בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות יו"ט · סימן תקכז
סעיף א
עיין מ"א וזה לשון הרמב"ם פ"ו י"ט שחל להיות ערב שבת אין אופין ומבשלין בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבא לבשל מי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול לפיכך וכו' ועיין בב"י מביא לשון הגה"מ ובתר הכי מביא דברי תוס' ריש ביצה ושוב כתב ובאמת שדעת הרמב"ם מבואר בגמ' פרק א"ע וכו' ואע"ג דלמאן דלית לי' הואיל אמרינן התם הכי משמע דמאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא לא פליגי וכתב עליו היש"ש ולא דיבר נכונה דאדרבה בהא פליגי וכו' דדוחק לומר דקביל מיניה דהא עדיין במחלוקתם עומדים ועוד רב חסדא לטעמיה דס"ל להדיא דלית ליה הכנה דרבה כדאיתא פרק בכל מערבין והיינו דס"ל דמדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט. אבל רבה בע"כ לא ס"ל דצרכי שבת נעשין בי"ט דאי ס"ל כ"ש לדביצה דבר הבא מאליו שאין בו משום הכנה אלא ס"ל הכנה דאורייתא חוץ מאפי' ובישול האיך דצ"ל הואיל והנה ז"ל תוס' ביצה אך תימא הואיל והכנה דאורייתא האיך אופין ומבשלין מי"ט לשבת וכ"ת ע"י ע"ת וכי אתא תקנתא דרבנן לעקור להכנה דאורייתא ונראה ליישב דרבה גופיה לטעמיה דאית ליה הואיל וכו' ואפי' לדידן) ר"ל דלית לן הואיל כדפי' המ"ל דלא כמהרש"ל ועיין בר"ן פרק א"ע שאין מוכרח ליפסק כרבה לשיטתם) ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא היה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם ולא היו ראוים כלל מעיקרא ולאפות ולבשל תיקוני מילתא בעלמא והמ"א כתב דברי תוס' תמוהים ולא פי' במה:
אמנם דבריהם צריך ביאור מדוע לא תירצו לרבה כמו לדידן דבאפי' ובישול לא שייך הכנה' וגם עיקר קושייתם הלא היא קושי' רבה לר"ח בפסחים כדהקשה המ"ל ונראה ביאור דברי' הכי דאף דידעו דר"ח משני לרבה ד"ת צרכי שבת נעשה בי"ט מ"מ תינח ר"ח דמשמע בעירובין דלית ליה הכנה דרבה ולא הוקשה לו קושי' רבה איך אופין וכו' אלא משום לתא דמלאכה האסורה מי"ט לשבת כיון דלית ליה הואיל ושפיר משני לי' ד"ת וכו' (ור"ל לענ"ד כדפירשו תוס' שם דף מ"ז ד"ה ואי דאי לפי' רש"י משום דבשבת וי"ט חדא קדושה הוא תימא לי הא אפילו רבנן דפליגו על ר"א בעירובין דף ל"ח עכ"פ מספקא להו דשמא תרי קדושות הן ומכ"ש למה דפסקינן כר"א דב' קדושות הן) וצ"ע ואולי לשון רש"י ל"ד וכונתו נמי ע"ד תוספות משא"כ אנן דקי"ל הכנה דרבה דבר תורה ואיך אופין הא עכ"פ אסור בשבת מצד איסור הכנה דסעודת שבת צריך לה הכנה ביום חול ובהקושי' אף לרבה הוקשה להם וסברו דנהי דהואיל מהני להאיסור מלאכה דשרי מדאורייתא מ"מ להאיסור הכנה דסעודת שבת צריכה להיות מוכן מיום חול סברו דאין זה מספיק דהא מ"מ מה שסועד בשבת הוכן ביו"ט ולרבה לא מצי לשנויי דהכנה לא שייך במידי דאיתא בעולם דהא רבה הוי ס"ל דמטעם הכנה מוקצה דאורייתא ואיך אפשר דמלאכת אפי' ובישול לא ליחשב הכנה והזמנת מוקצה יהא נחשב הכנה ואף דמשמע דחזר בו וסובר מוקצת דרבנן מ"מ מסברא זו דליחשב הכנה אף לדבר שהיה בעולם ודאי דלא חזר בו:
ומוכרחים לומר דרבה גופי' לטעמו אזיל דאית לי' הואיל ולא די דמספיק לאיסור מלאכה אלא דהוא נמי מטעם זה כאילו י"ט הכין לעצמו ושוב אין בו בשבת מטעם הכנה וכתבו ולדידן דס"ל כר"ח דלית ליה הואיל ונמצא אף כי נמי סברינן כדמשני ר"ח דד"ת צרכי שבת נעשין בי"ט ושפיר דלית ביה ד"ת משום איסור מלאכה היינו במידי דלא שייך בו איסור הכנה הא באפי' ובישול כיון דקי"ל בזה דלא כר"ח אלא דהכנה דאורייתא והואיל נמי לא סבירא לן הא נשאר הקושי' איך יתיר ע"ת איסור דאורייתא ומשני מדאנן קי"ל מוקצה דרבנן ואין בו משום הכנה ה"ה דס"ל דאפילו באפי' ובישל אין בו משום הכנה כיון שאינו דבר חדש כנלענ"ד ביאור דבריהם כי מ"ש המור"ם לובלין ז"ל בלשון זה וי"ל דהתוס' כונתם לתרץ לדידן דקי"ל בהכנה כרבה וא"כ איכא איסורא במבשל מי"ט לשבת ולא קי"ל כר"ח דאמר ד"ת צרכי שבת נעשים בי"ט והואיל וכו' לא קי"ל כותיה וא"כ לדידן האיך אופין וכו' תמוה לי דא"כ מה משני תוס' דבאפיה ובישול ליכא משום הכנה הא מ"מ כיון דלא קים לן הואיל אכתי קשה איך אופין משום לתא דאיסור מלאכה וע"כ מוכרח דס"ל נמי כרב חסדא דד"ת צורכי שבת נעשים ביו"ט ומעתה ודאי מה דאמר הב"י דהרמב"ם סובר ד"ת י"ט מכין לשבת ע"כ נמי דסמך דאף הרמב"ם ס"ל כדתירצו תוס' דאין הכנה שייך באפיה ובישול וכנ"ל ולהכי מעתיק הב"י תחיל' נמי דברי תו' דהא תרווייהו צריכים כדתירצו התוס' לדידן דהא הרמב"ם נמי פוסק הכנה דרבה וא"כ מה תו מקשה היש"ש הא רבא ע"כ לא ס"ל צרכי שבת נעשים ביום טוב דא"כ כ"ש ביצה הא זה כבר מתורץ בדברי תוס' דשאני ביצה שהוא דבר חדש ובאמת לענ"ד ע"כ היינו טעמא דהרמב"ם אף אי נימא דלא כמשמעות הב"י בזה דאף רבה הכי ס"ל דצרכי שבת נעשים בי"ט כדבאמת משמע בפרק א"ע דמותיב רבה כמה תיובתת ליסתר דעת ר"ח בזה מ"מ ע"כ היינו טעמא דהרמב"ם מה שכתב שאין האיסור דבישול י"ט לשבת רק דרבנן ולפיכך וכו' דאין לומר כדכתב המ"א דמטעם הואיל הוא דשרי מדאורייתא כדכתבו תוס' לרבה לשיטתי' דא"כ איך יסתם לפיכך הא לפי זה סמוך לשבת דלא שייך הואיל הא לא מהני הע"ת מדאסור ד"ת א"ו דטעמא דהרמב"ם כדרב חסדא דד"ת צרכי שבת וכו' והכנה באפי' ובישול ליכא וא"כ שוב אף הב"י דיבר נכונה ואין מן התימא נמי דאפשר דאף רבה לבסוף קיבל דעתי' דר"ח בזה אף דודאי במחלוקתו קיים באופה מי"ט לחול דאינו לוקה משום הואיל ומההוא טעמא לבד היה ניחא לרבה ההיתר דע"ת היינו עכ"פ בדוחק דהא לפי זה אף המשנה לא היה לסתם דשרי ע"י ע"ת אף להתחיל לבשל לשבת ותינח כל היום סמוך לחשיכה מה איכא למימר אך באין ברירה שבקי' לקרא וכו' אבל כדשני לו ר"ח כל מה דאותיב לו רבה יוכל להיות דאף רבה סובר בזה דעתו דר"ח דד"ת וכו' וגם אפשר דרבה בתר שהוכרח לחזור בו דמוקצה דרבנן נמי חזר בו מזה וסובר נמי סברת תוס' דאין באפי' ובישול משום הכנה כדי להעמיד המשנה שלא בדוחק ויהיה איך שיהיה נלענ"ד ברור דטעמו דהרמב"ם עכ"פ מה שכתב שהוא דרבנן דמשמע ודאי אפילו סמוך לחשיכה אינו אלא מטעמא דר"ח וע"פ סברת תוס' ודוק:
סעיף ז
מצוה וכו' ז"ל הרא"ש ז"ל ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון אמר ר"ח למי שלא היה לו להניח ע"ת כגון שהיה טרוד בעי"ט ולא היה לו פנאי להניח אבל היה לו פנאי להניח ולא הניח פושע הוא דכל אדם חייב להניח ע"ת ואין לו ליסמוך על גדול העיר וכו' ע"ש והרבה יש לתמוה דמשמעות לשונו שבא לבאר דברי רב חסדא דלהכי מי שהיה לו פנאי ולא הניח אינו בכלל שלוח לו מנות מפני שהוא פושע וקשה לו הא לא היה צריך להניח והיה יכול לסמוך על גדול העיר וא"כ ודאי תמוה מה דהקשה הט"ז דלמה הזהיר לשלוח מנות למי שלא היה לו פנאי ת"ל דזה אין צריך למנות ויסמוך על הגדול. בשלמא בלא דברי הרא"ש היה אפשר לומר כמסקנת הט"ז ע"פ פי' הר"ן דבאמת אין מצוה מוחלטת על הגדול אלא הנהנה טובה הוא ובימים ההם עדיין לא הנהיגו בהכי אבל להרא"ש דהמשמעות כנ"ל צ"ע רב אמנם בל"ז הקשתי מכבר על דרשה זו דושלחו מנות לאין נכון דהיינו לפי פשוטה לשלוח לו מה לאכול בשבת וקשה הא מבואר בקרא דזה היה יום א' דר"ה ואותו שנה מעובר היה כדאיתא ביצה דף ו': וא"כ קשה הא ע"כ לא היה זה ביום ו' דהא התוס' מבארים בפסחי' נ"ח ע"ב ד"ה כאילו דאף כשהיו מקדשים ע"פ הראי' היו דוחים העדים מלהעיד ביום ודחוהו ליום השבת וא"כ למה חשו כלל למיעבד יום ו' ר"ה מפני הספק שמא יבאו עדים הא אף אם יבאו ידחו שלא להעיד אלא ע"כ שהיה זה יום ה' ועשו מספק שמא יבאו עדים היום ושוב לא באו וע"כ הי' נמי ר"ה ביום ו' א"כ קשה מה הוצרך להזהיר לשלוח להם מנות הא אם עדיין לא היה התקנה דהיום ומחר קודש והיה אז היום הראשון כיום הראשון דגליות ומה בכך שלא הניחו ע"ת ביום ד' עי"ט הא יכולים אף עתה להניח ולהתנות ולא מצאתי ישוב לקושי' זו אלא דמוכח מזה דעת הר"ן שבש"ע בשם יש אומרים דאין תנאי מועיל אלא במאכל שהוכן מעי"ט ולא במה דנתבשל בי"ט וא"כ י"ל שהזהיר לשלוח לאנשים כאלו שאין לו תבשיל מעי"ט כלל שאף להתנות אינו יכול וא"כ אולי יש ליישב אף הרא"ש דהוקשה לו ולמה לא יסמכו עכ"פ אלו אלא היה להם פנאי על הגדול ומשני דכל אדם חייב להניח ע"ת ולא לסמוך על הגדול ולכן הזהיר לא לשלוח מנות שיהיה להם לאכול בשבת אלא מפני דכל אדם חייב לערב בעצמו ולא לסמוך על הגדול הזהיר באמת לשלוח מנות היינו לשלוח להם מנות מוכנים מעי"ט שעל זה יתנו בע"ת כי זה חייב כל אדם ולא לסמוך על הגדול וכל שיש אפשרות ע"י תנאי עדיף מהסמיכה על הגדול והוא דוחק וצ"ע:
הקשה הט"ז על פי' הרא"ש כיון דע"כ ההוא סמיא לא סמך כלל גם בפעם השני דאל"ה למה עצב וא"כ מנ"ל להרא"ש וטור דהסומך נקרא פושע כיון דהגמרא לא איירי מזה וכבר דחק היש"ש וכתב פי' אפילו ההוא סמיא שלא היה בא לסמוך על אחר אלא ששכח מלהניח ע"ת נקרא פושע בפעם ב' משום שהיה לי' ליזהר מכ"ש מי שלכתחילה אינו רוצה להניח ובא לסמוך על אחרים ור"ל לדעתי דודאי ההוא סמיא ידע שהדין כדכתב הרא"ש ומסתמא נמי הגיד לו שמואל הכי כשאמר לו סמוך עלי' הגיד לו נמי שמ"מ המצוה על כל אחד שלא לסמוך אלא שההוא סמיא באמת בדעתו היה להניח ע"ת בעצמו אלא מפני שידע שבאם ישכח יוכל לסמוך על שמואל לא היה זריז וסבר מה כולי האי אם אשכח אסמוך על שמואל ומתוך כך באמת שכח ואף דלדעתו סבר שמותר לבשל מ"מ היה עצב על העדר המצוה שלא עשאה כראוי וכמוטל עליו ולהכי אמר לו שמואל שזה פושע הוא על שלא חש למצות י"ט וא"כ בודאי מכ"ש מי שבשאט נפש רוצה לסמוך וק"ל:
סעיף יד
אם הניח וכו' כתב הט"ז משום דבגמרא איתא פלוגתא וכו' וכיון דלא בריר לן כמאן הלכתא וכו' ולא היא דאי מש"ה ודאי דהלכה כרב אשי דהוא בתרא ותו הרי הקשה לי תלמיד אחד משכיל הבחור זיינוויל ע"ה בדף כ"ב איתא רבא אמר לעולם שהניחו ושאני הטמנה דמוכחא מילתא דאדעתא דשבתא קעביד ובשלמא לטעם רב אשי על ע"ת שפיר י"ל דהטמנה דמוכח מילתא לא ניתקן הגזירה שיאמר מדמותר מי"ט לשבת ה"ה דשרי מי"ט לחול משא"כ לטעמו דרבא דמשמע דלא חשו כלל לגזירה דרב אשי אלא הטעם כדי שיברר מהעסק בזה לאסור הטמנה יותר מבישול והוכרחתי לשנויי לו דרבא אך טעמא דשמואל מפרש דמדנקיט האסמכתא מן זכור את יום השבת ש"מ דסובר ע"ת לאו לכבוד י"ט תיקנוהו אלא לכבוד שבת וביאר הטעם אליביה מה שהוא לכבוד שבת אבל רבא לנפשיה סובר כטעמא דרב אשי ומה שהקשו שם אלא לרבא מה אירי' מעי"ט אפילו בי"ט נמי ר"ל אלא לרבא אליבא דשמואל לכן העיקר מה דמחמיר הב"י לכתחילה הוא ע"פ הכל בו שמחמיר וכתב וכן טעמא דכולהו אמוראי לא שייכו אלא עי"ט ולדבריו אין זה באמת נ"מ בין טעמא דרבא לטעמא דרב אשי ויראה לענ"ד דזה ודאי נ"מ בין הטעמים דהנה הפ"י הקשה לטעמא דרבא שהוא לדעתו דשמואל מה מהני הא דתקנו שכל גדול יערב על בני עירו ושמואל גופיה אמר לההוא סמיא סמוך אדידי ואי עיקר תקנתא לשמואל לא הוי אלא כדי שיברר מה הועילו בזה שאין זה ענין כלל לטעמא כדי שיברור מנה יפה דמה דהוי הוי וכתב תחילה דנראה לו דלשמואל נמי עיקר תקנה בטעמא דרב אשי דאילו לטעם כדי שיברר לחוד מה טעם יש לאסור בדיעבד לבשל מי"ט לשבת כשלא הניח ע"ת ולבסוף חזר בו מכח קושי' הגמרא הנ"ל דמשמע להדיא דרבא לית ליה דרב אשי והניח בצ"ע:
ולדעתי הברור דאף לטעמא דרבא אסרו הבישול לשבת כשלא הניח ע"ת כדי שלא יפשע ולא יניח ע"ת ולא יהיה לו שום הזכרה לשבת ומה שהקשה מה מהני הסמיכה על הגדול מה דהוי הוי לענ"ד לק"מ דבאמת זה הנ"מ בין הטעמים דלטעמא דרבא צ"ל הודעה זו למי שלא הניח ע"ת מעי"ט עכ"פ בי"ט קודם שבישל לי"ט דאז עדיין יש לו פנאי לברור ושמואל לההוא סמיא באמת אמר לו סמוך אדידי קודם בישולו לי"ט וכדהקשה הש"ס מה אירי' עי"ט ולטעמא דרב אשי שפיר נמי ההודעה בי"ט אפילו לאחר סעודת י"ט אך קודם שבת וכדפסקינן ובזה מוכח דהלכה כרב אשי אף לקולא וכנ"ל מפני שבאמת רבא לנפשיה נמי סובר כרב אשי והחומרא לכתחילה הוא מטעם הכל בו הנ"ל וק"ל:
סעיף כ
הג"ה ומי שמתענה בי"ט אסור לבשל לאחרים וכו' דהוי כמי שלא הניח עירוב וכו' לשון זה דהוי הוא לשון הרמ"א ז"ל כי לשון מהרי"ו עצמו בפסקי דינין סימן נ"ד אינו אלא הלשון בעצמו שהעתיק המ"א אלא שבד"מ הסמיכו להכא וכן בהש"ע ולענ"ד דין זה צ"ע שהרי עכ"פ נלמד מהרמ"א ז"ל שזה אינו דין תורה שמי שאינו יוכל לאכול אינו רשאי לבשל לאחרים דא"כ איך מדמהו למי שלא עירב א"ו התורה סתמא התירה אף שהוא אינו צריך לו אלא לאחרים וא"כ איך סתם המהרי"ו לאיסור בלשון כיון שאינו יכול לבשל לעצמו אינו יכול לבשל לאחרים מהיכי תיתי להמציא תורה חדשה גזירה דרבנן בלי שום ראיה ולהכי נראה שהרמ"א ז"ל חתר לו ראיה מהכא שמצינן כיון שאסור לבשל לעצמו ליום השבת ה"ה שאסור לבשל לאחרים וה"ה בדין המהרי"ו ולענ"ד מהכא תברי' לא מיבעיא העיטור בטור הרי אף הכא מתיר ועיין בב"י שמתרץ דעתו ואפילו לדידן שתפסינן הברייתא כפשטי' הבט וראה כמה דחק הטור בטעמים ואמת שלטעם הטור אפשר לידחק אף בדין זה דשייך זה החשש דיראה הרואה וידע שמתענה ויחשדנו שמבשל לצורך מחר שהוא חול ולא לצורך היום לאחרים אבל עיין בב"י מה שהקשה על טעם זה ומכ"ש שלא לעשותו אב להוליד תולדות והעיקר לענ"ד כדכתב הב"י שאחרי שגזרו חכמים עלי' דההוא גברא מפני שלא עירב שיחשבו לו מחר יום שבת כיום חול ממילא אף לאחרים אסור לו לבשל וזה מפני שלא עירב אבל בנדון מה טעם יש בדבר ומה חטא שחלם לו חלום רע עד שמוכרח היום להתענות ליגזר עליו איסור בישול לאחרים ששלוחו של אדם כמותו כאילו הוא יום חול:
ואדרבה לענ"ד מבואר בגמרא בהיפוך בפסחים מ"ו ע"ב דאיתמר האופה מי"ט לחול ופרש"י ז"ל לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא לי' מידי האידנא עד אורתא שהוא חול א"כ הרי זה ודאי אסור לו לבשל לעצמו ומ"מ קאמר רבה אינו לוקה הואיל וכו' ות"ל דאף לאחרים האורחים אסור לו לבשל מדאסור לעצמו הגם די"ל דזה אינו טעם כ"א שלא ללקות ד"ת אבל מדרבנן באמת אסור אף לאחרים מ"מ אחרי שחזינן להדיא עכ"פ דד"ת שרי מה"ת לן להמציא איסור בלא טעם כלל: ומדין עירוב דהכא לענ"ד אין ללמדו כל עיקר כאשר המהרי"ו בעצמו לא למדו כלל מהכא והעיטור והטור והב"י לענ"ד סתרו דעתו דלדידן הטעם פשוט ע"פ הכלל כל שאסור לבשל לעצמו אסור לבשל לאחרים: להכי לענ"ד זה הדין צ"ע רב לפסקו להלכה שוב הראה לי המופלא ומופלג מו"ה שמואל ז"ל בר"ב נ"י שבמחזור שלו הובא דין זה במחזור ר"ה ומביא בשם תשובה אחת שמשיגו וע"ש: