בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות סוכה · סימן תרלח
כתב המ"א, רש"י פי' הטעם דלא מהני תנאי וכו' וא"כ אם הוא בענין דליכא משום סתירת אוהל כמ"ש ס"ס תקי"ח מהני תנאי וא"י איזה הענין דליכא משום סתירת אהל שנתבאר ס"ס תקי"ט וע"כ כונתו להנאמר שם בהטור וכן בדבריו בשם הרז"ה דמיירי במחיצה רעועה שאין בסתירתה איסור דאורייתא וע"כ נמי אפשר כונתו מה שכ' בענין דליכא משום סתירה היינו סתירה דאוריי' ולהכי בה"ש דלא גזרו משום שבות שרי לסתור ולא שייך טעם רש"י אך א"כ קשה פי' רש"י כל עיקר דהא אפילו בבריאה אין בהם שום סתירה דאורייתא דהא קי"ל סותר אינו חייב אלא ע"מ לבנות ומשמע דסותר שלא ע"מ לבנות אינו אלא דרבנן ונמי לישרי בה"ש. ולפ"ר רציתי לומר עד כאן לא צרכינן סותר ע"מ לבנות אלא לר"ש דפוטר במלאכה שא"צ לגופה אבל ר"י דמחייב בא"צ לגופה כל שאינו סותר דרך השחתה כמו בנ"ד שסותר כדי להסתפק בהעצים חייב לר"י וכותיה פוסק הרמב"ם פרק י"ב מה"ש הלכה ג' והכי משמע קצת מלשון הרמב"ם פ"י מה"ש הט"ו שכתב הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתר ע"מ לבנות אבל אם סתר דרך השחתה פטור וי"ל דרש"י נהי מפרש אליבא דר"י אבל זה אינו וע"כ לשון הרמ"א שמסיים דרך השחתה לאו דוקא ולישנא דרישא דוקא שיסתר ע"מ לבנות הוא דחייב כמבואר בדבריו פ"א מה"ש ה' י"ז וה' י"ח והוא מסוגיא דפרק כלל גדול דף ע"ג ע"ב דאפילו לר"י הנ"מ מתקן הא מקלקל הוא ופשוט דה"ה סותר כדי ליהנות בהעצים הרי הוא ממש כחופר גומא וא"צ אלא לעפרה ופרק י"ב הנ"ל לגבי כבוי נראה דסובר דלאו מקלקל הוא ואינו דומה לחופר וסותר דלא כמשמעות סוגי' דבמה מדליקין לתי' דמתני' ר"י דמדמה כבוי לסותר אלא כתירוץ ר' יוחנן דמתני' ר"ש עיין ודוק וא"כ לפ"ר הדרא הקושי' לדוכתה על פרש"י ז"ל אבל הנראה מבלעדי קושי' זו דסותר שלא ע"מ לבנות נהי דאינו חייב מ"מ אינו בכלל שבות אלא איסור דאורייתא הוא והוי כמו חצי שיעור דאסור מן התורה ופטור וכן משמעות הרמב"ן המובא בהט"ז סי' תקי"ח כתב שהרמב"ן הקשה ע"ז והא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסור דדבריהם שאפילו בבריאה לא מחייב משום סותר אלא בסותר ע"מ לבנות הרי דאינו כותב דסותר שלא ע"מ לבנות הוא דדבריהם אלא דמביא זה לראיה דברעועה הוא דדבריהם כיון שאפילו בבריאה לא מחייב אלא בסותר ע"מ לבנות ובהרא"ש מבואר פרק המביא הלכה ה' שכתב אבל בנין גמור דאיכא בסתירה איסורא דאורייתא אסור וכו' והרי סתירה זו אינה ע"מ לבנות א"ו דמ"מ הוי דאורייתא וכן מוכח מן הגמרא דאל"ה איך יחלוק הת"ק על ר"מ באהל ארעי כאוירא דליבני הא הוי תרי דרבנן א"ו דהוי דאורייתא ואולם אף דהאמת כן הוא ומדברי רש"י אין קושי' מ"מ דברי המ"א אין עולים כלל על דרך שכתבתי שהרי חזינן דכל מוקצה דנר שכבה שאסור לטלטלו אינו אלא הואיל ואתקצי לבה"ש ומה שהיה אסור בה"ש בטלטול הא אינו אלא שבות דרבנן כדאמרינן הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשית בסיס לדבר האסור ונמי נימא הא בה"ש גופיה הוי שרי מטעם דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש א"ו דעיקר ההקצאה באה ברגע ראשונה של כניסת שבת ודאי והוקשה לבה"ש לאו דוקא וכן התנאי שאינו בודל כל בה"ש ר"ל אינו בודל ממנו כל בה"ש ואפילו הרגע שמתחיל שבת ודאי אינו בודל ממנו וכן פי' רש"י ביצה ל' ע"ב ד"ה אביי הילכך בשעת ביאת היום שהיתה קדושה ראויה לחול וכו' ואם ודאי אפי' כל השבותין אסורים וא"כ א"י ליישב כלל דברי המ"א לאיזה סוכה רומז שאין בה משום סתירת אהל עכ"פ מדרבנן:
סעיף ב
ואם התנה עליהם הרי זה מסתפק מהם בכל עת שירצה מבואר אפילו בעודן תלוים הכי הוכיח הרא"ש בתשו' כלל כ"ד דלא כהסמ"ג שסובר מכח קושי' שמצינן בנוי סוכה פעם משום בזוי ופעם משום מוקצה ועל המתורצי' דתרווייהו צריכי דמוקצה לא שייך אלא בשבת וי"ט ובזוי לא שייך בנפלה הקשה שהרי מוכח בשבת דשייך מוקצה לגבי הסוכה עצמה אף בחש"מ ולכן הוכיח דטעם דבזוי פועל דלא ליהני התנאי דאינו בודל בעודן תלוין והרא"ש שם הקשה דזה לא אפשר דא"כ דבעודן תלוין לא מהני התנאי אף לאחר שנפלו לא יהני כיון דלא אפשר לו להתנות איני בודל מהן בה"ש שהרי בה"ש ע"כ בודל מהן מפני שהם תלוים והוי כמו עצי סוכה דלא מהני מפני שע"כ בודל מהן בה"ש משום סתירת אהל א"ו דאף לטעם דבזוי מהני התנאי לאפילו בעודן תלוין ותרי הטעמים מסיק דצריכי דאילו מטעם מוקצה לחוד היה מותר בחש"מ ואינו דומה לגוף הסוכה דשייך מוקצה אפילו בחש"מ ואפילו בתר שנפלה דבזה הטעם דהוקצה למצותו לפי שצריך לחזור ולבנות סוכה מן העצים לאכול בסוכה ועיין בזה סי' תרס"ה אבל נוי סוכה אין לאוסרן בחש"מ מטעמא דהוקצה למצותה שאין הסוכה בטילה כשאין בה נויין הילכך איצטרך טעמא דבזוי מצוה אפילו בעודן תלוין והשתא דאסירי להו משום טעמא דבזוי מצוה בעודן תלוין בסוכה אסרינן להו משום הוקצה למצוותו אפילו נפלו בחוה"מ אבל אי לאו טעמא דבזוי מצוה אפילו בעודן תלוין הוי שרי בחש"מ עכ"ל וה"נ כתבו תוס' פרק ב"מ דף כ"ב משמע דטעמא דנוי סוכה משום בזוי מצוה וקשה לר"י בפרק כירה משמע דטעמא משום מגו דאתקצאי למצותה ותירץ דצריכי לתרווייהו דמשום דאתקצאי למצוה לא הוי אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת וי"ט ומשום בזוי מצוה לא הוי אסרינן היכי דנפלו אבל השתא דאמרי' אתקצאי ובזוי אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחש"מ והמהרש"א מדהוקשה לו כיון דבנפלו לא שייך בזוי ובחש"מ לא שייך מוקצה למה יאסרו בנפלו בחש"מ הא תרווייהו טעמים לא שייכו לכן כתב ע"פ הגהות הרא"ש לצדדין קאמר אפילו נפלו בשבת וי"ט ומשום מוקצה ואפילו בחש"מ ולא נפלו דהוי מיהת בזוי מצוה וכל הרואה יראה דתשובת הרא"ש הנ"ל שמסיים אסרי' להו משום הוקצה למצוותו אפילו נפלו בחוה"מ וכן הש"ע פוסק אסור להסתפק בהן כל שמנה אפילו נפלו אבל העיקר כדפי' הרא"ש ולק"מ דכיון דביאר דאינו דומה נויין לגוף הסוכה היכי דנפלו משום דעצי סוכה צריך לחזור ולבנות הסוכה מן העצים אבל נויין אין לאוסרן בחוה"מ מטעם דהוקצה למצותו שאין הסוכה בטילה כשאין בה נויין זה ניחא אילו לא נאמר כלל איסור הסתפקות בנוי משום בזוי משא"כ אחרי שנאמר שיש איסור בעודן תלויין להסתפק מהן משום שהוא בזוי למצות סוכה ליטול תפארתה ממנה שוב ממילא כמו דעצי סוכה עומדין לחזור ולבנות' עד דלהכי אפילו בעודן בנפילתן שייך מוקצה למצוותה אפילו בחוה"מ ה"נ עומדין הנויין אף בתר נפילתם לחזור ולתלותן משום בזוי הסוכה שתעמוד מבלי תפארתה והוי בדמיון עצי סוכה שאסורין אפילו בעודן נפולים ואפילו בחוה"מ מטעם מוקצה למצוותו ודוק כי זה ברור ודע דלדברי הר"ן בשם הרמב"ן הביאו הב"י בסי' זה דברי הבעה"ת עם דברי הרא"ש אינם מוכרחים כלל שהרי כתב ומיהו איכא למידק דהכא גמרינן בסוכה אסורה מן התורה ובפרק ב"מ יהבינן טעמא להך ברייתא דנויי סוכה משום בזוי מצוה ובפרק כירה אמרינן דסוכה ונויין טעמם משום מוקצה תירץ הרמב"ן ז"ל דכולא איתנייהו דעצי סוכה כל שבעה אסורין מן התורה כחגיגה ונוי סוכה אסורין כל שבעה משום בזוי מצוה והיינו ההוא דפרק ב"מ ובשמיני של חג סוכה ונוייהן אסורין משום מוקצה והיינו ההוא דפרק כירה עכ"ל אבל בעניותי לא זכיתי להבין דברים אלו דא"כ מה מוכח התם הש"ס מזה דר"ש אית ליה מוקצה דמצוה הא מוקצה דמצוה לא שייך בשמיני דחג ואך מגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא וזה הא ודאי ר"ש לית ליה כדבאמת כתבו תוס' שם דסיום עד מוצאי י"ט אחרון הוא אך לר"י ועיקר הוכחת הש"ס מן ושוין בסוכת החג דקאי על נפלה דאז לא שייך טעמא דקרא ואין האיסור אלא משום מוקצה דמצוה וכדביאר הרא"ש וצ"ע