אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות שבת

הלכות צניעות

סימן רמד

במ"א סק"ח כתב פה בעירנו וכו' כדאמרינן היתה לו גבשושית נ"ב דף ע"ג ע"ב בל' זה היתה לו גבשושית ונעלה בבית חייב משום בונה וז"ל רמב"ם פ"י הלכה י"ב המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או גיא הרי זה בונה וע"ש בהה"מ וא"כ דאין איסור זה אלא משום משוה פני קרקע ר"ל דבמרוצף באבנים אין איסור ועיין סי' של"ז והיינו לענ"ד טעמי' דגדול שהתיר אבל טעמו דמשום דבשל רבים אין חשדא כבר עמד עליו בספר ת"ש וביטלו בטוב טעם ומלבד זה לענ"ד בשל הרבים מדלא חשודי יותר יש לחוש שילמדו מהם היתר אפילו בשכירות דלא כ"ע דינא גמירי לחלק בין שכירות לקבלנות הכלל שלענ"ד אין שום הבדל ויפה [עשו] הגדולים שלא רצו להתיר והוא מדינא אסור כמו בשל יחיד וגרוע מיניה ולא משום חילול השם לחוד:

סימן רמו

במ"א ס"ק י"א ומהב"י אין ראיה דהוא פי' לדברי הרי"ף נ"ב א"י למה כי אף שפי' הכי להרי"ף מ"מ ודאי אף לשון הטור הכי מפורש דמן הסתם לא הפקירו אלא ליום השבת וביום השבת רשות הטי עליה אבל בלא"ה ודאי דצריך להיות הפקר גמור לכל עולם ביום שבת כמבואר בט"ז:

סימן רמח

סעיף א

הג"ה אבל קודם ג' ימים שרי וכו' ואפי' אין בגובה המים י' טפחים אף דבסעיף ב' סותם הש"ע אבל במקום שידוע לנו וכו' אסור משום איסור תחומין והמעיין בב"י נראה בזה דעתו ע"פ תשובת הרמב"ם דאפילו נכנס בתוכה קודם ג' ימים יש למטה מי' בשבת איסור הליכה מחוץ לתחום וכן כתב בסימן ת"ד להדיא וז"ל כתב מהרי"ק שאם נכנס בספינה ג' ימים קודם השבת מותר להלך בה חוץ לתחום בשבת ואפילו אין במים י' טפחים לדברי הכל וכבר כתבתי בסי' רמ"ח שהרמב"ם בתשובה חולק על זה וכן מביא שם הב"י בשם ר"י בשם הרשב"א בלשון זה וספינות המהלכת בנהר והן גוששת אסור לילך בהם בשבת יותר מאלפים ואפילו כולה גוים ואפי' נכנס ד' ימים קודם השבת מ"מ מדלא ביאר הש"ע בסעיף ב' להדיא שאפילו קודם ג' ימים יש איסור סתם הרמ"א דעת מהרי"ק כאילו אין חולק עליו ע"פ מ"ש בד"מ מילתא בטעמא ע"ש. ולענ"ד נמי דברי מהרי"ק ברורים בדעת הרי"ף שהרי הרי"ף כתב להדיא מדסתם הברייתא ש"מ דאיירי בין בגדולה בין בקטנה הרי שאף בקטנה שהולכת בפחות מי' נמי שרי קודם ג' ימים וע"כ כדכתב מהרי"ק דנהי דאינו סובר לחלק בין תוך ג' ימים לקודם ג' באיסור תחומין כדמקשה על ר"ח שם מ"מ לדידיה ע"כ סובר כשטת הרשב"ם ע"ש ודו"ק והרמב"ם בתשו' שאוסר ההליכ' למטה מי' לענ"ד ע"כ בזה אינו איול בשטת הרי"ף רבו אלא סובר כדכתב המהרי"ק דכיון דאינו אלא איסור דרבנן לא רצו לגזור כל כך ומחלק שפיר בין קודם ג' ימים לתוך ג' ולהכי באמת אינו מבואר להדיא דתמיד אסור ואפילו קודם ג' ימים דאל"ה יקשה עליו קושית המהרי"ק דליפשט הסוגיא דאין תחומין למעלה מי' מדשרי' הברייתא ההפלגה קודם ג' ימים וכן מ"ש הב"י הכא ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בימים המלוחים בכל גוונא אסור ובנהרות הנובעים אם אינם עמוקים י' לכ"ע אסור משום תחומין ליתא בדעת הרא"ש ודאי שהרי לא כתב במי שהוציאוהו אלא ואין נראה לי דבריו בזה דהיינו במה שמתיר הרשב"ם אף בשבת וכדמסיים שם ומשמע דוקא בע"ש אבל בשבת לא ואדרבה בפ"ק דשבת כתב ועוד כיון דתחומין דרבנן לא הוי להו לב"ש למיסר דהא לא אסרי ב"ש להתחיל קודם מלאכה האסורה מדרבנן שנעשית מאליה וכן בהתשובה שמביא הב"י והיא כלל כ"ב דין י"ב מתיר להדיא ללכת בספינה קודם שבת אף אם מפלגת בשבת כל שאינו יוצא משם אף שפי' שם להדיא הספק תחומין למעלה מי' לחומרא כדפסק נמי בהלכותיו ע"ש ודו"ק. ולהכי עכ"פ לענ"ד פסק המהרי"ק ברור לכ"ע זולת לדעת הרשב"א הנ"ל ובאמת א"י ליישב אליביה הוכחת המהרי"ק דליפשט מברייתא דאין מפליגין דאין תחומין למעלה מי' אף גם קשיא לי לשיטתיה דהרשב"א א"כ בעובדא דר"ג במתני' ריש פרק מי שהוציאוהו פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמר לר"ג מה לירד למה המתינו עד שהגיעו לנמל מיד כשחשיכה וקידש עליהם היום הי' להם לישאל אם הם בתחום העיר ומותרים לילך ואם הם חוץ לתחום העיר הא אסור להם להלך יותר מאלפים ממקום שחשיכה עליהם וקנו שם שביתה ואינם רשאים להלוך אפילו עד הנמל א"ו משמע לכל הפחות כדעת מהרי"ק והם הפליגו קודם ג' ימים וצ"ע:

סעיף ב

הג"ה לצאת חוץ לתחום. נ"ב ר"ל דלא תימא האיסור מה שילך תוך הספינה חוץ לד"א ובזה באמת אין איסור היכי דשבת באויר מחיצות מבע"י כמו זה שמפליג בע"ש לכן מבאר האיסור מה הוא ובזה א"צ לדוחק המ"א:

הג"ה סוף סימן הנ"ל י"א שכל מקום וכו' והב"י משמיט הג"ה זו מדמדייק מהרי"ף ורא"ש דלא הכי. ולענ"ד בתשובת הרא"ש כלל כ"ב סי' י"ב שבב"י מוכח דשפיר ס"ל הכי דאל"כ איך כתב וכן אסור לפרוש מהיבשה לספינה בשבת אף אם קדש ואכל בספינה ויצא דנמצא שמפליג בשבת מן היבשה אל הים אלא יכנס אל הספינה מבע"י ולא יצא אח"כ עכ"ל הרי דאיירי מהליכות ים שמן הסתם מים מלוחים ולא חש לפי' הרי"ף שמסכים ש"מ דסובר כר"ת דסתם הולכים הוא לסחורה וחשוב דבר מצוה ואל"כ א"י ליישבו:

נשאלתי אנשים הנוהגין ע"פ הרמ"א בסי' רמ"ח שמקדשין וקונים שביתה בהספינה והולכים ולנים בביתם וחוזרים להספינה בשבת ופה בדנציג הספינה שעל הנמל עומדת רחוק מהעיר הרבה אלא שלדברי השואל מ"מ הוא בתוך התחום מפני שמבונה מכל צד בבתים סמוכים להעיר תוך ע' אמה ושירים באופן שאין בהילוך זה משום איסור תחומין אלא בעבור הריחוק אי אפשר לבא מהעיר אל מקום שכונת הספינה דהיינו המקום שקורין פאר וואשר אם לא ע"י העברת נהר ווייסל ע"י ספינה שקורין טרעק שיף והכל תוך התחום ושאל השואל אם שרי או אסור.

ולפ"ר רציתי לומר מדאיתא סי' הנ"ל סעיף ב' בהג"ה כ אבל אין איסור במה שהבהמות מושכת הספינה וכו' ה"ה בזה אחרי שכבר נהגו לילך תוך הספינה שקידשו בה בשבת מ"ש ספינה זו מהספינה גדולה אמנם ראיתי בהמ"א שם סק' וס"ק י"א מבואר מיניה דדוקא בספינה זו שקנה בה שביתה ומשום דהוי כביתו אין בה משום גזירת נראה כשט אבל בספינה אחרת ליכנס בה בשבת מודה הרמ"א להב"י שפסק בש"ע והוא שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה ומשום גזירת נראה כשט ומה שנאמר בהג"ה הנ"ל אבל אין איסור וכו' היינו בנכנס בה מע"ש וקמ"ל שלא יהא דומה ליושב בקרון אף מקודם שבת שמ"מ אסור לו לילך עליו בשבת משא"כ לכנוס בה בשבת ואין לומר שמפני שבהמות מושכת הספינה אינה בכלל הגזירה מדאינו דומה לשיטה שהיא בלתי סיוע מבהמה דזה מוכח להדיא מן המהרי"ק שורש מ"ה שאין לחלק בהכי כלל ע"ש הן אמת דדעת המ"א בהרמ"א נראית תמוה כדהפליא עליו הגאון בעל שב יעקב סי' ט"ז וכתב ולדבריו לא ידעתי ממי יצא הוראה זו לרמ"א וב"י ע"ש והגאון המשיב יותר מתפלא וכתב שלא יטעה בזה שום צורבא מרבנן וגם בעיני הסברא מצד עצמותה נראית תמוה דמפני שקנה בה שביתה הוי ליה כביתו ומותר לכנוס בה בשבת אטו ביתו ממש העומד על גבי ספינות במים מותר לשוט בו. מ"מ י"ל שיצא להמ"א סברא זו בהוכחה מן הב"י גופיה שהרי הב"י משיג על הגאון מהר"י אבוהב שכתב שהבה"ג בשטת הרשב"ם וכתב ואין נ"ל וכו' לכך נ"ל דבה"ג נמי סבר דברייתא דאין מפליגין כב"ה נמי אתיא ומיהו היכא שקרקע הספינה גבוה י' טפחים מקרקע הנהר דליכא משום איסור תחומין וגם הם מים נובעים דמותר להפליג אפילו בע"ש לכ"ע דלא איירי בהכי מתני' דאין מפליגין אתא בה"ג למימר דמותר לכנוס בה בשבת ולהפליג כל שקנה שביתה שם ור"י אמר וכו' משום דהוא כשט וכו' ע"ש ובודאי יש לתמוה אילו נימא דאין בקני' שביתה פעולה כלל להיתר גזירת שט אלא דלא חש לו כל עיקר א"כ איך ס"ד דב"י דבה"ג איירי באופן שאין משום תחומין כגון למעלה מי' א"כ מה פעולת הקניות שביתה אם כדמביא בתר הכי בשם הריטב"א כדי שכשיגיע לנמל יהיו רשאין לכנוס שם ולהיות כבני עיר אבל הכניסה בלא קניות שביתה שרי קשה חדא הא לשון הבה"ג שהפוסקים מביאים משמע דלהיתר הכניסה הוא דמצריך הקני'. ותו דבאמת אף לזה לא מהני מידי אלא כשאינו יוצא מהספינה כמבואר שם בהריטב"א ובה"ג הא מתיר הכניסה בשבת אחרי שיצא מהספינה ומה הועיל אלא ע"כ פעולה דהשביתה כדכתב הר"ן כדי שיהא רשאי להלך כל הספינה כ"ד אמות מפני ששבת באויר מחיצות וא"כ הא ע"כ איירי למטה מעשרה במקום דשייך איסור תחומין או דס"ל יש תחומין למעלה מי' אפילו בים דלא כהרמב"ם דאל"ה אלא באופן דלא שייך תחומין מה איסור יש בהליכ' חוץ מד' אמות במקום דלית ביה משום תחומין ועיין ריש פרק מי שהוציאוהו קושי' הגמרא אי אמרת בשלמא יש תחומין מש"ה רצו אלא אי אמרת אין תחומין אמאי רצו (ומן התימא מן הד"מ שכתב דלדעת הר"ן בדברי בה"ג נוכל ליישב דבריהם כמ"ש ב"י) א"ו מוכח דדעת הב"י דלעולם איירי למעלה מי' ודלא שייך תחומין ופעולת הקני' לא מטעם הריטב"א ולא מטעם הר"ן אלא מטעם היתר שלא יהא נראה כשט כדעת המ"א וכדכתב בתר הכי שלומד מטעם התוס' כוונת הבה"ג שאם נכנס בה בשבת בלי קניות שביתה נראה כיוצא חוץ לתחום אבל כשקנה בה שביתה כשנכנס שם בשבת אינו אלא כנכנס לתוך ביתו כן לומד הב"י לשטתו שזה פעולה היא לגזירת שט מפני שאינו אלא כנכנס לתוך ביתו. וקצת משמע נמי הכי כונת התוס' מדלא מקשו על המנהג מן הסוגיא דפ' תולין והקשו על הרשב"א אלא משמע משום דנמי מבינים דעת בה"ג דמטעם זה שהוא נראה כביתו כמו דאינו חש משום זה לאיסור שט אלא שכתבו דלא שפיר עבדו משום דאין הסברא נוחה להם וא"כ לשטת המ"א אין להנידן שנשאלתי שום היתר וכן באמת הורתי לו לאיסור אלא שצריך ללון על הספינה ולא יצא מתוכה אמנם א"כ דדעת הב"י הכי הא ודאי צ"ע דבשלמא היכי דשייך תחומין שייך קניות שביתה אבל הב"י דמוקים לבה"ג למעלה מי' ודסובר אין תחומין למעלה מי' באופן שאין ביציאתה חוץ לתחום שום איסור מצד תחומין א"כ מה יועיל הקניות שביתה להיתר שט משום דהוי כנכנס לביתו הא למעלה מי' לא קנה כלל שביתה כדאיתא שם בהריטב"א וכשיוצא מתוכה לביתו קונה השביתה בביתו ומה שוב הוי כנכנס לביתו ובשלמא מה שהבין מתוס' ורא"ש כונת הבה"ג משום דהוי כנכנס לביתו היינו משום דתוס' מוקמו לבה"ג במקום דשייך איסור תחומין רק דבה"ג אזיל בשטת רשב"ם דמטעם דאיהו לא עביד מידי שרי וכדכתב הד"מ דלפי דעת תוס' מוכרחים דברי מהר"י אבוהב ושפיר נמי דקונה שביתה שם ואך משום דמ"מ נראה כיוצא משא"כ כשקונה שביתה בהספינה אף חשש זה מסולק אבל הב"י דרוצה להעמידו במקום דלא שייך תחומין מה קניות שביתה שייך ואין לומר דאף דלא קנה שם שביתה מ"מ כיון שישב בהספינה שוב מתחזי כביתו הא לזה אין צריך לישב שם בה"ש דוקא בכניסת שבת כדהקפיד הגהות הרא"ש שבב"י פה וכן הטור כולם כאחד עונים בלשון אם קנה שביתה ולמעלה מי' להב"י מה קניות שביתה שייך גם אין לומר מדלמעלה מי' לא נפשט אם יש תחומין אם לאו לענין קניות השביתה נקטינן לקולא דיש שביתה זה ודאי אינו דהא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי דהא לשיטת הב"י להבה"ג אם יש שביתה דהיינו יש תחומין הא יש איסור בהכניסה מצד איסור תחומין ואם אין תחומין אין שביתה והדר יש איסור משום שט וע"כ נמי לידחק בדעת הב"י דמוקים להבה"ג דוקא כשהספינה בעודה בנמל היא גוששת למטה מי' אלא כשהיא מפלגת אזלה למעלה מי' וניחא ואולם באמת כל זה דוחק והעיקר כדכתב הר"ן ור"י אבוהב והב"י במח"כ הרמה לא דק בדעת הבה"ג שפיר וא"כ מכ"ש ודאי יש לתמוה לשטת המ"א שזה דעת הרמ"א שהרי הרמ"א הגיה על הש"ע שכתב היכי דמותר להפליג דהיינו כדביאר במקום דלא שייך תחומין ומשמע ודאי סתימתו דאפילו הספינה עומדת בשעת שביתה נמי למעלה מי' כדבאמת הכי הוא מן הסתם וא"כ פעולת השביתה למעלה מי' לענין היתר שט א"י מה טיבה בשלמא על הש"ע ל"ק אף דאיירי למעלה מי' נקיט הלשון וקנה שם שביתה דבאמת הוא ל"ד דלמעלה מי' לא שייך קנין שביתה אלא מפני שמצריך שיכנוס לתוכה קודם הכנסת שבת ולא יצא מתוכה כי היכי דלא יעבור בשבת על איסור שט קורא אותו וקנה שם שביתה אבל על הרמ"א לדעת המ"א דהקנין שביתה יהיה עיקר ההיתר לאיסור שט א"י ליישבו ומלבד זה מה שכתבתי לעיל דהסברא בעיני מצד עצמותה תמוה דמי עדיף נראה כביתו מביתו ממש לכן כדי לעמוד לדעתי על תוכן ההיתר דהמנהג אעריך פה לשון הר"ן מתחילה ועד סוף ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת האריך בה הרב אלפסי בהלכות ובתוס' פירשוהו לפי שאסור לעבור במים במעבורת אפילו בתוך התחום משום דהוי ליה כשט ואסור לשוט גזירה שמא יעשה חביות של שייטין והיינו דגרסי' בפ' תולין חזי מר האי צורבא מרבנן וכו' א"ל הערמה דרבנן הוא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה אלמא דלכתחילה שלא בהערמה אסור ובהערמה נמי דוקא לצורבא מרבנן הא לכולי עלמא אסור לפי פי' זה ולפי דברי הרב אלפס ז"ל גם כן יש לתמוה על מה נהגו העם עכשיו להפליג בספינה פחות מג' ימים קודם השבת אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עירות של גוים דכולהו מקום סכנה הוא וכל ג' ימים קודם שבת קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת ועל דרך זה התיר הרמב"ן למפרשי ימים שיכנס בים בשבת ולפרוש מן הנמל ואין חוששין משום דכשאסרו להפליג בספינה תוך ג' ימים לא אסרו אלא בישראל שוכר כל הספינה שכל המלאכה הנעשית בה אינה נעשית אלא בשבילו אבל בספינה שרובה גוים וישראלים מועטים נכנסים בה כיון דרובה גוים על שם הגוים הוא נעשית וכדאמרינן בפ' כל כתבי דף קכ"ב במסבה שרובה גוים והדליק גוי את הנר שמותר לישראלים שבה להשתמש לאורה ולפיכך נוהגין עכשיו שמתכנסין לתוך הספינה מע"ש ומדדרין שם השלחן ומדליקין את הנירות לקנות שם ואח"כ חוזרים ונכנסים לה בשבת ועושין כך מפני שהספינה עתידה לצאת בשבת חוץ לתחום ויהא אסור לזוז בתוכה מד' אמות שלו לפי שלא שבת באויר מחיצות מבע"י ואע"ג דקיי"ל דהלכה כר"ג דמהלך את כולה אפילו בדיר וסהר אע"ג דלא שבת באויר מחיצות ה"מ בנתנוהו גוים בדיר וסהר דאניס הוא הא לדעת לא עשאום כד' אמות אבל כיון שנכנס לה מע"ש נעשה כמערב ברגליו ואומר כאן תהא שביתתי וכיון דקונה שם שביתה שובת באויר מחיצות מבע"י הוא ומהלך את כולה כד"א היא אצלו עכ"ל:

ובודאי החיוב עלינו לעמוד על דעת הרמב"ן ז"ל שמעיד עליו הר"ן שמפני שאין לאסור ההפלגה תוך ג' ימים ע"פ טעמו התיר נמי למפרשי ימים שיכנסו בים בשבת והרי אינו מזכיר מאומה מקניות שביתה כאשר באמת לדעתו לא שייך כדהעיד הריטב"א בשמו שמפני שפוסק כדקיי"ל אין תחומין למעלה מי' התיר ליכנוס בספינה של גוים בשבת וכן כתב הר"ן בשמו שהתיר לפרוש מן הנמל שהוא נמי מכח אין תחומין למעלה מי' ופשיטא דאליבי' לא שייך קניות שביתה כנ"ל דהא אין תחומין למעלה מי' וא"כ איך לא השגיח כשנכנס בשבת משום שט. ואף דלא ניחא לו בטעם זה להאיסור דאין מפליגין כדגם להרא"ש לא מסתביר. מ"מ איך התיר האיסור המבואר בגמרא דאסור לשוט בשבת אפילו ע"י מעבורת שמעביר הגוי יהי' מאיזה טעם שיהי' א"ו הברור אצלי שהבינו טעמו פשוט דמזה הטעם גופי' שהתיר ההפלגה תוך ג' ואפילו בשבת משום דכל המלאכות הנעשית אינם אלא בשביל הרוב גוים. ה"ה סובר עד כאן לא אסרו ההעברה בספינה ע"י גוי אלא דומיא דהתם שרק הצורבא מרבנן לחודי' הי' בהספינה. וסובר דודאי אין איסור שיטה שייך במה שהספינה שטה והישראל יושב בגווה דהא לא עביד מידי אלא מפני שאסרו חכמים השיטה הן בגופו והן ע"י ספינה כשבעצמו מוליך ומושיט הספינה אסרו מלאכת השטה בשבת וממילא כל דבר שאסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו וה"ה להיות נהנה ממנה כל שהגוי עושה המלאכה רק בשבילו וזה הי' ערמת הצורבא דרבנן דלא יהי' מחזי שרוצה בההעברה ומ"מ ידע שהגוי יהי' מבין מדעתו שרוצה לעבור ויעבירנו ולהכי אסור: אבל כשרובה גוים ועיקר המלאכה דהשטה נעשית בשביל הרוב ונר לאחד נר למאה שרי לדעתו מק"ו דמלאכה דאורייתא הנעשית בשביל הרוב ובחנם האריך השב יעקב למוקים הסוגי' שלא אליבא דהלכתא לאביי דוקא ואף לא הועיל מאומה כי ברובה גוים לכל הפירושים שם אף לאביי שרו כי לא יחלוק אביי על הברייתא דמסבת הגוים שממנה ראי' הרמב"ן ע"ש בח"ר ודוק אבל הדברים פשוטים דשם איירי שכל ההעברה לא היתה אלא בשביל הצורבא דרבנן דזה אפילו לרבא ודאי דאסור וזה ברור לענ"ד בכונת הרמב"ן וכן מה שאסרו בסי' תרי"ג לעבור היינו נמי אך או ע"י עצמו או ע"י גוי בשבילו אבל לא ברובה גוים. וכן בסי' של"ט שאוסר הש"ע ההכנסה תוך ספינה אינה קשורה נמי מטעם זה שמיד שנכנס בה מזעזע אותה ולא ימלט משיטה פורתא מכחו וזה אסרו חכמים ומה דאיתא שם בב"י שה"ר ישעי' הי' עובר וכו' והי' אומר שהנכרים המנהיגים הספינה לעצמם מכוונים ורבינו מאיר הקשה לו וכו' והעיד השב יעקב שיש ט"ס בראיות רבינו מאיר הברור לדעתי כדמשמע שהר"ר ישעי' הי' עובר ע"י גוי אף יחידי וסמך עצמו על שהגוי המוליך הספינה לעצמו מכוין כלומר לשכרו שמקבל וזה אסר רבינו מאיר אבל בשרוב גוים היושבים בהספינה לא מצינן ומה שהתמיה הב"י אפשר נמי אך באופן הנ"ל ויהי' איך שיהי' לענ"ד הברור זה טעמו דהרמב"ן באיסור שט וזה נמי טעם הבה"ג דלא חייש לשט הכל מטעם דתמיד על הרוב אין הישראל. לבד שוכר הספינה ורובה גוים וכנ"ל:

ומעתה אבאר לשון הר"ן התחיל וכתב דלפי פי' זה דהיינו דהרי שסובר דההקפדה היא נמי על היושב בספינה דעביד איהו איסור דרבנן משום דהוי ליה כשט ושזה טעם איסור ההפלגה וגם לפי דברי הרב אלפסי ז"ל הן לטעם עצמו והן לפי' שמביא שהוא משום תחומין ובאינו עמוק י' יש לתמוה במה נהגו העם וכו' ור"ל אפילו במים אינם עמוקים נהגו להפליג שזה לכל דברי רב אלפס אינו יודע טעם המנהג אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב טעם אחר וכו' וע"ד זה התיר הרמב"ן וידוע כמבואר בריטב"א דעיקר טעם היתר הרמב"ן ליכנס בשבת אינו אלא משום דס"ל אין תחומין למעלה מי' ואליבי' פשיטא דלא שייך הקניות שביתה וגם אין צורך אליו להסברת הר"ן הן הטעם כדי שיהא יוכל להלך בהספינה חוץ לד"א אם אין תחומין אין איסור כנ"ל. והמנהג הוא נובע מפסק בעל ה"ג כמבואר בהטור והברור דפשיטא דלא איירי פסקא דידיה דוקא בלמטה מי' אלא או דס"ל כשטת הפוסקים יש תחומין למעלה מי' אפילו בים דלא כהרמב"ם או דס"ל כהרשב"א דאף דקיי"ל אין תחומין למעלה מי' היינו לצאת מים ליבשה דמותר אבל ליכנוס בה בשבת אסור משום דאין לנו להוציאו מחזקת ביתו כדאיתא סי' ת"ד בב"י בשמו או דחש שלא לחלוק בין עמוק י' לאינו עמוק י' לכן הצריך תמיד הקניות שביתה מטעם הר"ן ועכ"פ תמיד מוכרח מיני' כדפי' המהר"י אבוהב וכנ"ל. דההכנסה התיר אף במקום דשייך איסור תחומין מטעם סברת הרשב"ם דאיהו לא עביד מידי אלא מיא הוא דקמטו לי' רק על ההילוך דעביד בידים הוא דהקפיד דלהוי שבת באויר מחיצות ואולם בפסק ה"ג עדיין לא הונח דעתו דלדבריו הא מ"מ מוכרח לטעם דאין מפליגין ודנימא דהברייתא כב"ש ולא כב"ה בזה לא ניחא לו אף בדעת בה"ג והיה מוכרח דפסקו לא קאי אלא בנהרות הנובעין דלא שייך טעם הרי"ף והעולם ראה שמפליגין אף בימים אבל אחרי שהביא נמי בשם הרמב"ן דלטעמו מסולק האיסור הפלגה תוך ג' ימים בספינות הסתם דרובם גוים וגם מסולק בו ע"פ דבריו ודעתו האיסור דשט אף בשבת כתב ולפיכך נוהגין כלומר דהמנהג הוקבע שסוברים אף הבה"ג ס"ל כדעת הרמב"ן שאין בההליכה לתוכה בשבת לא משום איסור שט ולא משום דאין מפליגין הן במים הנובעים והן במים המלוחים ונוהגים על פי פסקא דבעל ה"ג ואינם מחלקים בין עמוק י' ובין אינם עמוקים ע"י הקניות שביתה וזה גופא הוא דברי הרמ"א בשם י"א דברי הר"ן ממש והכל אך בספינה סתם שרובם גוים ואינה מושכרת לישראל לבדו שאין לחוש להאיסור שט לדעת הרמב"ן ובזה שוב באמ' הרמ"א איירי בין בעמוק י' ובין באינם עמוקים י' ואין להקשות מה יועיל קניות שביתה בלמעלה מי' דממ"נ אם אין תחומין למעלה מי' אין הכרח כלל להשביתה כי אין איסור אף בההילוך חוץ לד"א בהספינה משא"כ לשטת המ"א דמשום שט צריך לקניות שביתה ודאי יש לתמוה מה יועיל בלמעלה מי' הגם דיש לדחוק לשטתי' דלענין קניות שביתה סמכינן לקולא דיש תחומין למעלה מי' ועליו אין להקשות דהוי תרי קולי דסתרי משום דסמכינן על דעת בה"ג לפי' מהר"י אבוהב שאין איסור בההכנסה משום תחומין מ"מ הברור בעיני דגוף הסברה אין לה העמדה וקיום אחרי שאינה יוצאה אלא מפי' הב"י לבה"ג והוא אינו אלא כדפי' המהר"י אבוהב ומה"ת לן להמציא סברא כזו דנר' כביתו יהא עדיף מביתו ממש. לכן הברור בעיני דעת הרמ"א כנ"ל ודלא כהמ"א:

והיוצא לנו לענ"ד בנדון הנ"ל שנשאלתי ומכ"ש בנדון שאלת הגאון בעל שב יעקב דעתי מסכמת להלכה ברורה היכי שהספינה הולכת בלא"ה עם גוים רבים שמותר הוא אחרי שכבר נהגינן כעדות הר"ן וכדאיתא בפרק הזרוע נהגו העם כר' אלעי ואם המנהג קובע הלכה בדאורייתא מכ"ש בדרבנן אך אחרי שבעונותינו האידנא פרוצים בחילול שבת חלילה להתיר במידי כדאמרינן רב בקעה מצא ואסר להם כדי שלא יפרוצו אבל איפכא חומרא דנפיק מזה לדינא במה שמצאו כעת אנשי פולין הבאים סוחרי ישראלים עם תבואה וסחורות וכל הספינה שכורה לישראל לבדו לדעתי כל בעל נפש יחוש לעצמו שעובר אדרבנן שאסרו לעבור אף תוך התחום בעובדא דצורבא מרבנן. (ודלא כהש"י שר"ל שהעובדא הי' בחוץ לתחום דזה ודאי אינו דא"כ איך ירד מספינה להיבשה לשמור פירותיו ומה הועילה לו ערמותו) והקניות שביתה לא מהני מידי דלענין איסור שט. אלא מוכרחים למיעבד כדפסק הש"ע לילך לתוך הספינה קודם הכנסת שבת ולא לצאת ממנה עד שתפליג זולת בהספינה שרובה שכורה לגוים ודוק:

סימן רנב

במ"א ס"ק כ' וכ"מ בתוספות דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' נ"ב ע"ש כי אפילו ריח משמעות אין שם. כי א"א בשום צד למוקים טעמא דרחיים משום גזירה דא"כ למה שרי פותקין מים לגינה:

סימן רנג

סעיף א

בט"ז סק"א וכ"כ המ"מ וז"ל נ"ב שגג בזה כי לשון זה דהמ"מ הוא לשיטת הי"א ע"ש וק"ל:

במ"א ס"ק ה' לסמוך לה מבערב וכו' כן הוא באמת לשון הרמב"ם להדיא ואפילו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה והפשוט דמלת מבערב מתפרש אפי' בשבת ומה שמביא הלשון דבתר הכי וכל שאין מחזירין עליו וכו' זה לא קאי כלל אכירה שיש לו היתר חזרה עכ"פ בגרוף וקטום מותר בו הסמיכה אפילו בשבת ואפי' בלא גרוף אלא אתנור וכופח שאין לו שום היתר חזרה אף הסמוכה בשבת אסורה ומשום דמפרש האיבעי' כדפרשו התוס' בין בשיהוי ובין בחזרה וא"כ בחנם חולק לנו את השוים ומ"ש לעיין בהה"מ לפ"ר א"י מה ענין לדבריו אך עיין לקמן ומ"ש וכ"מ בהרי"ף לא מצאתי שום משמעות בש"ע ותנור כו' אפילו אם הוא גרוף וקטום נ"ב זולת אם הוא מצטמק ורע לו דשרי מק"ו דשיהה מותר בו כדאיתא בהרמב"ם פ"ג הלכה ח' מוה שמסיים הרמב"ם שם ה"י וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו זה הכלל לא קאי על המאכלים אלא ר"ל וכל שאין לו היתר חזרה ע"י גרוף וקטום אין לו היתר סמיכה במאכלים הצריכים לבישול אפילו רק מצטמק ויפה לו וכ"ז דחקתי כדי לבאר מלת מבערב שבהרמב"ם היינו משחשיכה אבל להבנת המ"א בודאי אין צורך לכ"ז ואפשר דלהכי כיון מ"ש לעיין בהה"מ ור"ל מה שפירש שם, הה"מ ד"ה ואין מחזירין שקאי אפילו על מצטמק ורע לו ודוק:

בט"ז ס"ק י' בתשו' רמ"א מתיר נ"ב ע"ש כי לא התיר להדיא אלא בנתבשל כל צרכו ובלא נתבשל כמב"ד אוסר להדיא:

בהג"ה וי"א כו' כ"ז שהוא מגולה והש"ע לדעתו דאפילו מגולה למעלה יש משום הטמנה מוכרח לבאר טעם ההיתר בב"י סי' רנ"ח משום דהולך ומתקרר אין זה כטומן בדבר המוסיף הבל וזה אינו מספיק בשבת שאפילו בדבר אינו מוסיף אסור וע"כ טעם ההיתר דסי' שי"ח סעיף י"ג משום שצונן מותר להטמין אף בשבת כדאיתא סי' רנ"ז סעיף ו' אבל אין זה מספיק למה שמותר בשבת בסי' שי"ח סעיף ו' מיחם ע"ג מיחם שהרי חם אסור בשבת לכ"ע אפילו בדבר שאינו מוסיף א"ו עיקר טעם הטור אף לשטת הב"י דאף במגולה למעלה שייך הטמנה היינו ע"ג גחלים דלא ימלט שאיזה גחלים מסבבים הקדירה והוי הטמנה במקצת אבל קדירה ע"ג קדירה שאין העליון נוגע כלל בהדבר המוסיף ההבל אינו כלל דרך הטמנה וזה לענ"ד הפשוט בכונת הטור והט"ז מבאר טעם ההיתר דסי' רנ"ח ודסי' שי"ח ע"פ שטת הרמ"א דבמגולה למעלה אין דרך הטמנה. ולשטת רש"י בסי' רנ"ו בב"י דצונן נמי אסור בשבת אף באינו מוסיף הבל ע"כ מוכח שטת הרמ"א מדין דסי' שי"ח אבל לדידי צ"ע שטת הטור וש"ע דאיך אפשר דבמגולה למעלה יהא משום הטמנה הרי פסקינן בסי' רנ"ז סעיף ז' כל היכי וכו' אפילו מצטמק ורע לו וע"כ לא משום גזירת בישול בשבת נגעו בו אלא משום גזירת מבעיר הגחלים ואפילו במידי דלא שייך בישול לכ"ע וא"כ איך מוכח דף מ' ע"ב דשמן יש בו משום בישול מדאסר בכ"ר דילמא בכ"ר אסור משום גזירת הטמנה בדבר המוסיף הבל דאסור אפילו בצונן דלדעת הט"ז לזמן מועט ודאי מקרי דבר המוסיף הבל בכ"ר א"ו מוכח שטת הרמ"א וצ"ע:

סעיף ב

ש"ע כירה שהיא גרופה וקטומה. נ"ב אבל אינו גרוף וקטום אסור אפילו מצטמק ורע לו וכן בתנור אפילו גרוף וקטום:

בהג"ה וי"א דכל זה אינו אסור. נ"ב עיין במ"א ס"ק ל"ה והכא הו"ל להקשות:

תו להג"ה הנ"ל י"א דכל שהוא סמוך לחשיכה או סמוך לברכו. כתב המ"א ובגמרא וכו' סמוך לברכו נ"ב כלומר סמוך לתקיעה שלישית שהיא כברכו לדידן אף שסמוך כ"כ שאינו יכול להרתיח קודם התקיעה שלישית

סעיף ג

על פי הכירה כתב המ"א וא"כ י"ל שע"ג תנורים שלנו נ"ב דף ל"ז פי' רש"י גבה עובי שפתה או כסוי שעל חללה הרי אף שהכסוי מפסיק בין האש מ"מ לא הוי כגרוף וקטום וע"כ לומר דהכא שבכיון נותן הקדירה חשוב להגמ"ר כבגרופה שזה היכר שלא יבא לחתות משא"כ הכסוי שממילא היא וא"כ שפיר דעת המחמירין שמביא

סעיף ה

מותר וכו' כגון פנא"דיש. כתב המ"א ומשום חתוי נמי נ"ב אי משום הא לא אירי' דהא איסור חזרה יש אפילו בגרופה וקטומה בהעמידה ע"ג קרקע ומכ"ש בדבר צונן ואעפ"י שבגרוף וקטום שוב אין גזירת חתוי ומטעם דמחזי כמבשל כמבואר בח"ר משא"כ ע"ג קדירה כיון שאין דרך בישול בכך לא מיחזי כמבשל:

בהג"ה דלא התירו אלא חזרה נ"ב לאפוקי ליתן על גבו הוי תחילת נתינה כיון שהוא צונן ואסור:.

(תו להג"ה) וכבר נתבאר שנהגו להקל בחזרה בשבת נ"ב לפ"ר א"י אחרי שכבר תלה ההיתר במה שתנורים שלנו דין כירה להם מה ענין חילוק בהעמיד ע"ג קרקע לגבי סמיכ' ומה הצורך לתלות היתר סמיכה במנהג הקולא דחזר'

בט"ז ס"ק י"ח כתב דנראה לדמות לי"ד סי' קי"ג וכו' ואפילו הי' ספק הי' לאסור שמא כוונה גם על התבשיל כמו התם. נ"ב עיין בדברי עצמו שם סק"ה מסיק הטעם שמצוי הוא לכוין גם לבישול והיינו ע"ד שכתב הכא בסי' שכ"ו סוף הסימן לשטת הרא"ש דזה גרע מספק דהוא נתכוין לשניהם ודלא כמו שכתב הכא לעיל מזה ועכ"פ בישול הבשר הוא טפל ליבוש הכלי דמנ"ל הא דאל"כ פשיטא דקשה הא ספק דרבנן הוא וא"כ אדרבה הא חזינן בסי' שכ"ו דאם רוב גוים שרי ולא אמרינן כונתו אף על המועט ה"ה הכא כונתו על העיקר דהיינו חימום הבית חורף שהוא הרוב נגד התבשיל אמנם בלא ראי' יוכל להחמיר ולומר דהכא כיון שעושה מעשה להעמיד התבשיל זה מוכיח שכונתו אף על המועט משא"כ בסי' שכ"ו:

סימן רנד

במ"א ס"ק י"ב פי' סמוך לגחלים נ"ב ר"ל שאז הוי כבישרא אגומרא דסעיף ב' לדידן שמפרשים פי"ו מגולה היינו בישרא אגומרא ועיין בו ס' ק"ו:

ס"ק י"ג וכ"כ באגודה דתפוחים צ"ל יער שאין טובים לאכול חי לצלותן סמוך לחשיכה אסור:

ס"ק טו מסיים. ע"ש ודוק נ"ב דקדקתי והפי' בהטור אמת אבל מה שכתב בדעת הב"י ליתא:

סימן רנו

במס' סוכה דף נ"ג ע"ב פרש"י ז"ל ד"ה בין קודש לחול כשקדש היום להודיע שחשיכה ויש מעתה חיוב סקילה במלאכה נראה מפירושו שהי' התקיעה אחרונה סמוך לחשיכה ממש כדכתב שמאז חיוב סקילה וצ"ע שהרי בפרק ב"מ מבואר דלר"י הנשיא בין לפרש"י ובין לתוס' הי' התקיעה רביעית להדליק את הנר והכי מבואר בהתוספתא שבהרביעית דהיינו ג' אחרונות היו מדליקין וכבר מבואר דספק חשיכה אין מדליקין וש"מ דהג' אחרונות מבע"י הי' קודם בה"ש ואפילו לר"נ דס"ל שלישית להדליק מ"מ הא לא הוה שוהה בין השלישית לרביעית דהיינו ג' האחרונות כ"א כדי צליית דג קטן שהוא לדעתי הרבה מעט משיעור בה"ש ונמי מוכח מיני' דהתקיעות אחרונות לא הוי סמוך לחשיכה אלא לכל הפחות סמוך לבה"ש: ורציתי לדחוק דמה שכתב להודיע שחשיכה אין ר"ל חשיכה ממש דפשיטא זה כ"ע רואים אלא ר"ל שחשיכה ספק חשיכה דהיינו בה"ש ויש מעתה חיוב סקילה היינו ספק חיוב סקילה אבל גם זה אינו דאיך אפשר שהתקיעה אחרונה היתה סמוך לבה"ש ממש איך אמר ר' יוסי בר חנינא שם שמעתי שאם בא להדליק מדליק הא בגמר התקיעה הי' עכ"פ בה"ש דהיינו ספק סקילה וע"כ לא פליגי רבנן עלי' כי אם א"כ נתת דבריך לשעורין אבל בזמן התקיעה מודו לי' ולריב"ח מוכח דגמר התקיעה מבע"י היתה ולהוספה מחול על הקודש וצ"ע והכי מפרש בעצמו פרק ב"מ ועיין סי' רס"א:

סימן רנז

סעיף ד

מסיים שתוס' זה גורם לה להתבשל כתב המ"א פשוט דכשמטמינה בדבר שאינו מוסיף הבל שאין גורם בישול כלל אלא מיירי בדרך שכתב בס"ח ע"ש וכל מעיין ישפוט בצדק שאין זה פשטות כוונת הטור וש"ע אלא הפשוט כשמטמין דבר רותח שעומד ברתיחתו ומבשל אף שמטמין בדבר שאינו מוסיף הבל אלא מעמידו בחמימותו וברתיחתו כל שעה שמאריך הרתיחה והבישול נתבשל המאכל יותר ובהוספה גורם בישול וזה מוכח מפרש"י דף נ"א ונוטל את הגלופקרין אם ירא שמקדיח תבשילו אף שגלופקרין אינם מוסיפין הבל:

אמנם דברים אלו הם בב"י בשם הסמ"ג וזה לשון הסמ"ג ופירות חיות מותר להטמין אפילו סמוך לחשיכה כיון שנאכלות חיות אמנם משחשיכה אסור להטמינם ולא להוסיף כיסוי עליהם אפילו על קדירה שאינה מבושלת כל צרכה אע"פ שהתבשל כמאכל בן דרוסאי דבתוספת כיסוי בשבת הוי לי' מבשל בשבת ודבריו צ"ע מ"ש ופירות חיות מותר להטמין במה אי בדברים המוסיפין הבל מה בכך שהם חשובים כמבושלים ומי עדיפי מתבשיל שנתבשל כל צרכן שכתב בעצמו מוקדם לזה שאסור ובהתוס' לא התירו אלא לצלות אצל האש משום דהוי כנתבשלו כמב"ד שלכ"ע מותר כמבואר סי' רנ"ד סעיף ב' ועיין במ"א סי' רנ"ד סקי"ב (והרבינו ירוחם שבב"י סי' רנ"ג שתולה דין דתפוחים בפלוגתת רש"י ורי"ף ע"כ דאיירי כשנותן התפוחים בקדירה ע"ג כירה שאינו גרוף דהוי שהוי כיון שהקדירה מפסיק בין התפוחים להאש) אבל הטמנה מנ"ל. ואי בדברים שאין מוסיפין הבל מה"ת דליאסרו משחשיכה הא צונן ממש לכ"ע חוץ מרש"י ז"ל דמותר באינו מוסיף הבל אפי' בשבת כמבואר סעיף ו'. וגם מה פעולה טובה שלומד להתיר פירות חיים צוננים באינו מוסיף הבל וע"כ לומר דאיירי ודאי במוסיף הבל ומ"מ לומד היתר הטמנה בעינם בלא קדירה מדין צלי שאצל אש דאטו הטמנה מיגרע גרע דהא אינה אסורה אלא מגזירה דשמא יטמין ברמץ ויחתה וזה לא שייך בפירות בעינם דאף אם יטמינם ברמץ לא אתי לחתי' מן הטעם המבואר סי' רנ"ד סעיף ב' בצלי (וא"כ ודאי אינו מובן לדברי ביאורי מהרש"ל על הסמ"ג ציין בלשון זה ופירות חיות מותר להטמין כו' מפני שנאכלות חיות והוסיף לכתוב וה"ה קדירה המבושלת כל צורכה עכ"ל ומה ענין קדירה להכא דודאי אסור בהטמנה) אך א"כ דאיירי מהטמנה בדבר המוסיף הבל צריך ביאור מה שכתב תו אמנם משחשיכה וכו' אפילו על קדירה וכו' דבתוספת כסוי הוי לי' מבשל ומבואר מיני' הא נתבשל כל צרכו שרי הא בדבר המוסיף הבל אסור כנ"ל ותו הא דין זה שבטור וש"ע שהועתק מהסמ"ק איירי מדברים שאין מוסיפין אמנם אף שפי' המ"א בהטור וש"ע רחוק הוא מדלא דברו עד הנה מאומה מענין הטמנה דסעיף ח' מ"מ קרוב מאוד לפרש בם דברי הסמ"ג דמוקדם להנ"ל איירי מעסק הטמנה הלזו והכי סגנון דבריו ופירות חיות מותר וכו' כנ"ל בדברים המוסיפין הבל אמנם משחשיכה אסור להטמינם בדבר המוסיף הבל ולא להוסיף כסוי עליהם ודברים שאין מוסיפין הבל אם הוא בדרך ההטמנה דסעיף ח' ולא מבעי' דעל פירות חיות אסור מטעם בישול בשבת אלא אפילו על קדירה שנתבשל אלא שאינה מבושלת כל צרכה נמי אסור להוסיף מטעם זה. ואף בדברי התוס' ריש ב"מ קרוב מאוד לפרשם בפי' המ"א אלא דאיירי בתבשיל שנתבשל כל צרכו ולהכי כתבו שאין האיסור בהוספה בשבת אלא מטעם התפוחים וכן פי' הביאורי מהרש"ל הנ"ל ודוק ועכ"ז שפי' המ"א מוכרח בתוס' וסמ"ג והג"מ הלכות שבת מ"מ לדינא מסתביר לי פירושו בהטור וש"ע בפשוט כדהוכחתי מרש"י וגם לשון הסמ"ג אין הכרח בפי' המ"א אלא דהכי פירושו אמנם משחשיכה אסור להטמינם בדבר המוסיף הבל ולא להוסיף כסוי עליהם מדברים שאין מוסיפין אם כבר היו מוטמנים מבע"י בדברים המוסיפין הבל והתחילו להתבשל שוב אף ההוספה בדאינו מוסיף גורם להתבשל מהרה וזה אף בקדירה שאינה מבושלת כל צורכה אסור לאפוקי בנתבשל כל צרכו ונטמן מבע"י מותר להוסיף עליו ודוק:

סימן רנט

סעיף א

וכגון שמקצתן מגולה דברי הט"ז בזה כבר מושגים מכל אחרונים ואין להטריד בם תו שם אבל אם נתנם לאוצר כתב המ"א ודוקא כשמקפיד עליהם. עיין בא"ע דיפה השיגו:

סימן רסא

סעיף א

עיין סי' שצ"ג סעיף ב וצ"ע וגוף דין זה הוא במחלוקת במרדכי פרק ב"מ והאוסרין מביאין ראי' מן התוספתא דפרק אחרון דסוכה דמבואר שם דלאחר תקיעה שלישית שבג' אחרונות אפילו מיחם בידו מניחו על הארץ ועיין סי' רנ"ו שם הנחתי פרש"י דסוכה בצ"ע ובע"כ מ"מ לומר כדדחקתי שם דר"ל שהיתה התקיעה אחרונה סמוך לבה"ש ממש ומה שרצה ר"י לומר שאם בא להדליק מדליק ר"ל שהתוקע לפי ערך ריחוק ביתו הי' מקדים קודם בה"ש מבע"י ולהכי אף להדליק שרי ואמרו לו א"כ נתת דבריך לשעורין אלא סמוך לבה"ש ממש היו תוקעין וא"כ י"ל דדוקא בקבלה לספק חשיכה הוא דמהני אף לשבותים דאל"ה קבלה ל"ל ת"ל דבל"ז מלאכות דאורייתא אסורים מספק משא"כ במקבל עליו מבע"י י"ל דלא מהני לשבותים כמו בה"ש גופי' וראיות המתירין הי' על פי דסברי כפי' רש"י דפרק ב"מ דהתקיעה אחרונה היתה מבע"י להוסיף מחול אל הקודש ויהי' איך שיהי' להתוספתא ע"כ המתני' דקתני דטומנין בה"ש ע"כ מתפרשה ליחיד השוכן במקום שאין תוקעין וא"כ ראיות הח"צ סי' י"א מהרמב"ם נמי ליתא כי כמו שמתפרשה המתני' לדעת האוסרין ע"פ התוספתא הכי מתפרש הרמב"ם אלא שהח"צ חולק מסברא דלא עדיף קבלה מספק תורה ועיין סי' שצ"ג. והראי' שבמ"א ס"ק י"ב מרבי דוחה ע"פ שטת הרמב"ם דס"ל דלא הותר בה"ש אלא מדוחק, ועיין הכא בב"י דלרש"י לא אזלה דחייתו וצ"ע וכתב המ"א עוד כתב שם דהמרדכי לא אסר אלא במי שקיבל עליו שבת אבל מי שלא קיבל שבת אפי' אחר ברכו מותר בשבותין ולא עיין במרדכי סוף הפרק שהביא ראי' מהולכת שופר שהוא שבות וכתב הח"צ הנ"ל אותה ראיה איני מכיר דאיפכא מוכח התם דלמאי דבעי למימר שנתנו חכמים שעור לחזן. להוליך שופרו הא מותר להדליק לכל אדם אלא שאין משם ראי' כלל דהתם למאי דס"ד עדיין לא מקרי קבלת שעור עד שעור הולכת שופר ולענ"ד ראיות המ"א ברורה דהא היש מי שכתב ע"כ דעתו לחלק דמי שקיבל בעצמו מבע"י חייב אף בשבותין אבל בברכו ואיהו לא קיבל אך לגרור אחר הקהל היינו בדאורייתא ולא בשבותין וע"ז שפיר הראי' דזה לשון המרדכי אם הקהל אמרו ברכו אין היחיד שלא הי' בבה"כ יוכל לעשות מלאכה אעפ"י שאין רוצה לקבל שבת והביא ראי' מפרק ב"מ שנתנו חכמים שעור לחזן להוליך שופרו בביתו משמע אבל אדם אחר אסור ומיהו יש לדחות עכ"ל ור"ל מדבעי התם ללמוד מדנתנו חכמים שעור ש"מ שבתוך שעור זה עדיין לא קבלו שבת ומותר כל אדם להדליק הנר וקשה מנ"ל דילמא לעולם לכ"ע מיד אסור והשמש מה שהותר להוליך היינו שאיהו התנה שאינו רוצה לקבל עליו עד שיבא לביתו אלא ש"מ שבע"כ מוכרח לגרור אחר הקהל ושפיר מוכח שאף לכל הקהל ניתן שעור זה ומסיק ויש לדחות דשאני החזן דאיהו התוקע דהוי כמו ברכו והוא בבה"כ אבל מי שאינו בבה"כ אפשר דאינו מחויב וממילא שפיר ראי' המ"א דאילו לדעת המרדכי אין היחיד נגרר אחר הקהל רק במלאכה דאורייתא א"כ הדרא הקושי' לדוכתא מנ"ל להגמרא להוכיח דניתן שעור לכל עולם ואף להדליק דילמא החזן לא קיבל עליו ואי משום שהיחיד נגרר היינו לדאורייתא ולא להולכת שופר דשבות א"ו שאין לחלק ויותר נראה לפרש דברי המרדכי למשמעות לשונו שאינו מפרש כהח"צ מה דאמר ר"י שמעתי וכו' שקאי לכל עולם ומשום שלא קידש היום לכ"ע עד שיבא החזן לביתו אלא שמפרש שאם בא להדליק היינו החזן לבד ואמת שבפי' הח"צ משמע מלישנא שהרי נתנו חכמים שעור לחזן דאילו לפי' המרדכי שהרי נתנו לו שעור מבעי' לי' ומ"מ לשון התוספתא הנ"ל מבואר כפי' המרדכי דלא קתני יותר אלא ר"י אומר רצה להדליק אח"כ מדליק אמרו לו נתת דבריך לשעורין וא"כ כך מביא ראי' שנתנו חכמים כו' היינו לדעת ר"י משמע אבל לאדם אחר אסור והא ע"כ לדעת ר"י החזן לא קיבל שבת עד שיעור ביאתו לביתו וא"כ מה אירי' החזן כל אדם שאינו רוצה לקבל בקבלת רבים נמי שרי ש"מ דוקא להחזן הותר להוציא עצמו מקבלת הקהל מחמת אין ברירה דהשופר משא"כ שאר כל אדם ע"כ נגרר היחיד אחר הרבים ולפי' זה נמי אזלה שפיר ראיות המ"א דאילו נימא דכ"ע רשאין להוציא עצמם מן הכלל בשבותים ולא בדאורייתא קשה איך למד ר"י שהחזן משונה מכל עם אפילו בהדלקה דילמא אין דינו משתנה כלל ולכך בהדלקה אסור כמו כל עם שהיחיד נגרר אחר הקהל בע"כ ומה שמותר בשופר היינו מפני שאינו אלא שבות שבזה כ"ע יכולים להוציא מן הכלל אלא ש"מ דאין לחלק ושני הדרכים ברורים וראיות המ"א נכונה אלא שדרך זה מתפרש יותר בלשון המרדכי:

סימן רסג

סעיף יז

י"א מי שקיבל וכו' הוא דעת הרשב"א ועיין בב"י מביא הר"ן לחולק בלשון זה ולי נראה אין הנדון דומה לראי' דש"ה דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר וכתב הב"י דה"נ איכא למימר אם לא הי' מקבל שבת הוא עצמו הי' מותר ועיין בספרי ב"מ סי' ה' קרוב לסופו כתבתי קצת בקיצור ליישב הר"ן ור"ל דהכי טוען הר"ן דש"ה דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר ונמצא אין בזה כי אם מצד איסור אמירה שבות כי בהשמירה דעביד חברי' לא שייך איסור שליחות שהרי השמירה הוא עצמו מצי עביד ובכל מידי דיש מציאות היתר לא נאסר האמירה משא"כ במלאכה גמורה מה בכך דמפני שהי' אפשר לו שלא לקבל שבת הי' מותר בו ואין בזה משום איסור אמירה מ"מ יש בזה האיסור שליחות ע"ש ודוק:

סימן רסה

עיין מ"א סק"ב בא"ד אבל הרי"ף והרא"ש . וטור סברי אפילו שלא במקום הפסד שרי נ"ב אזיל בזה לשיטתו שכתב שם וכ"ד הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דבכולסי ור"ל דלדידהו אף בכולסי שרי וח"ו לומר כדברים אלו דאיך יפלגו על ברייתא מפורשת אלא משום דהוא מילתא דל"ש השמיטוה כדרך הרי"ף ולדעת החולקים על הר"ן שם שאין בו משום ביטול כלי מהיכנו מ"מ לא התירו לטלטל לצורך דבר שאינו ניטל אלא במקום הפסד וע"ש בהר"ן ובעל מלחמות ודוק שוב ראיתי דהיינו מה שכתב בעצמו שם ואפשר דאף דעת הרי"ף וכו' כהרמב"ם מדנקטו כלי זכוכית משמע אבל אם אינם כלים לא והם דברי בעל המאור שכתב לשון זה ואנן השתא וכו' לא שרינן כולסא במביא כרים וכסתות אפילו בשליפי זוטרא דלא טרחינן טירחא יתירה בדבר שאין עליו תורת כלי כלל אבל האמת דבל"ז אין להוציא מהשמטתם כלום מדהוא מילתא דל"ש:

סימן רסו

סעיף ב

וכדי שלא יהי' חייב משום מחמר עיין מ"א מביא בשם הר"ן וריב"ש דאפילו בחמור דגוי חייב משום מחמר וכן כתב הרשב"א בשבת על הקושי' והלא מחמר ובמס' ע"ז פ"א מאריך הר"ן להוכיח דעתו בזה. ולענ"ד צ"ע שביתת הבהמה דנפיק האזהרה מלמען ינוח אתה וכו' ובהמתך קיי"ל דאינו מוזהר אלא בבהמתו מדכתיב ובהמתך ולהכי כי מפקירה אינו מוזהר עליה והלאו דמחמר הא נמי לא כתיב אלא לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ומ"ש דלגבי מחמר אף בהמה של הפקר אם מחמר אחרי' ואינו מכוין לזכות בה יהא נקרא בהמתך ולגבי שביתת בהמה לא יהא נקרא בהמתך: ובע"ז דחק הר"ן לשנויי הלשונות הנאמרים בגמרא לגבי מחמר בהמתו שהוא ל"ד ומה יענה ללשון התורה בהמתך. הגם דיש לדחוק דדוקא גבי השביתה דלא אפשר שציותה התורה על שביתת בהמה דגוי ובע"כ בהמתך בדיוק משא"כ גבי מחמר נמי י"ל שהוא לאו דוקא מ"מ קשה לי מנ"ל דל"ד וה"נ יש למידק מתוס' יבמות דף ו' ד"ה נגמור כתבו וא"ת והיכי נגמר מהכא דלא דחי דילמא ש"ה דהוא עשה ול"ת דהא כתיב למען ינוח ואי דלאו דמחמר שייך אפי' בבהמה דלאו דילי' הא אין בו עשה דלמען ינוח ומסתמא אם (חסר איזה תיבות) [וה"נ לדעתי מבואר מלשון הרמב"ם פ"ב מה"ש שכתב אע"פ שהוא מצווה על שביתתו אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה ואילו הלאו דמחמר יהי' שייך אף בבהמה דלאו דילי' איך איסורו בא מכלל עשה] ולפ"ר הי' מוכרח דהתוס' והרא"ש והסמ"ג והגהות מרדכי ריש פרק מי שהוציאוהו לא ס"ל הכי. והובא דבריהם בב"י סי' ש"ה שהרי לא מצאו איסור הליכה בקרון שהגוי מנהיג הבהמות אלא התוס' ורא"ש משום גזירה שמא יחתוך זמורה או משום איסור תחומין שמא ירד מן העגלה ע"ש והסמ"ג נתן טעם משום שמוש בע"ח וכבר קיהא בטעם זה הגהות מרדכי דלא הוי אלא צדי צדדים ובטעם גזירת חיתוך זמורה קיהא המהרי"ק סי' מ"ו דלא שייך היכי שהגוי מוליך ע"ש ומה דלא איירי בקיצור משום שביתת הבהמה מבואר בהגהות מרדכי שם משום דאיירי בשוכר להגוי בקבלנות ובהבהמות אין לו שום שייכות אפילו ע"י שכירות ואילו דנימא דאיסור מחמר שייך אפילו בבהמה דגוי א"כ הא הישראל ודאי עובר בלאו דמחמר אילו הוא מוליכה ומ"ש אם הגוי מחמר בשליחותו הא כל מה שהישראל אסור לו לעשות מוזהר הוא שלא לעשות לו גוי בשבת בביתו של ישראל אפילו בקבלנות ואין לך ביתו של ישראל גדול מזה אם הישראל יושב על העגלה ובפרט היכי ששכרו לעשות מלאכתו בשבת דלא מהני שום קבלנות א"ו משמע דסברו דאף מחמר לא שייך בבהמה שאינה של ישראל ולכן לא שייך שליחות שהרי הוא גופי' שרי לחמר בהמה זו שאינה שלו ומה שהר"ן ז"ל בע"ז מביא ראי' לשיטתו משום דכל שקצב הלוקח המקח ולקחו לנסותו כבר הוא שלו ממס' ב"ב שהמוכר אינו יכול להקדישו לפ"ר בלי עיון כל הצורך הי' נלענ"ד דשם לא קאי אלא היכי שהמקח בשלימו' לא חל הקדש המוכר אבל אם הלוקח אחר הנסיון מצא בו תיוהא באופן שהמקח בטל מעיקרא פשיטא דנתגלה למפרע שהיתה בהמות ישראל בשעת הנסיון [ועיין מס' ב"ב דף פ"ח שם מבואר בפשוט אפילו בגמר לקנות ובדבר דקיץ הדמים כל שמחזירו למפרע לא קנה לענין חיוב מעשר דמאי ואם לא קנה הרי הוא דמוכר למפרע ועבר: ומה שלא חל הקדש המוכר היינו במה שהלוקח מחזיקו בהמקח ע"ש ודוק] ועבר הישראל בעשה דשביתה ובלאו דמחמר אי אזלא מחמתי'. ואף דהוכיח הר"ן ז"ל נמי דעתו דאל"כ כל הלאו דמחמר למותר יש לדחות דלהחמיר בלאו הוא דאתי אף דאין לוקין עליו נ"מ לתשובה ואולם יש לדחות דלעולם פוסקים הנ"ל מודים לדינא דרשב"א והר"ן והא דלא התעוררו מטעם שליחות דגוי במחמר משום דישיבת בעל חי בקרון דהוי כבעל חי במטה שהמטה טפילה לו ה"נ הקרון בטל לגבי האדם וחי נושא את עצמו נמצא דאין הגוי מחמר אלא במלאכה דפטור אבל אסור והוי שליחות הגוי כשבות דשבות.. ועיי' סי' ש"ז סעיף ה' וצ"ע ולענ"ד יש ג"כ ראי' דלא כהרשב"א ור"ן ממה דתנן ביצה דף ל"ו אין רוכבין על גבי בהמה ומפרש הגמרא משום גזירה דשמא יחתוך זמורה ועיין בספר ת"ש סי' ש"ה ס"ק כ"ז בא"ד הוכיח כהוגן דאפילו לדעת המרדכי דשביתת בהמה לא מצינן בדרבנן מ"מ ע"כ כ"ע מוכרחים להודות דבאיסור מחמר מצינן דאפילו במחמר שהמלאכה אינה אסורה אלא מדרבנן שייך נמי האיסור מחמר מדרבנן זולתו במקום הפסד או במקום מצוה ובל"ז לענ"ד מה דנאמר בפרק מי שהחשיך כל שבאדם וכו' אינו אלא במחמר דשנים שעשאוה ע"ש ודוק ולדעתי הכי מוכח מלשון הגמרא בחמורו מותר לכתחילה דלא משמע מטעם הפסד כדכתב הת"ש אלא בפשוט מותר לכתחילה והא דדוקא אם אין עמו נכרי היינו משום דחמור אתה מצווה על שביתתו יש לגזור שמא לא יהי' נזהר ליקח ממנו כשהוא עומד. וכן איכא למידק מלשון תוס' דפרק אלו דברים ד"ה מחמר ע"ש ודוק:] אף מביא שם הסמ"ג לחולק על המרדכי מדמזהיר בשביתת בהמה אף בכרמלית ובזה מיושב הירושלמי שמביא הרא"ש שם שפי' טעם דאין רוכבין משום שביתת בהמתו והב"י סי' הנ"ל מתמיה מטעם דחי נושא את עצמו [וכבר כתב בתר הכי הב"י עצמו על דברי המרדכי כדברים אלו] ואולי הירושלמי סובר כהסמ"ג הנ"ל דלא כהמרדכי ואף לשיטת המרדכי י"ל דהלשון דירושלמי לאו דוקא ור"ל משום מחמר דהא רוכב אין לך מחמר גדול מזה (עכ"פ נשמע מהירושלמי דבי"ט נמי שייך שביתת בהמה וכ"ש מחמר) והא קשה על תלמודן מדוע לא יהבו הטעם לאיסור רכיבה משום מחמר אלא משמע משום דמחמר לא שייך אלא בבהמתו והמתני' סתמא קתני אין רוכבין על גבי בהמה דמשמע אפילו בבהמה דגוי או דהפקר ואינו רוצה לזכות בה ומוכרח לטעם דחתיכת זמורה ועכ"ז איני כדאי לחלוק על שלשה עמודי עולם והיוצא מזה עכ"פ דלשיטתם היכי דיש על הקרון חפצים מבלעדי האדם ודאי יש נמי איסור לילך בקרון משום מחמר ודוק:

תו עיין בב"י סי' זה כי המ"א סק"ז העתיק דבריו בקיצור ואך בראשי פרקים ומביא הב"י דברי התה"ד שמביא בשם פוסק דמוטב לרכוב חוץ לתחום מלהלוך ברגליו ומסיק דהיינו חוץ לי"ב מיל ושסובר דחוץ לי"ב דאורייתא ויותר טוב לעבור עליו שבות דרכיבה וספק דאורייתא מלילך ברגליו דעבר ודאי אדאוריית' והמ"א משיגו מטעם רוכב כמהלך ברגליו דמי ואי משום זה אין לדחות הב"י די"ל נהי דכמהלך דמי היינו כמהלך למעלה מי' ואולם בהריב"ש סי' י"ח מבואר להדיא דאין הבדל ע"ג בהמה לענין תחומין ומביא ראי' מפרק בתרא דביצה דלולי דתחומין דרבנן היינו מפרשים הטעם דאיסור רכיבה משום גזירה דשמא יצא חוץ לתחום והמ"א כנראה רוצה לדחות ראי' זו וכתב ואם רגליו תלויות למטה מי' פשיטא דאיכא איסור תחומין וכ"מ סוף ביצה ואני איני רואה טעם וסברא בזה דאם בהילוך גופו אין איסור מפני שהוא למעלה מי' מה בכך שרגליו המחוברים בו והם טפלים לגבי הגוף תולים למטה מי' לכן לענ"ד ראיות הריב"ש ברורה ותו קשיא לי על הב"י ז"ל שהרי בסי' תקכ"ו מביא דברי הרמב"ן ופוסק כותי' בהש"ע. וז"ל הרמב"ן ראיתי בצרפת בי"ט ב' והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים וח"ו שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר כעין ששנינו לגבי עדות החודש מי שראה את החודש ואינו יכול לילך מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה השתא בעדות החדש שהוא דבר שמתחללין עליו את השבת חששו לשבות זה ולא התירו אלא במקום דלא אפשר כ"ש דבר קל וכו' נשמע מיני' אף דודאי ואפילו במטה נאמר לרבותא דאפילו הוא חולה דהוי ככפות והוי האדם וגם המטה משאוי דבהמה מ"מ שרי אעפ"כ דייק נמי מינה דוקא מפני שהוא חולה ואין יכול להלוך הוא דשרי ברכיבה לולא כן צריך לילך ברגליו וא"כ הא המתני' איירי אפילו בחוץ לי"ב מיל כדתנן שעל מהלך לילה ויום מחללין וקשה ת"ל דאפילו יכול לילך מחויב לרכוב אם אין תחומין למעלה מי' כדי למעט באיסור דאורייתא ונפשט ממתני' דיש תחומין למעלה מי' ולמה הונח באיבעי' דלא איפשט ואפילו ספוקי מספקא לי' ליכא למימר הכא לסברת הב"י כנ"ל. אך על תלמודן ל"ק לפי המסקנת הפוסקים דתלמודן סובר דתחומין דרבנן אפילו חוץ לי"ב מיל ושפיר מסיק באיבעי' דלא איפשט משא"כ לפי' הירושלמי ע"כ נפשט דיש תחומין למעלה מי' ממתני' הנ"ל וא"כ מה הועיל הב"י שכתב שאותו הפוסק סובר כהירושלמי דמה בכך דהא להירושלמי נמי נפשט דיש תחומין למעלה מי'. עכ"פ מוכרח מהמתני' דיותר טוב לילך אפילו חוץ לי"ב מיל מלרכוב אך אפשר לומר דהא בסי' ש"ה הנ"ל מביא הב"י הגמרא דקדושין דאין מוזהרין על שביתת בהמה בחוץ לתחום הואיל והוא דרבנן משמע אבל חוץ לי"ב מיל למ"ד דהוי דאורייתא איכא נמי איסור תורה בהילוך הבהמה עצמה וא"כ ע"כ הב"י הכא מיירי בבהמת גוי שאינו מוזהר על שביתתה משא"כ המתני' דר"ה אפשר מיירי בבהמת ישראל וכמסתמא דאז פשיטא דעדיף לילך מלרכוב דעבר אדאורייתא של שביתת בהמה ואאיסור רכיבה דרבנן ועל ספק איסור תורה אם יש תחומין למעלה מי' זה הנראה להליץ בעד הב"י אמנם לדינא כבר מספיק ראיות הריב"ש דאין הבדל לענין תחומין בין על גבי בהמה לאדם כנ"ל:

תו התחיל וכתב המ"א כתב בהגמ"ר וכו' וכ"כ מהרא"י סי' ס"א בכתביו והוא לא פגע ולא נגע כי הגמ"ר בהדיא איירי תוך התחום ומהרא"י איירי חוץ לתחום ולבסוף בתר העתקות לשון הב"י וש"מ דאם האוכף שוה הרבה אפשר דמותר לרכוב והיינו מדמהר"מ לא עיכב אלא הפסד מועט משמע אבל שוה הרבה מודה להוראה זו וכתב המ"א וצ"ע דלא מצינו זה בשום מקום ועיין סי' של"ד ס"ב ולענ"ד אינו דומה לסי' של"ד אלא לדהכא ממש דאי לא שרית לי' משום דאדם בהול על ממונו אתי לאתויי ד"א ברה"ר וע"ש בב"י וק"ל:

תו כתב תוך ד"ה ודע ואם אין העגלה גבוה י' בעצמה וכו' אבל עמוד מקרי קבוע וכו' א"י מה בעי מן עמוד שאינו כלי ומ"ש עיין סי' שנ"ה ס"ב וא"כ אפשר וכו' צ"ל סי' שנ"ה ס"ק ו' ושם יפה כתב דלהכי ספינה הוי כרמלית אף דהיא כלי כיון שהוא בכרמלית והסברא דקבוע ע"כ ליתא מדתוס' דייקו על גת כיון שהוא מחובר לקרקע כי ודאי גת נמי קבוע. ועיין סי' שמ"ה סק"ד:.

סעיף ט

בסופו אלא פורקן בנחת עיין ח"ר מדכתב הא דאוקמוה בכולסא ולא אוקמא בקרני דאומנא ובשליפי רברבי וכו' ע"ש מוכח דלא ס"ל הכי דא"כ לק"מ: והה"מ שהעתיק דברים אלו על הרמב"ם צ"ע ודוק:

במ"א ס"ק י"ד. והא דקפריך והא קמבטל כלי מהיכנו היינו מפני שיכול לפורקן בנחת נ"ב וזה דלא כדעת תוס' שבת דף מ"ג ע"ב ד"ה כבר ע"ש וק"ל וכן הח"ר שציינתי לעיל:

תו לסעיף ט' אבל הם גדולים וכו' אלא פורקן בנחת כן נמי לשון הטור וכתב הב"י ומ"ש אבל אם גדולים וכו' אלא פורקן בנחת כלומר אבל לא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח ודין כיצד פורקין משאוי שעל גבי בהמה כתב רבינו בסוף סי' ש"ה ויש לתמוה מה ענין זל"ז שם לא התיר אלא בדחיפת ראש שאינו אלא טלטול מן הצד ומניחן ליפול והכא דאיירי בכלים הנשברים ומתיר בטלטול גמור משום הפסד לפורקם בנחת בודאי צ"ע ואולם הדברים נובעים מהרמב"ם פרק כ"א וכתב שם הה"מ והוסיף רבינו להתיר הפריקה בנחת מפני הפסד מרובה התירו לטלטל ואפילו ביטול כלי מהיכנו וצ"ע דכפי הנראה יצא להרמב"ם כל זה מדהוקשה לו מה דוחקי' למוקים בכולסא ולא מוקים בשליפי רברבי ולא ניחא לו בתירוץ רמב"ן ורשב"א משום דדומיא דטבל נשנה דאיירי בין בשליפי רברבי ובין בזוטרא כדאיתא שם בלח"מ עכ"פ נשמע מיני' דהיתר טלטול מוקצה עדיף לי' מביטול כלי מהיכנו שהרי אם אפשר ע"י הפריקה בנחת אינו מתיר הביטול כלי מהיכנו וא"כ פשיטא דקשיא מסי' ש"ה סעיף י"ט דהתם ההיתר ביטול כלי מהיכנו מפני צער ב"ח מבואר בגמרא ומ"מ כתב שם המ"א דמשמע להרמב"ם אסור להעלותה אפילו במקום דאין מספיק הכרים וכסתות ומה שכתב תו דאין לדמות גזירות חכמים זה ניחא אילו הי' שם האיסור העלאה מבואר בגמרא הי' ההכרח לומר אין לדמות אבל קשה מנ"ל להרמב"ם הא דהרי מהכא מבואר מדעתו דטלטול מוקצה קיל מביטול כלי מהיכנו הן אמת משמעות המ"א הכא מה דקיל הפריקה בנחת היינו משום דאינו אלא טלטול קצת וא"כ לק"מ אבל באמת תמוה לי סברא זו אף שנזכר נמי תיבת קצת בהלח"מ דאילו כן מדוע השמיט הה"מ תיבה זו העיקר ואך כתב מפני ה"מ התירו לטלטל ולא כתב לטלטל קצת א"ו משום דבאמת אינו קצת דאין לך טלטול גמור יותר מזה דכשפורק בנחת הרי אדרבא שוהה בידו הרבה בהנחתם כדי שלא ישברו ולהכי כתב הרמב"ם בנחת ולא דמשום זה יהיה קלישת האיסור טלטול והדרא הקושי' לדוכתה וע"כ צ"ל אם העיקר כהבנת המ"א שם (כי ע"ש בא"ר ות"ש וצ"ע דאדרבא מזה הוכיח מדפשטא לו הכא דהטלטול מוקצה קיל מביטול כלי מהיכנו מקושי' הגמרא והא קמבטל כלי מהיכנו אלא ליפרק בנחת א"כ שם למה התירו ביטול כלי ולא מיד שא"א לו שם בפרנסה יתירו הטלטול ולהעלותו או שצירפו שם טורח ההעלאה להאיסור טלטול והתירו יותר ביטול כלי מהיכנו ושוב מדלא מצא להדיא אלא ההיתר ביטול כלי מהיכנו לא נראה לו להתיר טלטול ההעלאה עם הטורח והנה כל זה שטת הרמב"ם הכא דהתירו טלטול מוקצה מפני הפסד אבל דעת רמב"ן ורשב"א הכא נמי לאיסור כמבואר בדבריהם והן הן הי"א בסי' של"ד סעיף ב' ועיקר ראי' הרשב"א שם ריש פרק מי שהחשיך בתדע מהכא מקושי' הגמרא והא קמבטל כלי מהיכנו אלא דלישתברו ע"ש בח"ר וממילא לדעת הרמב"ם הכא פשיטא דשם שרי אמנם דוקא בה"מ כדדייק הה"מ וא"כ קשה לו שם מבואר בב"י בשם הה"מ בשם התוס' דנמי הם מן המתירין ובשבת דף מ"ג ע"ב כתבו בד"ה כבר וי"ל דהוי מצי לשנוי הכא דה"נ הוי מצי לשנוי בשליפי רברבי ואם הטלטול מוקצה שרי במקום הפסד איך יכול לשנויי ברברבי דא"כ למה ישתברו יפרקינהו ובודאי המתירים שם אזלו הכא בשטת הרמב"ם ודוק:

סעיף יג

מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו נ"ב עיין ב"י . מבואר דהרמב"ם פסק להיתר אלא שכל הפוסקי' חולקים עליו ואף הרמב"ם גופי' בתשובתו כתב הדברים בלא ראיה אך מסברא כדאיתא בהה"מ פרק כ' ותימא לי הא הסוגי' דע"ז דף ע' מבואר כדפסק דאיתא שם האמר רבא אמר לי איסור וכו' דאי מינטרא שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא ולא ידענא דסבירא לן כרבי יצחק דאר"י המוציא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד"א ולולא דמסתפינא מכבודן של כל החולקים הייתי אומר שהרמב"ם באמת הוציא דינו משם אלא שבשעת כתבו התשובה תקפה עליו משנתו כדכתב באיגרת התשובה שכבר אירע לו פעם ככה אך עיין מ"א סק"י משמע דמש"ה דחק לפרש המוציא היינו שהוציאו בשבת (גם אינו נופל כלל לשון כיס כ"א על מציאה דאילו על הוצאה מרשות לרשות סתם המוציא מיבעיא ליה למימר דאטו המונח בכיס ידוע ששוה הרבה מן סתם חפץ דנימא משום חסר] אף גם לשון המוצא אינו מתפרש כלל כדפי' המ"א דוקא בשוגג א"ו המוציא כמו המוצא כי אין בזה דקדוק בשבת כדאיתא ברכות י"ט ע"ב המוצא כלאים וק"ל אלא שרש"י ז"ל דקדק ביצה דף ט"ו וכתב המוציא גרסי' ואולי ט"ס הוא (חסר איזה תיבות) שוב עיינתי בא"ר וראיתי שמפרש אליבא דהחולקים על הרמב"ם כמה כסין משתכחין בתמי' כו' ע"ש ואף זה דחוק ורחוק:] וא"י דא"כ למה כתב ואפשר דהתם מיירי בשוכח הא לפירושו ע"כ מה דנאמר קא משתכחי נמי הפי' דנשכחים בשוקא והלא נאמר א"כ דינא דר' יצחק על שכחה אבל באמת לדעתי לישנא דמשתכחי לא משמע כלל לשון שכחה דאילו כן מה נאמר מה דנתעביד בשכחה זו והיה לו לומר דמשתכחי בשוקא וחוזרים ומביאם לביתם א"ו משתכחין היינו שנמצאו מציאות וזוכין בהם וע"ז קאמר דשפיר עבדו מדר"י והמוציא היינו שמצא מציאה שוב הראו לי הלומדים דפה שבספר קרבן נתנאל כתב כדכתבתי:

סימן רעא

סעיף יא

ואם יש לו ב' כוסות מצומצמות וכו' דקידוש דלילה עדיף נ"ב א"י למה לא עדיף לקדש בלילה על הפת ועל הכוס ביום מפני טעם הרא"ש שבסימן שאח"ז סעיף י"ד ואולי איירי כשיש לו ליום כוס של שכר:

סימן רעו

סעיף ג

הג"ה ומותר לומר לנכרי וכו' הטעם כדאיתא בב"י בשם ר"ת דהא טלטול הנר אינו אסור אלא משום דהוא מוקצה ושרי בטלטול מן הצד. נ"ב עיין ב"י ריש סי' ש"ח בכלליו וכן מבואר בש"ע סי' שי"א סעיף ח' דטלטול מן הצד לצורך דבר האיסור אסור וצ"ל דגוף מה שצריך להנר דהיינו להאיר לו נמי דבר המותר הוא וק"ל

סימן רעז

סעיף ג

ואם הניחו עליה מדעת אסור כתב המ"א וכתב הב"ח דאם נפל נר על השלחן וכו' דבמקום פסידא סמכינן על הי"א נ"ב בנפל מלמעלה למטה פשוט בב"י בשם מהר"מ להתיר דאין שוכח גדול מזה אלא הב"ח איירי מנר שהיה עומד בה"ש על השולחן תוך נר ונפל בשבת מתוכו על השלחן בזה הוכרח לסמוך על הי"א.

בט"ז סקה מסיים ואפילו המנורה וכו' ועיין סי' ש"ט מה שכתבתי על דברים אלו:

סימן רעט

סעיף א

בט"ז סק"א מסיים שבהרא"ש ט"ס וצ"ל הדולק בשבת נ"ב בודאי אילו היה כתוב הכי היה ט"ס דהא באמת קיי"ל אפילו בנר שהדליקו בו אסור אבל עתה הוא נכון דמ"ש אלא ר"ל אנן קיי"ל הכי ולא קאי אר"ש:

סעיף ב

ויש מי שהתיר חימא איך ס"ד הכי א"כ איך פסקינן דמותר להניח נר על גבי דקל בשבת אם היא מותר לטלטל לצורך גופו:

סעיף ג

נ"ב עיין סי' ש"ח סעיף ה' ובט"ז סי' שי"א הרגיש ומיישב:

סימן רפא

בהג"ה ונוהגין כו' מבחול וכתב המ"א אבל מ"מ ממהרין מבי"ט כדי לקרות ק"ש בזמנה נ"ב היינו כוותיקין כדאיתא במס' סופרים פי"ח וכן כתב רש"י בפרק הקורא עומד וא"כ א"י מה האיחור מבחול הא עיקר זמנה אף בחול אינו אלא כוותיקין ועיין סי' נ"ח:

סימן רפב

בט"ז סק"א כתב בשם הלבוש דבשבת שקורים ב' פרשיות שיש לקרות מנין חצי הקרואים בכל סדרה וכתב ונראה דהיינו מנין שבעה אבל לא מה שמוסיפים דבזה אין שום חיוב מן הדין נ"ב דאדרבא הקפידתו על מקומות שמוסיפין תמיד שיקרא החצי בפרשה ראשונה ולא כמו שמדקדקין מקצת דקדוק עניות ומחברין הפרשה עם הרביעי כי זה לא נאמר אלא אם לא מוסיפין שאז ראוי לחבר עם הרביעי כדי שיהיה הפרשיות שוים אבל עיין במ"א ס"ק י"ו כתב שעכ"פ יש לחבר השני פרשיות עם אחד דלא כלבוש וא"כ יראה דאם אין מוסיפין יש לחבר עם הרביעי וכשמוסיפין וקורין ט' או י"א יש לחבר עם האמצעי דהיינו החמישי או עם הששי וק"ל

סימן רפו

כתב המ"א סק"ג ונ"ל דאם הוא סמוך לערב ואין שהות להתפלל שתיהן יתפלל מוסף וכו' נ"ב אף דכתב מילתא דמסתביר עיין בהרא"ש במקומו מבואר בשם הירושלמי ההיפוך ולזה התעורר והגיד לי אורח למדן מו"ה יוסף יאסמי מראגנזניא:

סימן רצו

המ"א ס"ק ד' מביא בשם ש"ל כוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתות כולו ואין משקה ממנו בני הבית נ"ב אפשר הטעם משום די דיין בעי הסיבה לפטור את חבירו ואנו נוהגין לעמוד כדלקמן ועיין בתוס' פרק כ"מ דף מ"ג סוף ד"ה הואיל ובב"י ולהכי עושין הכי כדי שלא יהא מוכרח לסמוך על הטעם שמסופקין בו התוספות לומר שיועיל קביעות ההבדלה אף להיין:

סימן רצט

עיין מ"א ס"ק י"א כתב ול"ד לקידוש וכו' כנ"ל לדעת הטור אף שדעת הטור מבואר הכי מ"מ הטור גופיה צ"ע שהרי הרא"ש כל עיקר דינו דליין הבדלה א"צ ברכה אחרונ' שפוטר יין שבתוך המזון אינו לומד אלא מרב דלא סבר אין קידוש וכו' וממיל' מזה הוכיח דא"צ ברכה אחרונה דאל"ה איך אפשר שיפטר מברכה ראשונה את שבתוך השלחן וא"כ הא ע"כ לומר אף היכי דשותה נמי תוך המזון דבהמ"ז פוטר את יין הבדלה מברכה אחרונה ואפילו קודם נטילה ובאמת צריך טעם למה הא אינו בא אלא למצוותו וע"כ או לבא לסברת הרשב"א או לסברת הרא"ש שמביא המ"א בשמו סי' קע"ד סעיף ט' על יין שלפני המזון וא"כ מ"ש אם שותה בתוך המזון נמי אם לאו וצ"ל דודאי סברתו הנ"ל שאמר על יין שלפני המזון לא שייכה על יין הבדלה וגם טעם הרשב"א לא שייך אלא עיקר הטעם שאם רוצה לשתות עוד תוך המזון שפטור מברכה אחרונה דיין מפני שעדיין לא גמר שתייתו הואיל שהיה בדעתו לשתות עוד והוי כולה חדא שתיה וכדכתב המ"א ומ"מ כ"ז צ"ע מנ"ל בדעת הרא"ש. ואדרבה כיון דלומד הבדלה מקידוש אליבא דרב דס"ל יש קידוש שלא במקום סעודה איך אפשר לחלק בין קידוש להבדלה ודו"ק:

סימן שא

סעיף מב

המוצא תפילין וכו' ע"ש עיין סוף פ"ק דביצה בגמרא ופרש"י מבואר שם דדין זה חלוק מדסי' רס"ו סעיף י' במי שקידש עליו היום דשם אפילו מינטרא בבית הסמוך לחומה מכלבים ולא מגנבי מביאן לביתו וכאן דוקא כשאינם נשמרים אפילו מכלבא הוא דמיטפל בהן להכניסם אבל במינטרי מכלבא אפילו אינם נשמרים מגנבי מניחן והולך לו והרב ר' יונתן במס' עירובין פרק מי שהוציאוהו העתיק זה ותלה בו זיינים ליתן עליו טעם ע"ש ותימא על כל הראשונים ואחרונים שלא הזכירו בזה כלל והנלענ"ד שגירסא אחרת היה לפני רש"י ז"ל דהיינו המהו דתימא רוב גנבי ישראל נינהו זה לא הי' כתוב לפניו כדנמי לא פירשו והוא מוכרח דהא לפרש"י שפת יתר הוא דהא טובא קמ"ל אביי אפילו לא הוי אמרינן רוב גנבי וכו' דהיכי דמינטרי אפילו מכלבא בבית הסמוך לב"ה כיון דלא מינטרא מגנבי יביאם לביתו ובטעם שהם כבר בראשו משא"כ במצאן בארעא באופן זה מניחה והולך אלא ש"מ שגירסא זו לא היתה לפניו משא"כ לגירסתינו הכי פירושא הא דמינטרא מכלבא וגנבי בבית הסמוך לחומה מניחם שם והא דאמר אביי שיוליכם לביתו כשאינם משתמרין מגנבא ול"ק תו אפילו כי מצאן בארעא נמי ומה אירי' בראשו דבאמת בראשו לאו היינו חידושו לחלוק בדין כי אם חידושו דאביי המהו דתימא (ובל"ז היה קשיא מדוע משנה מלשון הברייתא א"ו משנה מפני שהם בראשו משא"כ עתה לא מההוא טעמא משנה כ"א לאפוקי מן המהו דתימא) ופי' זה מוכרח מסוגיא דעירובין מסקנת הגמרא שם כאן בסכנת לסטים דהיינו גוים המבזי' התפילין כשאין סכנת גזיר' מחויב לטפל בהם הרי ש"מ דלא צריך כלל סכנת כלבים כי אם סכנת לסטים גוים המבזין מחויב לטפל בהם וגם הסברא נותן זה דבסכנת לסטים אפילו מינטרא מכלבא די. ולכן לא העתיקו כל הפוסקים חילוק זה ונכון הוא וצ"ע על הרר"י שלא הרגיש שהרי"ף השמיטו בכיון:

סימן שג

סעיף יט

כתב המ"א ס"ק ט"ו על הב"י ולא עיין יפה דבגמרא קאי אמחט וכו' הגיהו הת"ש אמחט נקובה אבל המרדכי קאי אמחט שאינה נקובה ועכ"ז עיין בספר א"ר ולדינא הברור שהדין עם הב"י:

סעיף כה

בס"ק י"ט וכתב המ"א ומ"מ אינו אלא מדרבנן נ"ב עיין ב"י מביא בשם סמ"ג בטוח על פני' בצק חייב חטאת:

סימן שד

סעיף א

ומותר לעשות מלאכה לעצמו כתב המ"א או עשה להרוויח מזונותיו נ"ב על פסקת אדונו עכ"ל הכ"ב:

סימן שה

סעיף ח

ובלבד שלא יקשרנה. דברים אלו כתב הש"ע על פי מה שמשיג על הרבינו ירוחם בב"י מה שהתיר בזה אף הקשירה כדי לילך בה אף בחצר והקשה עליו למה לא חש לטעם הירושלמי שהוא משתמש בבע"ח ואני תמה מאוד להיפוך על הטור שהביא טעם זה להלכה ועזב טעם רש"י ותוס' גבי לצאת במרדעת וכן על הה"מ שהרי שם בירושלמי שבהרא"ש איתא מתיב רב אחא והתניא חבל שהוא קשור לאבוס קושרין אותו לפרה ולא נמצא משתמש על צדדי בהמה בשבת וכתב הרא"ש פי' ואע"פ שמשתמש על צדדי בהמה פי' לצורכי בהמה וקשה לשמואל דאוסר לקשר מרדעת בחמור בשבת משום שמשתמש בבע"ח וכו' אמר ר' שמלאי תפתר כרשב"א דתניא רשב"א אומר מותר להשתמש על צדדי אילן בשבת וה"ה לצדדי בהמה וא"כ לדידן דקיי"ל צדדים אסורין כדאיתא ס"ס של"ו הי' מהראוי ליאסר נמי אף לקשור חבל בראש פרה כמו שאסור ר ליקשר המרדעת. וזה התימא על הטור וב"י שאיך כתב להלכה טעם איסור קשירת מרדע משום שימוש ב"ח ומיד הכא בסי' זה בהטור מתיר קשירת החבל בראש פרה וכן הוא בש"ע ס"ס שי"ז והרי להירושלמי הוא תרתי דסתרן א"ו דהירושלמי אינו הלכה מתרי טעמים חדא דלשטתו למה דקיי"ל במי שהחשיך דף קנ"ה הלכתא צדדין אסורים אף קשירת חבל בראש פרה אסור ור' יוחנן גופי' בתלמודן מתירן בשבת דף קי"ג ותופס ברייתא זו שבירושלמי להלכה אלא דמוקים אותה בחבל גרדי ותו הירושלמי משני ואמר רשב"א הוא דתניא רשב"א אומר מותר להשתמש בצדדי אילן בשבת ומשמע דהכי מפורש בהברייתא דרשב"א וזה מתלמודן מוכח דליתא שהרי בפרק מי שהחשיך בעי לאשכוחי תנאי דמתיר צדדים ולא מצא ובודאי הירושלמי סבר בכונת רשב"א שמביא שם הסוגיא דאמר משום ר"מ עולין לה כס"ד דש"ס ואביי מסיק שם דכ"ע צדדין אסורין ס"ל ומוכח באמת מר' יוחנן והברייתא המתירין קשירות חבל בראש פרה בשבת דלא כהירושלמי אלא שכל שהוא לצורכי בהמה אין בו משום גזירות שמוש בבעל חי ולהכי דחקו עצמם רש"י ותוספות בטעם אחר שאינו שייך אלא בהוצאה לר"ה ובאמת לדעת רבינו ירוחם זה נמי דעת הרא"ש ומה שמביא הירושלמי אינו אלא להוציא ממנו האזהרה כשנותן הרסן בראש הבהמה שלא ישען על ראשו שהשענה זו אינה להכרח נתינות האפסר וגם כל נתינת האפסר אינו לצורך הבהמה משא"כ ההשענה קצת הנעשית ממילא ע"י קשירה שהוא אך לצורך הבהמה שריא וגם ללמוד ממנו מ"ש ומכאן יש לדקדק ר"ל מן הירושלמי שסובר ליאסר שימוש ב"ח אף כשהיא לצורך הבהמה. ומ"מ נתינת המרדעת בלא קשירה לא מקרי שימוש ושרי והיינו משום שאין הכרח לקרב להיות נשען עלי' וממילא ה"ה הנטילה שרי' אף שאינה לצורך הבהמה כמו הנתינ' לשטת הירושלמי דלדידי' אין הבדל בין לצורך הבהמה לצורך עצמו אבל בעיקר טעם איסור קשירת המרדעת מודה הרא"ש שאינו אלא מטעם רש"י ותוס' דלא שייך אלא ביוצא לר"ה והיינו פסק הרבינו ירוחם ודו"ק:

סעיף יא

אבל לא תצא בו לר"ה כתב המ"א ובדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורבת אסור מ"ד אי"ט כמ"ש סי' תקכ"ב נ"ב לפ"ר א"י מאין פשוט לו בי"ט גם שם פרש"י במתני' דף ל"ב ע"ב ברה"ר וכן הכא בשבת דף נ"ג אף לא תצא בו ברה"ר:

סעיף יח

בהג"ה משום שמשתמש בבהמה כתב המ"א אע"ג דהו"ל צידי צדדין זה דעת הגהות מרדכי דעירובין משום דגבא דחמרא הוי צדדין כדאיתא בש"ס והקרון הוי צדי צדדין וא"כ א"י מה משני שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום וכו' כדאיתא פרק כ"ד דשבת דאפילו לשפשף תינוק בצדה אסור מה ראי' היא זו זה הוא צדדין וזה צדי צדדין ולהכי באמת משיג הג"מ הנ"ל על הסמ"ג שנתן טעם זה עלי' דישיבת קרון ועיין סימן רס"ו סעיף ב' מה שכתבתי בזה:

סימן שו

סעיף ב

במ"א סק"ד אפילו חוץ לתחום שלו נ"ב כלו' דק"מ לא גזרינן שמא ילך אחריה חוץ לתחום למסקנת הגמרא:

שוב כתב שם אבל אסור להביאה בידו נ"ב גדולה מזה מחמירים שם התוס' וע"ש:

סעיף ה

במ"א ס"ק י"א כתב נ"ל כונתו וכו' א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש ג"כ חלק בו כנ"ל דלא כהרב"י. נ"ב תימא אם כן יהא מותר למכור חפץ וחציו שישאר שותף בגווי' ובלי ספק שזה נמי הוצאה מרשות מקרי לאותו החצי שמוכר לכן העיקר כפי' הב"י [על מה שכתב ס"ק טו עיין בספרי סי' מ"ה]:

סימן שח

סעיף א

הג"ה ואפילו תחובין וכו' אסור לטלטלו כתב המ"א פירוש אותו הסכין דהוה אמינא וכו' א"י מה דחקו לפי' כזה דמה"ת יהא ה"א דבשביל שתחבו בנדן עם שאר סכינים שוב לא מקפיד עליו ופירושו פשוט איפכא דאף כשתחב עם שאר סכינים מפני שעל זה מקפיד ועל האחרינא אינו מקפיד מסתמא הוא חשוב יותר מדבר המותר ולכן אסור לטלטלו אף עם הנדן כדאיתא ס"ס ש"י וק"ל:

במ"א סק"ג כתב ועיין סי' רנ"ט ודברים הללו אינם ענין כלל להכא שם איירי מדברים מוקצים מצד שאין תורת כלי עליהם והכא מיירי מכלים המוקצים מחמת ח"כ וכבר קדמני נמי בספר. א"ע להשיגו שם במה שהקפיד התם על מקפיד כהכא ע"ש:

סעיף ג

ומותר ליטלו משם ולהניחו באיזה מקום שירצה כתב המ"א ועיין מ"ש סי' רס"ו סעיף י"ב. ר"ל דשם כתב וצ"ע בשבת דף ל"ה וכו' והת"ש והא"ע שניהם לדבר אחד נתכונו לחלק בין מוקצה דמותר לצורך גופו ומקומו לבין מוקצה דכולו אסור וזה אינו כדאיתא במ"א סי' של"א סק"ד בשם רמב"ן דאפילו בסכין דמילה שהוא מוקצה מחמת ח"כ נמי כתב דמאחר שמטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה לכן נלענ"ד דמעיקרא לק"מ שהרי דקדק הרמב"ן דמאחר שטלטל הכלי בהיתר וכו' מבואר מיניה הא טלטול, באיסור לא אמרינן הואיל וכבר היא בידו שוב רשאי להוליכו למקום שחפץ בו א"ו מוכרח לזרקו מידו א"כ ה"ה שופר זה מה בכך שהוא בידו מ"מ מדקבלת שבת בדידי' תלוי שוב במה שמקבל השבת עליו עביד האיסור במה שמחזיק המוקצה ומקבל השבת עליו ובודאי היה ההכרח שיזרקנו מידו לולא או' דנתנו לו חכמים שעור ובאמת אינו מקבל עליו שבת או כדמסיק שהיה לו שם מיד מקום להצניעו וק"ל

סעיף ו

ובלבד שיהא עושין מעין מלאכה. כתב המ"א דלמ"ד בסי' תצ"ה דנולד אסור בשבת אם כן גם כאן בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה וכל הבאים אחריו תפסו עליו שהרי קים לן דמוכן הוא ולא הוי נולד ואולם ממה שכתב נמי ס"ק י"ז אך מ"ש הב"ח בפי' התוס' צ"ע דדברי תוס' הם כפשטן ע"ש דרבא ס"ל דנולד אסור ואליבי' פירשו התוס' כן מזה נראה בעליל דלומד הפי' בהסוגי' דמר סבר מוכן הוא ומ"ס, נולד הוא היינו דמ"ד מוכן הוא ר"ל מדתורת כלי עליו שראוי לכסות דבר אינו מוקצה כמו עפר דלא חזי למידי ואי משום דלההוא מלאכה לא עמד והוי נולד מ"ד זה לית ליה נולד ומ"ס נולד הוא ונולד ס"ל ואמת שאם כדברי הא"ר. שבתר. דבריו שכתב ולענ"ד אזלו לטעמייהו וכו' מסיים וכן מצאתי מבואר בספר עה"ק להרשב"א א"כ ע"כ דנמי מפרש הכי. אך דברי הא"ר תמוהים דלפ"ז למה משיג ראשית על הדברים על דברי המ"א דאינו נכון לכן מסופק אני בדברי העה"ק שאינו בידו ואולם המעיין ברי"ף ורא"ש יראה להדיא דע"כ אינם מפרשים הכי (אך בדעת התוס' יפה פי' וכן הוא להדיא בתוס' חולין דף נ"ה ד"ה שעורן הוכיחו וכתבו דלר"מ לית ליה נולד מדשרי שברי כלים העושין מעין מלאכה) דאילו כן מה הוצרכו לטרוח אחר טעם דלא ליפסק בהא כר"י הא בפשוט מדקים להו כר"ש דנולד שרי בשבת להכי לא בעינן אלא מעין מלאכה א"ו הברור מפני שבעל הלכות בשם רב צמח גאון שכתב בזה דהלכה כר"י סבר בנולד אף בשבת לאיסור הוצרכו לבא עליו דאף לשיטתו דנולד בשבת אסור מ"מ הלכה כסתם משנה ואליבא דר"מ דברייתא שם דנמי ס"ל נולד בשבת דהא ס"ל אפילו מוקצה מחמת איסור ומ"מ סגי לי' במעין מלאכה משום דמוכן הוא ולא הוי כלל נולד (ויראה לענ"ד הסברא משום דאף כשהיה שלם נמי עמד פעם למלאכה זו לכסות בו כלי אחר) וה"נ הבין הב"י ומקשה באמת להכי על הטור והנה הט"ז מתרץ קושייתו דהכא פסקינן שברי כלים מוכנים והם בהלכות י"ט סי' תק"א פסקינן דאין מסיקין בהם וכתב בלשון זה אבל למאי דאוקמה שנשברה בשבת ולא הוי טעמא משום אגב אביהן אלא שהן עצמם מוכנים הם שהם ראוים עצמם למלאכה אע"פ שאינו מלאכת ראשונה ולא מקרי נולד אבל ר"י ס"ל כו' הוי נולד ואסור וא"כ ההוא דהסקה בשברי כלים הו"ל לכ"ע נולד דעכשיו הוא רוצה להסיק בו והשבר אינו כלל כלי דדוקא במתני' שהשבר עומד למלאכה אחרת ובשבילה כלי הוא אז מותר לטלטל וכו' ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו להבין דבריו כל עיקר אחרי דעיקר הטעם דמסיקין בכלים ולא בשברי כלים כדפרש"י וכ"ה דדוקא בכלים שהרי ראוין לטלטלם ויטלטלם ויתנם לתוך האור ואין מסיקין בשברי כלים דהוי להו מוקצה ולא חזי לטלטל א"כ שברים העושים מעין מלאכה דשרי בטלטול מה בכך שרוצה להסיקו ומה בינו לבין כלי שלם שרוצה להסיקו ולא מקרי מש"ה נולד לכן יראה לענ"ד נהי דהברייתא דנשנית ואין מסיקן בשברי כלים מוקמינן כר"י ולדידיה ודאי איירי אפילו בעושין מעין מלאכה מ"מ לדידן לשטת הרי"ף דפסקינן כר"מ דבעושין מעין מלאכה מוכנים הם באמת לא פסקינן בי"ט כסתם ברייתא זו אלא כדדרש רבא אוד שנשבר בי"ט אין מסיקין בו ובודאי צריך דקדוק מה חידש בזה הא בעצמו מביא הברייתא ואם הוא רוצה לדרוש הברייתא היה לו לדרוש לשון הברייתא כי מה החידוש בהאוד א"ו משום דבאמת לדידן אין הלכה כסתם ברייתא זו דאם עושין מעין מלאכה דהיינו דחזי לכסוי נמי מסיקין אלא אוד שהוא רק מקל דמכיון שנשבר לא חזי למידי דרש שיהיו נזהרים בו ומסיים לפי שאין מסיקין בשברי כלים כאלו דלא חזי למידי וזה מדויק נמי בהרי"ף וטור סי' הנ"ל דאין מביאין כלל הסתם ברייתא דאין מסיקין בשברי כלים (וכן בקיצורי הטור פרק המביא שינה בזה לשון הרא"ש דנקיט אין מסיקן בשברי כלים ואיהו כתב אוד שנשבר ע"ש) רק דרשה דרבא הוא שפסקו דזה באמת לאחר שנשבר אף מעין מלאכה אינו עושה. והכי מבואר להדיא בהירושלמי פרק המביא הביאו הב"י סי' הנ"ל ואין מסיקין בשברי כלים בשאין להם תואר כלי אבל ביש עליהן תואר כלי אפילו נשברו בי"ט מותר. ופי' הקרבן עדה יש עליהם תואר כלי וראוין עדיין לתשמיש אפילו נשברו בי"ט מותרים דהא בני טלטול נינהו ודלא כמ"א שם ס"ק א' שכתב ומיירי שעושין עדיין כעין מלאכתן ראשונה וכו' אך לפ"ז צ"ע לשון הש"ע שם שהוא לשון הרמב"ם שדקדק לכתוב אבל בכלים שלמים מסיקין דמשמע בשברי כלים אפילו עושין מעין מלאכה לא אמנם יראה לענ"ד הרי מבואר בהה"מ מדלא כתב הרמב"ם מסקנת הסוגי' כדאיתא בהגהות רמ"א שם דע"כ או שהיה לו גירסא אחרת או פיר' אחר בהסוגי'. והנה כבר הקשה לי חתן חתני החריף מוה' ליפמאן הרי מסקינן הכא בהסוגיא דכל שעושין מעין מלאכתן הראשונה לכ"ע אפילו לר"י מוכן הוא ולא נולד ומותר בטלטול א"כ מה מקשה שבת דף כ"ט וכי מדליק בהו פורתא הוי להו שברי כלים ומה כולי האי שנשרף מקצת הא מכל מקום עדיין ראוין למלאכתן ראשונה והוכרחתי לידחק או דס"ל להש"ס דמה שנחסר ע"י אור במקצת גרע מנשבר מקצתן ובודאי אינו ראוי למלאכתו הראשונה או דמשמע להש"ס מסיקין בכלים סתמא קאמר אפילו בכלים קטנים דאם נחסרו במקצת שוב אינם ראוים למלאכתן ראשונה ושפיר []א"נ הא בל"ז צ"ל מה דנאמר בהברייתא לר"י ואין מסיקין בשברי כלים וקשה הא בשברי כלים העושין מעין מלאכתן למה אסור הא לכ"ע שרי בטלטול. וע"כ כשעושין מעין מלאכתן הם בכלל מסיקן בכלים וא"כ באלו שכבר הם שברים אלא שעושין עדיין מעין מלאכתן מ"מ כשמדליק בהם פורתא שוב ודאי אין עושין מעין מלאכתן ושפיר] אך דעכ"ז אינה קושיא אלא כדהקשה לר"י דס"ל דבעינן מעין מלאכתן ראשונה משא"כ לדידן באמת לא צרכינן לבא לתירוץ הגמרא כיון דכי מסיק בשלמים אף כי נדלק פורתא מהן לא ימלט דנשאר מעין מלאכה דהיינו תואר כלי ובהתירא קמטלטל ולהכי אינו מביא הך אקומתא וזה ניחא כשמסיק בכלים שלמים משא"כ כשמסיק בשברי כלים שמתחילה אינם עושים אלא מעין מלאכה שוב יש לחוש כשנדלק מהם פורתא אף למעין מלאכה לא חזיין ואסור. ואפשר הרמב"ם מפרש הברייתא דסתמא ואין מסיקין בשברי כלים דמשמע אפי' בעושין מעין מלאכה אליבא דהלכתא כר"מ ומטעם קושי' הגמרא דכי מדליק ביה פורתא כנ"ל ופסקה כסדר והקפיד על שלמים ודו"ק אבל עדיין צ"ע שהרי הרמב"ם כתב הטעם על השברי כלים מפני שהם נולד. לכן מחוורתא דהרמב"ם ודאי בשטת פי' תוס' קאי ומחלק בין שבת וי"ט כדכתב הא"ר בשם העה"ק ודו"ק]:

סעיף טו

נפסקה החיצונה עיין מ"א כתב וצ"ע דאמרינן סנדל המסומר שרי לטלטלן לכסות בו כלי. או מש"ה א"י מה קשה כי מנעול שסתמא מאוס ואינו עומד לכסות נמצא בטל מתורת כלי דלנעילה לא חזי ולכסות נמי לא ושפיר דאסור אף לצורך גופו אם רוצה לכסות בו משא"כ סנדל המסומר שאינו אלא כלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גופו ואם הוא חפץ לכסות בו ואינו מאוס עליו מי ממחה בידו. אך הא קשיא דדברי הה"מ פשוטים דבמה דחזי להפוכי מקרי מעין מלאכה ולא מעין מלאכתן הראשונה ולר"י לשיטתי' דבעי מעין מלאכתן הוא דקאמר רב יוסף וכן לשבת אבל לדידן בפשוט שרי עיין בב"י וק"ל:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה