אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות שבת · סימן שכד

סימן שכא

סעיף ד

הג"ה וי"א ז"ל הג"ה הרא"ש וצ"ל דאיירי בקשר שאין בו משום איסור קשר של קיימא ואפשר ר"ל שהוא אגוד כדאיתא סי' תרנ"א בהג"ה ובלי ספק אין חולק בזה ולשון וי"א לאו דוקא:

סעיף ח

אין חותכין שחת וכו' משום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה וכן ביאר בסעיף ו' מחתכין נבילה וכו' והנ"מ נבילה קשה. וכן המ"א כתב הכי לגבי דילועים וכתב הב"י ונראה שהרי"ף והרא"ש ורבינו לא כתבו זה מפני שסמכו על מה שפסקו בסמוך דשווי אוכלא משוינן שוב כתב והרמב"ם כתב בלשון זה המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן וחייב לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה מפני שנראה כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבילה לפני הכלבים טחינה בפירות כן העלה הב"י דגירסא זו עיקר וטעמא הוא דיהיב לפטורא דמרסק שחת וחרובין ואע"פ שהפסיק ביניהם במחתכין את הדלועין איכא למימר בתר דמסיים כל הני דינן אהדר למיהב טעמא לפטורא דמרסק וכמה דחק פי' זה בהרמב"ם שלשונו תמיד צח ומצוחצח שוב כתב הב"י וכתב בתשו' הרשב"א שקשה לו הרמב"ם דבגמרא משמע דטעמא דאין מרסקין שחת וחרובין הוי משום דטירחא באוכלא הוא והרמב"ם נתן טעם משום טוחן ולי נראה דמשום דטעמא דמיטרח באוכלא לא פני אלא לשחת וחרובין שהן רכין אבל לקשים דלית בהו משום מטרח באוכלא משמע דשרי לפיכך נתן הרמב"ם טעם משום טוחן דהאי טעמא שייך אף בקשים וכו' וכמה תמוהין דבריו בזה דא"כ מדוע שרי חתיכת דלועין אף בקשים ומ"ש דלועין מחרובים לענין נראה כטוחן תרווייהו פירות נינהו לכן הנלענ' ליישבו הכי שהרי הרמב"ם בדין דסעיף ד' ה' נקיט לשונו הכי ומתירין אלוות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן ומפרש הב"י אליבי' דברי ר"י הכי ור"י סבר דפקיעין וזירין תרווייהו אלומות גדולות אלא דפקיעין קשורים בשני ראשין וזירן קשורין בשלשה וכיפין הן אלומות קטנות והיינו דקאמר כיפי דארזא והכי קאמר מתירין פקיעי עמיר שהן אלומות גדולות הקשורין בשני ראשין אבל פספוסי לא משום דכיון דבלא"ה חזי לאכילה מיטרח טירחא יתירה באוכלא לא טרחינן דכיון דגדולות נינהו כו' פספוסי דידהו טירחא יתיר' וכיפין שבהן אלומות קטנות פספוסי נמי מפספין משום דלית בהו טירחא יתירה אבל לא את הזירין שהן אלומות גדולות לפספס ואע"ג דאתי בק"ו מפקיעין שאינן קשורין אלא ב' קשרים ואפ"ה אין מפספסין מ"מ אצטרך למתני דאין מפספסין למידק מינה אבל מתירין ואע"ג דטירחא גדולה היא שהן קשורין ג' קשרים משום דכיון דאם אינו מתירן לא חזי לאכילה מיטרח טירחא יתירה כדי לשווי אוכלא טרחינן וקי"ל כר"י ולפיכך סתם וכתב דאלומות מפספסין דהיינו כיפין אבל אלומות גדולות בין פקיעין בין זירין מתירין ואין מפספסין עכ"ל וא"כ הא יש לתמוה מה מקשה הסוגי' עלי' דרב יהודה מן מחתכין את הדלועין אלמא טרחינן באוכלא ומה הקושי' הא לא אמר ר"י אלא טירחא יתירא ובאלומות קטנות הא מתיר טירחא מדאינה יתירה. לכן אומר דודאי שפיר דברי ר"י טירחא אינה יתירה בלא שום נדנוד איסור דומיא דפספס כיפין מה"ת לאסור ולהכי הרמב"ם דיש בחתיכות דלועין ושחת וחרובין איסור דרבנן הנראה כטוחן והכי אזלא הסוגי' כיון דשווי אוכלא ודאי איסורא דרבנן אית ביה כדפרש"י ז"ל בדר"ה דהוי אולודי אוכלא בשבת ומ"מ לר"י שרי משום צער בהמה כדפרש"י ז"ל אלא דטירחא יתירה לא מטרחינן משום תענוג וע"כ דסובר דבטירחא דתענוג לא שייך להתיר משום צעב"ח ומותיב הגמרא מן מחתכין דלועין דנהי דאין בם משום טירחא יתירה מ"מ הא שייך בם האיסור דנראה כטוחן ומדמ"מ שרי ש"מ דאף במידי דתענוג שייך להתיר משום צער ב"ח ומכ"ש דיש להתיר טירחא יתירא אף דתענוג משום צער בהמה ומשני באקושי דהוי שווי אוכלא וכמו שהתירו האיסור דשוויי אוכל כך התירו נמי האיסור דנראה כטוחן והכל משום צער בהמה ובזה עולין כל דברי התוס' כהוגן שמוכרח להמציא בשחת וחרובין האיסו' טחינה דאל"ה, לא שייך מטרח לא טרחינן במידי שאינו טירחא יתירה ואפי' רכים לישתרי משא"כ בדלועין הקשים דהוי שווי אוכל כמו דשרי האיסור שווי אוכל מפני צערה ה"נ שרי האיסור נראה כטוחן ולהכי מוכרח לסיים על היתר דלועין מפני שאין טחינה בפירות דאילו היה איסור טוחן ד"ת פשיטא דלא הוי שרי אף בדלועין משום צערה אבל ודאי דלדינא הוא שוה עם כל הפוסקים דשחת וחרובין אינו אסור אלא ברכים ודלועין לא שרי אלא בקשים וסמך נמי כדסמך הרי"ף על מה שכבר ביאר דשווי אוכל שרי כדכתב הב"י ומה דמקשה הסוגי' על ר"ה ממה דתנן אין מרסקין את השחת וכו' אלמא מטרח לא טרחינן באוכלא אין להקשות ומה הקושי' דילמא הכא מעמא משום דנראה כטוחן די"ל דודאי לר"ה ליכא למימר דס"ל נראה כטוחן בפירות ושזה טעמא דמתני' דא"כ מה ההבדל בין דקה לגסה דשייך לומר בין דקה ובין גסה וכן מכ"ש ר"י מה סברא לגבי' למשרי בדקה א"ו דאך הטעם משום מיטרח באוכלא לא טרחינן ואפילו בטירחא אינה יתירה ומכ"ש דקשה לר"ה דמתיר אפילו טירחא יתירה אבל לר"י הוכיח הרמב"ם מסתמא דגמרא דמקשה עלי' מן מחתכין את הדלועין דס"ל האיסור נראה כטוחן בפירות והסתם גמרא ג"כ הוכיח הכי בדעת רב יהודה דאל"ה אין לו טעם לאין מרסקין את השחת וכנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה