בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות סוכה
סימן תרכו
סעיף א
העושה סוכתו תחת האילן י"א שאם האילן צלתו מרובה מחמתו פסולה בכל ענין ר"ל בין אם חבטן והשפילן יחד עם הסכך ואפילו אם הסוכה לבדה נמי צלתה מרובה ואפילו הסכך כשר רוב נגד האילן מ"מ פסולה הכי מבואר בהרבינו ירוחם נתיב ח' חלק ראשון אפילו לשטת י"א אלו והטעם בזה כדאיתא נמי בהר"ן בלשון זה אבל אם היה צלתה מרובה מחמתו לא מיבטל ברובה כיון שאין הסכך כשר מועיל בסוכה כלום גם נכלל במלת בכל ענין אף אם האילן למעלה מן הסוכה הרבה ואף אם הסוכה נמי צלתה מרובה אף דבכגון זה לא שייך למיפסל מטעם צירוף דמחובר לשטה זו שהיא שטת תוס' וגם טעם הנ"ל דהר"ן אפשר דלא שייך מ"מ פסולה מכח הדרשה דבסכת תשבו דהיינו סכך אחד ולא תחת ב' סככים ומדסתם הש"ע בכל ענין נמי נשמע אפילו אין האיל למעלה מן הסכך עשרה מ"מ פסול משום שני סככים ואינו דומה לסוכה תחת סוכה דשם איכא הקפידה דכהכשירה כך פסולה והטעם משום דבאמת סכך סוכה דאינו אלא עראי אינו ראוי להיות שם סכך עליו זולת מטעם חשיבתו למצות סוכה הוא דשם סכך עליו ולהכי בעי דליהוי כהכשירה דהיינו ראוי' לדירה בין מצד שהתחתונה ראוי' לקבל כרים וכסתות דידה ובין שיהיה להעליונה חלל עשרה אבל תחת בית או אילן דשם סכך עליהן אף בכל ימות השנה תמיד התחתונה פסולה מטעם ב' סככים וכעין זה מחלק הרא"ש פ"ק הלכה ט"ו בענין סכך פסול שתחת סוכה דשמואל מודה שפוסל העליון בהפלגת ד'. ודלא כהמרש"א שהודה לדברי המתווכח עמו שכתב לשטת תוס' דהיכי שהסדין בתוך י' ושמואל וכו' משא"כ באילן דמשום פסול בסוכת תשבו נגעו בה למעלה מי' וכיון שצל האילן מרובה אף כשהצל הסוכה ג"כ מרובה פסולה עכ"ל דנשמע מיני' הא אם האילן למטה ק אין בו משום בסוכת תשבו ואם שניהם צלתם מרוב' כשר והמהרש"א הודה לו ע"פ הדין לענ"ד ליתא ומה שהקשה המהרש"א שם בד"ה פירס וכתב נראה מדבריהם דאף כשצל הפסול נמי מרובה מחמתו דומיא דסדין כשירה כיון דצל הכשר נמי מרובה לפ"ז קשה מאי קשיא להו לעיל מהא דפרכינן הא קא מצטרף כו' והא דלא משני כגון דבלאו פסול צילתה מרובה כו' הא ליכא לאוקמי הכי דא"כ אף בצל האילן נמי מרובה תכשר כמו בסדין ע"ש שדחק בדעת תוס' מה שלא נזכר כלל בדבריהם והקושי' א"י כלל מה היא דדוקא בסדין המושכב על הסכך וליכא משום שני סככים הוא דבשניהם צילתם מרובה כשר ס"ל אבל בסוכה תחת אילן פשיטא דבשניהם צילתם מרובה דפסול משום ב' סככים הואיל וחלל ביניהם אלא איפכא קשיא לי דלא משני תוס' מידי על דבריהם והא דלא משני כגון דבלאו פסול אכתי צילתה מרובה וכתבו משום דא"כ מה למימרא דהשתא נמי דמשני כשחבטן קפריך מאי למימרא ומה הדמיון בשלמא בשחבטן פיר' רש"י מאי למימרא הא לאו תחת ב' סככים הוא וכיון וכו' לאו משום ב' סככים איכא דהא חד סככה הוא אבל כשלא חבטן דאיכא משום ב' סככים מה שייך לאקשוי' מאי למימרא הא טובא אשמעינן דהיכי שאין האילן צילתו מרובה לאו סכך מקרי ולא מיפסל הסוכה משום ב' סככים והכי מבואר בהריטב"א דזה חידושא דרבא דז"ל אמר רבא ל"ש וכו' אבל חמתו מרובה מצילתו לא חשוב אילן ולא הוי סוכה שתחת אילן וכשירה כיון שמסוככת כראוי ורציתי מכבר לידחק דהכי קאמרו דמדחזינן דגבי אילן משמיענו התנא דמתני' דייק כאילו עשאה בתוך הבית להורות דוקא בצילתו מרובה קאי המאי למימרא על התנא שהרי בסוכה שתחת סוכה נמי הדין דוקא בדתרווייהו צילתם מרובה כמבואר שם בגמרא ולמה לא רימז לנו שאם עליונה חמתה מרובה התחתונה כשרה א"ו דזה הסברא חיצונה דחמתה מרובה לא מקרי כלל סכך ולכן אף באילן פשיטא אבל רואה אני שאף זה ליתא דבשלמא בסוכה שתחת סוכה דאין שם סכך עלי' אלא מצד הכשר מצותה שפיר דכל שאין העליונה צילתה מרובה דלא שייך למיפסלה משום ב' סככים דכהכשירה כך פסולה אבל פשיטא דהוי אמינא באילן דאפילו חמתו מרובה שם אילן וסכך עליו ופסולה התחתונה אפילו כשצילתה מרובה משום בסכת תשבו ולא תחת אילן משום ב' סככים קמ"ל דאילן שחמתו מרובה אין שם אילן דהיינו שם סכך ולא מיפסל משום ב' סככים וגם בל"ז לשון התוס' בדמיונם דהשתא נמי וכו' אין לו דמיון כלל וכנ"ל ובודאי הקושי' והא דלא משני וכו' היא תמוה קימת לשטתם וצ"ע:
שם וי"א שאפילו וכו' זה פי' ריב"ם ולפירושו מרווח קושי' הגמרא והא קא מצטרף. אלא שבמהרש"א איתא בשם המתווכח עמו שרצה לדחות פי' ריב"ם משום דאם כן למה להברייתא לדרש מבסכת תשבו ולא בסכת שתחת אילן ות"ל משום פסול דמחובר דסכך הפסול מבעל צל הכשר וע"ש במהרש"א מה שדחק ולענד"נ די"ל לשטה זו כל עיקר הקושי' והא קמצטרף מברייתא זו נפקה והיינו מדדרש התנא בסכות תשבו ולא וכו' ואיכא למידק בשלמא סוכה תחת סוכה נפק מדרשא דבסכת חדא משמע אבל ולא תחת בית ואילן מהיכא נפיק דהא אף שהיא תחת בית ואילן אינו יושב אלא בסוכה אחת (ולא ניחא לו כמשמעות פרש"י הנ"ל דהדרשה היא תחת סכך אחד ולא שני סככים אלא סוכה כמשמעה סוכה דהכשר אחת ולא שתים) וא"כ מהיכי ממועט בית ואילן דהא תקרת בית ואילן אינם מכונים בשם סוכה. א"ו הכי אזלה הדרשה בסכת תשבו שדוקא ישיבה תהא בצל סוכה ולא שתחת הבית ואילן שאז אינו יושב בצל סוכה אלא בצל בית ואילן שצילם פסול בית משום תעשה ולא מן העשוי ואילן משום מחובר משום דסוכה אמר רחמנא וצל בית ואילן מבטלים הצל סוכה שתחתיהם ואינו יושב אלא בצילם ולהכי מקשה דאפילו באילן שחמתו מרובה מ"מ והא קמצטרף ע"י מה שמבטל מה שתחתיו ודוק:
עיין מ"א סק"ב כתב ובאמת התוס' לשטתייהו אזלו. ר"ל שבדף כ"ב ע"ב ד"ה כזוזא נראה שמסכימים עם פירו' ר"ת דאם למעלה הסכך והאויר בשוה כשרה מפני שאז למטה צילתה מרובה מחמתה ושפיר כתבו אלא הטעם כיון דכי שקליתו לפסול אכתי צילתה מרובה משא"כ הרא"ש שמסכים עם פרש"י שאם למעלה שוה למטה חמתו מרובה ופסול א"כ כשתשקול הפסול ישאר חמתו מרובה ואפ"ה כשר א"כ ה"נ גבי אילן יכשיר אפילו כשחמתו מרובה בלא האילן וכתב ואפשר דכשמונח למעלה גרע טפי ר"ל דשם כשמסכים הרא"ש עם פרש"י כתב דדוקא גבי סכך פסול וסכך כשר המונחים זה אצל זה שייך להזכיר פרוץ כעומד אבל גבי סוכה סכך ואויר נתנה הלכה שיהא הצל מרובה וא"כ לההוא מ"ד דפרוץ כעומד מותר דאינו אלא במונחים זה אצל זה ודאי דלא שייך לאתויי ראי' מיניה כשמונח למעלה וגם לא שייך כלל להדברים שכיון דאי שקלת לי' סגי בכשר ולהכי מה שכתב המ"א תו ואפשר דמביא ראיה מן המסקנא זה העיקר מדמסקינן דבמעדיף אפילו למאן דאמר פרוץ כעומד אסור שרי והיינו משום דאף כי שקלית ליה נמי כשר וק"ל:
(סעיף הנ"ל) הג"ה מיהו אם השפיל וכו' כתב המ"א ודוקא כשהסוכה צלתה מרובה בלא אילן כו' ר"ן ומ"מ וכ"כ רי"ו בהרי"ו ומ"מ שפיר דהכי כתבו אבל מהר"ן א"י ואדרבה משמע איפכא שהרי ז"ל וא"ת ואמאי בעינן הכא רובא ולא סגי לה בפלגא ופלגא והא תנן המקרה בשפודין אם יש ריוח ביניהן כמותם כשרה וכו' והכא נמי נימא הכי ולא נבעי רובא נראה לי דהיינו טעמא משום דכל דבר שעומד בעצמו ואינו מעורב חשוב יותר ולפיכך אע"ג דאגמרי' רחמנא למשה דבפלגא סגי לית לן למימר הכא אנא כשמחצית המכשיר עומד בעצמו דחשוב אבל כשהוא מעורב שנתמעט חשיבות הכשר המתיר לא אעפ"י שנתמעט ג"כ חשיבות הפסול אין בכך כלום מאחר שהמתיר מיגרע ומשום הכי בעינן הכא רובא ובודאי שאין ביטול זה כביטול שאר איסורין שאין לך איסו' שאם יכול להתי' [צ"ל להכירו] ולעמוד עליו שיהא בטל אלא כיון דאגמרי' רחמנא למשה דבפלגי סגי והכא לא סגי לי' בפלגא לפי שנתמעט חשיבתו של מתיר מפני שנתערב אפ"ה כל שיש רוב מן הכשר לא גרע מפלגא דכשר העומד בפני עצמו לפי שאין המיעוט מבטל חשיבות הרוב עכ"ל וא"כ י"ל דאם הכשר רוב ואינו בטל שוב מה בכך שהוא לבדו אינו צילתו מרובה מ"מ לא גרע ממחצה ע"מ. ודברי המ"מ ור"ן צ"ע מנ"ל כיון דמשום ביטול ברוב אתינן עלי' י"ל ה"ה כששניהם חמתה מרוב' כשהכשר רוב מצטריף האילן ונעשה בין הכל צילתו מרובה ומה זה שכתב המ"א על הב"ח דליתא. אלא ע"כ מיירי כאן וכו' מנא ליה זה הע"כ אי משום טעמו שיהיב ריש דבריו דאין זה ביטול גמור כיון שיכול להסירו הא זה גם לדעה א' הכי הוא ומ"מ מצטרף ואי משום דלדעה א' הוא מוכרח מדאיירי הקושי' והא קא מצטרף בסוכה שחמתה מרובה וע"ז משני כשחבטן משא"כ להי"א הקושי' קאי על סוכה שצלתה מרובה מה בכך הא מ"מ הקושי' היא והא קמצטרן על פי פירושם וע"ז משני כשחבטן ופי' הר"ן כלומר שהשפילן וערבן עם הסכך כשר דכל כי האי גוונא כיון שחמתן של אילן מרובה מיבטל ברובה מאחר שהכל מעורב ומשמע לפ"ז דאפילו הכשר נמי חמתו מרובה כל שהוא רוב בטל הפסול ומצטרף נמי וכדהוצאתי נמי לעיל משמעותו וצ"ע:
שוב כתב המ"א ומ"ש רמ"א שאינם ניכרים אינו מדוקדק דאפילו נכרים שרי כיון שהסוכה צלתה מרובה לא נראה הכי ממהרי"ו הנ"ל שהרי ז"ל הדלה עליה וכו' פסולה ואם הסכך הכשר יותר הרבה מהם כשרה ומיירי כשחבטן שהשפיל הענפים וערבן עם הסכך ואם (צ"ל ואין] נראין בעין הסכך הפסול דאל"כ פסולה ומיירי נמי כשהסכך פסול המחובר חמתו מרובה דאם צילתו מרובה אפילו היה הסכך כשר יותר מהסכך פסול המחובר ואפילו חבטן פסולה כמו שכתבתי בהעושה סוכתו תחת אילן כי דינם שוה והרי גבי אילן מסיק כשטת הי"א וכתב אליבייהו דתמיד צריך להיות הכשר לבד צילתו מרובה ומ"מ מקפיד וכתב ואינו נראה בעין אבל באמת צ"ע למה צריך אינו ניכר כיון שהסוכה צילתה מרובה מה יזיק צירוף סכך פסול כשחמתו מרובה וחבטן דבשלמא כשלא חבטן לדעת הי"א כיון שצל האילן עומד למעלה ומיצל על הסכך הוא מבטל צל הכשר דלמטה ממנו שהצל מן העליון הוא חשוב ורואין מה שתחתיו כאילו אינו כדאיתא בהריטב"א אבל בחבטן אין טעם כלל להקפיד על אינו ניכר לכן המסתביר לי יותר שהרמ"א כתב דבריו על פי משמעות הר"ן והטור שאף לדעת הי"א אינם חולקים על דעה א' אלא כשלא חבטן אבל בחבטן אחדים המה עם שטת התוס' דאפילו אין הכשר לבד צילתו מרובה כל שהאילן נמי חמתו מרובה שוב נצטרף רק אם הכשר רוב מן הפסול וכדמשמע נמי מהרא"ש דאינו מביא פלוגתא אלא בשלא חבטן ואף שהמ"א כתב על דברי מהרי"ו וכל דבריו מהרא"ש הא אף דברי הטור בנוים ע"פ אביו הרא"ש ולהכי מצריך הרמ"א נמי אינם נכרים בדקדוק:
סעיף ג
העושה סוכה למטה וכו' כשרה: בהטור מבואר ב' טעמים בזה להכשיר אף לשיטת הי"א חדא מדהיא כולה מסוככת בכשר באופן שאף אם ינטל כנגדו נמי נשאר צלתו מרובה: ומה שהט"ז רוצה לדון מרש"י דשייך לגבי סכך פסול אף אם הוא חמתו מרובה טעם לפסול משום שני סככים הוא שגיאה כמבואר בהריטב"א דז"ל אמר רבא ל"ש אלא באילן שצילתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה לא חשוב אילן ולא הוי סוכה שתחת אילן וכו' ע"ש: ומה שדקדק מרש"י מדכתב וכיון שחמתו מרובה מה"ת למיפסל לא משום שני סככים איכא דהא חד סככה הוא וכו': יש לתמוה איך ס"ד לדיוק כזה דרש"י פי' המאי למימרא דבשלא חבטן קמ"ל דהיכי דהאילן חמתו מרובה לא הוי תחת ב' סככי' אבל השת' דחבטן מאי למימר' לאו משום ב' איכ' וק"ל: ועיין נמי תשובת פ"מ חלק א' סי' מ"ד ועוד מטעם אחר כתב העיטור דכיון שהסיר הרעפים העצים אין עליהם דין סכך פסול דתנן תקרה שאין עלי' מעזיבה מפקפק או נוטל אחת מבינתים ודברי הב"י בזה במח"כ צ"ע ועיין ב"ח וע"ז: ואין להקשות לפ"ז מה הוצרך רש"י ז"ל ללמוד ההיתר מן התירוץ בשחבטן הא זה בלא ביטול ברוב כשרים אף הקנים גופייהו דרש"י איירי שמסככין על קני הגג ר"ל אף שלא הסירו הרעפים בכיון כדי לסכך על גבי גביהן אלא למשל הרעפים נפלו מהם באמצע שנה שאז הקנים אף שהם פחותים מג' נשארו בפיסולם משום תעשה ולא מן העשוי לכ"ע ולומד מן הסוגי' דמ"מ כשר משום ביטול ברוב: אך מ"מ קשה לי הא האופן דאיירי בו שמסככין על הקנים ומבאר שהלאטי"ש הם הקני' ואויר שביניה' בשוה הא משנה שלימה שנינו המקרה סוכתו בשפודין אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה והיינו למה דקי"ל דפרוץ כעומד מותר ועיין בהרא"ש פרק הישן הלכה מ' ואפי' נימא דרוצה לצאת קושי' הגמרא שם והא אפשר לצמצם או אי אפשר לצמצם ועיין בהריטב"א שם אכתי באופן זה שמסכך על הקנים הוא כתירוץ רבא שם דף ט"ו ע"ב שפי' רש"י שם והלכך הוי לי' כשר רובא על הפסול ומבטל ומה הוצרך ללמוד התירו מהכא וצ"ל דעיקר למודו דלא נימא דוקא בדברים התלושים ואינם מחוברים למידי הוא דשייך ביטול משא"כ אותן קנים שנשארים מחובר בהבית ה"א דלא ליבטלו לומד מתירוץ הגמ' כשחבטן דאף דהענפים מחוברים מבטלו וה"ה אותן הקנים וק"ל
סימן תרכח
סעיף ג
עשאה בראש האילן כשרה כתב המ"א היינו וכו' ר"ן עיין בהר"ן דמש"ה פי' דקרקעית הסוכה גבוה מן הארץ נתון על האילן ונעץ קונדסין בקרקע הסוכה וסכך עליהן ובכי ההוא גוונא אעפ"י שהמחובר סומך את המעמיד לית לן בה דמעשה קרקע בעלמא עביד והוא כדפי' רש"י בראש האילן תיקנו מושבו בראשו ועשה שם מחיצות וכן פי' בתר הכי סמך קרקעית הסוכה רובן באילן אבל הרא"ש מביא שם פרש"י דפרק מי שהחשיך שסמך הסכך על האילן וכו' וכתב וסוגיין דהתם מוכח כן שהאילן דפנות לסוכה וקנים של הסכך נסמכין על האילן ואסור ליכנס בי"ט גזירה שמא יניח חפצו על הסכך וידוע שהרא"ש לשיטתו שס"ל להלכה שמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כמבואר ס"ס תר"ל והמ"א שמעתיק הכא חומרת הר"ן שאסור להעמיד בדבר הפסול לסכך לא הי' לו להעתיק בסתם סק"ו מה דנפיק מהרא"ש שהרי להר"ן באופן זה שהסוכה על הארץ והקנים של הסכך נסמכים על האילן אף הסוכה פסולה וקצת צ"ע על הר"ן מה דכתב הרא"ש שבפי' רש"י בשבת מוכח שם הסוגי' ומה שכתב תו ומ"מ וכו' ומסיים ולא גזרינן שמא יניח על הסכך דאף אם יניח לא מקרי משתמש במחובר כמ"ש סי' של"ו ס"א ר"ל בדבריו וע"ש מה שכתבתי:
סימן תרכט
סעיף ו
במחצלת. הש"ע מיוסד ע"פ פי' הרי"ף ורמב"ם דלא כרש"י ותוס' והראב"ד: עיין בהסוגי' והה"מ ואין להקשות לשטת הש"ע מה משני הסוגי' הא דאית לי' גדנפא הא מ"מ קשיא לשטה זו דר' דוסא מודה דבקטנים אין מסככין משום דבסתמא לשכיבה איך סותם וכל החוצלות וכו' הא איכא קטנים דסתמא לשכיבה די"ל דבמה דקאמר מטמא טמא מת בזה מורה דלא איירי בלא גדנפא דזה ממ"נ אם היא לשכיבה אף מדרס מטמא ואם לכלים הא הוי פשוטי כלי עץ דאף טומאת מת אין להם אלא דאך איירי בדאית לי' גדנפא ובדאית לי' גדנפא סובר דאינה ראוי לשכיבה ואינה עשוי' לכך ולכן אפי' קטנה אינה מטמאה אלא טמא מת ושפיר דאמר כל החוצלות ואפי' קטנים ודוק:
סעיף הנ"ל הג"ה דהיינו שמנהג וכו'. עיין ט"ז ודבריו אינם ברורים שמסיק וכתב ומיירי במקום שאין מנהג מבורר והחילוק הוא בין עשי' בפירוש או סתמא אבל במקום שיש מנהג ודאי כפי המנהג כן הדין ומזה איירי הרא"ש אבל במשנה וגמרא לא מיירי מזה. כנראה סובר דהרא"ש מודה דהפי' בהמשנה עשאה היינו העושה וזה ע"כ אינו דאילו כן מה יענה במה שהמציא גזירה וכתב הילכך במקום שנהגו לשכב עליהן אפי' אמר לאומן לתקנו לו לסיכוך ואתו כ"ע לסכוכי בהו דא"כ היכי תנן קטנה דסתמא לשכיבה עשאן לסיכוך מסככין בה הא כל הרואה קטנה דסתמא נעשתה לשכיבה מאין ידע שזה עשאן לסיכוך ואתו כ"ע לסכוכי בה א"ו ע"כ הרא"ש מפרש עשאן היינו שרוב בני עיר אלו מנהגן היפך הסתם אלא לעשות אף הקטנים לסיכוך ופירושו תפס הרמ"א לפרש בו אף לשון הש"ע אמנם הר"ן מפרש להדיא עשאן העושה בפי' לסיכוך ודאי דחולק על גזירת הרא"ש וכן הרמב"ם שהוא סתם כלשון הש"ע נמי סתמא חולק ואינו חש לגזירה זו. וזה לענ"ד טעם הש"ע שסותם ואינו מביא דעת הרא"ש אלא שהרמ"א מדנראה לו להחמיר כהרא"ש כתב דעתו לפי' הש"ע בסתם (ודע דבגוף הדין שמשיג הרא"ש על הר"י מטראני לפי המבואר בהרא"ש לשון הר"י שדיבר על מחצלאות שסתמן לא נעשו לשכיבה אלא שמקצת בני אדם קונין אותן למלאותן צמר דהיינו עכ"פ דבר שמקבל טומאת מגע ומקצתן למחיצות שאז אינם מקבלים שום טומאה שוב אי אפשר להבין מה שמשיגו מן מחצלאות דאושא עיין ודוק ובהטור באמת לשון הר"י באופן דאיירי מן מחצלאות הנעשים לשכיבה וצ"ע): והנה פה ק"ק ש"ל מצאתי ראיתי ענין הנהוג שמסככים בענפי ערבות גדולים קורין אותן בלעד קעריב ואותן הקעריב באמת רוב תיקונם וגדילותן היינו להניח תוך העגלות ואלו אף אותן שמסככים בהם הי' בתוארם באופן שהי' שייך לומר עליהם סתמייהו להניחם תוך העגלות שאז אף שלא היו מטמאים מדרס ע"י הישיבה שיושבים עליהם כדאיתא פרק כ"ד דמס' כלים משנה ב' משום דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו מ"מ היו מטמאים טמא מת ואז הי' תלוי במחלוקת הרא"ש הנ"ל אם יועיל העשי' בפי' לסיכוך אמנם רואה אני שאלו הקעריב שאין להם שוב בית קיבול אלא פשוטים אינם נעשים כלל באופן זה להניחם תוך העגלות אלא הנעשים לעגלות יש להם תוך ועשוים עם שולים ןאחוריים ואלו שאינם אלא צד אחד פשוט אף אלו היו נעשים להציגם מן הצד תוך עגלות אינם אלא למחיצה להפסיק שלא יפול דבר מן צד העגלה שאינם מקבלים שום טומאה ואפי' אם נעשים נמי להניחם תוך העגלה למטה ולישב עליהם מ"מ הא אי אפשר להם לבא לטומאת מדרס ע"פ המבואר במשנה הנ"ל וכיון דטומאת מדרס אין להם שוב אף טומאת מת אין להם מדאינם אלא פשוטי כלי עץ ואינם דומים להעשוים כקתדראות שבמתני' הנ"ל שיש להם תוך אך בזה עדיין הי' אפשר לגמגם אם לא יהיו בדומה, דדף של נחתומין ועיין בתוס' סוכה דף כ' ע"ב ד"ה מסככין אבל באמת סתמייהו דפשוטים אלו אינם נעשים אלא להציגם מן הצד דאז ודאי אין להם שום קבלת טומאה ובפרט שהם גדולים מה שאין דרכם כלל להניחם תוך עגלות ומכ"ש שנתקנו בפי' אצל האומן לסכך בהם דכשרים בלי שום גמגום:
סעיף י
אם פסולת מרובה על האוכל הא דצריך דוקא פסולת מרובה ובשפודין במחצה ע"מ כשר עיין בהריטב"א בהסוגי' דהעושה סוכתו תחת האילן וכן בהר"ן שם שבדבריהם אף זה מיושב ולדברי הר"ן צ"ל דאף זה חשוב עומד בפני עצמו ומהכא תמי' לי דעת הרמב"ם פ"ה הלכה י"ג דהא הכא ודאי מעורבין הם וכשר וצ"ע:
סעיף יט
פירס עלי' סדין וכו' אבל אם לא כיון בפריסת הסדין אלא להגן או לנאותה כשרה כתב המ"א ואז בטל לגבי הסוכה והנה התוס' והרא"ש מביאים דין זה להיתר בשם הגאונים בלשון זה הא דקתני במתני' פסולה היינו היכי דחמתה מרובה מצילתה אבל אם צילתה מרובה כשרה ואין סדין פוסלתה וכתבו תוס' והרא"ש טעמם כמו דפרשתי לעיל דאין מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר היכי דבלא הפסול צילתה מרובה ומשמע להדיא מדבריהם דאם הסוכה צילתה מרובה אפי' הסדין לבד נמי צילתה מרובה כשרה דאל"כ מה דחק להו למוקים בשהסוכה חמתה מרובה וקשה עלייהו קושי' הרא"ש דא"כ אפי' לנאותה פסולה לוקמו כשהסוכה צילתה מרובה אלא דגם הסדין לבד נמי צילתה מרובה א"ו דאף בכה"ג מכשירין ותימא לי הא אז שייך הפיסול מה שהבאתי בסי' תרכ"ו מה שהבאתי בשם הרבינו ירוחם דאם האילן צילתו מרובה אף דגם הסוכה צילתה מרובה אפילו חבטן ועירבן והכשר מרובה פסול אף לשטת תוס' גבי אילן בלא חבטן דכשר ואינו מזיק הצירוף ומהטעם המבואר בהר"ן וכדבריהם מוכח מדאמר ר"פ לא שנו אלא באילן שצילתו מרובה וזה מוקמינן בשחבטן והרוב כשר הרי מבואר הא באילן שצילתו מרובה אף באופן זה שחבטן ועירבן והכשר מרובה מ"מ פסול ולהתוס' אינו מזיק הצירוף אם הסוכה צילתה מרובה היינו מן אילן שחמתו מרובה ואפשר נמי אפי' באילן שצילתו מרובה והוא למעלה עומד בפני עצמו שאז אפשר דלא שייך טעם הר"ן שאין הסכך כשר מועיל בסוכה כלום אבל הכא שהסדין פרוס על הסכך ומכ"ש מתחתיו איך אפשר דליתכשר אפי' אם הסדין נמי צילתו מרובה הא אינו מועיל בסוכה כלום וצ"ע: ועל פרש"י שהוא דעה א' הכא מה שהקשו עליו מ"ש מלנאותה כבר תירצו במרדכי דכל לצורך אדם אינו בטל לגבי הסוכה ומה שהקשו תוס' תו מדף כ"ז דמשמע להו דלולא הקושי' והא אין יוצאין מסוכה לסוכה הי' אפשר דאיירי בסוכת החג י"ל דשם הי' הסדין חמתו מרובה והסוכה צילתה מרובה שאז הא לכ"ע אין מצטרף זולת מחמת שהאילן הוא למעלה ויש לו חשיבות לבטל מה שתחתיו אבל המתני' וש"ע לדעה א' איירי בסדין שצילתו לבד נמי מרובה ועל פי' ר"ח שהוא שטת הי"א קשיא לי דא"כ אדמחלקה המתני' בין להגן לבין לנאותה ליפלוג בדידה בפירס מפני החמה והנשר גופו בין להגן על הסוכה דלא ליתעביד חמתה מרובה לבין להגן על האדם דכשר אלא משמע כפי' רש"י שהוא דעה א':
עיין פה בב"י מביא בשם הרוקח דברים הצריכים עיון. ז"ל אם חמה בסוכה ומזיקו וכו' אבל לפרוס סדין תחת הסוכה בי"ט אסור דהוי אהל: משמע אבל בחוה"מ שרי משום דלרבנן בטל גבי סוכה למעלה מן הסוכה אפי' בחול אסור כדאמר רב אשי מפני החשד תו כתב ותו הא תנן פירס עליה סדין מפני החמה או תחתי' מפני הנשר וכו': ולדבריו הראשונים מה ענין המתני' להכא דאיירי לדבריו הראשונים כדפי' ר"ת שהוא להגן על הסכך:
סימן תרל
עיין בהמ"א ובהסוגי' ובמהרש"א שמביא: והנה מה שמסיק לדינא דדופן ע"י קנה קנה פחות מג' לא מהני ע"פ הר"ן ה"נ איתא בהריטב"א שם שכתב נמי ומדלא קאמר דמכשיר דופן שני בטפח שוחק בי מצעי פחות מג' לכל רוח דהוי להו שבעה שמעינן דלעולם לא אמרינן תרי לבודין בפחות מפס ד' וכו' מיהו עיקר הדין אמת הוא וכו' ובודאי מדבריו נשמע דה"ה בד' דפנות לעולם לא וכו' וכדהחליטו התוס' נמי וכתבו בקושייתם וזה אין שייך כלל לחלק בין ד' דפנות לג': ובודאי כן הוא נמי מצד הסברא כי מה יתן ומה יוסיף הדופן ד' דלא צריכה כלל להג' דצריכי דלא כהמ"א שמסיק ולא מהני אא"כ יש ד' דפנות בקנה קנה פחות מג' דזה ליתא אלא דהברייתא דקתני דהלכות סוכה כהלכות שבת איירי מד"ת והאמוראים דנשמע מינייהו דלעולם לא אמרינן תרי לבודין בפחות מפס ד' היינו מדרבנן וכמו שראינו נמי בהלכות שבת שלא התירו קנה קנה בכל צרכי' ליחיד דודאי נמי אינו אלא מדרבנן: וזה נמי כונת הר"ן ולשונו שכתב ומסיים כיון דליכא בעומד הוא לאו דוקא שהרי לבוד נמי עומד מקרי כמבואר ברש"י דף ו' אלא ר"ל עומד ממש דהיינו פס ד' וזה י"ל כונת הרא"ש בסי' מ' שמביא דלא איירי שם אלא מענין דאורייתא ובתוס' אם רצונינו שלא לידחק בדבריהם כדדחק המהרש"א שבאמת דחוק מאוד י"ל הכי דבד"ה מהו רצו לומר דהברייתא דדופן סוכה כדופן שבת איירי נמי אפי' מדרבנן אלא כיון דבל"ז ס"ד דאמר רב חסדא לחלק בין לבודין לחדא בין שתי לערב אלא דקמ"ל דאין לחלק בזה מ"מ י"ל דמחלק בין שתי לערב לענין דבערב בעי מדרבנן ד' טפחים עומד גמור ומשום דחזינן גבי שבת דהחמירו נמי דלא התירו בכל צורכן אלא לשיירה משא"כ בשתי לא החמירו משא"כ בדר' אמי דאיירי נמי בשתי מוכרחים להודות דבאמת אין הבדל בין שתי לערב וכדאמרינן כל מחיצה שאינה וכו' ובה נמי מדבריהם החמירו לענין סוכה כל דליתא פס ד' שלא להתיר ע"י לבודין מדחזינן נמי גבי שבת שהחמירו בכל צורכן ליחיד והברייתא איירי לענין ד"ת כנלענ"ד לידחק בפי' התוס' להסכימם עם הר"ן וריטב"א ואין הבדל בין ג' דפנות לד' ודלא כהמ"א:
סעיף ג
במ"א סק"ג. ומשמע וכו' ואפשר דדוקא בסוכה קטנה א"י איך אפשר דאי הכי איך כתב הר"ן דזה מקרי ב' דפנות דעריבן הא ג' דעריבן איכא שהרי הפס מגיע אצל הדופן כיון שאין רחבה אלא שבעה וגם תו אינה כלל מבוי מפולש אלא מבוי סתום א"ו אפי' רחבה כמה כשרה:.
סעיף ד
בד"א וכו' זה מהר"ן שכ' ומוכח בגמ' שהעושה סוכתו בכה"ג כיון שאינו מפולש' לגמרי כמו העוש' סוכתו באמצע החצר רחוק מדפנו' החצר ניתרת בטפח שוחק פחות מג' סמוך לדופן כשם שניתרת בו סוכה דאית לה שתי דפנות בעריבן ולא הצריכו פס ד' אלא בסוכה מפולשת ואין דופן אמצעי כנגדה עכ"ל. והמ"א משיג על הש"ע וכל הרואה יראה שפירושו בהר"ן ליתא והב"י יפה הבין והוא האמת בדעת הר"ן ואך המ"א מדהוקשה לו דא"כ תלה תניא בדלא תניא כנראה שהבין לפי' הב"י פי' הר"ן הכי ומוכח שהעושה סוכתו בכה"ג כלומר שהסוכה בג' דפנות וסמוך לצד הפתוח סכך רחוק מן דופן אמצעי כיון שאינה מפולשת לגמרי ניתרת בטפח שוחק וכו' כמו העושה סוכתו באמצע חצר וכו' ולהכי מקשה דתלה תניא דסוכה בג' דפנות בדלא תניא בסוכה דב' דפנות באמצע החצר אבל לא דק בזה דלפי' הב"י הפירוש פשוט. כתב ומוכח בגמרא ר"ל מדמפרש סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי במבוי שאינו מפולש ובמסכך סמוך לצד הפתוח וכדפירשו תוס' וקשה לו א"כ מה קאמר הגמרא בהקושי' דאילו בסוכה דעלמא בעי טפח שוחק הא סוכה דעלמא דלא עריבן צריך פס ד' וכדהקשה המהרש"א לפי' התוס' והא ודאי האמת דאופן זה דמסכך על מבוי אפילו אינה מפולשת כל שהדופן אמצעי רחוק מן הסכך ואין הסוכה נכשרת אלא בשתי דפנות הצדדים פשיטא דלא עריבן מקרי ולהכי הוכרח דלא בעי פס ד' בדלא עריבן אלא משום דאז נראים מפולשים הרבה כדכתב לעיל מזה התם דאיכא שתי דפנות כהילכתן כמין גאם דאין נראין מפולשים כל כך אבל כל שיש דופן כנגדם דתו לא מחזי כמפולש ניתרת בטפח שוחק אפילו בדלא עריבן והמשך לשונו פשוט ומוכח בנמרא שהעושה סוכתו בכה"ג כיון שאינה מפולשת לגמרי ופי' בעצמו שר"ל במה שכתב כה"ג דהיינו כמו העושה סוכתו כמבוי באמצע החצר ומה שמסיים המ"א דהתם ליכא ב' דפנות דעריבן דמשמע מיני' הא במסכך על גבי ג' דפנות והסכך רחוק מדופן האמצעי שפיר מקרי דעריבן ליתא כלל דזה נמי לא דעריבן מקרי וכן מצאתי בהריטב"א בדף ט"ז סוף ד"ה אמר רבא סיכך. כתב בלשון זה וסוכה העשוי' כמבוי דבעינן פס ד' ולא מכשרינן בטפח שוחק וכו' משום דבעינן שתי דפנות דעריבן בשכנגדו בחצר פרוץ. מבואר הא כנגדו בחצר סתום לא בעינן דפנות דעריבן ודברי הב"י ברורין דלא כהמ"א אך הא קשה לי דזה נראה ברור דכל דין דהר"ן לא נשמע אלא מכח הוכחה כנ"ל מקושי' הנמרא דמוכרח להמציא דהיכי דאינו נראה מפולש לגמרי אף בדלא עריבן לא בעי פס ד' משא"כ לפי' רש"י והרא"ש דמפרשי סיכך על גבי מבוי שיש לו במבוי מפולש דא"כ סוכה דעלמא דחול נמי היינו מפולשת הא ודאי קשה א"כ ליתני דאלו סוכה דעלמא בעי פס ד' ובע"כ לידחק אליבייהו דזה שהקשה לרבה אינו רוצה להקשות מפס ד' בדלא עריבן דדילמא כרב יודא ס"ל דאף בדלא עריבן בטפח שוחק סגי לי' עכ"פ לשטתם דין הר"ן לדידן דפסקינן כריב"ל דבדלא עריבן בעי פס ד' לא נשמע כלל לחלק בין מפולש לגמרי להיכי דדופן כנגדו דמה"ת וא"כ הש"ע שסותם סעיף ו' בלשון הרמב"ם שמשמע סתמו כפירושו נמי כהרא"ש ורש"י איך סתם הכא דין הר"ן ואולי מפני שלא מצא חולק על הר"ן להדיא לדינא ואפשר דבלי הוכחה סוברים כסברתי' סותם כותי':
סעיף ז
הג"ה ואין להתיר אלא במקום שלחי וכו' כתב המ"א כלומר דוקא שהלחי עומד אצל המבוי א"י לכוין דבריו כזה דפשיטא לכ"ע צריך הלחי להיות עומד אצל המבוי בפחות מג' והפשוט כונת הרמ"א להחמיר דלא כמשמעות הש"ע אלא כדעת הר"ן שמביא בעצמו דדוקא במבוי סתום וסיכך כלפי חוץ עיין וק"ל:
ודע דדין זה דסיכך על גבי מבוי שיש לו לחי בין לפרש"י והרא"ש ובין לפי' התוס' והר"ן הנ"ל הוא ענין דבסוכה כזו בימות החול הוא פסול דאורייתא שהרי אפילו לפי' התוס' והר"ן אין לסוכה זו אלא ב' דפנות והשלישי לחי משהו ושמעתי קושי' בשם המופלא מו"ה יוזפ מק"ק קאזמיר שהגידה ללמדן אחד מופלג דפה אבל אינו יודע אם בשם עצמו הגידה אותה לו או בשם אחר ויהי' איך שיהי' בעיני הוא קושי' עצומה דהא איתא דף כ"ג העושה סוכתו על גבי בהמה ר"מ מכשיר ור"י פוסל מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראוי' לשבעה שמה סוכה שאינה ראוי' לשבעה לא שמה סוכה ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזי חזיא ורבנן הוא דגזרו בה הרי מבואר דלכ"ע מה דלא חזי מדאורייתא לכל שבעה לא שמי' סוכה ואיך אפשר דסוכה זו דד"ת אפילו לרוב שבעה לא הוי' סוכה ולחד יום שבת תהא שמי' סוכה וכל מה שממליץ הר"ן בישוב הקושי' דלמה נאמר מגו לקולא ולא איפכא לחומרא אין די עולה לקושי' זו הן אמת למה דאיתא בהר"ן שרצונו ללמוד מסתימת לשון הרי"ף דבאמת כשירה לכל שבעה יש לומר דמכח קושי' זו נחית לפסק זה אבל לשטת כל המורים זולתו דאך בשבת כשירה ודאי צ"ע וקשה עלי לידחק ולומר דדוקא התם דכל עיקר סוכה זו אינה ראוי' לשבת שפיר אילו הוי הדין דאין עולין לה בשבת דאורייתא דלא חזי' לכולה שבעה משא"כ סוכה זו עיקרה כמו שיוצא בה בשבת זה נמי ראוי' לימי החול אלא שבימי החול חסר לה במקום הלחי משהו הפס ד' או טפח שוחק מה דאפשר לתקוני ולמיעבד בימי החול זה שפיר מקרי חזי' לשבעה ודוחק:
סימן תרלא
סעיף ח
או אם היה הפסול נתון שתי וכו' מה דקשה מזה על שטת הר"ן דאסור להעמיד בדבר המקבל טומאה עיין במ"א סי' תרכ"ט ס"ק ט' מה שדחק:
סעיף ט
בית המקורה וכו' ויש מי שאומר שצריך שלא יהיו הנסרים רחבים ד' זה דעת הרמב"ם והניחו הרמב"ן בתימא והר"ן דחק ליישבו ע"פ הרי"ף ולענ"ד לק"מ שהרי איתא בהרא"ש פ"ק הלכה כ"ח שהראב"ד פוסק כרב וכר"מ בגזירות ומסיים והכל עולה לסגנון אחד וזה אמת שלענין הפלוגתא דמסככין בנסרים בתחילה הוא אחד אבל עכ"ז יש נ"מ לדינא דאילו לרב מסיק הסוגי' בדף ט"ו דלא נפיק מידי ממתני' דתקרה שאין עלי' מעזיבה אלא דר"י הוא דקאמר לר"מ וכו' וא"כ למה דקי"ל כר"מ אף בתקרת בית מכבר אינו מועיל פקפק או נטילת אחד מבינתיים בלא שמונה אמות סכך כשר באמצע אלא בנסרים שאין בהם ד' ואילו לשמואל הא ע"כ בביטולי תקרה קמפלגו ולבית הלל בזה כשר אף בנסרים שיש בהם ד' וא"כ הרמב"ם בלי ספק עומד בשטת הראב"ד ולכן מצריך דוקא נסרים שאין בהם ד' והעד הנאמן שהראב"ד אינו משיגו וק"ל:
סעיף י
פסולה כתב המ"א ונ"ל אם יש בפחות מג' סמוך לגגה רחב טפי שרי. א"י מה המציא בזה הא להש"ע כל שאינו רחוק מהכותל ג' טפחים כשר ע"י האויר השוה אפילו בלא רחב טפח מגג שוה כדמבואר בהש"ע שע"י לבוד מכשרינן האויר לאהל וע"כ דדבריו סובבין על הדעה שבהרמ"א שע"י אויר לא נחשב גג אפילו ע"י לבוד לזה כתב שאם בפחות מג' סמוך לגגה רחב טפח לכ"ע כשירה:
סימן תרלב
סעיף א
דאמרינן דופן עקומה דהיינו וכו' . ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הדופן כן הוכיח רש"י ז"ל הפירושו והוא מוסכם מהרמב"ם ור"ן ואף מהרא"ש זולת הטור לא די שבריש הסימן סתם דופן עקומה ולא פי' על איזה אופן אלא שבתר הכי גבי פסול באמצע כתב והצד החיצון על ידי דופן עקומה שאנו רואין דופין האמצעי כאילו הוא אצלה כשר ומ"מ לא נפסל הפנימי שנא' כיון שאנו רואין דופן האמצעי כאילו הוא אצל הכשר החיצון הרי נשאר הפנימי בלא דופן וכו' מזה משמע ברור דמפרש דופן עקומה בהפי' שדחה רש"י ז"ל דאל"כ הכי מיבעי' לי' למימר ומ"מ לא נפסל הפנימי שנא' כיון שאנו רואין כל הסכך שמכשיר החיצון ואילך לדופן לא נשאר הפנימי סכך וצ"ע שהוא נגד דעת אביו אמנם האמת אמינא מה דקשה לי טובא לפי' הזה המוסכם הרי איתא דף י"ד ודף י"ז דמוקים הסוגי' דברי ר"מ דאמר ב' נסרים מצטרפין דהיינו בד' אמות מן הצד ובנסרים שיש בהם ד'. וקשה בשלמא גבי צירוף דבאמצע שבד' טפחים צרכינן הצירוף דליהוי כחדא משום שמתורת חציצה אתינן עלי' או משום שעורא כדאיתא דף י"ז ע"ב ושפיר אי לא מצטרף אין בזה שעור לחצוץ או לפסול דמקום חשוב אינו בפחות מד' כדאיתא ברש"י דף י"ז סוף ד"ה דרב אבל בדופן עקומה דהלכתא גמירי לה דפי' רש"י דף י"ז ע"א דבד' אמות לא נאמר למשה מסיני דופן עקומה וכן שם ע"ב פי' אבל ד' אמות לא אתמר בה דופן עקומה א"כ מה לי אם הסכך פסול מצטרף או הוי חד חד סוף סוף הוי ד' אמות רחוק הסכך כשר מן הכותל ובד' אמות סכך, פסול לא גמירי הלכתא לומר דופן עקומה דהא ודאי אין לומר דאילו לא מצטרף נחשב כאויר דהא אדרבה לגבי אויר לא נאמר כלל דופן עקומה וגם אין לומר דאילו לא נצטרפו והיו נידונין כנפרדים הי' שייך לומר למשל דופן עקומה על ה' נסרים דהיינו כ' טפחים דמה בכך כיון שיותר מזה עכ"פ אין לומר עוד דופן עקומה ממילא הנסר הששי שהוא ד' טפחים והוא סכך פסול די בו לחוץ בין הכותל עקומה זו לבין הסכך כמו באמצע שפוסל בד"ט כיון דלא שייך בו דופן עקומה וה"ה נסר הששי הזה אמנם אלו נאמר הפי' שדחה רש"י ז"ל דהיינו שאנו רואין כאילו הדופן נתעקם ועומד תחת הכשר ומוציא הפסול חוץ לדופן אז י"ל דהכי גמירי הלכתא דוקא כשאין בין הסכך ולכותל אלא פחות מד' אמות אבל כשחיצון ד"א תו לא אפשר להכותל להתקרב אל הסכך מפני חציצת הד"א וא"כ אפשר דלולא הצירוף והיו נחשבים כנפרדים לא הי חשיבות של ד"א מפסיק בין הכשר לכותל והי' אמרינן דופן עקומה כאילו הכותל סמוך לכשר אבל לפי' המוסכם ודאי צריך לי עיון ובמה שדחה רש"י ז"ל פי' זה י"ל חדא דהכי גמיר הלכתא דאויר בג' טפחים סגי לחוץ ושלא לומר בו דופן עקומה וסכך פסול דוקא בד' אמות והוי כמו גזה"כ גם סברא י"ל דאויר למעלה מדשלטא בו עין ורואין השמים מפסיק לא שייך לומר דופן עקומה משא"כ סכך פסול וצ"ע:
כתב המ"א ודע וכו' ובעהמ"א מפרש לה וכו' ב"ח. וז"ל הבעהמ"א והא דתניא פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה וכו' הלכה היא וכו' הילכך היכא דאנח נסר שהוא רחב אפומא דמטללתה בסוכה קטנה ועייל תלתא ואפיק חד פסולה. וזה נפיק מדחי' הגמרא דף י"ד ע"ב דלא לישתמע מינה דהפכן על צידיהן פסול ולהכי ז"ל הריטב"א ופריק דמהכא לא תסייע דהכא במאי עסקינן שנתן לרחבו אפומא דמטללתא במקום דופן הרביעי המפולשת שאין שם דופן דעייל תלתא בסוכה ואפיק חד וכ"ת אכתי לא משתרי לי' אלא ג' וכהפכן על צידיהן דמי הא ליתא דקסבר האי תנא פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה והיינו מה דאתא לאשמעינן ואשתכח דכלהו משתרשי לי' כאילו מנחי לגאו ולפיכך פסולה כיון שיש ממנה ג' טפחים בתוך הסוכה עכ"ל. וא"כ יש לתמוה על בעל המאור לדידן שפסקינן הפכן על צידיהן פסול למה תלה דין זהדסוכה קטנה והכניס שלשה דפסול במה שהלכה היא דפסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה הא אפילו לא נדון כסוכה לא עדיף מהפכן על צידיהן והוי ג' שהכניס סכך פסול דבסוכה קטנה בין באמצע בין מן הצד בג"ט פסולה ואולי יש לידחק ע"פ מה שמסופק שם הריטב"א דאפשר מה דנקיט הגמרא והכניס שם שלשה לאו דווק והא דנקיט והכניס ג' אינו אלא לומר שלא הכניסו כולו בפנים ואם הבעהמ"א סובר הכי תלה אותו בדין זה דפסל היולצא וכו' דאף באופן זה פסולה ומה דנקיט ועייל תלתא בלשונו נמי לאו דוקא וצ"ע:
תו מביא המ"א קוש' שא לשון רש"י שכתב אפומא דמטללתא אצל רוח רביעי שאין שם דופן דלפקי' מיני' ע"י דופן עקומה דהא אין כאן דופן אלא פתח והקשה דהא אי נמי הוי שם דופן ונפקה ע"י דופן עקומה הסוכה פסולה כיון דלא נשאר שם שעור סוכה וכתב המ"א ול"נ דכונת רש"י דאינו הי' שם דופן הוי אמרינן דופן עקומה ואותו טפח וכו' וא"כ הו"ל כולו סכך כשר ולא מצאתי טעם בדבריו דאיך ע"י דופן עקומה לא ליחשב הטפח הבולט לחוץ כלל להסוכה וגם אם דופן עקומה הא הסכך הוי דופן ואיך תהיה כולה כשר אבל הברור בעיני אף דגם בהריטב"א נמי נאמר והכא ברוח רביעי ליכא דופן כי היכי דליתכשר בדופן עקומה. מ"מ ברש"י חזינן דלא נאמר כלל דליתכשר אלא דליפקא מיני' ע"י דופן עקומה מלת עקומה הוא כולו ט"ס ומיותר ודבריו פשוטים דכיון דלההוא דחי' י"ל הפכן על צידן כשר אלא דהכא פסול מפני שנחשב כל הנסר מפני שפסל וכו' כדפי' הרטיב"א הנ"ל פשיטא דלא אפשר למידן על פסל היוצא מאחרי הדופן במקום שאין לו שום מחיצה שיהא נידן כסוכה שהרי הדופן מפסיקו וכדמקשה הגמרא דף י"ט והא בעינן שלש דפנות ולהכי פי' רש"י ז"ל אצל רוח שאין שם דופן דליפקה מיניה ע"י דופן כלומר שהרי אין שם דופן דליפק' הפסל היוצא מיניה ע"י דופן והריטב"א אגב שיטפי' שראה מלת עקומה ברש"י לא נחית לדקדק וכתב דלא ליתכשר ע"י דופן עקומה זה הנלענ"ד ברור:
סעיף ד
יש וכו' כתב המ"א מיהו וכו' טור פי' נהי וכו' עמ"ש סי' תק"ב וע"ש דרוצה ליישב בפי' זה מה שהקשו שם על הרמ"א דבגמרא מוכח דאמרינן לבוד להחמיר זולת גבי טומאה דהילכתא גמירי לה וע"ש מה שיש לתמוה על פירושו ודו"ק.
סימן תרלד
סוכה שאיו בה ז' על ז' פסולה עיין ט"ז מ"א א"ר כולם מסכימים דצ"ל בתוס' ואין בה רק ז' טפחים וכתב הט"ז דמדברי תוס' יש ראיה דצריכים ז' על ז' במרובע ואני אומר נהי דלדינא הדין עמהם וגם שלפי הגירסא דהב"ח אין דברי תוס' עולים כהוגן דאילו נימא דלא צריכה להכשירה אלא מט' טפחים בצירוף אורך לרוחב א"כ ממ"נ אם מה שכתב דדילמא היתה ארוכה טובא היינו אך ארוכה כדי להשלים החסר בהרוחב עד תשלים מט' טפחים הדרה הקושי' דרש"י לדוכתה בניה היכי הוי יתבו כדהקשה הט"ז ואם הכונה ארוכה טובא היינו הרבה יותר מכדי תשלום מט' טפחים א"כ הדר הוי לה סוכה יותר משעור הכשירה דלרב אחא אין פלוגתא בזה אבל מ"מ עם הגהתם אין דברי תוס' עולים כלל דאיך היתה רחבה ז' וארוכה יותר מכדי ישיבת בני' א"כ הא היתה הסוכה יותר מהכשירה ולא פליג בה ר"י ומה הראיה. לכן אין מדברי תוס' אלו שום ראיה כי העיקר כדפרש"י ז"ל וכדכת' הריטב"א וכמה שבושים נאמרו בתי' קושי' זו והעיקר כרש"י:
סימן תרלז
סעיף ג
סוכה גזולה כשירה כיצד וכו' שאין הקרקע נגזלת ופי' רש"י וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע והקשה המ"א סק"ז מזה על המשמעות שבהגהות רמ"א בח"מ סי' צ"ה דיש דעה הסוברת דבית הבנוי על קרקע מקרי תלוש ולבסוף חיברו ולא הוי כקרקע דא"כ הרי הוא גזלן על העצים ותירץ כיון שלא קנה הקרקע גם העצים לא קנה דהא לא משך בהם וכדאיתא בב"ב דף קי"ז וכו' ואין להקשות על דבריו דמה מהני במטלטלין מה דלא קנה הא מ"מ לא שייך במטלטלין דמש"ה הוי כשאולין כדאיתא בסוכה דף ל' ע"ב בתוס' ד"ה וקרקע בלשון זה ומיהו אין ראיה משם וכו' ולפני יאוש נמי לא חשובה כשאולה דמטלטלין הנגזלים לאו ברשות בעליהם קיימו אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת די"ל עד כאן לא כתבו תוס' הכי אלא קודם יאוש ומ"מ עשה בו משיכה וקנה אותה לאונסין שוב לא הוי ברשות בעליהם וכדאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אבל קודם שמשך דעדיין ברשות בעליה לאונסין ודאי עדיין שייך אף במטלטלין בחזקת בעלים עומדין כמו בקרקע ויש תורת שאלה עלי' ולזה מדיוק לשון רש"י ב"ק הנ"ל שכתב וגזלן לא משכה והוי כקרקעות אך א"כ קשה על תוס' שממציאים דיש אופן סוכה גזולה כדאיתא בהג"ה ונהי דהגירסא ברורה שלא מדעתו מ"מ קשה הא לא משך העצים ונמי אינה אלא בתורת שאילה ומה שהמ"א מסיים ואפשר לסתור כסתור דמי וכו' הם דברים בעלמא כי מה בכך דכסתור דמי אטו בדבר הסתור מי לא בעי משיכה ואיך אפשר שבשביל זה דכסתור דמי חשוב משיכה והעיקר דלק"מ כיון שהעמיד הסוכה בחצר שמעון שלא מדעתו נמצא עומדים העצים בחצר שמעון ומיד שתוקף לראובן מהסוכה ומתכוין לגזול העצים קונה אותם בתורת גזילה ע"י חצירו בלא משיכה כדאיתא ברש"י ב"מ דף י' ע"ב ד"ה גגו כתב שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב וק"ל אך ק"ק דלפ"ז למותר פי' רש"י וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי וי"ל דהאמת נקיט:
הג"ה וכן בקרקע שהיא של רבים בד"מ כתב על זה ולא ראיתי נזהרים בזה אלא שהמ"א כתב ואף דבדיעבד כשירה מ"מ נ"ל דאין לברך עליה דאע"ג וכו' מ"מ אין לברך עליה כמ"ש ריש סי' תרמ"ט וא"כ הוי ברכה לבטלה ועיין סימן תנ"ד מה שכתבתי על גוף דין דריש סי' תרמ"ט והכא הברור דיברך ואין זה ענין לריש סי' הנ"ל דשם קנה הגזילה ואפילו דגוי שפיר כתב הרשב"א כיון דאסור להכי נמי פסול אבל הכא דקרקע אינה נגזלת ואינה אלא שאולה וכמו דבשאולה מברך ה"נ משמע סתמא דגמרא וכל הפוסקים דנמי מברך בגזילה. וכל זה בתוקף חבירו ומכוין ליגזל משא"כ בנ"ד שעושה סוכה בר"ה הא אינה אלא שאולה ממש שהרי אינו מכוין כלל אלא לישאל המקום עד אחר החג ולהחזירה בעינה בלי שום חסרון ואפילו שואל שלא מדעת אינו שהרי הרבים ואפילו גוים רואין ואינם מוחים והוי שואל מדעת ממש ופשיטא דיברך והאזהרה לכתחילה אינה אלא חומרא בעלמא.
סימן תרלח
כתב המ"א, רש"י פי' הטעם דלא מהני תנאי וכו' וא"כ אם הוא בענין דליכא משום סתירת אוהל כמ"ש ס"ס תקי"ח מהני תנאי וא"י איזה הענין דליכא משום סתירת אהל שנתבאר ס"ס תקי"ט וע"כ כונתו להנאמר שם בהטור וכן בדבריו בשם הרז"ה דמיירי במחיצה רעועה שאין בסתירתה איסור דאורייתא וע"כ נמי אפשר כונתו מה שכ' בענין דליכא משום סתירה היינו סתירה דאוריי' ולהכי בה"ש דלא גזרו משום שבות שרי לסתור ולא שייך טעם רש"י אך א"כ קשה פי' רש"י כל עיקר דהא אפילו בבריאה אין בהם שום סתירה דאורייתא דהא קי"ל סותר אינו חייב אלא ע"מ לבנות ומשמע דסותר שלא ע"מ לבנות אינו אלא דרבנן ונמי לישרי בה"ש. ולפ"ר רציתי לומר עד כאן לא צרכינן סותר ע"מ לבנות אלא לר"ש דפוטר במלאכה שא"צ לגופה אבל ר"י דמחייב בא"צ לגופה כל שאינו סותר דרך השחתה כמו בנ"ד שסותר כדי להסתפק בהעצים חייב לר"י וכותיה פוסק הרמב"ם פרק י"ב מה"ש הלכה ג' והכי משמע קצת מלשון הרמב"ם פ"י מה"ש הט"ו שכתב הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתר ע"מ לבנות אבל אם סתר דרך השחתה פטור וי"ל דרש"י נהי מפרש אליבא דר"י אבל זה אינו וע"כ לשון הרמ"א שמסיים דרך השחתה לאו דוקא ולישנא דרישא דוקא שיסתר ע"מ לבנות הוא דחייב כמבואר בדבריו פ"א מה"ש ה' י"ז וה' י"ח והוא מסוגיא דפרק כלל גדול דף ע"ג ע"ב דאפילו לר"י הנ"מ מתקן הא מקלקל הוא ופשוט דה"ה סותר כדי ליהנות בהעצים הרי הוא ממש כחופר גומא וא"צ אלא לעפרה ופרק י"ב הנ"ל לגבי כבוי נראה דסובר דלאו מקלקל הוא ואינו דומה לחופר וסותר דלא כמשמעות סוגי' דבמה מדליקין לתי' דמתני' ר"י דמדמה כבוי לסותר אלא כתירוץ ר' יוחנן דמתני' ר"ש עיין ודוק וא"כ לפ"ר הדרא הקושי' לדוכתה על פרש"י ז"ל אבל הנראה מבלעדי קושי' זו דסותר שלא ע"מ לבנות נהי דאינו חייב מ"מ אינו בכלל שבות אלא איסור דאורייתא הוא והוי כמו חצי שיעור דאסור מן התורה ופטור וכן משמעות הרמב"ן המובא בהט"ז סי' תקי"ח כתב שהרמב"ן הקשה ע"ז והא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסור דדבריהם שאפילו בבריאה לא מחייב משום סותר אלא בסותר ע"מ לבנות הרי דאינו כותב דסותר שלא ע"מ לבנות הוא דדבריהם אלא דמביא זה לראיה דברעועה הוא דדבריהם כיון שאפילו בבריאה לא מחייב אלא בסותר ע"מ לבנות ובהרא"ש מבואר פרק המביא הלכה ה' שכתב אבל בנין גמור דאיכא בסתירה איסורא דאורייתא אסור וכו' והרי סתירה זו אינה ע"מ לבנות א"ו דמ"מ הוי דאורייתא וכן מוכח מן הגמרא דאל"ה איך יחלוק הת"ק על ר"מ באהל ארעי כאוירא דליבני הא הוי תרי דרבנן א"ו דהוי דאורייתא ואולם אף דהאמת כן הוא ומדברי רש"י אין קושי' מ"מ דברי המ"א אין עולים כלל על דרך שכתבתי שהרי חזינן דכל מוקצה דנר שכבה שאסור לטלטלו אינו אלא הואיל ואתקצי לבה"ש ומה שהיה אסור בה"ש בטלטול הא אינו אלא שבות דרבנן כדאמרינן הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשית בסיס לדבר האסור ונמי נימא הא בה"ש גופיה הוי שרי מטעם דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש א"ו דעיקר ההקצאה באה ברגע ראשונה של כניסת שבת ודאי והוקשה לבה"ש לאו דוקא וכן התנאי שאינו בודל כל בה"ש ר"ל אינו בודל ממנו כל בה"ש ואפילו הרגע שמתחיל שבת ודאי אינו בודל ממנו וכן פי' רש"י ביצה ל' ע"ב ד"ה אביי הילכך בשעת ביאת היום שהיתה קדושה ראויה לחול וכו' ואם ודאי אפי' כל השבותין אסורים וא"כ א"י ליישב כלל דברי המ"א לאיזה סוכה רומז שאין בה משום סתירת אהל עכ"פ מדרבנן:
סעיף ב
ואם התנה עליהם הרי זה מסתפק מהם בכל עת שירצה מבואר אפילו בעודן תלוים הכי הוכיח הרא"ש בתשו' כלל כ"ד דלא כהסמ"ג שסובר מכח קושי' שמצינן בנוי סוכה פעם משום בזוי ופעם משום מוקצה ועל המתורצי' דתרווייהו צריכי דמוקצה לא שייך אלא בשבת וי"ט ובזוי לא שייך בנפלה הקשה שהרי מוכח בשבת דשייך מוקצה לגבי הסוכה עצמה אף בחש"מ ולכן הוכיח דטעם דבזוי פועל דלא ליהני התנאי דאינו בודל בעודן תלוין והרא"ש שם הקשה דזה לא אפשר דא"כ דבעודן תלוין לא מהני התנאי אף לאחר שנפלו לא יהני כיון דלא אפשר לו להתנות איני בודל מהן בה"ש שהרי בה"ש ע"כ בודל מהן מפני שהם תלוים והוי כמו עצי סוכה דלא מהני מפני שע"כ בודל מהן בה"ש משום סתירת אהל א"ו דאף לטעם דבזוי מהני התנאי לאפילו בעודן תלוין ותרי הטעמים מסיק דצריכי דאילו מטעם מוקצה לחוד היה מותר בחש"מ ואינו דומה לגוף הסוכה דשייך מוקצה אפילו בחש"מ ואפילו בתר שנפלה דבזה הטעם דהוקצה למצותו לפי שצריך לחזור ולבנות סוכה מן העצים לאכול בסוכה ועיין בזה סי' תרס"ה אבל נוי סוכה אין לאוסרן בחש"מ מטעמא דהוקצה למצותה שאין הסוכה בטילה כשאין בה נויין הילכך איצטרך טעמא דבזוי מצוה אפילו בעודן תלוין והשתא דאסירי להו משום טעמא דבזוי מצוה בעודן תלוין בסוכה אסרינן להו משום הוקצה למצוותו אפילו נפלו בחוה"מ אבל אי לאו טעמא דבזוי מצוה אפילו בעודן תלוין הוי שרי בחש"מ עכ"ל וה"נ כתבו תוס' פרק ב"מ דף כ"ב משמע דטעמא דנוי סוכה משום בזוי מצוה וקשה לר"י בפרק כירה משמע דטעמא משום מגו דאתקצאי למצותה ותירץ דצריכי לתרווייהו דמשום דאתקצאי למצוה לא הוי אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת וי"ט ומשום בזוי מצוה לא הוי אסרינן היכי דנפלו אבל השתא דאמרי' אתקצאי ובזוי אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחש"מ והמהרש"א מדהוקשה לו כיון דבנפלו לא שייך בזוי ובחש"מ לא שייך מוקצה למה יאסרו בנפלו בחש"מ הא תרווייהו טעמים לא שייכו לכן כתב ע"פ הגהות הרא"ש לצדדין קאמר אפילו נפלו בשבת וי"ט ומשום מוקצה ואפילו בחש"מ ולא נפלו דהוי מיהת בזוי מצוה וכל הרואה יראה דתשובת הרא"ש הנ"ל שמסיים אסרי' להו משום הוקצה למצוותו אפילו נפלו בחוה"מ וכן הש"ע פוסק אסור להסתפק בהן כל שמנה אפילו נפלו אבל העיקר כדפי' הרא"ש ולק"מ דכיון דביאר דאינו דומה נויין לגוף הסוכה היכי דנפלו משום דעצי סוכה צריך לחזור ולבנות הסוכה מן העצים אבל נויין אין לאוסרן בחוה"מ מטעם דהוקצה למצותו שאין הסוכה בטילה כשאין בה נויין זה ניחא אילו לא נאמר כלל איסור הסתפקות בנוי משום בזוי משא"כ אחרי שנאמר שיש איסור בעודן תלויין להסתפק מהן משום שהוא בזוי למצות סוכה ליטול תפארתה ממנה שוב ממילא כמו דעצי סוכה עומדין לחזור ולבנות' עד דלהכי אפילו בעודן בנפילתן שייך מוקצה למצוותה אפילו בחוה"מ ה"נ עומדין הנויין אף בתר נפילתם לחזור ולתלותן משום בזוי הסוכה שתעמוד מבלי תפארתה והוי בדמיון עצי סוכה שאסורין אפילו בעודן נפולים ואפילו בחוה"מ מטעם מוקצה למצוותו ודוק כי זה ברור ודע דלדברי הר"ן בשם הרמב"ן הביאו הב"י בסי' זה דברי הבעה"ת עם דברי הרא"ש אינם מוכרחים כלל שהרי כתב ומיהו איכא למידק דהכא גמרינן בסוכה אסורה מן התורה ובפרק ב"מ יהבינן טעמא להך ברייתא דנויי סוכה משום בזוי מצוה ובפרק כירה אמרינן דסוכה ונויין טעמם משום מוקצה תירץ הרמב"ן ז"ל דכולא איתנייהו דעצי סוכה כל שבעה אסורין מן התורה כחגיגה ונוי סוכה אסורין כל שבעה משום בזוי מצוה והיינו ההוא דפרק ב"מ ובשמיני של חג סוכה ונוייהן אסורין משום מוקצה והיינו ההוא דפרק כירה עכ"ל אבל בעניותי לא זכיתי להבין דברים אלו דא"כ מה מוכח התם הש"ס מזה דר"ש אית ליה מוקצה דמצוה הא מוקצה דמצוה לא שייך בשמיני דחג ואך מגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא וזה הא ודאי ר"ש לית ליה כדבאמת כתבו תוס' שם דסיום עד מוצאי י"ט אחרון הוא אך לר"י ועיקר הוכחת הש"ס מן ושוין בסוכת החג דקאי על נפלה דאז לא שייך טעמא דקרא ואין האיסור אלא משום מוקצה דמצוה וכדביאר הרא"ש וצ"ע
סימן תרלט
סעיף ה
הג"ה אבל לילה הראשונה וכו' ויקדש בסוכה שיאמר זמן על הסוכה עיין ט"ז כחב וקשה וכו' אע"כ דברור לן דקי"ל וכו'.ואני אומר באמת לפי זה יש לתמוה מאין ברור לן הכי כדי לברך ובפרט במה שהרשב"א בב"י כתב ומעולם לא שמענו ולא ראינו בחיוב זה ושוב מכריע הט"ז דבליל שני' אין לברך לישב בסוכה אם ירדו גשמים ולשטתו הכרעה זו נמי צ"ע דאם ברור שבליל א' מחויב לאכול בסוכה אף בירידת גשמים א"כ בליל ב' החיוב נמי עכ"פ מדרבנן לאכול בסוכה אף בירידת גשמים אף דבקאינן בקיבוע דירחא בשלמא התה"ד דתופס החיוב של אכילת ליל א לספק שפיר דבליל ב' מקיל שלא לאכול משום דהוי ספק דרבנן אבל לשיטתי' קשיא דהא הוי ודאי דרבנן ואין לומר דהכרעתו היא על דרך דברי תוס' סוכה מ"ד ע"ב תוך ד"ה כאן שכתבו דהא טעמא דאין מברכין אערבה משום דלא אפשר לומר וציונו וב' ימים של גליות אין בהם וצוינו אלא קידוש וא"כ מדמה ליל שני בירידת גשמי' עצרת דקי"ל מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ומשום דאין לומר וציונו על מנהגא דבאמת יש לתמוה על דברי תוס' הנ"ל שהרי ליל ב' דפסח מברכינן וציונו על אכילת מצה והטעם בשמיני עצרת מבואר היטב בחידושי רשב"א במקומו ותו דלמשמעותו שמוציא מלשון רמ"א מדכתב ויקדש בסוכה כו' דמברך אף לישב בסוכה קשה מאוד הא גוף דברים אלו מועתקים מן התה"ד והתה"ד הא ודאי דספוקי מספקא לי' שהרי להכי מקיל בליל ב' וקשה על התה"ד מה שהקשה איך יברך לישב בסוכה על הספק לכן לענ"ד התה"ד וגם הרשב"א מעולם לא כיונו לברך לישב בסוכה ומה שהקפידו לקדש בסוכה כדי שיאמר זמן על הסוכה ר"ל דלא יהא מוכרח לברך שוב זמן תוך הסוכה למחר כדאיתא סי' תרמ"א משא"כ עתה דמברך זמן תוך הסוכה אף דגשמים יורדים ואינו מברך לישב בסוכה מ"מ יוצא בברכת הזמן אף על הסוכה כאילו בירך זמן בשעת עשיות הסוכה וכן מסתביר לענ"ד דאין להכניס עצמו בספק ברכה במקום שרוב הפוסקים חולקים על פי' הרא"ש וכן משמעות הראב"ד שבכל בו שהעתקתי בסי' תרמ"א ע"ש אלא יאכל כזית בסוכה ויקדש שם בלא ברכת לישב בסוכה ומ"מ ביום פטור מברכת זמן
סעיף ו
היה אוכל וכו' יראה לענ"ד דבליל א' אף כי אכל בשעת ירידת גשמים כזית בסוכה כדפסק הרמ"א ושוב באמצע הסעודה פסקוה גשמים יש להחמיר נמי לאכול כזית אחר ירידת הגשמים לצאת נמי ההוא פירוש שבב"י ע"ש.
סעיף ח
נהגו וכו' כתב המ"א ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו צ"ע וכו' ואף לפי מ"ש שם וכו' היינו וכו' ולכן נ"ל דצריך לברך שנית ולענ"ד נראה איפכא אפילו לדעת ההג"ה שם היינו בטלית דכל חדא מצוה בפני עצמו הוא ולכן פסק הש"ע דאם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחד וה"ה להרמ"א היכי דפשט הראשון קודם שלבש השני אבל הכא אטו אכילת הסוכה שני' מצוה בפני עצמה הוא לענ"ד אינו דומה אלא לברכת המוציא דסי' קע"ח סעיף ג' ומבואר שם בב"י דאפילו הלך לבה"כ לא הוי הפסק וה"ה הכא כל שלא הסיח דעתו מלאכול מ"ש סוכה זו או אחרת ואין צריך לברך שנית:
סימן תרמ
סעיף ב
קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן ה' כבן ו' חייב בסוכה זה הוא לשון הרמב"ם בעינו לפי גירסת הה"מ וכתב ופי' כבן ה' ששלמו ה' ובן ו' ששלמו לו שש תו כתב הה"מ ויש סמך לדבריו מן הסוגיא שבעירובין ובכ"מ וכן בביתו ב"י תמה וכתב אמאי דחה
דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאיתמר גבי עירובין דהא גבי סוכה אתמר וכמה כבר ד' כבר ה' וכתב ואפשר לידחק דמדגרסינן בירושלמי פרק הישן תני ר' הושעי' קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירוב של אמו משמע דסוכה ועירוב כי הדדי נינהו ובעניותי א"י לכוין דבריו בזה דאם כי הדדי נינהו אדרבה כל שחייב בסוכ' מהראוי שאינו יוצא בעירוב אמו והאמת בפשוט היה ס"ד שטעות נפל בהעתקת הירושלמי וצ"ל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ואינו יוצא בעירוב אמו אבל עיינתי בגוף הירושלמי והגירסא נמי הכי הוא וקשה עלי להגיה גם הירושלמי אחרי שהב"י מעתיקו בלי הג"ה. לכן הנלענ"ד ביישוב התוס' כי עיין לעיל סי' תי"ד מה שכתבתי שם לדעת הרמב"ם שסתם סוגיא דסוף פרק אעפ"י מורה דרב אסי אפילו באיתא לאבוהו במתא איירי ודחולק על ר' ינאי ור"ל אבל כעת מסתביר לי יותר דסובר על פי סוגיא דאעפ"י ועל פי ירושלמי הנ"ל דלמה דחזינן דדברי רב אסי נובעין מן הברייתא שפי' רב אסי עד ועד בכלל שוב לא מסקינן כהסוגיא דפרק כיצד משתתפין שמה שחייב בסוכה אינו יוצא בעירוב אמו דזה כל זמן דליכא ברייתא כרב אסי מסתמא י"ל דשוים הם. וגם מה דמסיק שם דר' ינאי ור"ל לא הוי הברייתא תיובתי' על פי החילוק בין איתא לאבוהו במתא או לא הכל שלא לשנות כונת השקלא וטרי' זה דסברה להשוות הדינין אבל באמת כי משכאינן דברי רב אסי בהברייתא אמרינן דמ"מ אין ר' ינאי ור"ל דלא כהברייתא אף בלא החילוק דאיתא אלא דיש הבדל ודוקא גבי סוכה דאורייתא הוא דמחמרינן במה נקרא אינו צריך ולגבי עירוב דרבנן דאיירי הברייתא ורב אסי נקטינן דלא נקרא אינו צריך אלא כדפי' רב אסי הברייתא משש ולמעלה. וגבי סוכה נקטינן כרב ינאי ור"ל דהיינו הם אומרים כבן ד' כבן ה' דהיינו במשלם ד' ובמשלם ה' והרמב"ם נקיט כבן ה' דהיינו במשלם ד' כבן ו' כמשלם ה' כל חד לפום חורפי' ואפשר שהיה לו גירסא זו ג"כ בהש"ס וזה דלא כדפירשו הה"מ והיינו כהירושלמי דקטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה דהיינו כבן ה' כבן ו' במשלם ד' ובמשלם ה' ויוצא בעירוב אמו עד דמשלם ו' ואפילו איתא אבוהו במתא כמשמעות פשטות הסוגיא דסוף פרק אע"פ בלי דוחק וכדפסק הרמב"ם וצ"ע:
וכתב המ"א ואמו אינה חייבת לחנכו כמ"ש סי' שמ"ג אך י"א שהב"ד וכו' ועיין תה"ד סי' צ"ד שהחמיר אפי' בלית לי' אב מחויב האם או הב"ד לחנכו ועיין בספר אורח מישור לנזיר דף כ"ט וכנראה המ"א רוצה לחלק בין אמו לב"ד אף לדעת תה"ד וזה אינו להמעיין בא"מ וגם בתה"ד משמע שהאם והב"ד שוים במצות חינוך:
סימן תרמא
הג"ה ואם לא יאכל ליל ראשון בסוכה וכו' כתב המ"א וגם ליל שני' ואין לומר דמפרש הש"ע שדוקא לא אכל ליל א' וגם ביום א' וגם בליל שני' שאז הוא דיברך ביום ב' דזה ודאי ליתא בכונת המאמר וע"כ כונתו שגם אף אם אכל ליל א' בסוכה ובירך זמן ושוב ליל ב' לא אכל בסוכה ובירך בביתו זמן שוב חייב ביום ב' לברך זמן על הסוכה וזה צ"ע שהרי בסי' תרס"ב כתב ול"נ טעם אחר משום דבלולב אם בירך זמן בשעת עשי' יצא לכן אפילו אי הוי אתמול חול יצא דלא גרע משעת עשי' וכן הוא בלבוש והן הן דברי הטור שם בשם הרא"ש וא"כ נמי למה יחזור ויברך זמן ביום הא זמן דסוכה שבירך אכסא בליל הא' לא גרע משעת עשי' אף אם היה חול אך אי מש"ה היה אפשר דל"ק דהא בל"ז צ"ע מה שהקשה הכל בו דף פ"ד דז"ל ויש שואלין למה מברכינן שהחיינו כלל בליל ב' מי גרע ליל א' משעת עשי' דאמרינן בגמ' ואם בירך בשעת עשי' לא יחזור ויברך על הכוס ותירץ הבה"ט ז"ל דאין גרע וגרע משום דכי בירך בליל הא' נתכוין ואם שהיום הוא עיקר מצוותו ושמא אינו עד למחר ולכן צריך לברכו בליל שני והטעם הזה הוא בליל ב' ג"כ עכ"ל וע"כ ר"ל דלהכי סובר דמברכין זמן על הלולב אף ביום ב' ולא אמרינן דלא גרע יום הא' משעת עשי' ומלבד שסברת תירוצו דחוק מאוד אף גם קשה זה למנהגינו ע"פ הנ"ל בסי' תרס"ב הרי דלא קי"ל סברת תירוצו ונשאר לנו הקושיא ולהכי אמינא דעיקר טעם הרא"ש דודאי מה שמברך בשעת עשי' ביחוד על הסוכה שייך לומר כיון דסוכה מכח החג קאתי והוי כמברך על החג נמי ממילא נפטר החג בין קרוב דהיינו ליל א' בין רחוק דהיינו ליל ב' אף אם הא' חול משא"כ כשמסדרינן על הכוס שאז אינו מינכר כל כך שבשביל הסוכה הוא אלא שסמכינן על שמכוונים נמי לסוכה מ"מ לא שייך לומר על זה דמכח החג קאתי אלא יותר עיקר הברכה בשביל הי"ט ואם הוא חול הא ודאי דלא אפשר לומר דליל א' מכח ליל ב' קאתי' ולכן חייב לברוכי שנית בליל ב' על הי"ט משא"כ מה שמברכינן ביום א' הא בזה לא אפשר לומר דקאי אזמן די"ט ואינו אלא בשביל הלולב לחוד שפיר דלא גרע משעת עשי' ופוטר ליום ב' כמו אם בירך בשעת עשי' דלא צריך לברוכי נמי בנטילה דשני וזה אין להקשות א"כ כיון דקי"ל דשעת עשי' דסוכה פוטר זמן די"ט מפני דסוכה מכח החג קאתי ה"ה נמי דנימא דזמן דעל נטילה דלולב ביום הא' והוא לא גרע משעת עשי' ליפטר הזמן די"ט בליל ב' מן הטעם הזה ג"כ דלולב מכח החג קאתא בזה אינו דומה לולב לסוכה דדוקא סוכה דמצוותה כל שבעה שפיר י"ל דמכח החג קאתי': אבל לולב שאינו אלא במקדש שבעה ובח"ל אך יום אחד ד"ת שוב אין לתלותו בהחג שהרי החג כל שבעה והוא אינו אלא יום הראשון ותו דסוכה שהוא עיקר להחג לאכול ולטייל בה שייך לומר דמכח החג קאתי' דהחג גורם לעשותה כדי לחוג בה משא"כ הלולב דבנטילה בעלמא מצוותו מה עסק להחג בו הא אין חוגגים בו כלל ולכן אינו פוטר כלל לזמן דהחג ותדע שהרי סתמא נאמר דאם הסוכה עשוי' ועומדת מברך בלילה זמן די"ט ולא נאמר נמי אם בירך על עשיות לולב שפוטר מזמן די"ט בלילה א"ו דלא שייך כלל על לולב לומר מכח החג קאתא וא"כ לפ"ר יש ליישב אף דעת המ"א בזה דסובר אף כי בירך זמן בליל הא' בסוכה ובליל ב' לא אכל בסוכה ובירך זמן בביתו על הי"ט שוב אין לפוטרו מזמן דסוכה מטעם דלא גרע משעת עשי' די"ל דגרע כיון דלא בהדיא מוכח דהזמן דליל א' על הסוכה דיינו אם פוטר זמן דסוכה דאותו יום אם הוא י"ט אבל אם הוא חול אינו דומה לשעת עשי' דמוכח להדיא דעל הסוכה מברך וסוכה מכח חג קאתי' ופוטר כל החג משא"כ מיום א' ליום ב' כמו דלא פוטר כל עיקר זמן דליל ב' ובשלמא אם אוכל בסוכה בליל ב' הוי לענין זה כשעת עשי' לפטור זמן דסוכה משא"כ כשבירך בביתו אבל גם זה ליתא דהא כתב נמי הטור בסי' תרמ"ג בשם הרא"ש דבליל שני' יברך זמן ואח"כ סוכה משום דלא קאי הזמן על הסוכה שכבר נפטר בליל א' מדלא גרע משעת עשי' וקשה אליבי' למה מברכינן כלל זמן בליום ב' כקושי' הכל בו אבל באמת לק"מ דנהי דלא אמרינן דזמן דליל א' פוטר זמן די"ט בליל ב' כי היכי דזמן דעשי' פוטר כל החג היינו משום דלא מוכח בברכה זו לומר מכח החג קאתי' כיון דעיקרה על הי"ט נאמרה משא"כ לענין הזמן דסוכה מיד דחשוב כבשעת עשי' שוב בזה לא צרכינן לבא דמכח החג קאתי' אלא כיון דבירך פעם אחד על הסוכה דהיינו בליל א' שוב פטור מזמן דסוכה וא"כ מזה ודאי נסתר פסק המ"א אלא מיד שבירך ליל א' זמן תוך הסוכה אף כי לא אכל בליל ב' בסוכה שוב אין צריך לברך ביום לדעת הרא"ש ודוק:
והנה הב"ח בתשובה סי' קל"ב חולק על גוף דין הרמ"א דנפק מפומיה דהראב"ד והר"ן וכל בו מביאים באין חולק מטעם דמעיקרא ראיות הראב"ד הוא כשם שמברכינן על הלולב זמן אע"פ שכבר בירך אותו בלילה וכתב דמזה אין ראיה דהיינו טעמא שאין זמן מצוותן של לולב בלילה כדתמהו מההוא טעמא על הבעל ה"ג שכתב דזמן דכסא פוטר בלולב כדאיתא בהרא"ש ואי מש"ה ודאי לענ"ד אין כדאי לחלוק על אבות העולם די"ל דאינהו סברו דאין זה עיקר הטעם דלולב משום דבעינן שעת מצוותן דהא בשעת עשי' נמי אין שעת מצוותן אלא עיקר הטעם מדחזינן שהחכמים קבעוה בשעת עשי' נהי דחזינן מרב כהנא דנפיק ביה בשעת קידוש היינו משום דעוסק בהמצוה ויושב בה חשוב העסק דהמצוה כמו העסק דעשייתה משא"כ כשאינו יושב בה דאינו עוסק לא בהעשי' ולא בקיום המצוה וכן הוא לשון הכל בו בשמו כתב והראב"ד אמר מי שלא אכל בסוכה בליל הא' מפני הגשמים למחר צריך לברך זמן לשם סוכה כי הזמן שברך בלולב חוץ לסוכה לא עלתה לו כי אם לי"ט כיון שלא קיים בלילה מצות סוכה ומה דתמהו על הבה"ג מכח חלוק הלילה מיום היינו דתמהו ביתר שאת דלא די שאינו עוסק בו אלא דאפילו שעת מצוה נמי אינו ואפילו לשטת הב"ח אי בעינא אמינא דסובר הראב"ד דבזמן גשמים אפילו בליל א' לא מקרי שעת מצוותו כמו לולב בלילה אלא דשוב כתב הב"ח באין ספק דהתוס' ודעמהם שנתנו טעם דלהכי זמן דעשי' פוטר זמן דחג משום דסוכה מכח חג קאתא ומכ"ש דהזמן דחג בביתו פוטר זמן דהעשי' והוא תימא שלא הרגיש שהר"ן אף שכתב נמי כתוס' מ"מ סתם כהראב"ד ובאמת מעיקרא ק"ו פריכא הוא דנהי דסוכה מכח החג קאתי' מ"מ החג לא מכח הסוכה קאתי וק"ל אמנם מה דתו כתב הב"ח דלשטת תוס' דזמן דעשי' פוטר זמן די"ט א"כ כשיברך ביום בסוכה יהיה הזמן דלילה ברכה לבטלה בזה יפה דיבר ולא כדתמה הא"ר עליו וכתב והוא תמוה דא"כ לעולם לא נברך זמן בליל שני כל שבירך בליל ראשון ולהנ"ל אינו דומה כדכתבתי דהזמן דליל א' לא שייך עליו לדון דמכח החג קאתי כדלעיל משא"כ כשמברך ביום על הסוכה ביחוד שפיר טען דלו יהא שהוא חול הא לא גרע למנהגינו מבשעת עשי' דאמרינן כיון דסוכה מכח חג קאתי פטור מזמן דחג וה"ה מה שמברך ביום כיון דלשם סוכה מברך הלא כתב הרא"ש דחשוב כשעת עשי' אף אם הוא חול כמו בנטילת לולב וא"כ נמי נימא דפטור זמן דחג כיון דסוכה מכח חג קאתי וזה צ"ע אם דעת הראב"ד משוה עם דעת הרא"ש מכל וכל ולדינא אין לזוז מפסק הראב"ד ומ"מ ג"כ דלא למיעבד כמסקנת הב"ח שלא לברך בהיום אלא לתלותו בלילה על הכוס דזה ודאי אינו דאם יום הא' קידש הא ישב בסוכה בלא זמן ואינו דומה לדרב כהנא דמיד שנכנס במצות סוכה מברך עלי' אלא נלענ"ד דיברך ביום זמן על הסוכה ויכוין עצמו דאינו מברך כי אם על הסוכה ולא אחג דנהי דאמרינן דסוכה מכח חג קאתי היינו דלהכי מסתמא קאי נמי על החג אבל כי מכוין בפירוש שאינו רוצה לברך בזה על החג שוב בלילה אינה לבטלה ודוק: