אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות יו"ט

הלכות פסח

סימן תצה

סעיף ג

אין מוציאין משא על הבהמה בי"ט הטעם בהרמב"ם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וא"כ לענ"ד סעיף זה לא די שכולו מותר הכא דכבר הוא בכתובים על מקומו סי' תק"י אלא אף הלשון במח"כ אינו נכון כי מילת מוציאין נופל על הוצאה מרשות לרשות ולהכי דחקו האחרונים במה שהוצרך לטעם זה והפר"ח כתב ומ"ש הרמב"ם אבל על גבי בהמה לא יביא משא כלל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול דמשמע דמן התורה שרי איצטרך אפי' לכשאינו מחמר אחריו דהשתא ליכא איסור כלל מן התורה דהא איסור שביתת בהמה בי"ט ליתא והברור שלא יביא ודאי היינו מחמר אבל מעיקרא לק"מ מכמה צדדים דודאי לא יביא כולל אפילו ברשות אחד ממקום למקום ואין בזה לא משום שביתת בהמה ולא משום מחמר דהא האדם עצמו מותר לולא שלא יעשה כעובדא דחול ותו דאיירי נמי הרמב"ם וסמ"ג בדכרים שצריך לו כמבואר לשון הסמ"ג ביותר דז"ל אע"פ שהותרה הוצאה בי"ט אפילו שלא לצורך אוכל נפש רק שיהא צורך י"ט קצת לא ישא משאות גדולות וכו' מ"מ אין לחוש מאחר שמשנה בד"א בנושא על האדם אבל נושא על הבהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שעושה בחול הרי להדיא דאיירי בדברים שהם צורך היום דפשיטא דלאדם עצמו מותר אפילו מרשות לרשות ואך על בהמה הוא שאסור משום עובדין דחול וא"כ ודאי דליכא למשמע מידי מהרמב"ם וסמ"ג מדין שביתת ., בהמה או מחמר בי"ט:

והנה המ"א הכא כתב לעיין סי' רמ"ו ומ"ש דיש לאסור שביתת בהמה בי"ט ושם כתב ומדברי ש"ל אין ראיה דהתם מיירי שהגוי רוכב עליה ומביא עליה משאות וזה אפילו באדם מותר דהא אין איסור הוצאה בי"ט אלא שאסור מדרבנן כמ"ש סימן תצ"ה ס"ג ע"ש וזה ליתא דמדברי ש"ל ודאי נשמע דליכא משום שביתת בהמה בי"ט שהרי כתב והנכרי רוכב ועושה צרכיו ומי לא איירי בכלל צרכיו שחורש בה נמי גם מ"ש שם לראי' שאין איסור הוצאה בי"ט רק מדרבנן כמו שנתבאר סי' תצ"ה סעיף ג' בזה גילה דמ"ש הכא אין לפרש וכו' שהרי אדם עצמו מותר להוצי' בי"ט ר"ל מדאורייתא אפילו בהוצאת אבנים ור"ל דהרמב"ם בשטת רש"י עומד ועיין בזה פר"ח שכתב דאין זה מוכרח בהרמב"ם) ואולם כבר כתבתי דמהרמב"ם לא משמע מידי דפשיטא דאיירי בדבר שהאדם עצמו מותר כנ"ל משני טעמים:

ובעיקר הדין דשביתת בהמה בי"ט אף שהכא מגמגם הב"י על המתירין מ"מ במה שמשמיט סי' תקכ"ד הנאמר בהטור שלא תצא פרה ברצועה שבין קרניה מבואר שסובר ג"כ דשרי ומשום שאין בבהמה משום שביתה בי"ט וע"ש בב"י וכן הפר"ח מחליט הכי אך מחמר העלה. בפלוגתא (ומ"מ מ"ש תו הפר"ח והא דגרסינן בירושלמי מפני מה אמרו היה רוכב על גבי בהמה אומרים לו רד שני' הוא שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו וכו' ההוא בשבת קמיירי אבל בי"ט לא יש שום איסור שביתת בהמה כלל ומשמע מיניה דאילו בי"ט אין דינו לירד זה ודאי אינו דאף דאין בי"ט משום שביתת בהמתו אכתי מי לא אסור ברכיבה ובשמוש בעל חי בי"ט כמו בשבת ובודאי הטעם דיהיב על י"ט נמי קאי) אמנם הטור בסי' תקכ"ד נראה דאזיל בשטת אביו הרא"ש ז"ל דודאי מניה משמע דס"ל הדברים כפשטן דיש משום שביתת בהמתו בי"ט כמו בשבת ואי משום קושי' הב"י בסי' ש"ה דחי נושא את עצמו כבר כתבתי בסי' רס"ו דאפשר דהרא"ש אזיל בשטת הסמ"ג שמביא התוס' שבת בסימן ש"ה דאף באיסור דרבנן שייך שביתת בהמה ולהכי משום דחי נושא את עצמו חושב המתני' הרכיבה בשבותין ולהכי מוקים הטור המתני' דביצה אף בי"ט אמנם מה שהיש"ש והמ"א כתבו אף בשם הרי"ף שהעתיק טעם הירושלמי ליתא הרא"ש לבדו הוא שהעתיקו ואולי כל המתירין סברו מדתלמודן לא הזכיר טעם זה ש"מ דליתא ויהיה איך שיהי' דין הרמ"א בסי' רס"ו מוסכם נמי מהב"י דלא כהמ"א:

סעיף ד

הג"ה וכל מוקצה שאינו ב"ח (דאילו ב"ח עיין סימן תצ"ז סעיף י') כגון אוצר של פירות סגי כשיאמר מכאן אני נוטל למחר וא"צ שירשום זה מר"י שפסק כר"א דאיתא ועוד אמר ר' אלעזר עומד אדם על המוקצה ואומר מכאן אני נוטל למחר וחכ"א צריך שירשום מכאן ועד כאן ופירשו רש"י ור"ן דבדין ברירה פליגו וכן נראה מתוס' דף ל"ה ע"א ד"ה ת"ש ומדפסקינן בדרבנן יש ברירה פסקו נמי הר"י והרמ"א כר"א. והפר"ח כתב שהרמ"א לא ראה שהרמב"ם חולק וכבר הביא המ"א מה שהד"מ כתב שם שמשמע לו מדברי הב"י ז"ל דס"ל כר"א ובודאי משמע מדהניח פסק הרמב"ם בתימא והפר"ח בסופו הניח הש"ע בתימא על שלא הזכיר דין זה ולדעתי כבר ביאר נמי הכי במה שסתם בסי' ש"י ס"ה במוקצה דגרוגרות וצמוקים אי אזמני' נפיק לו מתורת מוקצה ולא כתב שירשום. משמע ברור דס"ל דאין צריך שהרי במוקצה דב"ח בסי' תצ"ז מבאר מה שצריך להזמינה ומדהתם שתק ש"מ כנ"ל אלא שהפר"ח לשטתו אזיל שכתב מקודם ותדע שהרי רש"י פי' עומד אדם על המוקצה והזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי והשתא תקשי לרש"י דהא אמרינן התם אחזי ולא אחזי דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמין גלי דעתי' לא אזמין לא גלי דעתי' אלמא דבגלוי דעת כל דהו דהוי מאינשי דאכלי סגי בהכי וא"כ למה לי טעמא דברירה אלא הכא מיירי בסתם מוקצה כגרוגרות וצמוקין ואין כולם שוים דיש שממהרין להתבשל ויש מתאחרין או הכא מיירי במוקצה כה"ג ולפיכך אם אנן אומרים דבאומר מכאן אני נוטל סגי מטלטל ושביק וקמטלטל מידי דלא חזי לו אבל כל שרשם ואמר מכאן עד כאן אני נוטל ע"ד שיהיה מה שיהיה זימון ובא ונוטלין למחר ועפ"ז מצינן למיפסק כחכמים ולפי דבריו אלו שפיר אין ראיה מסי' ש"י הנ"ל דשם בגלוי דעת בעלמא סגי ליה ואין לו שייכות לפלוגתא דהכא אבל כל דבריו תמוהים ואינם חדא שמסיים ועפ"ז וכו' כנ"ל ורוצה להציל בזה הרמב"ם מקושי' הב"י ממה דקי"ל בדרבנן יש ברירה והרי הרמב"ם פוסק בי"ט כר"י בכל מוקצה ואפילו מוקצה דאוצר והרי סותם ואומר העומד על המוקצה צריך שירשום ומה יענה במוקצה דאוצר שכולם שוים לטובה וכי בזה נמי שייך דמטלטל ושביק ותו כל עיקר דבריו א"י כלל לפרש תחילה כתב דהכא מיירי בסתם מוקצה כגרוגרות וצמוקין ואין כולם שוים דיש שממהרין להתבשל ויש מתאחרין ואם ר"ל דלא אחזו ב"ה כלל אם לא ימהרו להתבשל א"כ קושי' הגמרא במקומה כי אזמין להו מאי הוי ואם להכי הדר ביה וכתב או הכא מיירי כה"ג ור"ל דאחזו ולא אחזו א"כ מה קאמר שטעמייהו דרבנן מחששא דגוזלות מה בכך הא מ"מ כיון שגילה דעתו דהוא מאינשי דאכלי להו הרי כולם ראוים לו ולא צריך זימון יותר ומה בכך שיטלטל חדא ויראה שעדיין לא נגמר כל בישולה ויחזירנה ויקח אחרת הא מ"מ היא גופה נמי חזי ליה כיון שכבר גילה דעתו שהוא מאינשי דאכלו להו והיא נמי כבר היה ב"ה איחזו ולא איחזי: ועיין סי' תצ"ז סעיף ה' מה שהבאתי בשם רש"ל. ולכן אף שהמ"א כתב נמי כעין סברה זו בנראה לי דבפירות דחזי ולא חזי לכ"ע צריך שירשום (וזה בודאי נגד הש"ע דסי' ש"י סעיף ה') אין בכל דברים כאלו ממש לענ"ד ומ"ש המ"א שכ"מ בב"י סי' תקי"ח בשם הכל בו ע"ש כי לא משמע מידי ואדרבה להיפוך נשמע מיניה דלא דומה לגוזלת כ"א תרנגולת העומד לגדל ביצים אבל פירות דומה לעצים דליכא למיגזר כי האי ואם כדעת המ"א דדוקא במוקצה פירות דאוצר אבל דגרוגרות לגוזלות דמו בפירות הוי ליה לאפלוגי א"ו הפשוט דקושי' הפר"ח מעיקרא ליתא דאף דהגמרא נקטה אזמנה גלי דעתיה אין ר"ל דבנ"ד לחוד סגי אלא ר"ל אזמן בהכנה כדינה גלי דעתו על מה שהזמין והזמנה מועלת לו ולא היה כמזמן עצים ואבנים אבל ודאי הזמנה כדינה צריכה והעיקר כפי' רש"י ותוס' ור"ן דפלוגייהו אך בברירה ומה שנתלה המ"א בהיש"ש וכתב ולי צ"ע דהא התוס' כתבו וכו' ועוד דהרמב"ם פסק וכו' והיא תמיהת הב"י על הרמב"ם בסי' תקי"ח) אלא ע"כ אין הטעם משום ברירה אלא כמ"ש התוס' וכו' כמה תמוהים דבריו הוכיח מתוס' היפוך מה שכתבו להדיא דף ל"ה ד"ה ת"ש דהפלוגתא בברירה:

ובעיקר תמיהת היש"ש על פרש"י שכתב ותימה א"כ לפי . מה דקי"ל דבדרבנן אמרינן ברירה בכל ענין וא"כ היא נגד הלכה דהא קי"ל בכל דוכתא הלכה כחכמים לגבי יחיד אלא נראה דלאו דוקא בברירה פליגי וכו' אי מש"ה אין הכרח כלל לדחות. פרש"י ור"ן ותוס' גופייהו אלא די"ל דיני מוקצה שאני דמחמרינן ביה כעין דאורייתא כי לענ"ד הכרעה זו דבדרבנן יש ברירה היא מכח ספק דפלוגתא כי רבה תנאי ואמוראי דפליגו והכריעו מטעם ספק דרבנן לקולא דבדרבנן יש ברירה משא"כ במוקצה דהוי דבר שיש לו מתירין דאפילו בדרבנן ספיקו לחמרא וכ"ת הא אף בתחומין הכריעו דיש ברירה ונמי יש לו מתירין כבר כתבו תוס' עירובין דף מ"ה ע"ב דבעירובין הקילו ולא חשו בדבר שיש לו מתירין ואפילו נימא דהכרעה זו לא מטעם ספק כ"א בודאי יש ברירה בדרבנן מ"מ י"ל דמוקצה כמו דמחמרינן בספק מוכן לשטת הרבה פוסקים והרשב"א מכללם זולת הטעם דיש לו מתירין אלא מטעם מוקצה הוי כעין דאורייתא וכדברי התוס' ישנים ביצה דף כן י"ל נמי בזה דמחמרינן ביה לומר אין ברירה מטעם כעין דאורייתא ובזה מיושב נמי תמיהת הב"י על הרמב"ם ואולם זה אמת וברור שהירושלמי אית ליה שטה אחרת ואינו סובר דבדין ברירה פליגי והראי' שמקשה מדרבנן דהכא על דברי ב"ה וזה לשונו ב"ש אומרים לא יטול אא"כ נענע מחלפין שיטתן דב"ש דתנינן תמן ועוד אמר ר"א עומד אדם וכו' ור"א לאו שמותי הוא חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים ב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל מחלפין שיטתן דרבנן דתנינן תמן וחכמים אומרים עד שירשום וכו' והכא אינן אומרי', הך עוד אינן אית להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים ופשיטא אילו סובר הפלוגתא בברירה מה קשיא ליה מדרבנן על ב"ה הא בזה וזה בודאי כבר מבורר וכל מה שדחק הפר"ח לקיים דברי תוס' שאזלו לתירוץ רבא לא שייך בגוף הירושלמי וכבר תמה בזה המהר"ם שיף ז"ל על התוס' וגם תמה במה שהעתיקו ריש דברי הירושלמי שמקשה שמוחלף דברי ב"ש עם דר"א ומה הקושיא הא בתלמודן מבאר רב חנן בר אמי דשם לא נחלקו ב"ש אלא בבריכה ראשונה ומטעם גזירה דאתא לאמלוכי א"ו כדהעלה המ"ש וכתב ואם הירושלמי כתב זה אפשר שהיה שטתו באופן אחר מסוגי' דילן ולא הוי להו להביאו וזה ברור לענ"ד והראי' דלית כל עיקר שם מימרא דרב חנן בר אמי הרי דמסתם סתומי ולב"ש אפילו בבריכה שני' מצריך נענוע ומה טעמייהו הא בזה וזה כבר הוברר אלא ש"מ שסובר פשוט דבחיזוק הכנה פליגי דב"ש מצריכו דוקא מעשה וב"ה באמירה סגי להו כדאיתא כעין פלוגתא זו במסכ' שבת דף קכ"ה בהכנה דאבוי' ולפ"ז מקשה שפיר מן הסברות הפוכות דסובר הכא טעמייהו דרבנן נמי דהרושם חשוב מעשה והכא מחמרי רבנן והתם ב"ה מקיל משא"כ גמרא דידן דחתר רבה ב"ח למצוא מקום לטעמו דב"ש מטעם בריכה ראשונה ובבריכה שני' ליכא למ"ד דלא ליסגי בזה וזה כיון שכבר הוברר ואדרבה על ב"ה מחקרו למה לי כולי האי עד דמסיק לאוקמא דרבה ב"ח דטעמייהו מעעם ברירה ורבא המציא טעם אחר מה דפשוט לכל המפרשים כמו רש"י ותוס' ור"ן דלא שייך טעם זה אלא בבעל חיים ולא אפילו במוקצה דגרוגרות דאחזי ולא אחזי ומוכרחים לפרש דטעמייהו דרבנן נמי מטעם ברירה כל זה ברור ופשוט לענ"ד דלא כהמ"א ופר"ח בפירושו להירושלמי וגם דלא כפי' הק"ע עיין וק"ל ומחלוקת הרמב"ם ורבינו ירוחם אך בהא שהרמב"ם נראה לו ליפסק כחכמים על פי טעם הנ"ל דבמוקצה החמירו והר"י לא ניחא לו בהא ופסק כר"א מדפסקינן יש בדרבנן ואין מן התימה מה שכתב המ"א דהא ר"א שמותי הוא כי פלוגתא זו דברירה לאו ר"א לחוד הוא שהמציאה ומכיון דפסקינן בדרבנן יש ברירה ממילא הלכתא כותי' בזה ואין זה ענין למה שמביא בשם התוספ' דר"א שמותי ומכיון דפלוגתת הרמב"ם ור"י בדרבנן וגם הר"י הוא בתראי לגבי דהרמב"ם פסקו הש"ע בסי' ש"י והרמ"א הכא כותי' . ודלא כהפר"ח שהכריע בשטה דנפשו עיין ודוק:

סימן תצז

סעיף א

עיין ט"ז שהאריך לתרץ הראב"ד והרשב"א דטעמייהו אף שהצידה מותר מפ' שמכוסים מהעיין מוקצים הם וכתב אף דהראב"ד מן המתירים מוקצה בי"ט מ"מ פשוט שבמוקצה כזה אפילו ר"ש מודה ועפ"ז כתב סק"ב על כן הו"ל להרמ"א לכתוב בלשון זה אפילו במקום שאין מחוסר צידה לפי שהן מוקצין כיון שהם מכוסים ודבריו לענ"ד תמוהים דא"כ דמשום מוקצה הוא דאסירי למה נקיט התנא אין צדין הא הצידה מותרת אילו זימנם מעי"ט. ותו דאפילו בלא זימן יהיו מותרים לכל הפחות בביבר הסמוך לעיר כמו דשרי בסעיף ח' בקנה בפרדס בלא זימן וביותר קשה מ"ש שפשוט שבמוקצה כזה ר"ש מודה מה היתרון במוקצה זה משאר מוקצה דבעל חי אפילו תרנגולת העומדת לגדל בצים דמותר לר"ש ולדעתי להפוסקים כר"ש אף בדין דסעיף ח' אפילו ברחוק מהעיר דלאו דעתיה עלייהו נמי שרי בלא זימן ולא גרעו מהלנים חוץ לתחום דמותר לר"ש וכי משום דמכוסים מן העין חמור איסורי' דמוקצה הרי בסעיף ג' דמצודת דגים שהיו פרושים מעי"ט כל שידוע שניצודו מבע"י מותרים אעפ"י שהם מכוסים מהעין ומה בזה שלא ידע מבע"י כלל שנצודו בו דגים אין בם משום מוקצה מכ"ש ביבר שיודע שיש בו דגים ודעתו עלייהו דאין בם משום מוקצה ומה שנתלה בלשון הרמב"ם שכתב הרי זה מוקצה הברור שלא נתן טעם זה להאיסור צידה אלא משום מה שמסיים ואם צד לא יאכלו דהיינו אך מטעם מוקצה והוא מוקצה מחמת איסור צידה דמודה בו ר"ש להכי ע"כ העיקר כדדחק הב"י ודוק:

סעיף ג

אפילו ספק צידה אסורה עיין פר"ח מאריך להוכיח דלא כדעת הרשב"א שמחלק בספק מוקצה בין מוקצה דלית ביה חשש איסור דאורייתא ובין היכי שקרוב ליגע באיסור תורה כמו צידה וקצירה ע"ש היטב שדחה דברי הרשב"א מהלכה ופסק להחמיר בכל ספק מוקצה ונולד מטעם דשיל"מ וגם ספק צידה ומחובר למסקנה דרב אשי אין איסורו אלא משום דהוי דשיל"מ וא"כ יצא לנו מחומרתו קולא דאפי' בספק צידה ומחובר היכי דלא שייך להחמיר מטעם דשיל"מ כגון בדברים הנפסדים עד למחר מותרים כדאיתא בי"ד סימן ק"ב והוא מהר"ן ריש ביצה ולענ"ד ליתא חדא מה דמשני במה שהקשה מה מקשה הגמרא לר"י ולר' יוסף יתר מעל המתני' דספק מוכן דאזלה לס"ד דרבה בפסחים דמוקצה דאורייתא וזה תימא דכבר אידחי התם ותו דלשטתו דספק מוכן הוא רק מטעם דשיל"מ מה חידש רב אשי בסתם כאילו לא נחלקו תנאים בהא והרי במחלק שנוי ויותר היה מהראוי לומר דבריו על המתני' דלקמן לבאר טעמא דספק מוכן שהוא משום דהוי דשיל"מ ותו דא"כ קשה על הר"ן דבריש פרק אין צדין משיג על רש"י במה שפי' דאיסור צידה בי"ט אף דהוי מלאכת אוכל נפש משום שהיא אפשר לעשותה מעי"ט וכתב דידוע דדגים נפסדים מיום ליום אף בהניחם במצודה וא"כ קשה אליביה מה טעמא דספק דגים הנצודים אסורים באמת ואפילו נימא דלא כהר"ן בזה אלא במצודה במים אינם נפסדים מ"מ קשה דהא ודאי עינינו רואות והחוש מעיד על זה שדגים שמחוץ למים הם נפסדים מיום ליום וא"כ מה מקשה הגמרא על ר"ג ראיה לסתור דילמא מה שהקיל בעובדא דנכרי שהביא דגים הוא מטעם שהיו חוץ למצודה ונפסדים בשהיתם ולכן הקיל משא"כ במצודה פרוסה מודה בהספק מוכן מדאינם נפסדים ואף דיש לידחות דעכ"פ ראי' אינה מ"מ קשה דלסתור נמי לא הוי ותו קשה על פסקא דר"פ דכללא כייל אם יש במינו מחובר דאסור ולמדו ממנו כל הפוסקים דהיינו אפילו בספק ואי דרק הטעם משום דשל"מ הא רוב מיני פירות כמו תאנים וענבים תותים נפסדים בשהיתם כמבואר בבעל המאור ור"ן ריש אין צדין ואיך פסיק ותני דספיקם אסור לכן לענ"ד הברור כדעת הרשב"א דחילוק גדול יש במוקצה מחמת איסור דאורייתא כמו צדה ומחובר דספיקו אסור בלא טעם דדשיל"מ ואפילו בדברים הנפסדים ומה דרב אשי תירץ על ביצה משום דהוי דשיל"מ היינו ביצה דסתמא אינו נפסד מיום לחבירו ובזה מסיק הרשב"א דכל דבר שיל"מ ספיקו אסור ור"ל והדומה לו במה שאינו נפסד. אך א"כ צ"ע מה שהעתיק, בשמו בספק בהמה שהובאה מחוץ לתחום אפילו בשביל ישראל דשרי דהא בהמה חי' ודאי אינה נפסדת הגם שיש לידחק דעיקר טעמו להיתר היינו כמו שמביא הפר"ח בשם התוס' דעירובין דבתחומין הקילו ולא משגחו בדשיל"מ מ"מ קשיא מה דתלה התירו בספק מוקצה ונולד דלית ליה נגיעה בדאורייתא ושם ודאי דאינו מתיר כי אם בדברים הנפסדים באופן דלא שייך דשיל"מ זה ודאי צריך עיון:

והאמת שלולא דמסתפינא לומר מילא חדתא הייתי אומר בדעת הרשב"א דסובר דלא כדעת התוספ' הנ"ל דבתחומין יש להקל אלא שסובר דעיקר דין דשיל"מ לא חידש לן רב אשי בי"ט כ"א בביצה דלא שייך גבי' שמחת י"ט כדאית' בתוס' מס' ביצה דף ט' ע"ב ד"ה אלמא משא"כ במידי דמיכל כמו בשר ודגים ומכ"ש במים כשאין לו אחרים לבשל בהם או לשתות דודאי שייך גביה שמחת י"ט מה בכך שהם דשיל"מ למחר אטו מחר יהיה י"ט כהיום וכי ליכא להשגיח בי"ט יותר ממה שיופסד המאכל או יהיה לו הפסד ממון וטורח בההיתר שרבו הפוסקים בי"ד שלא להשגיח בדשיל"מ וכה"ג מצינן מס' הנ"ל דף י"ז ע"ב דמשני בדאית ליה פירא אחרינא הא לאו הכי לא אוקמו חכמים דבריהם במקום עונג שבת ומכ"ש די"ל הכי בדשיל"מ ואילו כן אזלו כל דבריו כהוגן דוק ותשכח אך מדברי הר"ן במה שהתיר ספק צידה בי"ט שני אך מטעם דבס"ס לא אמר רב אשי חומר דדשיל"מ נראה ברור דלא כסברתי וגם לא מצאתי בשום פוסק כדעתי ע"כ אני מבטל דעתי ג"כ עכ"פ זה נלענ"ד ברור דבספק צידה ומחובר בכל ענין אסור ואפילו בדברים הנפסדים דספק מוכן דמתני' לאו משום דשיל"מ אתינן עלי' וליישב דעת הרשב"א אפשר לידחק ולומר דכמו שמחלק בדין מוקצה בין מחמת איסור דאורייתא למוקצה מחמת איסור דרבנן ואפשר הוכיח חילוק זה מדין ספק מוכן שבודאי מוכרח שבלא טעמא דדשיל"מ אסור בספק כנ"ל ומדין ספק תחומין הנאמר בעירובין פרק מי שהוציאוהו שנמי ספק מוקצה הן דהא אם המים לאו היינו הם מה שנתקשרו בעבים כי אם שב"ה קנו שביתה באוקיינוס הרי הם מוקצה מחמת א"ת (אך אפשר דבדבר מופקר לא שייך מוקצה ועיין בזה סימן תקט"ו) וקשיא לי' קושי' התוס' מדין ספק מוכן בלא דשיל"מ ובתי' תוס' דבעירובין הקילו לא נסתפיק וחילוק במה דמחלק כן ס"ל נמי דאף מה דחידש רב אשי דשיל"מ נמי לא נאמר כ"א דומיא דגזירת פירות הנושרים דאפשר ליגע בדאורייתא דיעלה ויתלוש או משקין שזבו וכבר משני הגמרא על הביצה דכולה חדא גזירה משא"כ ספק מוקצה ונולד דומיא דתחומין דלית בי' משום לתא דאורייתא ולא חשש נגיעה בדאוריית' אף דשיל"מ אינו מזיק וזה נמי למד מקושי' דעירובין הנ"ל מדלא ניחא לו בתי' תוס'. וג' חלוקים לדעתו מוקצה מחמת איסור תורה וגם יש בו חשש נגיעה בדאורייתא דומיא דספק מוכן דמתני' ודר"פ זה ספיקו מצד עצמו אסור בלא תי' רב אשי דשיל"מ וביצה שנולדה בי"ט דעלמא דהוא חשש נגיעה בדאורייתא אטו ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת תפס תי' רב אשי משום דשיל"מ וכדמצינן לר"י ולר"י דטעמייהו משום פירות הנושרין דהוי נמי חשש נגיעה בדאורייתא אלא דמוקצה לא הוי כמבואר בתוס' שם דאינהו איירי מפירות דהוי מוכנים לעורבים ודעתו עלייהו מאתמול. ומוקצה מחמת דדבריהם וליכא חשש נגיעה בדאורייתא בזה אפילו דשיל"מ מותר בספיקו ובזה נמי אזלה הסוגי' כהוגן ודבריו נכונים ואינם עצמן אך בלא כל הנ"ל דברי הרשב"א אלו והמה מועתקים בסי' תצ"ח בש"ע סעיף ג' צ"ע רב דמה עסק ליתלות ההיתר בגוי שהביא למקולין בהמה והוא ספק בא מחוץ לתחום דשרי מטעם דבמוקצה הולכי' בספיקו לקולא ות"ל דאין כאן מוקצה כלל דשל גוי אין צריך הכן כדכתב בעצמו בב"י סי' תקט"ו בשמו הביאו המ"א שם ס"ק כ"ז וע"כ לידחק מאוד יען דבל"ז הקשה המ"א בסי' תצ"ח סק"ו מסי' תקט"ו סעיף ז' וי"ל דאיירי בישראל ששיגר בהמה שלו ביד גוי להביאה במקולין לימכר עי"ט ונתעכב בדרך ובא בי"ט דבזה פוסק הרשב"א דאין בו משום איסור הבא בשביל ישראל דאסור משום גזירה כדאיתא ס"ס תקט"ו' אך הרמ"א מסיים שם דוקא בשאין בו משו' מוקצה והיינו כשבודאי הי' בין השמשות חוץ לתחום אבל בספק מתיר ספק מוקצה כזה ודו"ק ומ"מ דחוק הוא וצ"ע:

ונלענ"ד להביא ראיה לשטת הרשב"א הנ"ל דספק מוכן . דמתני' אסור בלא טעם דדשיל"מ מן הירושלמי ריש ביצה דז"ל נתערבה במאה כולן אסורות במה הא כמ"ד ספק מוכן אסור ברם הא כמ"ד ספק מוכן מותרים נשרים ספק מהיום ספק מאתמול ברם הכא יש כאן אחת לאסור והוא מוכחת על כולן וע"ש בהמפרש ק"ע שפירש נמי טעמא דספק מוכן משום דשיל"מ ולפירושו למה דמחלק בין ספק עצמו לספק דתערובות למ"ד ספק מוכן מותר היינו דדשיל"מ לא מועיל כ"א לספק דתערובות שנתבטל ולא לספק עצמו וזה דבר תימא כמבואר בהה"מ שנתן טעם להרמב"ם שהשמיט ספיקו אסור שנלמד מכ"ש של דין דנתערב ע"ש והדין עמו דודאי כ"ש היא דהגע עצמך בדאורייתא חזינן דספיקו ספק עצמו לכ"ע להחמיר עכ"פ מדרבנן ואילו ספיקו במה שנתבטל ברוב מותר לכ"ע בדברים המתבטלין ואיך אפשר דבדרבנן יהי' איפכא דלספק תערובות שנתבטל יזיק דשיל"מ ולספק עצמו לא יזיק ויהיה ספק מוכן מותר לכן לענ"ד הירושלמי לא נחית כלל לדין דשיל"מ והראי' שהשמיט ספיקו אסור כ"א נתערבו סובר מטעם דבר שבמנין הוא דלא בטל ולכן היה סובר בהשאלה דדבר שבמנין אינו פועל אלא שלא יתבטל ויהי נידן כתערובות דחד בחד דמידי ספק דרבנן עכ"פ לא נפיק וכדסובר באמת האור זרוע שבב"י י"ד סי' ק"ט דבדרבנן חד בחד שרי לשני בני אדם מטעם ס"ד לקולא ולפיכך היה רוצה לדמותן שאתיא כמ"ד ס"מ אסור וע"כ משום דמוקצה כעין דאורייתא דנימא אותו ספיקו וה"ה לדידיה הביצה דמטעם מוקצה אוסר כמבואר שם בריש ההלכה וע"ז משני ליה שפיר דאתיא אפילו כמ"ד ס"מ מותר ברם הכא יש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולן משום דהוי דבר שבמנין וכדתירץ ר"פ בבבלי דדבר שבמנין לתנא דליטרא קציעות אפילו בדרבנן לא בטל ומוכח מיני' כדפסקי' דתערובות דחד בחד וה"ה במאה בדברים החשובים אפי' בדרבנן אסור משא"כ בס"מ למאן דמתיר שמדמיהו לשאר ספק דרבנן בעצמותו דשרי עכ"פ נשמע מיניה דלמאן דאוסר לאו מטעם דשיל"מ אוסר דהא לא נחית כלל להכי וכהוכחתי הנ"ל ודו"ק:

עיין פר"ח הקשה על הש"ע בסי' שכ"ה שסותר עצמו במה שפוסק שם סוף הסימן ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו ואילו שם סעיף ט' פסק כהמרדכי דביש לו שני בתים וכו' תולין להקל וכתב ואפשר שהמחבר מחלק בין חלילין לפירות וכו' וזה אי אפשר שהרי שם בסעיף ט' גופי' אף בפירות כתב אם הוא ספק אם הובאו מחוץ לתחום אסור אבל הנלענ"ד דלק"מ והוא מדהוקשה להב"י על הרי"ף בחלילין ראיות המרדכי מפרק מי שהוציאוהו דסתם הסוגי' לגבי תחומין ספיקא דרבנן ולקולא ולהכי הוכיח דטעמו דהרי"ף בהספק אם הובאו מחוץ לתחום דודאי רובן מחוץ לתחום אף בספק דתחומין מחמרינן משא"כ בפסק המרדכי בשני בתים דאין לספק במקום אחר דסתמא משלו מביא רק הספק בין שני הבתים שפיר ראיות המרדכי מפרק מי שהוציאוהו דלא חיישינן בתחומין לדשיל"מ וכן מה שפסק בסי' תצ"ח סעיף ד' אני אומר שמא מבערב הכניסן שם הספק נמי אינו תולה ברוב ומועט להכי פסק להקל ודו"ק:

סעיף ה

אם סכר אמת המים כתב הפר"ח ומיהו מודינא ודאי במ"ש סי' ב' על אנשים שיש להם ארגז מנוקב במים ויש לו דגים ידועים שם שהניחם בתוך הארגז וכיוצא בו (או שיש לו ביבר קטן). זה לשטתו שהעלה כרמב"ם דלשטת הש"ע כל הביברים אסורים משום צידה) שאינו יכול ליקח משם בי"ט בלא זימן מעי"ט כדמוכח בהדיא בגמרא דלא סגי לומר מכאן אני נוטל למחר כי היכי דלא סגי ביונים משום דילמא מטלטל ושביק ולומר זה וזה אני נוטל לא שייך בדגים וכו' וכמ"ש הרב ז"ל במ"ב וא"י למאן מודה הא הרש"ל גופי' שם חזר וכתב להדיא אכן יש לחלק ולומר דדוקא ביוני שובך שהאפרוחים כל זמן שלא זימן מוקצים הם ומש"ה פרש"י לשם דאי שביק להו נמצא מטלטל מה שלא הזמין דהוי מוקצה ואם כן הנהו דגים שהוא קנאם והניחם בתוך הארגז בודאי לית בהו איסור מוקצה אלא חיישינן דילמא שביק הני ונוטל אחרינא דמכל מקום לא טלטל דבר מוקצה כי כולן ראוים הם אפילו בלא הזמנה וכו' ע"ש שהאריך והעלה כהרמב"ם אלא בסוף כתב מ"מ יש ליזהר בדבר הואיל ששני גדולי הדור' חשו טירחא בכדי' אבל מה שמדמה הפר"ח להזמנה דבני יונה ודאי ליתא כי אפילו זימן אינם צריכים בתרנגולים שבביתו:

סעיף ו

אווזים ותרנגולים וכו' ז"ל ספר השטה וא"ת בתרנגולים שבביתו נצריך לומר מבע"י זה וזה אני נוטל משום חשש שמא ימצא כחושין ואתא למנוע משמחת י"ט. ולטעמא קמא ניחא כי י"ל כיון דלא שייך לטלטל מה דלא חזי שכולם אינם מוקצין ולא צריכין זימון ותירץ ריטב"א דלגבי יונים שההוצאה יתירה על השבח איכא למיחש להמלכה משום חורבן שובכו אבל תרנגולים שהן עומדים לאכילה מה דאשכח אכל ושוב כתב בנ"ל כדמחלקו היש"ש ופר"ח:

סעיף ט

אבל בקטנים שאינם מפריחין מותר לצודן אבל זימון צריכים עיין בטור מבואר מדכתב בתר הכי גבי בהמה שנשחטה בי"ט ונמצאת טריפה דטלטל הבשר תלוי באם הלכה כר"י בי"ט או כר"ש מכלל הא דין זה דזימן היינו אף לר"ש וכן מוכח בודאי שהרי הפוסקים כר"ש ס"ל משום דבית הלל אף בי"ט ס"ל כר"ש ולא כרב נחמן והרי ב"ה גופייהו מצרכו זימון זה א"ו דבהא ר"ש מודה אלא דצריך טעם מה מוקצייהו ובמה שנו מסעיף ח' איל וצבי שקננו בפרדס דכשהן קטנים ואין צריכים צידה אף זימן אין צריכים. וראיתי ביש"ש פרק א"צ סי' ב' כתב כלשון זה דדוקא יוני שובך אותן אפרוחים הן מוקצים שהרי נולדו מן האמהות שפורחת ושייך בהן צידה גם באותן אפרוחים גופן כשיגדלו ויפרחו יהי' שייך בהו צידה א"כ עתה נמי קודם שמפריחן צריכים זימון ואם לאו אסורים משום מוקצה ואין אלו אלא דברי תימה דהא כל סבותיו נמי שייכים בדין דסעיף ח' הנ"ל כהווייתן ומ"מ א"צ זימון: אבל ודאי עיקר הקצאתן היינו משום דסתם יונים קטנים אינם עומדים לאכילה אלא לגדל ולדות וכ"ת הא לר"ש אפי' תרנגולת העומדת לגדל ולדות מותר לשחוט בי"ט כדבאמת להכי פסק הש"ג סוף ביצה בשם ר"י אחרון מד"פ כר"ש דמותר לשחוט בי"ט אפי' תרנגולת העומדת לגדל בצים. זה כבר מבואר בתוס' ריש ביצה ובבעל המאור דוקא בעל חי כיוני, שובך דמקצה דעתי' מיני' משום חורבן שובכו הוא דחמיר טפי ומודה בו ר"ש אבל תרנגולים אע"ג דהן בעל חי אפי' בעומדת לגדל בצים לא מקצה דעתי' מנייהו לפי שהם גדלים בביתו ותלי' שפיר בפלוגתת דר"י ור"ש כדמוכח מקושי' הגמרא ריש ביצה וליפלגו בתרנגולת אלא שהש"ע סעיף ו' שדייק העומדת לאכילה לשטתו שפוסק כהרי"ף ורמב"ם ובזה אני תמה על הסמ"ג שמשמיט בהלכות י"ט כל דיני זימון דיוני שובך ויוני עלי' באין זכר מהם: ומשמע דהיינו משום דפוסק כר"ש בי"ט ולית לי' סברה הנ"ל מוקצה דב"ח ביוני שובך אפי' ר"ש מודה והוא תימה שהרי ב"ה גופיהו מצרכו הזימון וצ"ע:

סימן תצח

סעיף ג

בהמות וכו' לשון המתני' אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן בייתות הלנות בעיר מדבריות הלנות באפר: ת"ר אלו הן מדבריות ר"ל הברייתא לבאר המתני' דלא תימא הלנות באפר היינו תמיד וכרבי אלא מדבריות כל שיוצאת בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה: ועל פי זה פירשו הב"ח ופר"ח נמי לשון הש"ע שהוא לשון הרמב"ם וחד עם לשון הטור דמה שכתבו אבל הרועות ולנות חוץ לתחום היינו דאינם תמיד תוך התחום אלא שכל ימי הקיץ הם חוץ לתחום אע"פ שנכנסות במרחשון ומשם ואילך לנות בעיר היינו מדבריו' וצ"ל מה דלא פירשו, בפי' הכי היינו שתפסו ל' המשנה דנמי סתמ' וסתמא כפירושא דברייתא ועכ"ז הוא דוחק ולהכי כ' היש"ש בל' זה והטור כתב בזה הלשון אין שוחטין את המדבריות ומדבריות היינו שרועות חוץ לתחום ואנן באין ללון תוך התחום וכ"כ הרמב"ם ואין לפרש, שלעולם אינו באות ללון תוך התחום דא"כ הוי פסקו כרבי וזה ליתא וכו' אלא ה"ק שאינן באות' ללון כל יום ויום תוך התחום כמו בהמות שלנו היינו כת"ק דלא שרי בייתות אלא הני שיוצאת ורועות חוץ לתחום ובאים ולנים בתוך התחום תמיד כעין שלנו הא לאו הכי לא הוי בייתות ומ"ש מדבריות שיוצאת. בפסח ונכנסו ברביעה לאו דוקא דהכי בעינן אלא שכן דרכן של בהמות אותן שאין לנו תוך התחום כבייתות שלנו רגילין שלא להכניסו אלא בתביעה עכ"ל ואמת שקצת משמע שאף הב"י פי' הכי לשון הטור מדכתב ולישנא דרבינו שפיר דייק כרבנן הוא פוסק דסתם אינן באין ללון בכל לילה משמע ומ"ע א"י לפרש פי' זה דא"כ דאף, שאינם לנים כל זמן דמפסח עד הרביעה. חוץ לתחום אלא פעם חוץ לתחום ופעם תוך התחום נמי מדבריות תרי מה גבול יש לזה וכי נימא דבשביל יום אחד שלנים חוץ לתחום נקראים מדבריות הא זה ודאי לא מסתביר ואף אם למשל לילות אחרים לנים פעם בחוץ ופעם בתוך בשוה ובערב יום טוב לנים תוך התחום נמי לא מסתביר דבשביל הכי יהיו נקראים מדבריות ואם נאמר דבאמת הכל תלוי באם לנו עי"ט מחוץ או תוכו קשה מה עסק למדבריות או בייתות לתני אין שוחטין הלנות חוץ לתחום ושוחטין הלנות תוך התחום ואולי כונתו שיהא נתלה ברוב ומיעוט הימים היכן לנו ומלבד שהוא דוחק רק אף גם קשה מאוד מנא להו כל זה הא בגמרא לא נאמר אלא פלוגתא דלרבי כולם בייתות חוץ הלנת תמיד במדבר ולרבנן אף היוצאים בפסח ואין באים לישוב עד הרביעה ראשונה נמי מדבריות הן אבל פשרה זו דרוב ומיעוט הימים מנין להם ובפרט שבפי' משניות דהרמב"ם מבואר דלא כפירושו שז"ל הלנות באפר שיהיו בכפרים כל ימי החום והקיץ ואין נכנסות לעיר עד שירדו הגשמים לכן העיקר כפי' הב"ח ופר"ח והנה הרמב"ם והש"ע כתבו אבל הרועות ולנות חוץ לתחום אם באו בי"ט אין שוחטין אותן בי"ט ולשון זה משמע שבאו מאליהן או' שהביאם גוי או הרועה אפילו ישראל שעירב לאותה העיר שהרי הם כרגלי הרועה כדאיתא סי' שצ"ז סעיף ה' ומ"מ אל תאמר כדמשמע מהמ"א סי' תקט"ו ס"ק כ"ז דאיסור בהמות אלו משום מוקצה מחמת איסור תחומין שהרי כתב שם וע"ק דאי הי' מוקצה מחמת שהי' ח"ל לא מהני דעתו עליו כמ"ש סי' תצ"ח סעיף ג' וכן סוף הדבור כתב וטעמו דוקא בבהמות שהן ת"ל אמרינן דבעלים אקצום לדעתם מיניה כיון וכו' וכן כתב הא"ר שם וביותר מבוארת דעת המ"א הכי בסי' ש"ז סק"כ ע"ש סוף הדבור אבל באמת זה לא ס"ד דא"כ דטעמא דת"ק משום מוקצה מחמת איסור תחומין הא ע"כ רבי דפליג אלו ואלו בייתות הם יהא מוכרח שסובר כר"ש דלית לי' מיגו דאתקצו לב"ה וכו' דהא ר"י אית לי' במוקצה מחמת איסור מיגו דאתקצו וכו' אפילו דעתי' עלי' ואפילו לא דחי' בידים ואיך רצה הסוגי' ללמוד מרבי דכר"י ס"ל הא אדרבה מוכח מיני' דלא כר"י וגם הטור לא הי' לו לתלות דין זה בפלוגתא דר"י ור"ש דהא במוקצה מחמת איסור אפילו בשבת קי"ל כר"י ותו העיקר דא"כ מה עסק למתלי במדבריות או בייתות הא. אין נתלה אלא אם היו בכניסת י"ט חוץ לתחום או תוכו א"ו אך הטעם דבהמות מדבריות כיון שרועות חוץ לתחום ואין באים ללון תוך התחום הוו כמו מוקצה דאוצר ולחד לישנא דבגמרא כמו גרוגרות וצמוקים דמסתמא אין דעת אנשי העיר עליהם אך א"כ איכא למידק למה דייק הרמב"ם וש"ע דוקא אם באו בי"ט אפילו באו מאליהם מעי"ט נמי הא מ"מ מדבריות הם וצ"ל דהורה לנו הרמב"ם דאפילו מדבריות מ'"מ כשהיו בהעיר מעי"ט בטלה. הקצאתם ומותרים בי"ט ואיסורם אינן אלא כשנמי היו בכניסת י"ט על מרעיתם בחוץ לתחום וכ"ת א"כ מה אירי' שהם מדבריות אפילו בייתות נמי כשהם בכניסת י"ט חוץ לתחום הרי הם מוקצה מחמת איסור דתחומין ומגו דאתקצו לב"ה אתקצו לכולי יומא וכן הסוגי' לאיאזלה לא אזלה כהוגן ומי אית לי' רבי מוקצה עיין ודוק ונראה מזה כדעת הט"ז שבס"ס תקי"ח שלומד מדעת הרמב"ם שם דה"ה במה שיש מחוץ לתחום אין שייך מוקצה מ"א כיון שהאיסור בגופה אלא הם במקום שאין יכול לילך שם הגם שהי' אפשר לידחק ולחלק שכיון שאין מדרך אדם לילך במקום שבהמות רועות לאכול שם וע"כ מוכרח להוציאם ממקומם להביאם לביתו והוי האיסור בגופם להוציאם משביתתם) עכ"ז לענ"ד מוכרח כדעת הט"ז והרמב"ם אמנם מה שתמה שם הט"ז עלי' דהרשב"א לאו מידי הוא שהרי הרשב"א לשיטתי' שמוקים המתני' דבית שנפחת בבית רעוע דדעתי' עלוי' דמותר לר"ש כדאיתא שם בב"י בשם הה"מ בשמו וא"כ לשטת הרמב"ם לענ"ד מועיל הזמנה לאותן מדבריות אם הזמינם מעי"ט ואמר מכאן אני נוטל למחר וכל זה לשטת הרמב"ם אבל לשטת הרשב"א הנ"ל ע"כ איפכא דדין זה דמדבריות אין שוחטין ע"כ איירי כשהן בכניסת י"ט תוך התחום או שעירבו בני אותה העיר לאותו צד באופן דאין בם משום מוקצה מחמת איסור תחומין ומ"מ אסורים מטעם מוקצה דאוצר ותלי' בפלוגתא דמוקצה בי' ט אי שרי או אסור .ודוק:

סעיף ה

ואם היו שבת וי"ט הסמוכים זה לזה נולד בזה מותר בזה כתב המ"א ועוד דלידת העגל וכו' הרא"ש יפה עשה שלא העתיק בשמו רק הבדל זה אף דהרא"ש תו כתב וגם טובה יותר לאכול אבל ולד הוא טוב לאכילה אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה ע"כ אין זה עיקר שהרי בזבחים דף ל"ה ברש"י ד"ה בשליל מבואר דרובא דאינשי לא אכלי לי':

סעיף יב

השוחט וכו' הרמ"א ז"ל הגיה ע"פ דברי הב"י וכתב בידו והניחו המ"א בצ"ע וא"י מה קשה לו דהא מבואר להמעיין שטת תוס' והרא"ש דמוקמו למתני' דבכור אף להצד דתולש לאו היינו גוזז מ"מ אין התירו אלא באין מתכוין ומשום דאלו במתכוין מ"מ אסור מדרבנן דגזרינן תולש אטו גוזז ואין שרי במתני' לכל הצדדים אלא באין מתכוין והיינו נמי שכתבו תוס' ולאידך לישנא דאמרינן רב סבר כר' יוסי ור' יוסי לא סבר כרב היינו דרב שרי בבכור באין מתכוין משום דתולש לאו היינו גוזז אבל ר' יוסי מתיר אפילו היינו אומר דתולש. היינו גוזז דשרי אין מתכוין בכל מקום הרי שמחליטין דהמתני' תמיד לא איירי אלא באין מתכוין וע"פ פי' זה נתייסד פסק הש"ע הכא דאף דמסקינן כנגדו בי"ט שרי היינו דוקא באין מתכון וא"כ כיון דרב אשי פי' דאיירי נמי באין מתכוין לא שנו אלא ביד פשיטא דבי"ט נמי לא שרי אלא ביד דמ"ש ואדרבה על הש"ע קשיא מדוע השמיט מה שכתב בהב"י אבל יש לדחק בדעת הש"ע משום דבאמת לשטת התוס' צ"ע בטעמא דרב אשי דאוסר בכלי אף באין מתכוין דבשלמא דאיירי תולש במתכוין ומשום דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט משום דהוי כלאחר יד שפיר דבכלי גוזר בתולש אטו גוזז (דלא כמ"א שכתב תולש בכלי היינו גוזז) דאז עבר אדאוריית' אבל לשטת תוס' דאם תולש לאו היינו גוזז וגם אינו מתכוין מה יש ליגזר בכלי תולש. באינו מתכוין אטו גוזז באינו מתכוין הא אינו מתכוין גופי' לדידן שרי דהא לא קי"ל כרב דאוסר אינו מתכוין וכ"ת דנגזר תולש בכלי אינו מתכוין אטו תולש בכלי מתכוין הא תולש לאו היינו גוזז וע"כ רב אשי פי' המתני' אליבא דר"י בן משולם דסובר להלישנא דלא ס"ל דרב אפילו סובר תולש היינו גוזז דאז שפיר י"ל דדוקא ביד מתוך שלא התירו אלא ביד זכור הוא שלא לתלוש במתכוין אבל בכלי גזרינן תולש בלא מתכוין אטו מתכוין משא"כ לדידן שפסקינן בזה כרב דתולש לאו היינו גוזז ובאינו מתכוין פסקינן דלא כרב שפיר י"ל דשרי אפי' ביד דליכא למיגזר במידי ודוק:

עיין תו מה שכתב המ"א לתירץ על קושי' הל"ח וי"ל דדעת הש"ע וכו' הם דברים בלתי מתקיימים כל עיקר להמעיין בהסוגי' ותוס' ורא"ש ומה שמסיים כמ"ש תוס' היא ראי' לסתור שהרי אדרבה התוס' מסיימו ואם נפרש דאם תולש לאו היינו גוזז שרי אפילו לתלוש במתכוין (וזה שטת הש"ע בבכור) צ"ל דלקמן דשרי כנגדו בי"ט משום דהוי לי' עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אפילו במתכוין לתלוש שם נמי שרי שהתירו חכמים שלא תתקלקל שחיטתו בי"ט והיינו הכל מלישנא דכנגדו בי"ט שרי דמורה ברור שאין שום הבדל ביניהם וכי היכי דשרי בבכור שרי בי"ט והקושי' לית נגר שר דפריקניה:

סימן תצט

סעיף ג

מותר להגביה עורה כתב הב"ח בדברי ב"ש לא זו אף זו קתני בי"ש דל"מ לפני דורסן דזהו צורך עיבוד שמתעביד ע"י הדריסה אלא אפילו להגביה לשוטחן ע"ג כלונסות נמי אסור עכ"ל וממילא א"כ ב"ה שמתירין אפילו ליתן מכ"ש שמתירין לשוטחן ע"ג כלונסות ועיין במ"א במה שהקשה עליו והעלה לאיסור ולענ"ד הי' נראה נהי דפי' הב"ח במלת להגביה אין מוכרח די"ל להגביה היינו מן הארץ כדי לטלטלו וכזה מוכח מקושי' תוס' שבת דף ק"ט ור"ן הכא דמן דאמר עולא שהתירו עור לפני דורסן משום תחילתו אין להוכיח שהטלטול אסור אלא דלפני דורסן משום דעבוד זולת משום תחילתו הי' אסור אלא דמשמע להו דל"ד אמר עולא עור לפני דורסן אלא כל מה שהתירו ב"ה שבכללו היתר הגבהה נמי אך משום תחילתו ואילו לפי' הב"ח אף מזה לא מוכח האיסור טלטול די"ל ההיתר הגבהה ליתן ע"ג כלונסות דיש בו נמי משום תיקון הוא שהצריכו משום תחילתו אלא משמע דפירשו להגביהן מן הארץ לטלטל מ"מ י"ל אף כפי' הב"ח והיינו משום דסובר דלהגביהן ע"ג כלונסות אין בם משום לתא דתיקון. ותדע דהכי ס"ל דאילו נמי סובר דיש בע"ג כלונסות לתא דתיקון מלבד הטלטול מה זה שב"ש מסיימו אא"כ יש עליו כזית בשר מה תועלת בהכזית בשר לגבי תיקון העור ואף דגבי חלב שאסור לשטוח ע"ג יתידות משמע דיש בו תיקון מלבד הטלטול ובפרט להגהות אשר"י שמתיר החלב בטלטול דודאי מוכח דבהשטיחה ע"ג יתידות יש בו משום תיקון אכתי מנין לנו ללמוד דבעור ע"ג כלונסות יש בו נמי צד איסור משום תיקון מלבד הטלטול ושפיר י"ל לפ"ז פירושו ואף מן התוס' הנ"ל אינו סתור וגם קושי' המ"א דהא לא שייך גבו דחזי למזגא ל"ק די"ל ע"כ לא צרכינן לדחזי למזגא אלא ליתנן לפני דורסן דיש בו משום לתא דעיבוד ולהכי בחלב ע"ג יתידות דלא חזי למזגא ואם נתיר מ"מ התיקון משום תחילתו אתי נמי לממלחינהו כדפי' רש"י משא"כ בעור ע"ג כלונסות שאין בם משום לתא דתיקון לא שייך למגזר בו אטו מליח' ומותר הטלטול בפשוט משום תחילתו: תחילתו:

ואולם אף לשטת המ"א דיש בעור ע"ג כלונסות נמי צד איסור מלבד הטלטול ואף עם שפי' בלהגביה דלא כהב"ח מ"מ לענ"ד אין מוכרח דיש איסור בדבר כי מה שהוכיח המ"א משום דלא שייך גבייהו דחזי למזגא מזה נראה שסובר הפי' מה דלא מוכח בנתינת עור לפני דורסן דלצורך עיבוד עביד היינו משום דחזי למזגא עלייהו שם במקום שמונחים לפני דורסן ולהכי מחליט דזה לא שייך כשמונחים שטוחים ע"ג כלונסות ובעיני תמוה פי' זה דבמקום הדריסה מה שדורסין עליו ודאי לא למזגא עלייהו שם עביד אלא הוא כמשמעות פי' רש"י דז"ל דמימר האי דשרי ליה רבנן לתתו לפני דורסן מפני צורך י"ט התירו שאף שטיחתו צורך י"ט דחזי למזגא עלייהו ולא כתב שאף שטיחתו צורך י"ט למזגא עלייהו אלא דחזי למזגא ור"ל משום דחזי למזגא ע"י הדחק כדאיתא בהר"ן י"ל שהנתינה לפני הדורסן מכשרי להו יותר קצת למזגא עלייהו בתר הכי כשירצה ויסלקנה מפני הדורסן וימזג עלייהו ולפי זה ודאי אף בשטיחה ע"ג כלונסות נהי שהוא נמי לשטתו תיקון במקצת ודאי נמי דלא מוכח מילתא דלתקון העור שרי ליה רבנן אלא משום צורך י"ט באשר חזו למזגא ומ"ש שכן מוכח בגמרא מדפריך מ"ש מעור לפני דורסן ולא פריך מ"ש מהא דמותר לשטוח העור ע"ג יתידות אלא ע"כ אסור להגביה ע"ג יתידות הם דברים מותמהים דאם המקשן סבר בהחלט דאסור ע"ג יתידות מטעם ההבדל דמוכח מילתא יותר מלפני דורסן מה קשיא ליה על איסור חלב ע"ג יתידות הא פשיטא יותר דמוכח מילתא. א"ו הפשוט דלהכי לא מקשה מהיתר עור ע"ג כלונסות שהרי זה לא נאמר בהדיא די"ל אך ההגבהה דהיינו הטלטול התירו ולא התיקון שע"ג יתידות להכי פריך מלפני דורסן שמזה נשמע במכ"ש דאף ע"ג יתידות שרי כדדן הב"ח ובהתירוץ דלא מוכח מילת' ממיל' מכ"ש דהנתינ' ע"ג כלונסו' שרי משום דנמי לא מוכח משום דחזי למזגא וכנ"ל וכך נלענ' ומ"ש תו וכן משמע בתוס' שבת שהקשו וכו' פשיטא דלשטתו דיש בעור ע"ג יתידות משום לתא דתיקון ודאי דמודה הב"ח דלהגביה הפירוש פשוט לטלטל ושפיר הוכיחו כנ"ל ולא פי' הב"ח פירושו אלא לשטתו שסובר שאין בו משום חיקון וכנ"ל אבל לשטתו דממילא לא איירי שום אדם מאיסור נתינת עור ע"ג יתידות י"ל דלהאמת אף זה שרי ומ"ש שכן משמע מהרא"ש ור"ן ויש"ש ע"ש כי לא משמע ולא מידי ודוק:

סעיף ד

אין מולחין היש"ש וכל הבאים אחריו העתיקו הג"א שהטלטול מותר בהם וא"כ ע"כ מה שאסור להפוך בהם או לשוטחן ע"ג יתידות ע"כ לא משום הטלטול אלא משום דמחזי כמתקו וא"כ מה דמסיים הרמב"ם באיסורים הנ"ל מפני שאינם ראוים לאכילה דמשמע אילו היו ראוים לאכילה הי' שרי וקשה ומה בכך הא מ"מ מחזי כמתקן וע"כ דהכי פירושו דמפני שאינם ראוים לאכילה לא שייך גבייהו לומר לא מוכח מילתא משום דחזי לאכילה ולמזגא כמו בעורות פשיטא דלא חזיא כמבואר בהגמרא והוי מוכח מילתא ולכן אסור ואולם בספר שטה מקובצת איתא על דברי ר' יהושיע שוטחין ע"ג יתידות פי' בשעת ההפשט שהוא תופסן בידו דאילו לבתר הכי אינם בני טלטול ויראה מה שהכריחו לפי' זה היינו משום דמשמע לו מדלא נקיט ר"י להתיר מה שאוסר הת"ק דהיינו ההיפוך משמע לו דמודה בלהפך בהם שהוא אסור מפני שאינם טלטול ומה דמתיר בהשטיחה היינו בשעת ההפשט שתופסן בידו וא"כ לדידן שאוסרין השטיחה אף בעודן בידו ע"כ נמי משום דמחזי כמתקן אבל בההיפך בהן אפשר דלא שייך כלל גבייהו משום תיקון רק כל איסורו משום הטלטול ושפיר י"ל פי' הרמב"ם פשוט שנותן טעם על איסור ההיפך משום דלאו בני טלטול נינהו מפני שאינם ראוים לאכילה ואי משום הג"א דחזי להדלקה עיין מ"א מה שגמגם ולהרמב"ם ניחא דפסק כר"י בי"ט ואפילו מוקצה אוסר בי"ט ועיין פר"ח וצ"ע: (סעיף הנ"ל)

הג"ה ונוצות עיין פר"ח אוסר בזה הטעם דלא שייך גבייהו דחזי למזגא ולא שרי משום תחילתן אלא בצירוף משום דחזי למזגא ולא שרי מה ההכרח לסיים בחלבים הכא אתי למימר מ"ט שרי לי' רבנן כי היכי דלא ליסרחן מה לי למשטחינהו מה לי לממלחינהו ת"ל התם חזי למזגא ויש לצרף להיתר משום תחילתו הכא לא חזו ומשום תחילתן לחוד לא שרינן א"ו משמע דבמה דלא שייך גזירה כמו בנוצת מטעם תחילתו לחוד נמי שרי: והפי' בהסוגי' אלו לא אשמעינן עולא הא משום דחזי למזגא שרי ואפי' מעי"ט קמ"ל דעיקר ההיתר משום תחילתו לחוד והחזי למזגא אינו פועל כ"א דליהוי לא מוכח מילתא ומה שהוכיח מפסק הרי"ף דהתירוץ לב"ה ע"כ קיים דע"כ לא שרי אלא משום דחזי למזגא ר"ל ולא מוכח מילתא ונמצא שאין בהם משום לתא דאיסורא יותר משא"כ בדקר נעוץ וצ"ע:

סימן תק

סעיף ד

מולגין ומהבהבין אותם באור מסתימת הברייתא וכל הפוסקים מבואר דאפילו נשחט מעי"ט מותר וקשה לי אטו במלאכה זו יש הפסד או הפגת טעם אם נעשה מעי"ט וא"כ מה יענו היש מחמירין שבסי' תצ"ה סעיף ד' דאפילו במלאכת אוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעם אסור לעשות בי"ט וכוותייהו מסיק הפר"ח להלכה דעכ"פ מדרבנן אסור ואם נאמר דבאמת שטה זו מוקמו הברייתא דוקא בנשחט בי"ט צ"ע הסתימה הכא ותו דא"כ קשה פשיטא דשרי ודנימא דיש הפגת טעם בזה אם נעשה בעי"ט דחוק עלי מאוד וצ"ע:

סעיף ה

מותר למלוח עיין ט"ז שכתב שמשתומם על הב"י חדא דהא כבר כתב הטור בסי' תצ"ט וכו' והא פשיטא דלא מיירי שם מחתיכה אחד' א"י מה קשה מזה דנהי דאיירי בהרבה חתיכות היינו מה שצריך לכולם לאכול היום ואין הערמתו אלא במה שמלחן בהרבה מקומות כדי למלוח כולה אבל .. למלוח מה דלא צריך לו ע"י הערמה מנין מזה:

סעיף ו

נוהגים לנקר עיין מ"א כתב סוף הדברים ומ"ש בתה"ד דרוב הגאונים פסקו דלא כרב היינו משום שהוא מתקן גמור דקודם היתה כל העיסה טבל תדע דאפילו המתירין אוכל נפש אוסרין להפריש חלה כנראה דבזה רוצה לחלק בין המתירין אוכל נפש אפילו אפשר מעי"ט לבין הפרשת חלה שמודים שאסור היינו משום דבחלה הוא מתקן גמור וא"י אטו מבשל לאו היינו מתקן גמור אבל העיקר לענ' דהפרשת חלה מפני שאינן אלא הכשר העיסה מאיסור טבל אינו מלאכת אוכל נפש ממש אלא מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט דאסור וסברא זו נאמרה ביש"ש פ"ק סי' ל"ב לענין מליחה מדם ע"ש וק"ל:

סימן תקא

סעיף א

שעומדת לבנין כתב המ"א דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס וכו' וכתב הב"י שכן הוא בהסמ"ג והוא דף כ"ה ע"ב כתב אין מבקעין מסדר הקורות מפני שהוא מוקצה מח"כ דאפילו ר"ש מודה ואולם בזה לשטתו שבדף הנ"ל ע"א מביא בשם הר"ת אבל מה שאין מבקעין עצים מן הקורה זהו משום מוקצה מחמת חסרון כיס דאפילו ר"ש מודה דהיינו ארזא דסוף מס' שבת ובשטה זו דסתם סואר של קורות היינו ארזא ע"כ אזלו נמי התוס' ביצה דף ב' ע"ב במה שכתבו לא מרישא וכו' ע"ש אמנם צ"ע כי לענ"ד לא משמע הכי הסוגיא דסוף שבת במה דמשני ההוא ר"י בר יהודא מתני לה כלומר ר' יוחנן מתני מתני' לא בסתמא אלא בשם יחידאה ואינה הלכה והרי הרישא אין מבקעין ודאי הלכה הוא שהרי ר"ש מודה בה ותו מדקאמר על הקושי' דבתר הכי התם בארזי ושוכא משמע דוקא שם איירי בהכי אבל המתני' דאין מבקעין דלא מוקמי בביצה ל"א ע"ב אלא בסואר של קורות משמע דלא היינו ארזי אלא סתם קורות המסודרים לבנין ואינו מוקצה אלא לר"י וזה מוכח להדיא מפי' רש"י שבת קכ"ה ע"ב דאיתא שם מ"ד גשוש כ"ש סואר ומ"ד סואר אבל גשוש קפיד עלייהו ופרש"י סואר סדר של קורות חדשות שמסדרין לבנין וקפיד עלייהו פי' שלא יתעקם ומייחד להם מקום ומקצה להם בידים ואפילו לר"ש אסור דמוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר"ש מודה מבואר להדיא הא סואר דהיינו קורות הסדורים לבנין תליא בפלוגתא דר"י ור"ש דסתמייהו לאו היינו ארזא ושוכי ולהכי נמי דקדק לפרש בביצה דף ל' בארזי ושוכי דמוקצה מחמת ח"כ דדמי' יקרים מבואר מכל זה דקורות סתם המסודרים לבנין תליא בפלוגתא דר"י ור"ש ובתוס' ביצה הנ"ל יש לדחוק אף דלשונם לא משמע הכי דר"ל דאין הראי' מרישא משום דהיה מצי לשנויי דקורות היינו ארזי ושוכי כדמוקים בשבת וביצה הנ"ל ועד"ז הבעה"מ ריש ביצה האידך בריי' עכ"פ מבואר דסתם קורות המסודרים לבנין אינם מוקצה מחמת ח"כ אלא שהסמ"ג מפרש דסתם סואר היינו ארזא וצ"ע:

שם וקרובה להשבר כתב המ"א זהו אליבא דר"י אבל לר"ש מותר ברעועה טור: ונ"ל דאפילו למ"ש סי' שכ"ז ס"ו דבהמה בריאה שמתה מותר לר"ש היינו משום דמ"מ יושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו וכמ"ש תוס' חולין דף י"ד ד"ה מחתכין עיין ריש סי' שי"ח ולפי הנרא' מדלא כתב בפשיטות דבבהמ' בריא' שמת' שייך דיושב ומצפה מתי תמות וכדאיתא ברשב"א חולין דף ט"ו ד"ה עד כאן דהיינו טעמא דמ"ד חלוק ר"ש אפילו בב"ח שמתו לשטת הפוסקים דר"ש במוקצה מחמת איסור דלא דעתי' עלי' לא בעי דחי' בידים ומודה דאסור אלא ש"מ דרוצה נמי לתרץ מה דמבואר ריש סי' שי"ח דאפילו נחלה בשבת שרי לברי באומצא ומתרץ בסברת תוס' דשייך יושב ומצפה מתי ישחטנו חש"ו. ודברים אלו אף שכתובים נמי בהגהות הרא"ש שם שכתב אבל לפי' ר"י סוגיא דלעיל דהכא נמי יושב ומצפה אימת ישחטנה חש"ו מותר אף כשיחלה בשבת המה תמוהים בעיני דאיך יעלה על הדעת דסתם בהמה הנשחטה לחולה שנחלה בשבת חשוב דעתיה עלויה יותר מנר גדול אי משום דיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו, מכ"ש דנימא דמקרי יושב ומצפה אף בנר גדול שמא יכבנו גוי או חש"ו ולענ"ד תוס' מעולם לא כיונו להכי אלא דייקו בלשונם וכתבו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ורצונם לתרץ המתני' אליבא דמ"ד דחלוק ר"ש אפילו בב"ח שמתו ואפשר דלא מסתביר להו אפילו לומר דיושב ומצפה מתי תמות כדכתב הרשב"א ודחקו עצמם לאוקים המתני' דאיירי באדם פרטי שיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ואחרים רואין אותו דבזה ניחא לו דלא נתנבלה ואף על זה חולק היש"ש וכתב שם ואין למצוא היתר לשוחט בשבת שאם יושב ומצפה שמא יבאו חש"ו וכו' כמ"ש תוס' סברא רחוקה היא בעיני אבל להעמיד סתימת הפוסקים דסי' שי"ח דמן הסתם חשוב משום זה דעתי' עלוי' חלילה להעלות על הדעת ועיקר טעמם שם מבואר בב"י והמ"א עצמו כתב שם הטעם דאנן קי"ל כר"ש בזה דלית ליה מוקצה מחמת איסור כ"א בשדחאו בידים אלא דר"ש פליג אף בדחאו בידים היכי דדעתו עלויה כמו בנר זוטא ובזה לא קי"ל כותיה רק במה דמצריך דחה בידים הוא דקי"ל כותי':

ולשטת הפוסקים הרי"ף והרמב"ם ורא"ש ורבו של הרשב"א והה"מ זה באמת טעם המ"ד דחלוק ר"ש אפילו בב"ח שמתו ולא צרכינן כלל לדחוקי דמקרי דעתיה עלויה משום דיושב ומצפה מתי תמות: אך לשטה זו צריך ביאור מה מקשה הגמרא ביצה דף ל' ע"ב על סוכה הנופלת דלאו דעתיה עלויה הא מבואר בתוס' שבת מ"ד ע"א ד"ה שבנר ושבקערה דסוכה העשויה מימים רבים לא מקרי דחי' בידים וא"כ מה בכך דאין דעתו עלויה הא הוי כשוחט לחולה שנחלה בשבת דשרי לר"ש מטעם דלא דחה בידים אבל זה לק"מ דהמקשה דייק מדקאמר ור"ש לטעמיה דמותר שמן ולא קאמר ר"ש לטעמיה דמתני' דמתיר נבילה ש"מ דרוצה למוקים להברייתא בסתמא דאפילו בשבנה הסוכה לצל עי"ט דודאי מקרי דחוי בידים ומ"מ לית ליה מוקצה כמו במותר שמן ושפיר מקשה ומשנה דנהי דסתמא הברייתא מ"מ מדמבואר בדבריה דבנופלת איירי דאל"ה הא סתר אהלא ממילא איירי נמי ברעועה וכדברי תוס' ביצה דף ב' ע"ב דמסתמא הנופלת בי"ט רעועה היתה מעי"ט וממילא אזיל שפיר דלא קאמר הגמרא ביצה הנ"ל הניחא כדדייק המ"א דהא לא שייך כלל לפלוגתתם אמנם לשטת הפוסקים החולקים בסי' שי"ח וסוברים דבמוקצה מחמת איסור לא בעי ר"ש דחוי בידים בזה מוכרח מה דלא קאמר הגמרא הניחא משום דודאי אף המ"ד דחלוק ר"ש אף בב"ח שמתו לא משום דסבר דחלוק ר"ש ואפילו באין דעתו עליו דהא חילוק זה מוכרח לכ"ע בדעת ר"ש עצמו בשבת מ"ד מלישנא דברייתא דאבל אע"כ כדכתב הרשב"א דמ"ד זה סובר דאף בהמה שמתה שייך דעתו עלויה שמא תמות ממילא בלי שום מעשה אדם משא"כ בסוכה בריאה וה"ה לדדהו בשוחט לחולה שנחלה בשבת שאסור וכמו שכתבתי משמע נמי קצת לשון הטור שבסי' תקי"ח שכתב העושה סוכה בעצרת לצל דמשמע שעשאה עי"ט על זה כתב ור"ש מתיר ברעועה הא בבריאה שנפלה אפילו לר"ש אסור משום דחשוב דחה בידים כיון שעשאה בעצרת משמע הא אילו עשוי' מזמן גדול אפילו בריאה שרי לר"ש כיון דלא חשוב דחה בידים שהרי הטור פוסק כהרא"ש בסי' שי"ח וכנ"ל:

ואף שהטור עצמו סי' תקי"ח הנ"ל פוסק כמ"ד מודה ר"ש בבהמה בריאה שמתה ש"מ דלא בעי דחוי בידים והב"י סי' שכ"ד כתב שסמך עצמו על הלכות י"ט אבל זה שבאמת דברי הטור בזה תמוהים ממה דפסק סי' שי"ח: והאמת שזה ממש יש לתמוה על הרי"ף לפי מה דפירשו הרא"ש בחולין דרב דימי איירי אפילו בנחלה בשבת ונראה דמשום זה ביאר הר"ן חולין דעת הרי"ף כשנחלה מע"ש וכן מבואר בהרא"ה שאצל תה"ב דף י"ח שהבין דעת הרי"ף הכי אך הב"י בסי' שכ"ד הוכיח מהרי"ף ורא"ש שפסקו כמ"ד חלוק היה אפילו בב"ח שמתו וצ"ל דס"ל להב"י אף דהיה להם הגירסא במסוכנת וד"ה לא פירשוה כהר"ן כ"א דבמסוכנת אפילו ר' יודא מודה אבל הפלוגתא אפילו בבריאה ובשבת סתם כר"ש ובי"ט כר"י ובמסוכנת מודה ודו"ק אבל דברי הטור שכתב להדיא היתה בריאה ומתה אפילו לר"ש אסורה א"א ליישבו עם פסקו שבסי' שי"ח ואם שכבר הרגיש בזה הב"ח בסי' שכ"ד וכתב והא דכתב רבינו בסי' שי"ח וכו' היינו לגבי אדם שחלה בשבת אבל לגבי כלבים הוי מוקצה כשהיתה בריאה מבע"י ונתנבלה בשבת אבל לפ"ר דבריו תמוהים להחמיר במוקצה דטלטול לפני בהמה יותר ממוקצה דאכילת אדם ובפרט שבמוקצה דבהמה שייך קצת יושב ומצפה שמא תמות. (אמנם למה שביארתי והארכתי בחידושי למס' שבת בדברי תוס' י"ט ע"ב ד"ה מדכרכי דזוזא והעלתי שמוקצה זה של ב"ח שמתו גרוע ממוקצה דאוצר משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים כמבואר תוס' שבת מ"ה ע"ב והוי כעין מוקצה דב"ח של גוזלת דלכ"ע לא בעינן דחוי בידים משא"כ בהמה הנשחטה לאדם דמעיקרא עומדת ומוכנת לאדם אלא שהודחה מחמת איסור שחיטה והשתא כשסר האיסור עדיין מוכנת לאדם בזה שפיר בעינן דחוי בידים וכעין זה כתב הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן פרק חביות לגבי חולב עז בשבת וצ"ע):

אך א"כ צ"ע דברי הטור דהכא שכתב בקורה בריאה שנשברה בי"ט אף לר"ש אסור. ודבריו לענ"ד לקוחים מדברי תוס' ביצה ב' ע"ב ע"ש תמצא כדברי והב"י שכתב שהם לקוחים מקושי' הגמרא דף ל' נראה שכתב הכי מפני שבאמת אף דברי תוס' הנ"ל מהתם נובעים אבל להנ"ל קשה לי אף על התוס' דמאי קשיא להו הא לא הוי דעתיה עלי' ומודה ר"ש הא סתם קורה שנשברה איירי בקורת בית העשוי מזמן גדול דלא שייך גבייהו דחינהו בידים והתוס' הלא המה מכלל הפוסקים דר"ש תרתי בעי דחינהו בידים וגם אין דעתו עליו כדאיתא בדבריהם סוף שבת ד"ה לבר ע"ש וכן העיד עליהם היש"ש חולין הנ"ל ומכ"ש הטור שפוסק להדיא הכי בסי' שי"ח וא"כ אפילו קורה בריאה שנשברה בי"ט לישתרי לר"ש ואפילו נימא דמה שנאמר ולא מן הקורה הנשברה בי"ט קאי על הרישא דאין מבקעין עצים מן הקורות דאיירי בסדורות לבנין כדמבואר בתוס' שבת קר' ע"ב ד"ה והא אמר ר' יוחנן מ"מ קשה דהיכי משמע להו דאיירי בשסדרן מעי"ט דילמא הברייתא סתמא קתני דמשמע אפילו בשסדורין מזמן גדול ולהכי שפיר הסיפא הוא דלא כר"ש דלדידיה לשטה זו לא אמרינן גביה מגו דאתקצאי לב"ה כיון דלא דחינהו בידים אף בקורה בריאה וגם על הטור קשה דהיה לו לבאר דוקא בנשבר קורה בריאה שסדרן עי"ט הוא דר"ש נמי אוסרים וכבר מבואר נמי מדברי תוס' שבת קנ"ו הנ"ל דאף במוקצה מחמת ח"כ דמודה ר"ש היינו כל זמן שלא סר הקפידתו אבל כשנשבר לא ס"ל מגו דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא וא"כ פשיטא דלשטה הנ"ל בעי נמי ר"ש אף במוקצה מחמת ח"כ להיכי דנשבר דעתיה עלויה וגם דחי בידים וא"כ צ"ע כנ"ל והשטה דביצה ל' כבר ישבתי לשטה זו כנ"ל עיין ודוק ובע"כ לומר שהתוס' הכא וגם הטור סוברים דכל שנעשה ע"י אדם ואפילו מזמן גדול חשוב דחאו בידים ודלא כמשמעות דבריהם שבת מ"ד הנ"ל וצ"ע:

ובלא כל הנ"ל תמוהים לי דברי הגהות הרא"ש גופייהו עם העתקתם של המ"א אף לדעת ההג"ה הנ"ל שהתוס' בשם הר"י כתבו לסתם בהמה שמתה דמקרי דעתו עלייהו מה שבאמת לדעתי אינו אכתי תמוה הוא פסקו להלכה שמשום זה מותר לבריא אפילו נחלה בשבת דאם התוס' כתבו הכא היינו לתי' ר"ש למ"ד שמתיר אפילו בבהמה בריאה שמתה אבל להלכה איך אפשר ליפסק מכח זה הכי שמותר לבריא מה שנשחט לחולה שנחלה בשבת משום דמקרי דעתו עלי' הא בפרט זה במוקצה מחמת איסור ודעתו עלי' קים לן דלא כר"ש כגון מותר שמן דנר זוטא שהדליקו בו בשבת קי"ל דאסור כמבואר סימן רע"ט וכה"ג נמי קשה לי על הטור הכא שכתב בקורה רעועה דלר"ש שרי לנ"מ למאן דפסק בי"ט כר"ש הא אפילו בשבת מוסכם דלא קי"ל בזה כר"ש דמהני דעתו עליה וטעם הפוסקים דסי' שי"ח ודסי' שכ"ד הכל כמבואר בהרא"ש חולין וח"ר שם ותה"ב דבזה קי"ל כר"ש דכל דלא דחי' בידים אפילו באין דעתו עליו לא אמרינן מגו דאתקצאי לבה"ש ובסי' תקי"ח סקי"ג הרגיש המ"א בעצמו על הטור ויש"ש והניחם בצ"ע והכא לא הרגיש בכל זה.

שם וקרובה להשבר כתב המ"א ונ"ל דאפילו היתה רעועה מקרי נולד ומה דאיתא בהמביא דף ל' הכא בסוכה רעועה עסקינן והרי שם נמי הוי נולד דאם קורה מפני שבשלימתו עומד לבנין כשנשבר מקרי נולד דמעקרא כלי והשתא שבר כלי מכ"ש מה דמעיקרא היה בנין גמור והשתא נפל דהוי נולד ומ"מ מהני דעתו עלוי' היינו לר"ש דל"ל כלל נולד ואך איסור דמוקצה מחמת איסור היכי דלא היה דעתו עלוי' הוא דאית ליה ושפיר אבל למאן דאית ליה נולד י"ל דלא מהני דעתו עלוי' לנולד אך צ"ע לראי' ואולם בנולד גמור דמודה בו ר"ש כמו מיא בעיבא כדאי' בתוס' ריש ביצה ודאי מוכח דלא מהני דעתו שהרי מי לא יושב ומצפה מתי יבא הגשם לנו אבל בנולד דשייך לפלוגתא דר"י ור"ש י"ל נמי למה דפסקו כר"ש דבקורה רעועה אף דמודה ר"ש בקורה דהי' מוקצה מחמת ח"כ מ"מ מחמת דדעתו עלוי' שרי דלא כר"י בזה דלא מהני לו דעתו עלוי' ה"ה די"ל דלנולד אף למאן דלא פסק כר"ש בנולד דמפני דדעתו עלוי' פסקינן כותי' דמהני אף לנולד. לזה מביא ראי' מן הירושלמי שבב"י שכתב אפילו כלי שנשבר מעי"ט ויש בו תואר כלי ונשבר בי"ט אסור וזה ע"פ פי' הד"מ להירושלמי וא"י אף לפי' זה מה הראי' די"ל מפני שהיה לו תואר כלי ולא היה רעוע עוד שיהא עומד להתבטל מתואר זה להכי כי נשבר בי"ט הוי נולד ולעולם ברעוע ועומד להתבטל אף שנשבר בי"ט שרי ולא הוי נולד ובל"ז במח"כ הד"מ אין פירושו מוכרח כלל והעיקר כדנראה מהרשב"א שבפר"ח שכתב ומ"ש אבל אם נשברה מעי"ט סיים הרשב"א ואינה ראוי' עוד לבנין וכתב הפר"ח ונראה שהוציאו מן הירושלמי דאמרינן דכשיש עלי' תואר כלי אפילו נשברה מעי"ט אסור ור"ל כיון דקורה הוי מוקצה מחמת ח"כ מדעומד לבנין כל שנשאר לו תואר כלי להיות ראוי לבנין עדיין הוא בהקצאתו מח"כ וכבר השיג נמי המפרש בעל ק"ע על הד"מ ומפרשו הכי והוא עיקר וא"כ אין שום ה"א לראי' לדינו אך מסברא יוכל לדון הכי והפר"ח כתב נמי סברא זו בקצת הוכחה וכתב ומ"ש אפילו היתה רעועה אעפ"י שהיא רעועה ביותר דדמיא למסוכנת שיתבאר סי' תקי"ח ס"ו שמחתכה לכלבים משום דדעתי' עלוי' ש"ה דאסור משום נולד [וגוף סברא זו דנולד לא ליהני דעתו עלוי' לענ"ד יש לעיין בח"ר שבת דף קמ"ד ע"ב ד"ה הא דדייק ע"ש ודוק] אבל אף דין זה לענ"ד צ"ע כי אם היא רעועה בדומה למסוכנת י"ל דשוב אין שם כלי עליה ולא שייך כלל לדין נולד דמעיקרא כלי וצ"ע:

תו כתב המ"א ומיהו כו' ומיירי שעושין עדיין מעין מלאכתן ראשונה זה כתב לשטתו בסי' ש"ח שהוא ע"פ שטת התוס' אבל ע"ש שהוכחתי מהרי"ף והרא"ש כדהבין הב"י דס"ל בפשוט דכל שיש עליו תואר כלי דחזי למידי שוב מוכן הוא ולא מקרי נולד כלל ע"ש ודוק: תו כתב המ"א ונ"ל דבכלי אפילו היה שלם אתמול ונשבר בי"ט שרי לר"ש דכלי עשוי להשבר משא"כ בקורה וא"י מה קאמר דממ"נ אילו היה ר"ש סובר דין דנולד הא כבר כתב דלנולד לא מהני דעתו עלוי' אבל האמת דר"ש ל"ל כלל נולד. וא"כ מה הצורך לסברתו דכלי עשוי להשבר הא מוקצה לא היה כלל והרי אפילו בכלי שלם מסיקים לכ"ע ומה הצורך בזה לדעתי' עלוי' משא"כ בקורה בריאה דהוי מוקצה מחמת ח"כ [או מוקצה מחמת איסור סתירת בנין אם (חסר איזה תיבות) מוכרח לר"ש דעתי' עלוי:

סעיף ג

ואם חסר כו' הרי הן מוקצה לטעם זה הפוסקים כר"ש שרי אבל לטעם הר"ן לכ"ע אסור ועיין בט"ז:

סעיף ה

עצים וכו' בהרי"ף ורא"ש הטעם דהו"ל נולד ואסרו להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש וקשה למה לו טעמא דנולד ות"ל דהוי מוקצה דמחובר ואפילו הרי"ף שפוסק בסי' שי"ח לפי' הרא"ש חולין דבעינן דחוי בידים ומבאר הב"י לשטה זו דס"ל דטעם מוקצה הנאמר בנכרי שהביא דורן אינו אלא לר"י וכתירוץ ראשון שבתוס' מ"מ קשה הא הרי"ף פוסק בי"ט כר' יודא ומכ"ש דקשה על הרא"ש שפוסק להדיא בנכרי שהביא דורון דהמוקצה דמחובר הוא אפילו לר"ש אמנם עיין סי' שי"ח סעיף ב' מה שכתבתי ליישב הרא"ש מקושיא הב"י דעיקר ההקצאה דמחובר היינו מדלא לקטינהו ש"מ דעתו היה שתגדל עוד הפרי י"ל דלא שייך כלל הקצאה זו בעצים ובפרט כשנשרו וק"ל אך הא ק"ק למה להו לשני טעמים כדתמהו התוס' ריש ביצה על סוגי' הגמרא ע"ש:

סעיף ו

כלים שנשברו בי"ט עיין סי' ש"ח סעיף ו'

שם אבל מסיקין בכלים שלמים תיבה זו שלמים הוסיף הרמב"ם ז"ל על לשון הברייתא ותימא לי הא כשעושין מעין מלאכתן הראשונה לכ"ע תורת כלי עליהן ומותרים בטלטול ולמה לא יסיק בהם ולעיל בסי' ש"ח הוצרכתי לידחק דכשעושין מעין מלאכתן הם בכלל דמסיקין בכלים אבל הרמב"ם שהוסיף לבאר שלמים צ"ע הגם שאפשר לדחק דמההוא טעמא משמיט אוקימתות הגמרא שריבה עליהן מפני שמבאר הקושי' כדפרשתי לעיל בתי' א"נ ע"ש ודוק ולכן מקפיד על שלימן כדי שאז לא צרכינן לתי' הגמרא משום דאז אף כי מדליק פורתא מ"מ נשאר מעין מלאכתן משא"כ כשמתחלה נשבר ואינו עושה אלא מעין מלאכתן שוב כי מדליק פורתא אינו עושה אלא מעין מלאכה אכתי צ"ע כדבלא זה תמהו דהיה לו לפ"ז לבאר עכ"פ דאף בשברי כלים העושין מעין מלאכתן שרי להיסק ע"י שמרבה עליהן כדתי' הגמרא לפי' זה וצ"ע:

שם כתב המ"א ואפילו לשורפם במקומן אסור וכו' עיין סי' שי"ח סעיף ג': (סוף הסימן)

ולפידים עיין קושי' הב"י ופירושה בהפר"ח: ומה שכל הבאים אחריו מיישבים דלהחמיר אמרינן קדושה אחת ולא להקל לפשטות לשונם ובפרט בלשון הט"ז שכתב דלהקל חיישינן למ"ד ב' קדושות ודאי הם דברים תמוהים שהרי מ"ד ב' קדושות דהוא ר' יודא בעירובין דף ל"ט בהדיא מתיר אף ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ומכ"ש לפידים ואין לומר ר"י לית ליה כלל הכנה הרי אדרבה ר"י הוא דס"ל הכנה בביצה דף ד'. אך היש"ש לא נקיט בלשונו ב' קדושות סתם אלא כתב דמחמרינן דילמא ב' קדושות הן כמו שבת וי"ט ור"ל דלא משום דחיישינן למ"ד ב' קדושות מחמת ספק אלא אף דהוי מכח ודאי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה מ"מ ב' קדושות הן כמו שבת ויו"ט לענין הכנה דלא לקרי י"ט מכין לעצמו ולהכי כתב על רבינו ב"י ולא ידע עיקר דבר זה ואני אומר ידע וידע אלא דלא ניחא לו בו כי דברים אלו לא אזלו אלא לשטת הראב"ד בפ"ח מה' עירובין דסובר נמי בימים של ר"ה נאכל עירובו ביום הראשון אין יוצאין עליו בשני ויוכל לומר דבריו שחייש לשמא ב' קדושות מחמת ודאי ולא מחמת ספק אבל אין מוכרח כי י"ל דס"ל לקולא לחוש לדר"י דמחמת ספק הם ב' קדושות ויש לחוש שמא הראשון חול ושני קודש משא"כ לענין הכנה דא"כ ממ"נ שרי כמו לר"י הביצה אבל לשטת הרמב"ם שהסכימו עמו הרשב"א והה"מ וכן פסק הב"י בש"ע סי' תי"ו הרי מוכח דקדושה אחת הוא אפילו לקולא ומכ"ש דלא צרכינן לספוקי לשני קדושות דשבת ויו"ט דמסתביר דאף הראב"ד לא חש לה כי אינו דומה לשבת ויו"ט דשם רוב הפעמים הם נפרדים. וגם באמת אין קדושיהן שוות אבל ב' ימים דר"ה דאם התקנה לא מחמת ספק הרי תמיד הם אחדים ומחוברים בקדושת שוות מה"ת לספוק בב' קדושות ומה דפסקינן ריש סי' תק"ג שאין להכין מיום ראשון לשני כבר ביאר המ"א הטעם משום דיום הראשון עיקר והוי מכין מיום לחול וזה לא שייך להכנה דממילא דאם יום השני חול הא לא בעי סעודתו הכנה ובודאי יפה תמה הב"י ודוק:

עיין ביש"ש פ"א סי' ד' מבאר טעם איסור שבירושלמי מה שכבה בשבת שאסור ביו"ט שאחריו אם חדא קדושה הם דהיינו משום נולד ולהכי העלה דלדידן יש להחמיר ביום ראשון של י"ט בין בר"ה בין בשאר י"ט ובלשון הסמ"ג שהוא בלשון זה ודין זה נוהג אליבא דרב ללשון דהכנה בשני י"ט של ר"ה או הסמוך לשבת לפני' או לאחריה וכן הלפידין שהובערו קצת ראשון וכבו אסור לחזור להדליקו בי"ט שני של ר"ה וכתב שקשה מה צריך גבי ר"ה לטעם דהכנה ת"ל אפילו אם הוא אסור משום נולד אסור בכל ב' הימים דהא קדושה אחת הוא ולהכי פירשו בדרך רחוק ע"ש ואני תמה על כל דבריו כי מה ענין לנולד בזה לא מיבעי' בלפידים או שמן דודאי לא שייך דמעיקרא עצים ושמן העומדים לידלק והשתא נמי עומדים לכך וכי משום דמעיקרא היה עץ ארוך והשתא קצר משוי' לי' נולד אלא אפילו הפתילים שיש תורת כלי עליהם מ"מ כיון דהשתא הנותר עדיין ראוי להדלקה הרי הוא כשברי כלים הראוים למלאכתן ראשונה דלכ"ע אין בהם משום לתא דנולד ועיין ריש פרק כל הכלים והכי מוכח מדברי תוס' שבת דף מ"ז ד"ה הנח ע"ש ודוק אלא העיקר דלמ"ד שבת וי"ט קדושה אחת האיסור במה שניתותר משבת לי"ט משום מוקצה מחמת איסור דבה"ש דאתקצי לכולי יומא ובי"ט שאחריו משום קדושה אחת משא"כ בי"ט לפני שבת או בשני ימים דר"ה מה מוקצה שייך הא בה"ש גופיה שרי בכל ולהכי כתב סמ"ג דלדרך דהטעם משום הכנה אף בי"ט לפני שבת [אך צ"ע מה נ"מ באיסור זה וע"כ דאסור להדליק בע"ש דהוא י"ט מפני שיהא נהנה בשבת ממה שהוכן ביום טוב] ושני ימים דראש השנה נמי אסורים זה הפשוט וברור לענ"ד אבל בו ביום לא ס"ד דשום אדם לאסור ועיין פר"ח ודוק ובעיקר דין הש"ע עיין בא"ר ופר"ח ומלבד דבריהם נלענ"ד דשייכים נמי על טעם ההכנה דברי הה"מ שבפ"ד מה' י"ט שטען נגד השגת הראב"ד בהלכה א' שכתב ויאמר מפני שהוא מוליד ואין הכנה וכתב הה"מ ואני רואה כאן חפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו עכ"ל וה"נ דכותי' ואולם עצמות דעת הראב"ד אין מובן לי אי ס"ד דטעמו משום דאש זה נולד ולא הוכן הא קי"ל י"ט ושבות מכין לעצמו וכדמקשה הסוגי' י"ט דעלמא תשתרי. אף למה שהעלו התוס' דלידה גופה הוי לידה ותירוץ הגמרא דגזירה הא לא שייכה כלל הכא וצ"ע. ועיקר טעם האיסור הוצאת אש בי"ט מבואר בפר"ח ריש סי' תק"ב:.

סימן תקב

סעיף א

העושה מדורה וכו' מפני שנראה כבונה הנה רש"י ז"ל כתב כיון דקיימא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין שרי אף זה שרי והתוס' חולקים וכתבו נראה דאפילו ר"ש מודה דאסור דהא דאמר ר"ש דבר שאין מתכוין היינו כגון שעושה דבר ואין מחכוין לעשותו אבל הכא מתכוין למה שהוא עושה. ובבכורות דף כ"ה פרש"י נמי הכי במה דמקשה הסוגי' וסבר ר"י בן המשולם דבר שאין מתכוין אסור והאמר גוזז במספרים ואינו חושש ופי' אלמא משום דאינו מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי וכתבו נמי תוס' דאין זה כשאר לשון אין מתכוין בעלמא דכיון דכותי' גוזז במספרים ושם ליכא לאקשויי ות"ל דהוי פסיק רישא די"ל נהי דאביי ורבא אמרו דמודה ר"ש בפ"ר מ"מ י"ל דר"י בן המשולם סובר עדיף מר"ש דאפילו פ"ר באין מתכוין שרי אבל הכא קשיא דת"ל דאין לך פ"ר גדול מזה וצ"ל משום דאינו אלא אהל ארעי דמדרבנן אפי' בפ"ר שרי כדאיתא בתוס' פסחים דף כ"ה ע"ב בד"ה לא אפשר וק"ל:

הג"ה וכן שולחן שיש לו דפנות המגיעים לארץ עיין מ"א האריך להקשות מסוגי' דסוכה דף י"ח דמסיק הגמרא דהטעם בטומאה דלא אמרינן לבוד הוא משום דהלכתא גמירי לה ובעירובין כתבו תוס' דף י' ע"ב ד"ה עור ואין לחשוב האויר כסתום מטעם לבוד כלומר שיהא אף הכלים שתחת האויר טמאים דהלכתא גמירי לה גבי טומאה דלא אמרינן לבוד ולהכי נמי קאמר בסמוך אצבעיים מכאן כו' ואי אמרת לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן מבואר דהכל אך מפני שבטומאה הלכתא גמירי לה הא בשאר ענינים אף לחומרא אמרינן לבוד דאל"ה לא הי' צריך הגמרא לשנויי הלכתא גמירי לה אלא דלחומרא לא אמרינן לבוד והנה קושי' זו אין על הרמ"א התלונה אלא על התוס' סוכה דף י"ז ד"ה אלו ועל הר"ש שם והטור בסי' תרל"ב שמשם הוציא הד"מ דבריו אלא שהמ"א בתר שהאריך ומסיק להחמיר כתב ומ"ש הטור בסי' תרל"ב עמ"ש שם פרש"י ועיינתי שם וכתב פי' נהי דאמרינן דחשוב כאילו שניהם סמוכים זה לזה מ"מ לא אמרינן שהוא כמפורד וסתום בסכך פסול עכ"ל ואני א"י מה תיקן בזה מלבד שלשונם דלא אמרינן לבוד להחמיר אינו סובל כלל פירושו אף גם לפירושו דמודו דאמרינן לבוד להחמיר שיהא כאילו שניהם סמוכים מה מסופקים כשיש סכך פסול ב' טפחים משני צדדים ואויר פחות משלשה מפסיק ביניהם למה לא נאמר דודאי פסול מטעם לבוד שחשוב כסמוכים א"ו משום דזה נמי פשיטא להו דלא אמרינן לבוד להחמיר אלא דמסופקים מפני שאין בו שעור לחוץ דלהכי מצטרפים ע"ש בתוס'. ותו מה פעל בפירושו דסברי דלא אמרינן לבוד שהוא כמפורד וסתום בכל ענינים נהי דמתורץ בזה מה שהוצרך הש"ס בסוכה לומר שאני הלכות טומאה כלו' דבטומאה אפילו לבוד לענין שיהי' כסמוכין זה לזה לא אמרינן דשם יספיק לבוד להיות אף כנגד ארובה טמא: אבל מה יענה לדברי תוס' שמביא בעירובין שכתבו ואין לחשוב האויר כסתום מטעם לבוד דהלכתא גמירי לה והרי שם אם נחשוב האויר כסתום הא על כרחך היינו כמופרד וסתום דאל"ה אין אהל טפח ותיפוק ליה דזה לא אמרינן בכל התורה להחמיר וכן נמי מה שאמרו ולהכי נמי קאמר בסמוך וכו' נמי לבוד דמופרד וסתום מבואר מדבריהם דכל זה דוקא אך משום דבטומאה הלכתא גמירי לה הרי להדיא בעירובין דעתם דבשאר ענינים אמרינן לבוד כסתום אף כמופרד וסתום אף להחמיר גם בריטב"א מס' סוכה דף י"ו ע"ב ד"ה אמר רב חסדא כתב משמעתין מוכח דכל היכא דאמרינן לבוד אינו כאילו הוא סמוך ממש וכו' ע"ש ואולם האמת אף דפירושו לענ"ד ודאי אינו מ"מ הקושי' ודאי צ"ע ואומר דבל"ז צ"ע מנא להו לחלק מסברא בין לחומרא בין לקולא אמנם רואה אני שאף הרי"ף בשיטתייהו שהרי כתב על פלוגתא דרב אחי ורבינא דקי"ל בכל התורה רבינא לקולא והלכתא כותי' ואילו דלמ"ד יש לבוד באמצע היינו אפי' לחומרא הרי בפלוגתתם אף רב אחא לקולא כמו בנדון דתוס' אלא משמע מיני' דפלוגתתם אינה אלא לקולא ויראה דנפיק להו נמי מסתימת לשון אביי אבל באמצע פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר וחד אמר וכו' דמשמע דא"צ לפרש מי אמר הכי ומי הכי מפני הסוגי' דבכל מקום רבינא לקולא ומוכח מזה דאף למ"ד יש לבוד אינה לחומרא אלא לקולא והא דמשני הגמרא ואידך שאני הלכות טומאה דהלכתא גמירי ולא בפשוט דלחומרא לא אמרינן היינו משום דבאמת בטומאה אף לקולא לא אמרינן לבוד כדהוכיח הט"ז בי"ד סי' שע"א סק"ד ע"ש ואילו הי' משני ש"ה דלחומרא לא אמרינן הי' נשמע הא לקולא אף בטומאה אמרינן לבוד וזה ליתא להכי חפס הסוגי' האמת וכן התוס' בעירובין תפסו דברי הגמרא מפני האמת ולעולם דבריהם הוא בפשוט כדפסק הרמ"א: ובזה נמי אין צורך לדברי המ"א בתוס' עירובין דף ק"ב שאין בדבריו דבר המתיישב. גם כל דבריו שם כמדומה הם שלא בעיון כתב וכ"כ התוס' בעירובין דף י"ו כתבו שם דאעפ"כ החלל מצטרף לרוחב ש"מ דיש לבוד להחמיר וכנראה דס"ל דלהכי החלל מצטרף ע"י לבוד ועפ"ז כתב לקמן בתר תירוצו וי"ל שכתב באין מבין תדע דהא אצבעיים מכאן וכו' הוי אהל אפי' לענין טומאה ואפ"ה מותר לעשותו בשבת כמו שאמרו שם לענין שבת וכל זה לא הי' כי מה שב' אצבעים החלל מצטרף לאו היינו משום לבוד דאילו הי' לבוד הוי כסתום ולא הי' הכלים שתחת הפתוח טהור אלא מטעם דעומד מרובה על הפרוץ מה שא"כ בכילה מיד דאמרינן למעלה לחומרא לא אמרינן לבוד ואינו כולו סתום שוב הוי פרוץ מרובה על העומד ולהכי לא הוי אהל ודוק אך הא עדיין מ"ש המ"א והכי משמע בעירובין דף ט' ע"ב ודאי צ"ע דשם בתירוץ רב אשי משמע דאף לחומרא להצריך לחי אחר תלי' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן ות"ל דלהחמיר לא אמרינן לבוד ובע"כ לומר כמו שהוכיחו התוס' שם בסוגי' ד"ה אין דהפלוגתא דרב אחא ורבינא אינה אלא בלבוד דלמעלה ולא בדפנות דלכ"ע הוי לבוד באמצע ש"מ דיותר נקל לומר לבוד בדפנות מבלמעלה ה"ה מה שהוכיחו דלחומרא לא אמרינן לבוד היינו למעלה אבל בדפנות מודו דיש לבוד אף להחמיר ודוק וצ"ע

סעיף ג

אין סומכין את הקדירה בבקעת כתב הט"ז פי' בבקעת לחה ודבריו תמוהים פירש הש"ע אליבא דדעת הרא"ש וטור ויש"ש וזה אינו כמבואר דעתו בב"י וכן מבואר בהפר"ח והמ"א סקי"א כתב דעצים מוקצים הם בי"ט כמו בשבת אפילו למאן דשרי מוקצה כמ"ש סי' ש"ח ובסק' יג כתב דהא ברישא מיירי דוקא בעץ יבש ובזה הדין עמו וא"כ אין סומכין נמי מתפרש ביבש דהא עלי' קאי וא"כ דבריו שבסעיף י"א יותר תמוהים דהא בהדיא פליג ר"ש ומתיר בבקעת יבש ליסמוך בו ומה ענין י"ט לשבת שמביא ראי' מסי' ש"ח:

ועיקרן של דברים דדין בקעת יבש לסמוך בו תלי' בפולגתא דריש הלכות י"ט בדין מוקצה והש"ע לשיטתי' שפוסק כהרי"ף ורמב"ם דאית להו מוקצה בי"ט. ולצלות בו ודאי שרי כהסכמת הרמ"א וע"פ ההלכתא יבשתא שרי דאזלה אפילו לר"י וכמבואר בב"י להרי"ף ומה שהש"ע משמיט דין חזרא ביבש שהוא מותר לכ"ע וכבר התמיה הפר"ח נלענ"ד דאזיל לשטתו שפי' בב"י דעת הרמב"ם באוד והביא הדין בסי' תק"ו שאסור דהיינו אפילו ביבש ולא משום מוקצה אלא מפני שסתמו עב וצריך תיקון משא"כ חיזרא שסתמו דק ולא רצה ליתן לנו הבקיאות להפריד מה נקרא עב או דק וסתם בסי' תק"ו לאיסור והדין עמו וליסמוך קדרה בבקעת רטוב אליבא דמאן דפסק במוקצה כר"ש תלי' בפלוגתת רש"י דלרש"י נמי שרי ולתוס' ורא"ש לכ"ע אסור לתוס' מטעם דמודה בו ר"ש ולהרא"ש מטעם דגזרינן י"ט אטו שבת וכמבואר ביש"ש (ומה דדחק עצמו היש"ש בפירוש הרא"ש לנוסחתו עי' לגירסתו בהרא"ש הדברים יותר פשוטים) ונלענ"ד בשעת הדחק יש ליסמוך על המתיר מוקצה בי"ט ומותר להסמיך קדירה בבקעת יבש וברטוב אפילו בשעת הדחק לא כי רבו החולקים על רש"י ז"ל ודוק:

סימן תקג

סעיף א

הג"ה וכן יכולה לבשל הרבה קדירות ולאכול מכל אחד מעט הפר"ח העלה מרש"י ותוס' דף י"ז ע"ב כדעת הב"ח דדוקא במינים שונים שדעתו באמת לאכול מכל מין ומין אבל אם זה שאוכל אין צריך לו כלל ואינו אכלו אלא להערמה אסור. והאמת כי משמע נמי הכי מהריב"ש ואולם לדברי רש"י ותוס' שמחלקים בין הערמה דרב אדא לבין הערמה דאסרה הברייתא באופן שאין ללמוד שום היתר הערמה דבישול מהערמה דרב אדא קשה הא חזי' שבדף י"א ע"ב כתבו תוס' בעצמם מערים ומלח וכן רגילים העולם שמערימין ואוכלים מעט מן התרנגולות ואוכלין הכבד הרי להדיא שמביאין רגילות העולם שלומדים היתר הערמה מדרב אדא ואילו מחליטין כדכתבו דף י"ז איך לא כתבו שטועים ושיש למנוע המנהג ובלי ספק אכילת כבד מתרנגולת אינה אלא בהערמה ללא צורך אלי' כלל דאילו בשצריכים לה אין צריכים ללמוד מדרב אדא וברייתא מפורשת היא ממלא אשה וק"ל ולא די שלא כתבו שטנה על הרגילות אלא אף מביאים ומיהו הר"ר שמואל הי' אומר וכו' הרי להדיא שמסכימים שאין ההכרח למונעם וע"כ הברור שהעולם סוברים דשפיר יש ללמוד מדרב אדא ואי משום הברייתא דבלבד שלא יערים מחלקים דוקא כהערמה שפרש"י שמבטל בהערמה שאולי יב אורחים ואינו אוכל כלל ממה שמבשל שהיא הערמה הניכרת משא"כ הערמה דרב אדא שלבסוף אוכל מהם וכן למדו מזה דה"ה להערמה דבישול כיון שאוכל ממנה הוי הערמה דלא מינכרה ושרי' אלא שהר"ר רבינו שמואל מחמיר וכתב דוקא קודם אכילה שאז הוא הערמה דלא מינכרה ולא אחר אכילה דהוי' בדומיא דהערמה דאורחים דמינכרא ואסור לכן אף שתוס' לנפשייהו דעתם כדכתבו בדף י"ז מ"מ לא רצו לימחות לבטל רגילות העולם מפני שיש להם על מה שיסמכו וזה נמי דעת ר"י שבמרדכי אפילו גבי אפי' אלא שבזה חלקו עליו, ולדעתי משמע נמי מהעיטור גופי' שמביא הטור (אף דמהריב"ש לא משמע הכי) לחלק בין קודם אכילה לאחר אכילה ובודאי לאחר אכילה האכילה גופה אינה אלא להערמה ומ"מ דוקא לאחר אכילה מפני שהיא הערמה הניכרת אבל קודם אכילה אינה ניכרת ושרי דאל"ה ליפלוג בקודם אכילה גופה כדמחלקו הב"ח ופר"ח וא"ר א"ו העיקר כמשמעות הב"י ומ"א ואין להורות איסור לאחרים רק לנפשו ראוי לבעל נפש להחמיר ודוק:

(סעיף הנ"ל ש"ע) מיהו אם עברה ובישל וכו' מותר לאכלו. פשטות לשון זה ודאי מורה שסובב על מה דמסיים אבל אחר אכילה וכו' דהוי הערמה מיהו אם עברה וכו' דהיינו שעברה ובישל בהערמה זו של אחר אכילה מותר וכן מבוארת דעתו בב"י שכתב וכן דעת הריב"ש בתשו' וכתב דמ"מ אם עבר ובישל אחר אכילה בהערמת אכילת כזית אין לו דין מערים לאסור עליו התבשיל אלא דין מבשל במזיד או בשוגג יש לו דשרי וכן פי' המ"א להש"ע אבל הפר"ח פי' הש"ע פי' אפילו במזיד וכו' אבל לא בהערמה והיינו מפני שבאמת יפה כתב שא"י לפרש דברי הריב"ש בזה שאם בשעת שחיטה הי' דעתו להערים ולאכול ממנו כזית הרי משעת שחיטה נאסר הבשר ואסורה באכילה. והדין עמו כי צ"ע כי מה שהוציא הב"י ממנו לדינא אי אפשר להכניס בלשונו וכן הא"ר העתיק לשון הריב"ש זה והוציא ממנו לכתוב מבואר מזה דכל שכונתו לאכול מעט ולא אכל נמי אינו אוסר. ואיני יודע שום רמז ראי' מדברי ריב"ש אלו ומכ"ש שאינו מבואר והראי' מט"ז שמביא ליתא כי לא כתב הכי אלא היכי שבהיתר בישל בלא הערמה ומודינא היכי דבישל מאכלים שונים על דעת לאכול מכולם ושוב נמלך ולא אכל מאחד כלום והותירו דפשיטא דשרי אבל היכי שבישל אך בהערמת אכילה והאכילה גופה היא ללא צורך אליו דעיקר התירו משום דהוי הערמה שאינה ניכרת פשיטא לדעתי שאם לא אכל דהוי הערמה הניכרת ואסור ואין דומה כלל לראי' הט"ז מאכילת מסוכנת דשם שרו החכמים כל שיש לו שעות לאכול אעפ"י שאינו אוכל מפני שמ"מ כל שיש לו שהות הברירה בידו לאכול ומפני הפסד ממון התירו משא"כ הכא עיקר ההיתר בהערמה שאינה ניכרת וצריכה האכילה. ומכ"ש בגוונא דהש"ע שהתיר בדיעבד אפילו אחר האכילה ודאי דכל דלא אכל היא הערמה האסורה וזה ברור דלא כהא"ר אלא כדכתב המ"א:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה