימצאנו שום אדם בעולם כן פרשב"ם שם דף קע"ב ע"ב ופירש שם עוד פירוש אחר דאיירי בשטר שכתוב בו לויתי ממך מנה דהיינו ממש נפילה דרבים ע"ש אך דשם באמת מדבר משטר כזה אבל פלוגתא דאביי ורבא באותיות ניקנות במסירה דלאביי צריך להביא ראיה היינו ודאי בסתם שטר וצריכין לפרש כמו שכתבתי וק"ל:
שם בתוס' בא"ד וא"ת והיכי מייתי התם אביי ראיה למילתיה דחיישינן להביא ראיה אלמא כו' הלשון אינו מדוקדק דהכי הל"ל היכי מייתי התם אביי ראיה למילתיה דצריך להביא ראיה משום דחיישינן לנפילה מההיא כו' וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מאי אמרת דילמא כו' רבא אמר א"צ להביא ראיה אלמא אין צריך להביא ראיה אי חייש לנפילה ויש לומר דרבא כו' כן הגיה רש"ל בח"ש ולפי"ז צריכין לנקוד מילת אלמא האל"ף בפתח והלמ"ד בקמץ ושפיר הגיה דאל"כ צריכין למחוק מילת אלמא א"צ להביא ראיה דהוא כפול ממש וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ובשקר יש לחוש דילמא מסר ליה ר"ל והשתא חזר בו ויגבה שלא כדין וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אותיות ניקנות כו' יש לחוש שמא של חבירו היה כי א"א שלא יהא סימן כו' ר"ל והואיל ובודאי יש לאחד שום סימן שאינו בחבירו ה"ל לעשותו ולכך כל מי שיש לו אותו שטר בידו אנו אומרים ודאי אינו שלו מאחר שלא עשה בו סימן ואע"ג אילו היה של האחר ג"כ נאמר היה לו לעשות סימן מ"מ נאמר שכל אחד לא יגבה בו דנוכל לדחותו תמיד בטעם זה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה הכא חיישינן כו' אבל התם אם הלכו בגמלא פרחא היה מקלקלם יותר ר"ל דהעדים לא יוכלו לומר שום תירוץ על הא דאזלו בגמלא פרחא אחר שראו שזה הרג את הנפש דאדרבה ההליכה הזאת שהלכו בגמלא פרחא מקלקלם יותר דודאי אי לא הלכו רק כדרך כל כל הארץ לא היה אפשר להזימם ועכשיו הן נהרגין מכח ההליכה שהלכו כ"כ מהרה שאין אנו מאמינים להם שהלכו בגמלא פרחא ואומרים שהגידו שקר וק"ל: