אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות פסח

הלכות ר"ח

סימן תל

כתב המ"א שדרשת רש"ל אינה אלא חומרא בעלמא והח"י כתב דדינא קאמר לחוש לגדולי מקצת פוסקים הסוברים דיבש ביבש הוי קמח ואני אומר עם כל דברי הח"י אינו ענין כלל לנפל אחד מהם דשם תחילה הי' כאן ודאי איסור ואיקבעי איסור בדבר חשוב דהוי קיבוע דרבנן משא"כ כשנאכל אחד אבל הכא אין פעולתו אלא דמעיקרא הי' ספק אחד אם הי' חמץ מעולם ולבסוף הוי ס"ס דאת"ל הוי אימא נאכל אבל באמת מה"ת להחזיק איסור ולחוש לספק כזה בפרט בקמח המשומר לפסח ובודאי אינו אלא חומרא בעלמא כדכתב המ"א:

סימן תלא

סעיף א

עיין בספר שאגת ארי' סי' ע"ז שם וכן בסימנים שאח"כ העמיד יסוד להוכיח שטת הר"ן ותוס' דף ד' ע"ב בחדא כאילו הם אחדים וזה אינו כי שטת התוס' ברורה שע"כ סוברים דמה דנאמר מבטלו בלבו הוא ל"ד אך בלבו אלא בפה מלא כדרך שאנו עושים ולהכי אך נאמר בלבו שצריך שיהא פיו ולבו שוים ולהכי נמי לא מצרכו כלל קרא אלא כיון שהפקירו פשיטא דלא עבר כמו בשל אחרים וכן נמי לא צריכו כלל לסברת הר"ן דמשום דבל"ז אינו ברשותו והן הן האיכא מ"ד שבב"י בשם הר"ן שבפרק כ"ש אבל הר"ן עיקר סמיכתו על דרשה דקרא או דרשי' מכח תשביתו או דתוס' שמביא מלא יראה לך אלא שהסביר דהטעם נוגע לביטול מטעם הפקר ע"פ הוכחה מהש"ס ומוכרח לסברתו כדי לקיים הדרשה דקרא וליישב קושיותיו אבל בלא דרשה דקרא מי הוא שיערב לבו להמציא קולא דהפקר בלב מכח דבל"ז אינו ברשותו להקל באיסור לאו דאורייתא במה שאינו היפקר מן התורה לכל ענינים . עיין בתוס' ור"ן ודו"ק תמצא כדברי:

גם מה שתלה שם הביטול בלב מטעם דבל"ז אינו ברשותו בפלוגתא הגלילי דלמאן דסבר חמץ בפסח מותר בהנאה. וכן בסי' ע"ט אי נימא הלכה כר"ש אף בלפני זמן כבר הוא ברשותו הואיל שמותר בהנאה ולא סגי ודאי בביטול בלב אלא בהפקר גמור אומר אני דלאו מן השם הוא זה. ואף דרש"י ז"ל במס' ב"ק דף ל' ע"ב פי' דלהכי אינו ברשותו הואיל ואסור בהנאה רש"י פי' הכי האמת דקי"ל שאסור בהנאה אחר שש אבל ודאי לפרש"י ור"ן דביטול בלב נפקא לן מדרשא דקרא ע"כ סגי לן בסברת הר"ן דבל"ז אינו ברשותו אך מפני העשה דתשביתו המוטלת עליו ואם הוא מתרשל בהשבתחו יד כל אדם הקודם וזוכה להשביתו אף בלא דעת הבעלים מצוה קעביד תו לא מקרי אינו ברשותו אלא רשות אחרים עלי' ותדע דאיך אפשר לומר דמשום האיסור הנאה לחוד מקרי אינו ברשותו הרי קי"ל מגרשין באיסורי הנאה אף דקי"ל נמי שצריך עכ"פ ליתן מדידי' מדכתיב ונתן כמבואר בב"י אה"ע סי' קכ"ח אלא דנתינה חשובה לא בעינן שיהי' שוה פרוטה א"ו כדכ' הריטב"א במס' סוכה דף ל"ה דכל שאין רשות אחרים עלי' לכם קרינן בי' וע"כ לא פליג שם הראב"ד אלא דדריש לכם לצורכיכם ע"ש בתוס' ודו"ק א"ו דבחמץ עיקר מה דלא הוי ברשותו היינו מפני הרשות אחרים עלי' ע"י העשה דתשביתו ואף דרשאי ליהנות מיני' בשעת ביעורו מ"מ אינו ברשותו מקרי דאם הוא אינו חפץ להשבית כל מי שקדם וזכה ומשביתו רשאי ליהנות ממנו בשעת ביעורו כזוכה מן ההפקר ובמה דנאמר הואיל ומתחילת שש אין ברשותו לבטלו היינו נמי מפני שמאז והלאה מצוה לשרפו וכל הקודם ושרפו זכה: וזה ברור לענ"ד: ובזה כל יסודותיו מהורס: ועיין בספרי ק"ד ס"ס רכ"א:

אף גם מה שמחליט שם דלא מועיל ביטול לחמץ שאינו שלו אלא שקיבל אחריות עליו: ג"כ אין מוכרח ולא משמע הכי מסתימות כל הראשונים בהמקומות המוזכר שיש לסמוך על הביטול וי"ל שמפקיר ומבטל בלבו החפץ והזכות שיש לו בו כשהוא בעינו ואף כי יתאבד ויתחייב לשלם ואינו מחשיבו לכלום ואם זה מועיל לחמצו מכ"ש שיועיל למה שאינו אלא באחריותו והרא' שמביא לדעתו זו יש לדחות וצ"ע:

סעיף ב

ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד עיין ט"ז מ"ש ליישב קושי' הב"ח מק"ש של ערבית ואף דהסברה שנבנה עלי' תירוצו נראית דחוק מ"מ תמצית דבריו שמסיים וע"כ אף בלימוד יש חשש זה דעכ"פ ימשך קצת ויהי' הרחקה מזמן ביאתו בזה יש לו סיוע מלשון הרמב"ם שכתב וימנע מבדיקת חמץ מתחלת זמנו לכן לענ"ד תירוצו עיקר ואף דנ"מ כמה דינן בהבאים אחריו שחידשו כ"א לפי דרכו לא אאריך בזה:

סימן תלב

הח"י מביא בשם רש"ל בתשובה קודם שיתחיל יטול ידיו והוא רק משום נקיות ולא יברך עליו וע"ש סי' פ"ו במה שדחק עצמו שלא יהא מגסי רוח כנוטל ידיו לפירות שבסי' קנ"ח ושם נמי מברך על הפרי ומסיק מ"מ ע"י שכשך ושפשוף עדיף ור"ל ישפשף ידיו לעשותם אינם נקיות שאז אף בפירות מותר כדאיתא שם בהג"ה:

המ"א סק"ו כתב וצ"ע איך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק וכו' אבל הכא למה יברך הבודק כיון שאין המצוה עליו וצ"ל דמ"מ מצוה עביד דומיא דמילה. ובדמיונו ממילא ליתא דשם כל זמן שאב אינו מוהלו חייבים ב"ד למולו והחיוב נמי על העושה ואולם הקושי' מעקרא אינה דהא ריש תרומות שנינו חמשה לא יתרומו ואם תרמו חרומתן תרומה וכולם מפני העדר ברכה הרי שבמקום שא"א לברך אין לעשות המצוה ושנינן נמי שם חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומ' וחד מנייהו התורם את שאינו שלו שלא ברשו' בעלים ומבואר הא ברשות תורם לכתחילה ובברכה דאל"כ ליחשב ברישא ששה דלכתחילה לא וכן מבואר בהרמב"ם פ"ד מה' תרומות העושה אדם והיינו לכתחילה ובודאי היינו שהשליח מברך כדקי"ל נמי בא"ע בשליח קדושין והטעם דכל שליח מדבר אף הברכ' בשם משלח וכדמצינן בתורה ובנביאים שדיברו על שם משלחם וק"ל:

סימן תלג

סעיף ו

וכן אמצעי של חצר כתב הח"י כן הוא ל' הרמב"ם וכתב הר"ן דאתי למעוטי חורי חצר והפשוט שא"א לו' דאתא למעוטי צדי החצר דאטו העורבים דוקא באמצע החצר מצוים ולא בצדי החצר אבל הח"י כתב וצ"ל הא דלא אמרינן דאתי למעוטי צדדים דא"כ תקשה על סוגי' הש"ס דף י"א דקאמר ולא לאור החמה היכי דמי אי נימא בחצר הא אמר רבא חצר א"צ בדיקה ולימא מן הצדדים א"ז וכו' והש"ג באמת כתב למעט מן הצד ואי משום קושיותיו דא"כ לישני ולא לאור החמה היינו מן הצד זה לק"מ דהא לכל הפחות עדיף כל חצר שאין גג עליו מלמעלה כארובה שנבדק לאור החמה.. ובאמת מיד הי' יכול להקשות מארובה אלא שכן דרך הש"ס להקשות ממראות דאמוראים כדי להביאם בבהמ"ד ובזה מיושב נמי קושי' המ"א שמביא הח"י תוך ס"ק י"ב עיין וק"ל:

סעיף ח

בסופו ואם יש עליו גובה מבטלו בלבו ודיו. כתב הח"י ולמ"ש בסס"ק ט"ז נ"ל דאליבא דכ"ע צריך לפנות כיון שלא עשה כדינו ולא ביטל דלענין זה נקיט הש"ס דצריך שיבטל דאל"כ מאי למימרא הלא כל אדם צריך לבטל וכו' א"ו דאתי למימר אי לא ביטל מחויב לפנות ולדעתי אי להכי כיון רב חסדא הי' מפרש א"ו לא איירי כלל מזה ואך בפשוט משמיענו דצריך לבטל ודלא נימא כיון שהוא כמבוער מה צורך לביטול קמ"ל כדפי' רש"י ואי משום מה דקשיא לי' דא"כ מה משמיענו י"ל דאיירי בנפל מפולת על חמץ ידוע שהשאיר לאכלו ולא הי' בכלל הביטול דלילה וקמ"ל משום דס"ד כנ"ל וק"ל. וא"כ ודאי י"ל דתלי' כדמספקו האחרונים והנה לעיל ס"ק ט"ז מחליט נמי מכח זה מדלא נקיט גם כאן מבטלו וכו' ומסיים ואע"ג דקי"ל דכל בודק צריך שיבטל מ"מ נ"מ בהני דקתני מבטלו בלבו דאם עבר זמן איסורו ולא ביטל צריך לעשות כל טצדקי וכו' משא"כ בזה ולמ"ש אין מסתימתן הכא שום ראי' דדוקא התם מפני שנאמר בו הרי הוא כמבוער ס"ד דאין צריך ביטול מוכרח למשמיענו דמ"מ צריך ביטל מטעם רש"י משא"כ הכא כיון שאין עליו גובה ג' טפחים ואינו כמבוער מה"ת דלא ליבעי ביטול ככל ביטול שאינו אלא משום ספק ואין צריך למשמיענו דצריך ביטול וא"כ דליכא למיפשט מידי מסתימת הש"ס ופוסקים יראה לי דנדון זה בהשתמש בחור ונפל הכותל ואין עליו גובה ג"ט ואירע שבדק כל שאר מקומות כדינו ושכח לבטל עד אחר זמן איסורו שנזכר אם מחויב לפנות וליבדוק אם לאו לשטת רש"י כפי שפירשו הר"ן ריש פסחים דמן התורה נאמר תשביתו או בביטול ואם לאו מן התורה מחויב לבדוק ולבער ע"ש א"כ נהי דתניא אין מחייבין אותו וכו' היינו כשביטל דהבדיקה אינה אלא דרבנן אבל בלא ביטל שהבדיקה דאורייתא ודאי מחויב לטרוח באופן דליכא סכנה כדי לקיים החיוב דאורייתא וק"ו הוא מחמץ ידוע וביטל ומה שטען הח"י דאיכא כאן תרי ספיקא דדילמא אין כאן ואת"ל יש כאן דילמא לא נ יפקח תמה אני מה צריך לפיקוח הגל דמיד שיש כאן אפילו לא נתפקח הגל הרי עובר בבל יראה כיון שאינו כמבוער להכי לשטת רש"י ור"ן ודאי חייב לטרוח ולבדוק משא"כ לשטת תוס' י"ל דמדאורייתא אינו אלא או ביטול או ביעור לחמץ ידוע אבל הבדיקה מספק במקום שהשתמש אפשר כולו אך דרבנן וי"ל דהכא מפני הסכנה לא אטרחוהו בספק ודו"ק:

סימן תלד

סעיף ב

לבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא הח"י על הב"ח דדבריו תמוהים דאף בהפקר דעלמא הוי הפקר אף שלא בא ליד הזוכה עדיין אלא שתוך ג' ימים יוכל לחזור בו כמבואר בח"מ סי' רע"ג ולפ"ר דבריו תמוהים שהרי בהדיא איתא שם בסמ"ע בלשון זה הלכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו ומה דבסי' רס"ז לענין שבת לא חיישינן להכי היינו משום שהעמידו הדבר על דין תורה כדי שלא יבא לידי איסור תורה. או במקום שא"א בענין אחר כמו דמועיל נמי אפילו בינו לבין עצמו כדאיתא בסמ"ע הנ"ל שם אבל הכא דלכתחילה יוכל הב"ח לומר דבריו אך עיין בספרי מודע לבינה למה דביארתי שם פי' הרא"ש דלא כמשמעות הסמ"ע צדקו דברי הח"י עיין ודוק:

להג"ה שנ' סעיף ב' ואין לבטל וכו' עיין בזה מה שתמהתי בסי' תמ"ד:

סעיף ד

שלוחו יכול לבטל כתב הח"י דהא דפשוט להר"ן וכו' היינו כיון שלא זיכה נכסיו לשלוחו והא ודאי שליח יכול למכור של חבירו בלי שום זיכוי אלא הטעם כדמבואר כיון דביטל מתורת הפקר נגעו בה והפקר מתורת נדר ואין אדם יכול לאסור ע"י שליח ועיין בספרי ב"מ סי' ק"כ. וע"כ דה"נ כונתו דח"י כיון שלא זיכה נמצא אין אדם יכול לאסור שלו ע"י שליח להכי לדעתו דחשוב של שליח ע"י שמסתמא מזכה לו הרי השליח מפקיר את של עצמו אך מ"מ איני יודע במה קנה השליח החמץ ועיין ח"מ סי' ר"ב בסמ"ע סק"ה:

סימן תלה

ועל הבדיקה של אחר הפסח לא יברך כתב הח"י אע"ג דתקנתא רבנן הוא מ"מ כיון דהוא רק משום גזירת תקנה בעלמא דלא ליתי לחלופי בשאר חמץ והיא גופא דאסור חמץ זה קנסא בעלמא הוא וק"ל ודלא כפר"ח ולדעתי טעם הפר"ח העיקר והוא חד עם דברי הה"מ משא"כ טעמו אין מתיישב כלל דמה בכך מ"מ הצריכוהו חכמים הבדיקה יהי' מאיזה טעם שיהי' ואולם זה לשון הה"מ דודאי אין לברך בבדיקה של אחר הפסח שהרי בכל אותו זמן הוא אוכל חמץ ואין הבדיק' אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר. וא"כ איך יברך על ביעור חמץ וזה לשון הפר"ח דש"ה שאע"פ שמצוה לבדוק אינו מצווה לבער אלא יוכל להשליכו לבין העצים וכו' וכיון דלא מחייב לבעורי' בדין הוא דלא ליברך עליו על ביעור חמץ הרי שהוא ממש חד עם הה"מ וזה אין להקשות דליברך על בדיקת חמץ כדכתב הרא"ש שבדין הוא שאף בליל י"ד הי' ראוי לברך הכי דזה אינו מדלא מצינו נוסח זה בש"ס אין לנו להמציאו כי בודאי אך עיקר תקנות הברכה לא היתה אלא מפני חיוב הביעור ומסיים הח"י וכל זה בנמצא חמץ גמור אבל חמץ משהו שנמצא תוך הפסח אין לברך עלה ויראה דה"ה אפילו נמצא הרבה והוא אך ספק חמץ ואפילו חטים שנתבקעו מבואר בטור סי' תס"ז בשם הרא"ש שאינו אלא ספק חמץ אין מברכין עליו כדאיתא בי"ד סי' כ"ח סעיף ג' וסי' רס"ה סעיף ג' ועיין א"ח סי' ס"ז בט"ז ומ"א ובפר"ח י"ד סי' כ"ח ס"ק י"ז ודלא כט"ז א"ח הנ"ל: ועיקרן של דברים מבוארים בהרא"ש ריש פרק כסוי דם ור"ן ריש פרק ב"מ:

סימן תלו

סעיף א

תוך ל' יום זקוק לבדוק מה שפלפל .. בזה הח"י עם המ"א אם יבטל מיד מחשש שישכח מלבטל בליל י"ד במקום שהוא יראה דמפרש"י משמע דיש חשש שהרי פי' דעתו לחזור בימי פסח אפילו מרשות היחיד נמי דכי הדר בי' בימי פסח עבר עלי' וההוא שעתא לאו ברשותי' הוא דליבטלי' וכשיראוהו עבר עלי' וכנראה לא ניחא לרש"י ז"ל לבאר בפשוט כדפי' הסמ"ק דאפילו ביטל לא מהני משום כשיבא לביתו יבא לאכלו משום דס"ל דמשום חששא זו לא היו מטילים, עליו חובת ביעור קודם ל' אלא הוי אמרינן כשיבא יבערנו מיד כמו דקי"ל סימן תמ"ד בהלך ביום י"ד והניח פחות מכביצה אינו חייב לחזור ולבאר אלא די לו בביטול ולא חיישינן כשיחזור לביתו יבא לאכלו אלא אמרינן סתמא יבערנו. וה"נ הכא להכי פי' החשש משום בל יראה ברגע זו שיבא לביתו וקשה למה ניחש אף לזה נימא כשיבא ליל י"ד יבטל במקום שהוא א"ו משום דאז אין עליו חיוב בדיקה קרוב לחוש שישכח מלבטל וממילא ה"ה בכל מקום שמצרכינן הבדיקה מה"ת לא ליעבד נמי הביטול מחשש שכחה. והט"ז שכתב . שמוכח מפרש"י כדעתו א"י היכי:

וכן העושה ביתו אוצר תוך ל' יום זקוק לבדוק ואח"כ כונס: כתב המ"א בשם מהרי"ל ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצ' ולבדוק ואפש' דה"ה ליוצא בשיירה תוך ל' ולא בדק צריך לחזו' לביתו או לשלוח שליח ולענ"ד זה אי אפשר שהרי אפילו בהלך ביום י"ד והניח בביתו חמץ פחות מכביצה אין צריך לחזור אלא מבטלו ועל ספק חמץ יהא מחויב לחזור: אלא לענ"ד שאם שכח מלבדוק והלך תוך ל' מיד שנזכר דלא שפיר עבד מבטל חמצו ודי: וגוף הדין שמביא בשם מהרי"ל (ואינו בידי כי בתשובתו לא מצאתי אותו מרש"י ז"ל לא משמע כותי' שהרי כתב תוך ל' זקוק לבער דלכתחילה לא זה ביעורו משמע הא בדיעבד שפיר דמי ודי בביטול ומכ"ש לבדיקת ספק:

הג"ה ואוצר חטים אם נעשה האוצר ל' יום קודם הפסח וכו'. מה שהט"ז משיג מכח חמץ ידוע יפה השיב הח"י שבתשוב' רשב"א מבואר שאין חילוק אמנם מה שהט"ז נמי מגמגם שבזה אין ענין לחלק או תוך ל' בין קודם ל' לדעתי יפה השיגו ולא נזכר נמי בהרשב"א חילוק זה כלל כי לשון השואל אינו אלא ישראלי' שיש להם מרות מלאים חטים ובקרקעית הבור וקירותיו יש מן החטה שנתבקעה מלחות הארץ אם צריך לבערו או נאמר שאינו צריך אלא ביטול דהוי לי' כעושה ביתו אוצר קודם ל' יום ואין דעתו לפנותו קודם פסח ור"ל כמו דשם כיון שעושה האוצר קודם ל' לא חל עליו חובת ביעור כן בזה אפילו נעשה האוצר תוך ל' הא לא חל עליו אז חובת ביעור כיון שלא הי' שם שום חמץ עדיין ועכשיו שיש חמץ הוי כנפל עליו מפולת שאין צריך לבער והודה לו הרשב"א ולמה שהוצאתי לעיל משמעות רש"י דלא כמהרי"ל שפיר דמי וק"ל:

סימן תלז

סעיף א

אם עד שלא וכו' על המשכיר לבדוק כתב הח"י ואפשר דלדעת י"א בסעיף ג' דבמקום שנותנים שכר צריך לשלם למשכיר שכר הבדיקה כיון שהשוכר קנהו והחזיק בו ולדעתי לא אפשר כי מה"ת אחרי שהחיוב עליו ובא מכח שמושו בהמקומות מות שמכניסים בו חמץ וק"ל:

סימן תלח

סעיף א

כתב הח"י משמעות הש"ס וכו' כדאי' להדיא דף ט' ע"א א"י איך לא עיון שם בתוס' ד"ה כדי מבואר פשטות דעת התוס' כדעת הראש יוסף ע"ש וק"ל:

סעיף ב

כזית חמץ מה שהאריך פה הט"ז להשיג על הב"י בפי' הטור: גרם לו שנלאה לעיין הב"י עד תכליתו. כי כבר מסיק הב"י בעצמו הכי ואולם מה שפי' הב"י בכונת הראב"ד צ"ע תחילה כתב ועכ"ז יש חילוק בין דעתו לדעת הראב"ד דלהראב"ד כל שמצאו קודם זמן איסורו אעפ"י שביטלו להוציאו דכיון שבשעת שחל זמן איסורו יודע בו ואז אינו מוציאו הו"ל מטמין דביטול לא מהני אלא לחמץ שלא היה ידוע לו בשעה שחל זמן איסורו אלא כשבדק וביטל קודם זמן איסורו ולא נודע לו מחוץ זה עד אחר זמן איסורו הוא דמיבעי לי' דהשתא כיון דבשעת שחל זמן איסורו לא היה ידוע לו חמץ זה והוא כבר ביטל איכא למימר דשוב אינו עובר עליו ומותר שכשנודע לו חמץ זה לא היה ברשותו כלל ודברים אל' כמשמען דביטול לא מהני לחמץ ידוע שחל עליו שעת איסורו אי אפשר כדמבואר בסי' תמ"ד דלפחות מכביצה חמץ ידוע אין צריך לחזור מפני שיש לו תקנה בביטול הרי דביטול זה מהני לו לחמץ שידוע לו בשעה שיחול עליו האיסור:

אמנם לבסוף כתב ומה שטען רבינו על הראב"ד שאין כאן הטמנה דכיון שביטלו אינו שלו אינה טענה משום דהראב"ד לא אמר דהוי מטמין ממש אלא דהוי כמטמין כלומר כי היכי דמטמין אעפ"י שביטלו אחר הטמנה עובר על מצות חכמים שציוו לבערו אף זה כן שאע"פ שבטלו עובר על מצות ביעור וא"כ א"י להפריד בין מצאו אחר ביטול קודם זמן איסורו לבין מצאו אחר ביטול אחר זמן איסורו וצ"ע וע"כ דלמסקנתו בפי' הטור דכל שנודע לו בשעה הראוי' לביטול אפילו נודע לו קודם ביטול די בביטול חזר נמי מפירושו בהראב"ד ואינו משיג הראב"ד אלא על ההיתר לבטל ושלא להוציאו דזה חשוב לו כמטמין אבל אם מצאו אחר הביטול אפילו קודם זמן איסורו באמת מודה הראב"ד ודו"ק:

סימן תלט

סעיף א

הג"ה מיהו וכו' כתב המ"א ומ"מ קשה דבי"ד סימן ק"י פסק דבעינן שיוודעו שני הספיקות יחד ואי מש"ה לק"מ שכבר העלו האחרונים דלא בעינן והט"ז שם ס"ק י"ד דחק להסכים אף הרמ"א לדעתם אך תו הקשה הח"י משום דבקיבועה לא מקלינן בס"ס וזה נכון כדאיתא שם בהג"ה סעיף ד' אמנם בספרו מנ"י כלל מ"ב נתן טעם מספיק משום דהבית בחזקת בדוק ושפיר כתב דהא אך הטעם בהג"ה משום דספק הראשון אסור מן התורה והכא במקום חזקה כל אפי שוין דספיקו מן התורה לקולא וק"ל:

סימן תמ

סעיף א

גוי שהפקיד וכו'. הדין הזה שנאמר בהש"ס דבאחריות חייב לבער ע"כ לא איירי אלא בקיבל בפי' ובקנין כדאיתא בהח"י ומ"ש או י"ל דהכא אפילו בלא קנו מ"מ כיון דהתנה בפירוש וקיבל אחריות אע"ג דמדינא אין חייב לשלם מ"מ כיון דמחק ודין מלכות חייב באחריות מחוייב לבער אליבא דכ"ע נהי שהדין דין אמת לדידן מ"מ הש"ס אי אפשר דאיירי בהכי דא"כ מה שייכות להפלוגתא דרבנן עם ר"מ בדף ל"א בישראל שהלוה לנכרי דכיון דלרבנן לא קנה משכון לאחר הפסח אינו עובר ות"ל דודאי מדין המלכות אבד המשכון אבד מעותיו א"ו הש"ס לא איירי אלא מדין תורה ובשידינו תקיפה ודוחק לומר דמיירי בהתנה בפי' דאפילו יגנב או יאבד יהא מחויב לשלם דזה ודאי אינו במשמעות סתם ישראל שהלוה כי התוס' לא כתבו שם ע"ב אלא דכל הסוגי' איירי בדלא קיבל עליו אחריות אבל בהתנה בפי' איפכא ודאי לא משמע ולהכי נמי שפיר כתב בספר שאגת ארי' סי' פ"ח דהרמב"ם לשטתו דס"ל דאף כל הנתמעטו מדין שומרים מ"מ בפשיעה חייב יש לו סייעתא מזה דאחריות אינו מחייב בביעור אלא בגניבה ואבידה ולא בפשיעה לחוד דאל"ה הדר קשיא מ"ט דרבנן הנ"ל דמה בכך דלא קנה משכון ות"ל דמי איכא למ"ד דמלוה על המשכון לא הוה שומר חנם מדין תורה א"ו דש"ח שאינו חייב אלא בפשיעה אין האחריות מחייב לבער ולהכי אפילו למ"ד מלוה על המשכון הוי ש"ש מ"מ נכרים נתמעטו מדין שומרים ומזה לענ"ד אף הרא"ש מוכרח להודות לדין הרמב"ם בשם המכילתא דגוים נתמעטו מדין שומרים דאל"ה אין פירוש וטעם לפלוגתא דרבנן הנ"ל בפרט להרא"ש שפוסק דאף אחריות דפשיעה מחייבו לבער ואיך כתב שם הלכ' י' ומיירי שאין, אחריות המשכון עליו הא סתם מלוה על משכון ש"ח הוא וכבר כתבתי שדוחק כנ"ל א"ו דסובר נמי כהמכילתא ולדידיה שפוסק נמי הנתמעטים מדין שומרים פטורים אף מפשיעה ושפיר כתב ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דהיינו שלא קבל קנין בפי' ושפיר ומה שבספר ש"א הנ"ל שם מקשה על הר' דלפ"ז אין להרא"ש שאחריות דפשיעה מחייב לבער מדסתם פקדון אינו אלא ש"ח אחרי דבל"ז ע"כ איירי בשקבל בפי' ובקנין י"ל נמי דאיירי בשקיבל להדיא נמי אחריות דגניבה ואבידה ואי מש"ה לדעתי ל"ק כי י"ל דמ"מ אף דאיירי ע"י קנין משמע סתם פקדון אינו אלא ש"ח אלא אי קשיא הא קשיא לי מה שנתן הרא"ש ז"ל הטעם בנכרי שהלוה לישראל על חמצו שאף שאמר לו אם לא אפרע לך יהא שלך מעכשיו מ"מ בעינן הרהינו אצלו דאל"כ לא עדיף מפקדון דגוי ביד ישראל שחייב לבער מצד האחריות הביאוהו האחרונים ריש סי' תמ"א ואיני יודע מה אחריות יש על הישראל מדין הש"ס אי משום דאי נאבד יהא חייב דפרוע להגוי מה שחייב קשה אמאי הא למפרע משעה ראשונה של הגוי הוא במקום חובו והרי הוא פרוע מחובו ומשכון דשל הגוי היא שנאבד ולדעתי לא גרע מדין אפותקי מפורש דהיינו אם לא אפרע לך לא יהא לך פרעון אלא מזה דאיתא בחו"מ סי' קי"ז דאף אם נשתדף אינו גובה משאר נכסים ומטעם דבמזלו נשתדף ה"ה זה דבמזלו נאבד הגם שלא מצאתי דין זה מפו' עדיין היכי שישראל מלוה חבירו על שדהו ואמר לו אם לא אפרע לך יהא שלך מעכשיו דקי"ל דקנה אם נשתדף קודם הזמן מה דינו אבל מסתביר לדעתי דעדיף לענין זה מאפותקי מפורש וכן מוכח מהש"ך סי' קט"ו ס"ק כ"ג דעדיף לענין שיגבה יותר מחובו וה"ה לענין נשתדף וה"נ קצת משמעות לשון הטור סי' ר"ז סעיף י"ו שכתב אם אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אפילו לא אמר מעכשיו מהני שאינו יכול להגבותו ממקום אחר ולא זה יכול לתבוע ממנו שיפרע לו ממקום אחר ומיהו אם ירצה יכול לסלקו במעות: משמע דמעכשיו עדיף מאפותקי מפורש וא"כ ה"ה במטלטלין להמלוה נגנב ונאבד והלוה פטור מלפרוע: וכ"ת דבמטלטלין באמת אפילו באפותקי מפורש מה בכך דלמפרע הוא של המלוה מ"מ כיון דברשות הלוה נאבד חייב לפרוע שווי המשכון מדלא שמרו כראוי הא תינח במשכון דישראל אבל נכרים הא נתמעטו מדין השומרים וא"כ מה אחריות יש על הלוה אף כי לא הרהינו (ואולי מש"ה נדו הבעל המאור והבעל מלחמות מטעם זה שיהיב הרא"ש על הרהינו ע"ש ודו"ק) ואם אם נאמר דלא כסברתי אלא במעכשיו לחוד כל שלא אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו לא מהני אלא שהברירה בידו שלא לפדותו ויהיה המשכון חלוט בעד חובו כל זמן שהמשכון בעולם אבל אם נאבד וה"ה בקרקע נשתדפה מחויב מ"מ לפרוע חובו והיינו אחריותו (ואין זה האמת לדעתי) דא"כ יקשה מה מקשה הסוגיא דף ל"א ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחר פסח ד"ה עובר והא איפכא מיבעי ליה למ"ד התם עובר הכא אינו עובר. נהי דכבר הקשה הפ"י דלמה דס"ד דש"ס לאתויי ראי' ממשנתינו לאביי דלמפרע גובה ולא איירי בהרהינו דא"כ קשיא מ"מ אמאי מותר לא יהא אלא כחמצו של נכרי באחריות ישראל דאסור ודחק דע"כ היה מוקי לה באפותקי מפורש דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו מ"מ עדיין יקשה מה קשה לו ותסברא וכו' דנימא למפרע גובה ואינו עובר לימא דמיירי בלא אפותקי מפורש ועובר לד"ה מפני האחריות ובשלמא בלא הנ"ל היה אפשר לדחוק עכ"פ לשטת הרא"ש דאף אחריות דש"ח מחייב בביעור וי"ל דלא רצה למוקים בלא אפותקי ומשום האחריות דא"כ מה אריא נכרי שהלוה לישראל על חמצו הא אפילו חמץ דגוי ממש ברשות ישראל על אחריות דסתם פקדון נמי עובר ולהכי הוכיח דנמי איירי אף באפותקי ומ"מ לד"ה עובר משום דמכאן ולהבא גובה והוא חמצו של ישראל ושפיר מקשה איפכא מיבעי' לי:

אבל להנ"ל ודאי קשה דנוקים בלא אפותקי ומשום האחריות שיהא מחויב לפרוע לד"ה עובר משא"כ בפקדון דנכרי דכל בלא קנין ממועט מדין שומרים הגם דלשטת המ"א דלקמן דלאחריות יש תקנה אם מפקיד לנכרי אחר באחריות שאז יש לדחוק וליישב מעיקרא אף קושי' הפ"י ולומר אחרי דדינא דאחריות לא נזכר בהמשנה כי אם בברייתא אף דודאי מ"מ אין פלוגתא מ"מ י"ל המתני' לא נחתה כלל לאשמועינן כי אם מה נקרא חמץ דישראל ומה נקרא דנכרי ושפיר קתני דנכרי שהלוה מקרי של גוי ומותר מצד זה דחמץ של גוי הוא ואי משום האיסור דאחריות לזה יש תקנה להפקיד ביד גוי על אחריותו ועל הברייתא שפיר מקשה ותסברא דהיכי פסיק ותני נכרי שמלוה אחר הפסח ד"ה עובר איפכא מיבע"ל ואי משום האחריות לזה יש תקנה כנ"ל. אבל עיין לקמן כי לא מסתביר לי דעת המ"א בזה והיותר הגון לתפוס הדוחק להאמ' שכל הסוגי' לא איירי כ"א לבאר מה נקרא ע"י משכון חמץ של ישראל או דגוי ומן האחריות לא איירי שעל זה אפשר להתנות להדיא כמו שירצה ואז תוכל כל הסוגי' לאיירי אף לדינא דמלכותא כדכתב הח"י אך לפ"ז נמי לא אזיל שפיר טעם הרא"ש להרהינו אם לא איירי כלל מצד אחריות ודו"ק כי צ"ע:

הג"ה ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר כתב המ"א ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח"מ סי' ע"ב ס"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו כש"ח והראשון חייב בגניבה ואבידה ע"ש מ"מ וכו' ומ"ש לעיין בח"מ היינו מה שמסיק שם הש"ך סס"ק כ"ד וכתב ולפ"ז בעלמא היכא שנתן דבר לש"ש לשמור וחזר הש"ש והפקידו ביד הבעל דבר ונגנב אצלו לכ"ע חייב הש"ש והח"י לשטה זו השיג עליו בסברא ואין בידי להכריע בזה ומה שבספר חדש מכונה פני ארי' הכריע להלכה כהמ"א בראיה מן הש"ס אין צורך להשיב עליה כי כל הרואה יראה שהוא שבוש גמור אמנם בגופא דדינא דהש"ך הנ"ל עיין בספרי מודע לבינה שם בארתי שאין מן פסק הר"י גבי משכון שום ראיה והבאתי ראיה איפכא דאם הפקידו ביד בעליו פטור מאחריותו מכל וכל מכח מחילת השעבוד של המפקיד אלא דשם כתבתי נמי משמעות מן הש"ך כדעת הש"ך. ואולם כעת מצאתי בבעל המאור ת"ל כדעתי שהרי כתב נמצא לדידן דקי"ל ישראל מנכרי לא קנה משכון הדין איפכא מהמבואר במתני' וישראל שהלוה לגוי על חמצו אפילו הרהינו אצלו ולא אמר מעכשיו מותר ודוקא בשלא קבל עליו ישראל אחריות אי נמי בשייחד להנכרי בית כל ימי הפסח אע"ג דקיבל אחריות אי נמי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של גוי כל ימי פסח שאין אחריות עליו עכ"ל והמשמעות שהוצאתי מן הש"ס יש לדחק אלא שבסי' רצ"א מביא הש"ך דעת ר"י לסייעתו וצ"ע:

תו כתב המ"א ואם הישראל הפקידו אצל גוי אחר וקיבל עליו העכו"ם שני אחריות שרי וכו' והח"י משיגו בסברא ולדידי מעיקרא דדינא קשיא מה יהני האחריות דגוי שני הא מיגרע גרע דעכשיו הוא באחריות אונסין מצד שומר שמסר לשומר והגוי השני הא פטור בשבועה. ואף אם יגנב או יאבד ולא יהיה לו לשלם הא נמי האחריות עליו לשלם מדידיה לכן א"י מקום לדעת המ"א:

הח"י מביא סק"ד בשם הירושלמי פלוגתא חמץ של גוי שהפקיד גבי ישראל על אחריותו לאחר פסח אם אסור בהנאה ומכריע להקל בדרבנן ויש לתמוה עליו שבעצמו מביא בסימן תמ"א סק"ב דברי הרא"ש להלכה ומשם מבואר בפשטות לדעת הרא"ש בהש"ס דע"י האחריות נאסר נמי ובל"ז להגירסא שבירוש' שעם פי' הקרבן עדה אדרבה שם ראיה לאיסור ע"ש וק"ל:

סימן תמא

סעיף א

ומשכונו בידו כתב המ"א ובש"ג כתב אם הקנהו (וצ"ל נמי מעכשיו) לעכו"ם בקנין או אגב קרקע אע"פ שלא מסרו לגוי עד אחר פסח שרי והוא שלא יהא באחריות הישראל עכ"ל ועיין בח"מ סי' קכ"ג סעיף י"ד דצריך לקנות בסודר של הגוי עכ"ל המ"א ועיין נמי שם בספרי מודע לבינה כי שם אחרי שהארכתי ליישב פסק ר"ת כתבתי נמי שם תו הרבה לתמוה הפ"י על פסק דר"ת דהא מקרא מלא דבר הכתוב וזאת לפנים בישראל דמבואר דוקא בישראל ולענ"ד ודאי דמודה ר"ת דפסוק זה ממעט גוי מגוי דאינו קונה בחליפין משא"כ כשחד צד הוא ישראל (והוכרח לזה מדמצינן דעבד כנעני נקנה בחליפין ואם גופו קונה ממונו לא כ"ש וא"כ ע"כ בישראל לא ממעט אלא כששני הצדדים עכו"ם) אבל כשהמקנה ישראל אעפ"י שהגוי הקונה נמי אינו ממועט כדיליף ממשמעות דסוגי' דכסף מקנתו שוב ראיתי שהוכחה זו ליתא כדאיתא בכורות דף י"ג ע"ש אלא מסברא אפשר דסובר הכי מכח משמעות דסוגי' דכסף מקנתו) ומדברים אלו נלענ"ד להכריע כתשו' ר"ש כהן שמביא הש"ך בתר הכי דבגוי לגוי אף ר"ת מודה (וגם דלא כתשו' ר"ש מדינא שמביא שבגוי לישראל אף ר"ת מודה ואדרבה בגוי לישראל ליכא מאן דפליג) ותשו' אלו אינם בידי כל הנ"ל דחקתי ליישב פסק ר"ת במה דאפשר:

ואולם אמינא שהרמב"ם ז"ל ודאי חולק עליו ומנא אמינא ממה דאיתא בסי' רל"ה סעיף ה"ו בח"מ בשמם דקטן אינו קונה ואינו מקנה ע"י חליפין ונתן טעם על שאינו מקנה משום דקנין חליפין מתורת שטר נגעו בו הואיל דלכתיבה עומד וקטן לאו בר מיכתב שטרא עילויה ומה שאינו קונה בחליפין כתב טעם שלא יהא עדיף מחצירו שאינו קונה כיון שאינו בר שליחות וחצר משום שליחות הוא הרי מבואר שמי שאינו בר שליחות אינו קונה ע"י חליפין וה"ם גוי דנמי אינו בר שליחות כמבואר בח"מ סי' קפ"ח ופשיטא כיון דממועט מאתם גם אתם ממילא הוא ממועט מדין שלוחו כמותו ואינו יוכל בשום אופן לזכות ע"י שליח (ועיין במ"א סי' תמ"ח סק"ד) ומכ"ש ע"י חצירו. נמצא להרמב"ם לדעתי ודאי דאינו קונה ע"י חליפין:

ומזה יש מקום אתי ליישב קושי' הה"מ פרק כ"ט מה"מ שמנ' להרמב"ם ללמוד ק"ס מדין חצר ואולם קצת בדרך חדוד דהוקשה לו קושי' ר"ת על ס"ד לילף משדה עפרון דאשה נקנית בחליפין וש"מ משם דאף גוי מקנה לישראל בחליפין וגם כדכתבתי מדאשכחן דעבד כנעני נקנה בחליפין וכנ"ל מכל זה הוכיח דגוי מקנה לישראל בחליפין ואף הרגיש בקושי' הש"ך ממס' ע"ז דמוכח משם דגוי אינו קונה מישראל בחליפין ושפט מזה דק"ס הוא קנין מורכב מצד המקנה ענינו מתורת שטר ומצד הקונה זכייתו מתורת חצר ונמצא לק"מ דישראל מגוי קונה בחליפין שהוא בר כתיבה שטר עליה וגוי מישראל אינו קונה הואיל דלאו בר שליחות הוא כמו קטן (אך להאמת משמעות לשונו פ"א מה' זכיי' דאפילו ישראל מגוי אינו קונה בחליפין). היוצא מזה עכ"פ דהרמב"ם ודאי חולק ומכיון שדינו נתפס להלכה בסי' רל"ה באין חולק מה יפה עשו כל הפוסקים שלא השתמשו בהיתר ר"ת לגבי איסורי' כמו בכור או חמץ בפסח. ולענ"ד אף ר"ת גופיה לא סמך על ראיותיו כ"א לעסק הרשאה שבל"ז בקנין קל אתינן עליה ולכן לא העתיקוהו הפוסקים כ"א לגבי מה דאשכחו בהדיא דעבד עובדא וסמך עליה וכדאי הוא לסמוך עליו במאי דסמך אנפשי' ודו"ק עכ"ל ומעתה גם מה שכ' הש"ג או אגב קרקע אין לו מקום אלא כשמקנה הקרקע ע"י שטר דאילו בחזקה וכסף אינו קונה כמבואר בח"מ סי' קצ"ד או שיקנה להגוי הקרקע בכסף לחוד ע"י משיכה וכדכתב הח"י סי' תמ"ח ס"ק י"ד ע"ש:

והגיע הזמן ולא פרעו מותר כתב המ"א קשה הא אפילו .. הניחו ביד עכו"ם מ"מ אילו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאיתא בח"מ סי' ע"ב וא"כ הו"ל ברשות ישראל עיין סי' ת"מ במה שהארכתי לתמוה על הרא"ש איפכא דאפילו המשכון ברשות הישראל א"י האחריות מהיכי ולדידיה פשיטא דאפילו ברשות הגוי אחריות האונסים עליו ומח"מ אין שום ראיה להיכי דאמר מעכשיו וכמה הדעות מרוחקות. אף גם הכא קשה לו מאחריות אונס לחוד ובסי' ת"מ פשיטא לו שמה שהוא באחריותו אם חזר והפקיד ביד גוי אחר על אחריותו דשרי ולא חש למה דהשתא קם ברשותו לאונסין מטעם שומר שמסר לשומר וע"ש מה שכתבתי:

כתב המ"א סק"ג ד"ה ודע וכו' וצ"ע אי לא אמר לו מעכשיו וכו' כדאיתא בחולין פ"י ולענ"ד נראה דמחולין ליכא למילף משום דשם הטעם דהיכי דמשתרשי ליה הוי כמכרן דמחויב לצאת ידי נתינה לכהן אבל הכא יש ללמוד ממה דאיתא בר"ן מס' נדרים דף מ"ז פירושו למתני' דב"ק ד"ה והוי יודע כתב בשלמא לווה ובעלי חובין באין ונפרעין שפיר דבעלי חובין לאו מדעתיה קא מפרעו דליהוי פורע חובו באיסורי הנאה וכו' אלא בע"כ ב"ד מגבין להן ואע"ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן וה"ה הכא אם הגוי מחזיק בהמשכון ונפרע מיניה אע"ג דאיהו ממילא מתהני לית לן בה ואף דשם אין היתר זה אלא באם אין לו מה יאכל כדפי' רש"י בב"ק היינו להלות לכתחילה על סמך זה שלא לפדותו שפיר אינו נכון ליגרם לנפשו הנאה מן האסור לו בהנאה ולא הותר לו אלא באין לו אבל ודאי יש ללמוד מזה היכי דלוה לתומו כדי לפדותו בעוד קודם פסח והרהין החמץ ביד הגוי ולא פדאו ועבר עליו הפסח שאינו מחויב לפדותו כדי לבערו דאמרינן הגוי בע"כ גובה אותו ואיהו ממילא מתהני דהא ודאי נלמד משם דזה לא מקרי נהנה מאיסור הנאה מן התורה דא"כ וכי מפני שאין לו מה יאכל נתיר לו איסור דאורייתא אמנם בהגיע פסח כדי שלא יעבור בבל יראה דאורייתא ולשטת הפוסקים בהמכילתא עכ"פ מדרבנן יראה שמחויב לומר בפני שנים שמקנה להגוי שיהיה שלו לחליטין בעבור חובו ואז חצירו קונה לו ואינו עובר עליו אך דברינו היכי דלא נתן על לבו להחליטו ועבר עליו הפסח דזה לענ"ד שרי כנ"ל:

ובזה מרווח לי יותר מה דאיתא גיטין דף מ' ע"ב דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד ופרש"י חמץ נכרי שהלוה את ישראל ושיעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו אתי איסור חמץ ומפקיע לשעבודיה דנכרי והוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה והקשה הפ"י דמה אירי' ולא הרהינו הא אפילו הרהינו אצלו כל דלא אמר מעכשיו הרי הוא אסור בהנאה דגוי מישראל לא קנה משכון ול"ק דנהי דודאי אף בהרהינו נאסר בהנאה מ"מ הפקעת שעבוד לא שייך כל היכי דהרהינו דהפקעת שעבוד לא מקרי אלא דומי' דהקדש ושחרור דאף שאין ללוה לשלם ממקום אחר נפקע השעבוד ומפסיד המלוה משא"כ בחמץ שהרהין הא להנ"ל אפילו יש ללוה לשלם אינו מחויב לפדותו והגוי מעכב במשכונו ואולם האמת אפילו לדעת המ"א דאם יש לו לשלם מחויב לפדותו תינח אם יש לו אבל כשאין לו לשלם ממקום אחר מאן מירמי' מידי' דהגוי וכי בשביל שלדידן נאסר בהנאה יהא הדין נותן לכוף הגוי להחזיר משכונו חנם ובודאי מחזיק במשכונו ולא שייך כלל הפקעת שעבוד משא"כ בלא הרהינו וע"י שנאסר בהנאה מדהוי חמץ של ישראל אתי איסור הנאה זה ומפקיע לשיעבודיה דגוי ואסור לישראל ליתנו לגוי דזה הוי פורע חובו באיסורי הנאה ואף כי אין לו לשלם ממקום אחר נפסד הגוי אלא דהוי ס"ד דמפני שע"י איסור הנאה זה נפקע שעבוד הגוי יהיה נקרא חמץ של גוי קמ"ל רבא דמ"מ נקר' של ישרא' ונאסר ונפקע שעבודו אמנם דברי רש"י בב"ק דף צ' שכתב והא דתנן וכו' צ"ע קצת אבל גם זה לק"מ וכונתו ל"ד אלא בהרהינו וגם אמר מעכשיו ואך דיוק דהפקעת שעבוד אינו אלא בלא הרהינו ודו"ק:

סעיף ב

ישראל וכו' אם משכון הח"י מביא בשם ראש יוסף קושי' הא אפילו שהחמץ ביד גוי נאסר לשטת הרא"ש וש"ע דלא כהגאונים ע"ש וכתב הח"י ול"נ דלק"מ דאל"כ אף במכירה ממש לא אמרינן מעות קונות מגוי וע"ש ויש לתמוה דא"כ בדינא דסעיף א' למה הוצרך הרא"ש הטעם דבעי הרהינו משום דלא ליהוי באחריות הישראל (ועיין סי' ת"מ מה שהוצרכתי לדחוק בטעם זה) ות"ל דאם לא הרהינו הא מכ"ש דגוי מישראל לא קנה בכסף לחודי' כאשר באמת מההוא טעמא כתב הבעל מלחמות שצריך הרהינו ונראה לבאר הדברים מדבאמת אין הדבר מוכרע והוא במחלוקת האמוראים ופוסקים אם יש קנין בגוי בכסף להכי לא ניחא לו לבאר הטעם דהרהינו בהש"ס נה משום דכסף לחוד לא קנה כדי שלא יהא מוכרח מסתימת הש"ס ההלכה דגוי אין לו קנין כסף ומבאר הטעם משום האחריות דזה לכ"ע ובדינא דהכא דהיינו סיפא דמתני' ישראל שהלוה לנכרי כתב ומיירי נמי שהרהינו ואמר לו מעכשיו כדי שלא יהא מוכרח מהמתני' איפכא דכסף לחוד קונה להכי מבאר דס"ד כסף לא קנה מוקים הסיפא נמי בשהרהינו והטור וש"ע שהקפידו וכתבו לדינא אם משכנו בידו משום דמסיימו והגיע הזמן אפילו אחר הפסח ולא פדאו אסור והיינו משום חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור ואילו לא משכנו בידו אף שאמר לו מעכשיו לא הוי אלא ספק חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דדילמא מעות לא קנה והוי חמץ של גוי וספק דדבריהם שרי משא"כ בידו דודאי הוא של ישראל ואסור אבל, לכתחילה תוך הפסח באמת י"ל שמחויב לבער משום ספק תורה וזה מדויק מדאך מסיימו אבל אם לא אמר מעכשיו אע"פ שמשכנו בידו מותר והוא שאין אחריות על ישראל ולא כתבו נמי אבל אם אין המשכון בידו אע"פ שאמר לו מעכשיו מותר משום דלא קנה בכסף וזה היה מותר אפילו הוא בבית הגוי באחריות הישראל משום דהוי מקבל אחריות חמץ הגוי בביתו של גוי דשרי א"ו משום דבאמת מותר אינו דהא בהגיע פסח חייב לבערו משום הספק תורה דכסף קונה לו למפרע ושמא לא יפדנו הגוי ועיין ט"ז סק"ג וח"י דלא כהמ"א סק"ד:

[סוף הסימן] כתב המ"א ומשמע מזה וכו' דישראל מישראל קונה משכון אזיל בזה לשטתו בסימן תמ"ג סק"ה בשם הב"ח וע"ש מה שכתבתי:.

סימן תמב

סעיף א

כתב המ"א בא"ד אבל בתוס' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פליג רבנן והוכיחו כן ממתני' דשיאור ישרף ואע"ג דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו וכ"ש בשהייתו ואפ"ה ישרף וכ"כ הר"ן הנה תלה תניא בדלא תניא כי התוס' אינם מביאים ראיה אלא מן ר' מאיר דברייתא שבדף מ"ג ולר"מ הרי לוקה עליו. וראייתם אינה אלא דאפילו חמץ שאינו בבל יראה חייב לבערו שלא יבא לאכלו ומזה אין שום סתירה לפסק הטור דלא מסתביר לו שיהא שייך גזירה בדרבנן אך בהר"ן מבוארים הדברים כדכתב בשם התוס' בלשון זה ולא מיבעי' לתנא דמתני' דס"ל דהרי אלו באזהרה אלא אפילו למ"ד נוקשה בעיני' בולא כלום כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור וראיה לדבר מדתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור ושיאור היינו נוקשה כדאיתא בגמרא אלמא אפילו מ"ד פטור ביעור מיהא בעי דאל"ה אמאי ישרף ישהה וכו' (ומ"ש המ"א ולדעת הטור צ"ל וכו' מלבד שאין זה בכונת סתימת המשנה אלא אף נמי קשיא לפי זה מה דקדק הגמרא דף מ"ג שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה הא מזה לא נשמע דדילמא הברייתא נמי איירי בי"ט וישרף שלא לעבור בבל יראה לכשיתחמץ ונהי דבאמת דאסור בהנא' ממה דנאמר בסופה והאוכלו בארבעים דאתא לר"מ וע"כ דמרבה אותו מכל מחמצת לא תאכלו וממילא לר' אבוהו אף הנאה בכלל מ"מ הוי להגמרא לאקשויי מן זה ונותנו לפני כלבו א"ו משום דמזה אין הוכחה לחזקיה ועיין בתוס' דף כ"ג ע"ב לכן דייק משיאור ישרף ולדברי המ"א מזה לא מוכח מידי) והאמת שכדברי הר"ן במה שסובר דטעמא דר"י דפוטר בשיעור דידיה הוא משום דסבר נוקשה בולא כלום כן נמי מבואר בהמלחמות בהמליצתו בעד הרי"ף שפוסק כחכמים דר"א ולא כסתם משנה כתב בלשון זה דהאי סתמא לאו דסמכא משום דסתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם סתם בריש פרקין דקתני הרי אלו באזהרה ומחלוקת בשלהי פרקין דקתני שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא נוקשה בעיני' לא עבר עלי' בלאו וכן כתב הרא"ש אבל תמה אקרא מנ"ל ללמוד מדר"י דס"ל נוקשה בולא כלום הא בחולין דף כ"ג ע"ב נשאר בתיקו איבעי' דר' זעירא טעמא דשיאור דר"י לר"י אי משום דספיקא הוא אם חמץ או מצה ולהכי פטור משום דהוי התראת ספק או משום דברי' הוא לא חמץ ולא מצה וא"כ דילמא לעולם ס"ל נמי נוקשה בלאו כסתמא דמתני' והא דפוטר היינו משום דזה גופא ספק אם הואי חמץ נוקשה. ואדרבה לדבריהם ז"ל דשיאור דר"י הוי נוקשה הא מוכח משם דמחייב בנוקשה דאל"ה מה בכך דספק חמץ נוקשה הוא איך אפשר דיוצא ידי חמץ הא אף אם חמץ הוא אינו אלא נוקשה דרבנן ומדאורייתא מותר בפסח.

והאמת שבעבור דהוא הכל קשיא לי על זעירא מה הכניסו לבית הספק הזה ולמה לא לומד טעמו דר"י בפשוט כדהבינו הגאונים הנ"ל דלהכי פוטר מדס"ל נוקשה בולא כלום רציתי לומר לפ"ר דמוכח מזעירא דשיאור דר"י כקרני חגבים באמת לא הוי נוקשה כלל והספק אם הוא חמץ גמור או מצה ומה דאיתא דף מ"ג שמעינן לר"מ נוקשה בעיני' בלאו דמשמע דשיאור הוא נוקשה היינו כדפרש"י כגון שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר וי"ל דהיינו שיאור דר"מ הכסיף פניו אבל דר"י שהוא כקרני חגבים שהוא חימוץ יותר באמת ראוי לאכילה ואם חמץ הוא חמץ גמור וא"כ הא עכ"פ אם ספק הוא הרי ודאי דאסור באכילה מן התורה וכמו כן אם הוא ברי' מ"מ אסור באכילה מן ד"ת והוי כחצי שעור דאסור מן התורה (וכן תוס' במנחות דף נ"ד כתבו אך דרך ספק ואפשר דאפילו איסורא דאורייתא ליכא ע"ש סוף ד"ה אין] ואין לוקין עליו ואילו כן עכ"פ אין קשיא מזה על הטור שאיירי באיסור אכילה דרבנן אבל לבי מהסס בזה ומסתביר יותר בזה כדעת הגאונים דאף שיאור דר"י עדיין אינו ראוי לאכילה מכח דחימוצו אינו אלא במקצת והוי נוקשה דאל"ה אלא דראוי לאכילה מחמת חמיצתו המרובה יותר משיאור דר"מ א"כ לא שייך לספוקי נמי בו אם מצה הוא או ברי' שהרי מחמת חמיצתו הוא דראוי לאכול א"ו שעדיין אין ראוי לאכול ואם חמץ הוא אינו אלא חמץ נוקשה אלא דמסופק אם לא מצה או ברי' הוא וא"כ לא די דלא נשמע משם דס"ל לר"י נוקשה בולא כלום כנ"ל אלא אדרבה לפ"ז מוכח משם דעת הטור מכח מה דקשיא לי כנ"ל מה הכניס לבית הספק לזעירי כנ"ל ולא פירשו כדפירשו הגאונים הנ"ל א"ו משום דסברת הטור אמתי דבדרבנן לא שייך הגזירה דדילמא אתי למיכלוהו קשיא לי מ"ט דר"י דשיאור ישרף א"ו הוכיח דס"ל נמי נוקשה בלאו ומ"ט דפטור ע"כ או משום דהוי ספק נמי אי מצה הוא והוי התראת ספק כדפרשי' ובאכילה אסור מן התורה וכן אם הוא בריה איסור האכילה ד"ת כנ"ל ולהכי אמר ישרף מגזירה דדילמא אתא למיכל ויהיה איך שיהיה א"י לתרץ ץ דעת הגאונים הרמב"ן ודעמיה ודברי הטור ברורים באין גמגום לענ"ד:

שוב עיינתי בתוס' מנחות דף נ"ד סוף ד"ה אין ראיתי שכתבו ומיהו יש לנטות ולהחמיר דלעולם אפילו בלא מים נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהו הוי וכו' והא דדחק רשב"ל לשנויי הכי משום ר' יודא כדאמר לעיל דשיאור דר"י לר"י לא חשוב חמץ לענין מנחות ואפשר דאפילו איסור דאורייתא ליכא כדתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור ודבריהם נמי קשאים מה מדמו עיסה של מי פירות לחוד דהוי נוקשה לדר"י דשיאור הא בחולין הנ"ל מבואר דטעמא דר"י בשיאור או משום דמסופק אי חמץ או מצה הוא או משום דסבר ברי' הוא ואדרבה משמע שם דס"ל דר"י נמי ס"ל נוקשה בלאו רק בשיאור מסופק כנ"ל ומן הסוגיא דף נ"ג שתוס' מביאים אין ראי' מדמקשה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י לר"י נהי דלא אפשר דאזיל להצד דטעמו דר"י משום הספק דפשיטא דא"כ מכח ספק חמץ הוא בכלל הלאו דלא תאפה חמץ אבל באי להצד דטעמא דר"י משום דברי' הוא דאז אפשר דאפילו בחצי שעור אינו ואינו אסור אלא מדרבנן ויותר היה לתוס' לומר דרוצה לשנויי אליבא דת"ק דר"א פסחים מ"ג דס"ל על תערובות בולא כלום וכ"ש נוקשה בעיני' בולא כלום וכדפסק הרי"ף וכן תירץ באמת הפר"ח בסי' תס"ב ע"ש אבל מדבריהם נראה דנראה להם דוחק מה שפירשתי לדעת הטור דלר"י נוקשה בלאו. רק דבשיאור דידיה מסופק אם לא מצה או ברי' הוא דכיון דשיאור נקטה הגמרא דפסחים הנ"ל לנוקשה ודאי אילו ר"י סובר למדרש מכל לרבות נוקשה לא היה שיאור דידיה יצא מכללו ולא היה מקום לספוק בו דשמא מצה או ברי' א"ו דר"י לא דרש כלל לרבות נוקשה אלא מדקתני שיאור ישרף שמעינן כדפי' רש"י דמבחוץ בלא דרשה דקרא או דמסופק בשיאור דידי' דשמא חמץ גמור או מצה ולהכי פוטר או דס"ל ברי' הוא ושפיר כתבו תוס' לפ"ז כדי לצאת דעת ר"י תירוץ דמגבלה במים וא"כ היינו נמי דעת הרמב"ן והרא"ש הנ"ל שכתבו דמדר"י נשמע דלא ס"ל נוקשה בלאו ה

אך עכ"ז אין הכרע לסברת הר"ן דאפילו מה דלא אסור באכילה מן התורה אלא מדרבנן אסור בשיהה דלא כסברת הטור דאדרבה משמע מדדחק זעירא ליכנס לבית הספק ולא בפשוט דאף דסבר ר"י נוקשה בולא כלום מדמ"מ מדרבנן אסור כדכתב נמי הטור וכל הפוסקים שוב אסור בשיהה וישרף אלא משמע כסברת הטור, ואולי הר"ן סובר דלהצד דברי' הוא ודאי אינו אסור אלא מדרבנן ואינו בדמיון דחצי שיעור ולהכי פשיטא לו מדאינו פושט דע"כ מספקא לי' דאילו ברי' הוא למה ישרף אלא ש"מ דמ"מ שפיר דישרף אבל הטור ס"ל דאף לטעם ברי' ס"ל דאסור מן התורה בדמיון דחצי שיעור. ובזה עכ"פ סליק פסק הטור ברור אמנם מפירש"י יש ללמוד שלא כדעת הטור שהרי דף ל"ו ד"ה אין לשין כתב לפיכך אם לש ישרף מיד ובמועד קאמרו ולא בי"ט וכו' וקשה הרי רש"י פי' דף ו' דינא דרב בכפות כלי דוקא בביטול והכא הא נעשה בי"ט וע"כ כתב הכי מדפי' שאינו אלא נוקשה וסובר להלכה נמי דנוקשה בולא כלום ואינו אסור באכילה אלא מדרבנן ולהכי א"א לשורפו ביום טוב והרי מכל מקום קתני דישרף ולא ישהנו עד אחר המועד ויהא מותר באכילה ש"מ כדעת החולקים על הטור ובאמת צ"ע לפ"ז מה הכניס זעירא לבית הספק לר"י דשיאור ודוק כי עדיין צריך עיון וכן לשטת הר"ן כנ"ל צ"ע זה:

תו כתב המ"א וכתב הטור ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ כגון כל אלו שאין נותנים אותו בו אלא לקיוהא בעלמא. ולכן בעינן כזית בכדא"פ אבל אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל. ואיירי במבש"מ ובי"ד סי' קל"ד כתב בשם הרשב"א המשקין הנעשים מחומץ יין ודבש אסורים וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה היינו כותח דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל כל שדעתו לעשות כך אסור ואינו בטל במיעוטו וכו' ותימא דהא בגמרא מוקי דכותח מיירי שיש בו כזית בכדא"פ הא לא"ה שרי וצ"ל דס"ל דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור עכ"ל המ"א ואיני יוכל לכוין בלשונו דמדמוקים בכזית בכדא"פ נשמע מיני' הא לא"ה שרי הא אדרבה הסוגי' מסיק דאין באכילתו כהוגן כזית בכדא"פ אם לא ע"י אכילה שבטלה אצל כל אדם ולהכי ליכא לחיובו מטעם כזית בכדא"פ כי אם מטעם היתר מצטרף לאיסור וא"כ מי הגיד לו דבליכא כזית בכדא"פ דשרי כדמסיק וצ"ל דס"ל דמאורייתא שרי ומדרבנן אסור כלומר מה דדייק הא לא"ה שרי היינו מדאורייתא הא מדרבנן אסור וזה אינו אלא דאפילו אין בו כזית בכדא"פ נמי אסור מטעם היתר מצטרף לאיסור לר"א:

אמנם דברי הרשב"א צ"ע מצד אחר דמה הראיה משם דלא בטל במיעוטו דהיינו מבשא"מ דלית ביה טעמא דאיסור דמ"מ אינו בטל מדרבנן מפני שנותנו בכיון ומה ענין דד' מיני מדינה להכא דמדינא דאורייתא אתינן עלי' מטעם היתר מצטרף לאיסור וגם באמת יש שם עכ"פ כזית בכדא"פ דאינו בטל במיעוטו ואולם דברי רשב"א אלו אמורים נמי בהראב"ד שבהרא"ש פרק השוכר את הפועלים על המתני' דאלו אסורים ואוסרים בכ"ש בלשון זה והראב"ד תמה על רב אלפס דמנין לו דחמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה במשהו וזה לא נזכר בשום מקום ואי משום הנך דאלו עוברין לאו משום משהו מיתסרי אלא משום נותן טעם הרבה שיש בהן וכבר פי' מגמרא אחד מהן או זתים המצרי תלתי חטין והוא מעיד על השאר שיש בהן חמץ הרבה ועוד דהנהו שאני שאין גופי המאכל נעשה זולת החמץ שיש בהן וכיון שיש בהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובים כאילו הכל חמץ וכו' וה"נ איתא לשון הרשב"א בתשו' סי' ל' בלשון זה וחמץ בפסח אעפ"י שאוסר בכ"ש הנ"מ באכילה אבל בהנאה אין אוסר וכו' שוב כתב נמי ואלו חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אינו אוסר בכ"ש בהנאה אא"כ ממכשירי המאכל כאותן השנוין במשנת א"ע זתים המצרי וחבריו עכ"ל ויש לתמוה נמי דמנ"ל דדיני דא"ע אוסרים בכ"ש בהנאה הא שם לא היה כ"ש אלא באמת כדכתב הראב"ד וכדבאמת אף בכותח היה כזית בכדא"פ:.

והנלענ"ד לבאר דבריהם ע"פ דברי הפר"ח סי' זה כתב ועוד מסתביר לי דאפילו דאיכא כזית בכדא"פ כיון דליכא טעמא בטל ברוב ותדע דהא כיון דליכא טעמא הוי לי' כמב"מ דליכא למיקם אטעמא דמיבטל ברובא וכ"כ הר"ן והרשב"א בפשיטות בפרק ג"ה וכו' אך קשה לזה שהרי כתב רש"י בפרק א"ע בסוף הסוגי' דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח לית להו טעם כעיקר דאורייתא ואעפ"כ אמרינן התם בסוגי' אי כזית בכדא"פ אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א ומשני הנח לכותח דלית ביה כזית בכדא"פ וכו' אלמא דאפילו מאן דלית לי' טעם כעיקר אי איכא כזית בכדא"פ לוקה וה"ה לדידן דקי"ל דטכ"ע דאורייתא אי איכא כזית בכדא"פ אפילו דליכא טעמא משמע דלקי וכו' ע"ש.

והנה קושייתו ע"פ שטת רש"י קשה נמי על ר' אלעזר דמה בכך דדרש כל לרבות עירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור הא ע"כ ר"א נמי לית לי' טכ"ע דאל"ה למה לו הדרשה דכל וכמו דס"ל להפר"ח דמאן דלית לי' טכ"ע אף על כזית בכדא"פ לא מחייב משום דהאיסור גופיה בטל ברוב ה"נ איך אפשר לחייב על פי היתר מצטרף לאיסור הא אין כאן איסור כלל כיון דנתבטל ברוב אבל לענ"ד מעיקרא אין כאן קושי' דע"כ לא אסרו הרשב"א והר"ן דהיכא דליכא טעמא לא שייך כזית בכדא"פ אלא בדליכא טעמא כלל מן האיסור שאז האיסור בטל וכה"ג באמת אף לר"א אי אפשר לחייב מטעם היתר מצטרף לאיסור משא"כ כשיש בו טעם האיסור מה בכך שהטעם עצמו אינו כעיקר ושרי מ"מ הרגשת טעם זה אינו מניח להאיסור להתבטל והוי דומיא דאיסור הניכר וממילא מדהאיסור אינו בטל חייב על כזית בכדא"פ לכ"ע ולר"א מטעם היתר מצטרף לאיסור אפילו בדליכא כזית בכדא"פ וכן להטור אפילו אין בו טעם חמץ מ"מ הקיוהא דאתא מיניה דמינכר מכחו שהחמץ בו פועל שהאיסור לא יתבטל וחייב לרבנן בכדא"פ ולר"א מטעם היתר מצטרף לאיסור והן הן דברי הרשב"א שבב"י סי' ק"ל דשלומד מד' מיני מדינה שנמי עכ"פ או דלית להו טכ"ע דאורייתא כשטת רש"י או דמיירי שאין בם טעם כשטת הטור אלא שנותנין לקיוהא וקשה הא כיון דתנן אלו עוברין דהיינו מתבערין מן העולם כדפי' הר"ן ש"מ דעכ"פ אסורים נמי בהנאה וקשה בשלמא לענין אכילה שפיר י"ל כדכתבתי כיון שנרגש האיסור תוך ההיתר אף דההיתר מכח זה לא נאסר מן התורה מ"מ כיון דנרגש לא נתבטל ושפיר שייך היתר מצטרף לאיסור משא"כ לענין הנאה שאינו נרגש לא הטעם ולא הקיוהא קשיא למה אסרוה כמו דכתב הר"ן סברא זו לשטתייהו בפרק בתרא דע"ז ונימא דלא שייך לענין הנאה כלל היתר מצטרף לאיסור כיון דנתבטל ברוב והוכיח מזה דדבר שבכיון מערב אסרו מדרבנן דלא ניבטל ולהכי שפיר דאסור אף בהנאה מדרבנן ולמד מזה בקל וחומר לענין אכילה דלא שייך ביטול מדרבנן בדבר הניתן בכיון והראב"ד שמוקים לי' או בדאית בהו הרבה שבודאי יש בו טעם אלא דטכ"ע לאו דאורייתא ס"ל ומ"מ להכי אסרוהו מדרבנן מדאינו משהו או ע"פ דברי הרשב"א מד יתנו בכיון להכשיר המאכל ומעתה לענ"ד אין שום תימא בדברי הרשב"א עיין ודוק:

ואולם הפר"ח בקיצוריו ד"ה והראב"ד. כתב שגם הרשב"א ורבים עמהם דטכ"ע דאורייתא לאיסורא בעלמא ולא למלקות וכו' ולפי מה שהוכחנו לעיל דלדעתם ז"ל אי ליכא טעמא מיבטל ברובא ע"כ לומר דס"ל דבכותח אית בי' טעם חמץ וכ"כ הראב"ד וכו' א"י ליישב לפ"ז דברי הרשב"א הנ"ל שבב"י סי' קל"ד דאם הם מדאורייתא אסורים באכילה מצד טעם כעיקר למה לא יאסרו בהנאה ג"כ מההוא טעמא מדאורייתא וכן דבריו שבתשו' סי' ל' אינו מורה לכונ' זו והעיקר כדכתיבנא הנלענ"ד ודוק.

סעיף ב

ומלוגמא שנסרחה ודוקא שנסרחה קודם פסח או נסרחה ואח"כ נתחמצה יראה לענ"ד דה"ה בשל גוי אף שנסרח בפסח שוב אף ישראל מותר לקנותו בפסח כיון דכל זמן שהוא ביד גוי לא חל עליו לשום בר ישראל איסור בל יראה ושוב כשנסרח ונפסל מאכילת כלב והוי עפרא לא חל עליו האיסור דבל יראה וא"כ מה דאיתא ברמב"ם פ"ה מה' יסודי תורה הלכה ח' דמותר לעשות רטיה או מלוגמא מחמץ בפסח ואפילו שלא במקום סכנה וביאר שם הכ"מ הביאו הח"י סי' תס"ו דהיינו דוקא בשל גוי וע"י שאילה ואם כבר נסרחה אפילו שנסרחה ביד הגוי בפסח מותר הישראל אף ללקחה ולהתרפאות בה אפילו שלא במקום סכנה ואינו דומה למה שמביא הח"י בשם התה"ד דדיו שבישל גוי בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת כלב קודם זמנו דשם ביד גוי חל עליו איסור הנאה קודם שנפסל אבל בל יראה הא לא חל ביד גוי וקודם שבא ליד ישראל נפסל מאכילת כלב ודוק:

סעיף ג

בגדים וכן ניירות עיין ט"ז והח"י כתב ולענ"ד אין כאן אפילו קצת תימא דודאי קולן של סופרים דהוי חמץ נוקשה אף שניכר החמץ מ"מ אינו עובר בב"י כמ"ש לעיל מסקנת הפוסקים דנוקשה בעיני' ולא כלום אלא דמ"מ אסור לקיימו דדלמא יבא לאכלו וזה דוקא היכי דניכר החמץ משא"כ בקלף הנדבק על גבי טבלא כיון שאינו ניכר תו ליכא למיחש שיבא לאכלו ותמוהים דבריו דאטו קולן של סופרים שהנייר עצמו מיתקן בכך שייך למגזר גבו שיבא לאכלו ועיין בדבריו עצמם סק"ה והעיקר דהפוסקים אף שפסקו דנוקשה בולא כלום היינו לענין דיעבד דעבר ושהה אף לכתחילה לקיימו חשו להסתם משנה ולהכי חיפשו לחלק בין קולן של סופרים ושפיר כתב הט"ז דאין טעם לחלק בין ניכר לאינו ניכר וק"ל:

סעיף ה

אם העמיד גבינות כתב המ"א וכתב באו"ה דד"ת בטל אלא מדרבנן אסור אבל הטור כתב דחשוב כמו בעיני' משמע דס"ל דאסור מדאורייתא דאל"כ לא היה צריך לבערו לדעתו והפר"ח מדנמי מחליט דדבר המעמיד אך דרבנן מניח הטור בתימא והח"י נמי כתב ואע"ג דדבר המעמיד ומילתא דלטעמא עביד דלא בטל הוא רק דרבנן כמ"ש תוס' פרק כל הזבחים (דברים אלו לא מצאתי בתוס' זולת דף ע"ג ע"ב בד"ה אלא שם הוכיחו הכי בדין דבר חשוב ואין ענין לזה כלל ועיין פר"ח סי' צ"ח ס"ק כ"ה ודבריו שם מסתברים יותר ממה דסותר עצמו בסי' ק' סק"ג) והאו"ה מ"מ כיון דדבר המעמיד הוי כמו בעין לכן נאסר אפילו בדיעבד אם השהה אותן עד לאחר פסח ואפשר שזה דעת הטור ודבריו אינם מובנים דלהחלטתו דאינו אסור אלא מדרבנן ומדאוריתא שרי באכילה מאין יבא איסורו אפילו להשהותו לכתחילה לשטת הטור ומכ"ש לאסור בדיעבד אם שהה לכ"ע:

ואולם אית' במרדכי בשם רבינו טובי' הובא בב"י י"ד ס"ס קי"ח כ' ועוד נראה לר"ט דאפי' לשמואל דאמר שמעמידין אות' בעור קבת נבילה דאפי' אם ת"ל דדבר המעמיד הוי כבית שאור שחימוצו קשה מ"מ אי שם אלא נ"ט ורש"י פסק דטעמא הוי דרבנן ואף לדברי ר"ת דטכ"ע דאורייתא למה וכו' משמע מיני' דדבר המעמיד תלי' בפלוגתא דטעם כעיקר ולשטת ר"ת נמי הוי דאורייתא וכן משמע לשון רבינו שמשון בן אברהם בתשו' שבמרדכי פרק כל הבשר שכתב והא דלא קתני ואם יש בו כדי להעמיד טעם מפרש בדבריו דאסור משום נותן טעם. משמע נמי מיני' דקורא להעמדה גופה טעם. וא"כ לא נפלאת היא אם גם הטור בשיטתייהו ומה שהפר"ח הנ"ל כתב בשם הרמב"ם פט"ו מהמ"א דהוי דרבנן. מלבד שאין מוכרח כולי האי שמה שמסיים כל אלו השעורין וכו' דקאי נמי על אם יש בו כדי לחמץ אלא אפילו אם נמי קאי עליו אין ראי' שהרי פוסק טעם כעיקר ל"ד ומה שמביא נמי שתי תשו' רשב"א עיין בדבריו כי לא איירי כלל מדבר המעמיד אלא מדין ברי' ומ"מ י"ל בדבר המעמיד כדעת ר"ט הנ"ל אבל יש ראי' ברורה לענ"ד כדעת האו"ה דהנה איתא בחולין דף קט"ז המעמיד בעור של קבה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה ולא מיבעי' למה דדייקו תוס' מיני' דף צ"ט ע"ב סוף ד"ה לא וכתבו משמע הא ליכא נותן טעם שרי אע"פ שהעמיד החלב משום דהעמדה לא חשובה טעמא וה"ה חימוץ ומשני שאני שאור שחימוצו קשה (ר"ל שאני שאור שחימוצו חשוב טעם ולא קיוהא מפני שחימוצו קשה) הרי לדבריהם מבואר דהעמדה היכי שנתבטל בס' האיסור לאו כלום הוא ומה שכתבו בע"ז דף ל"ה וי"ל דדוקא נקיט נבילה דאז איכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחיטה משום בב"ח ליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא ואע"ג דאקומי קמוקים אינו אסור אלא מדרבנן. ע"כ ר"ל משום דבנבילה איכא בה איסור דאורייתא כלומר ויש לספוק דיש בו בנ"ט והוי א"ד ובשל גוים לא התירו ע"י טעימה כמבואר בהיש"ש הנ"ל בשם הראשונים משא"כ בב"ח אף אם יש בה בנ"ט וגם אקומי קמוקים לא תימא דיהא נחשב ע"י ההעמדה כביטול ויהי' איסור תורה דמ"מ כיון דצונן הוא אינו אלא דרבנן אבל ביתר מס' לדעתם ההעמדה לא מידי הוא ושטה זו תופס היש"ש שמביא המ"א ונסתייע מר"ת שפסק הכי והוא בתשו' רבינו שמשון ב"א שהעיד הכי בשם ר"ת אבל באו"ה כלל כ"ה כותב בשם ר"ת רק דמדאורייתא אינו אוסר וכבר הרגיש הפר"ח בסי' צ"ח בסתירת עדות זה וגם מה שמחלק שם היש"ש בין איסורי הנאה דאית בהו משום העמדה לאיסורי אכילה כתב הפר"ח הנ"ל שאינו מחוור) אלא אפילו לדעת רה"פ שתפסו סברת הר"י מג"ש דטעם מתני' דלעיל משום דבב"ח ליכא למימר דכיון דאקומי קמוקים לא בטל דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בב"ח הוא אלא האי באפי' קאי והאי באפי' קאי והיא שטת הרמב"ם מכל מקום הא מקשה היש"ש שם בלשון זה דמאחר שחזינן בב"ח שאין הולכין אחר המעמיד ה"ה בשאר איסורים נהי דבב"ח דרך בישול אסרה תורה מ"מ מדרבנן אסור בכל ענין ואם איתא דהוי אזלינן בשאר איסורין אחר המעמיד ה"ה בב"ח באיסור דידי' שהוא מדרבנן וכה"ג מקשה הפר"ח י"ד בסי' הנ"ל וכתב וק"ל דמה בכך דבטעמא תלה לי' רחמנא אכתי ליתסר מדרבנן משום מעמיד דומי' דנבילה ודחק שם והוא בסק"ז תוך ד"ה עוד כתב וע"ש כי הוא שם רק מביא לשון תירוץ הרשב"א ושפיר מקשה אבל לתירוץ לשון הר"ן לענ"ד מעיקרא לק"מ דדוקא בנבילה שייך לומר שגזרו מדבריהם דהיכי שהאיסור מעמיד ליהוי ולא ליבטל כאילו הוא בעין משא"כ בב"ח דגוף הבשר היתר ואין כאן אלא עור כ"ש שאינו נותן טעם ובטל בס' ואין כאן אף טעם בב"ח איך יגזרו על האיסור דלא ליבטל הא אין כאן איסור כלל ואף מדרבנן דכל כמה דלא יהיב טעמא ההוא באפי' קאי והאי באפי' קאי וכ"ת נהי דעור לא יהיב טעמא בחלב הא החלב יהבה בי' טעמא ויש על העור מ"מ איסור דרבנן ולא ליבטל מפני העמדתו זה ניחא אילו היינו צריכים לבטל אף העור אבל אינו כן אלא דהעור בתר ההעמדה נזרק לחוץ וכל הביטול אינו אלא להשרף היוצא ממנו וזה השרף מיד כשיוצא הא נתבטל בס' ואיהו גופי' עדיין לא נעשה נבילה מדאינו ע"י ביטול כדאיתא בפר"ח י"ד סי' פ"ז סס"ק ז"ך אלא חלק השרף בשר לחודי' קאי וכן חלק השרף חלב לחודי' וכיון דחלק השרף בשר נתבטל בס' שוב אין כאן איסור בב"ח כלל דליגזרו עליו דלא ליבטל ודוק באופן דנקטינן דשטת הרמב"ם ברורה. עכ"ז מוכח מזה דלא כדעת ר"ט ודעמי' דיהי' ההעמדה גופה נחשבת טעם ולמ"ד טעם כעיקר ד"ת אף דבר המעמיד לא בטל מדאורייתא דא"כ ודאי נשאר הקושי' דנימא דע"י ההעמדה נעשה האיסור בב"ח מדרבנן כמו שנעשה ע"י טעם:

ועדיין נשאר לבאר מה שמחליט נמי האו"ה דמילתא דלטעמי' עביד דנמי דרבנן וכבר כתבתי דמה שלמדו האו"ה בק"ו מדבר המעמיד בודאי ק"ו פריכא הוא כדאיתא בפר"ח הנ"ל בהג"ה דמסתביר טעמו דלשם אמנם במס' נדה דף מ"ז איתא עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה דברי ר"מ ור"י ר' יוסי ור"ש פוטרין ופלוגתייהו הוא משום דר"מ ור"י סוברים חלה בזמן הזה דאוריית' ולא אתא דימוע דרבנן ומפקע לחלה דאורייתא ומזה הוכחה ברורה למה שהעלתי בספרי קנין דעה סי' צ"ח דלא כהפר"ח שכתב על דברי האגור דשאור ועיסה שני מינים הוא דשבוש. הוא אלא דבאמת שני מינים הם ע"ש שהארכתי דאילו כדעתו שהם מין במינו הא לר"י מב"מ לא בטל ד"ת ותינח דימוע יבש ביבש דמודה ר"י דד"ת בטל כדהעלו תוס' בכמה מקומות אבל שאור בעיסה הא מבואר בתוס' מנחות דף ק"ב ע"ב שכמו כן הי' יכול להקשות מההוא של שאור ושל חולין ושל תרומה שנפלו בעיסה דאין לח ומתערב יתר ממנו וא"כ אילו שאור ועיסה יהי' מב"מ למה לר"י חייב בחלה א"ו כדהעלתי שם דהוי מבשא"מ) וזה ניחא בדימוע אבל בעיסה שנתחמצה נימא דהוא נמי דאורייתא מטעם דכל דלטעמא עביד לא בטיל כדאיתא בחולין דף ו' א"ו משמע דאינו אלא דרבנן ואף דתוס' שם דוחים די"ל דאך לענין זה הוא דרבנן שגם החולין נחשבו כתרומה ליפטר מן החלה ולא לענין איסור מ"מ כיון דמסקו ממקום אחר לענין דימוע דהוא דרבנן לכל ענין ה"ה משמע למחמץ וא"כ י"ל ה"ה תבלין דנמי בחד סוג נקטינהו הש"ס חולין הנ"ל עם שאור נמי אך מדרבנן כדעת הפר"ח סי' ק' הנ"ל הגם דזה ניחא לדעת המ"ב שבפר"ח סי' צ"ח ד"ה וקודם שכתב שנראה מן הגמרא שהטעם שדבר המחמץ אוסר בכל שהוא היינו מפני שנ"ט בהיתר וא"כ הוא ממש חד סוג עם תבלין משא"כ להפר"ח שם שדחה לדבריו (ועדיין צ"ע) והעלה דטעם דמחמץ דהוא דבר האיסור הוא הניכר דומיא דמעמיד ולהכי לומד שם מדאיסור מעמד במשא"מ ה"ה לחמץ ע"ש שהאריך א"כ אפשר עדיין יש לחלק בין מחמץ דאף שהעלינו משמעות הש"ס דאינו אלא דרבנן היינו משום דטעמו אינו אלא קיוהא כדכתב שם הפ"ח נמי אבל תבלין אפשר דאפילו ביותר מס' כל שמרגישין טעמו הוי דאורייתא למ"ד טכ"ע דאורייתא מ"מ מדנסיב לה הש"ס בחדא שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידא ולא בטלו משמע יותר כדעת האו"ה ופר"ח בסי' ק' דתרווייהו אך דרבנן ועיין בספרי קנין דעה סי' שכ"ד מה שהוצרכתי לדחוק בלשון הרא"ש שבתשו' כלל ב' סי' ב' דמשמע מיני' דאפילו בשאור הוי דאורייתא מטעם דמילתא דלטעמא עביד לא בטל וצ"ע אם לא באמת אזיל בשטת המ"ך הנ"ל דמה דשאור לא בטל היינו מפני שנ"ט וסובר באמת דחיות התוס' בסוגי' דנדה הנ"ל לעיקר ולא כדהוצאתי משמעות דליהוי חד עם דימוע וא"כ מידי דלטעמא עביד לא בטל הוי דאורייתא (וכן סובר בפשיטות התי"ט במס' טבול יום פ"ג משנה ד' אך בתשו' הרא"ש מ"מ צ"ע מפני שאף על ככר יהיב טעם זה ממה שודאי אינו אלא דרבנן:] ונ"מ דהנה איתא בפר"ח סי' תמ"ז אחרי שהאריך להשיג על הטור ופוסק דאפילו נתערב אחר פסח חמץ שעבר עליו הפסח בפחות מס' נמי מותר מ"מ כתב שמרים של שכר שעבר עליו הפסח וכן שאור וכיוצא בו אם העמיד גבינות בהם או החמיץ בהם עיסה אסורים דדבר המעמיד לא בטל כמבואר בטור סי' זה בשם הר"י ז"ל והא ודאי טעמא בעי כדכתב הח"י סוף ס"ק ט"ז ומ"מ נ"ל דאפשר דכל הני דאמרינן מידי דלטעמי' עביד לא בטל או משום דבר המעמיד לא גרעו מנתערב פחות מס' וא"כ למה אוסר הפר"ח כל הגבינות והעיסה. בפרט לשיטתי' בי"ד דהכל אינו אלא מדרבנן:

אמנם זה ל"ק די"ל אף שאינם אלא מדרבנן מ"מ מדחזינן דהחמירו בו חכמים יותר מתערובות פחות מס' ודאי מגרע גרע שהרי בחולין דף ו' הנ"ל איתא דעל תערובות דמאי לא גזרו אפילו בנ"ט גמור ועל השאור והתבלין גזרו ואסרו אפילו באלף ש"מ דמ"מ מדבריהם אינו בכלל תערובות וכן העלה הב"י בי"ד ריש סי' קי"ב דשאור של גוים לא בטל אף דלא גזרו על תערובות פת גוי ואפילו בפחות מס' וכן בדבר המעמיד מצינן בע"ז דף ל"ה דמורייס אף שנותנין לתוכו יין להשביח דודאי הני בפחות מס' מ"מ לרבנן שרי בהנאה משום דליתי' לאיסורא בעיני' אלא בתערובות ואילו העמדת גבינה חשוב כמאן דאיכא בעיני' א"כ חזינן דהנהו ענינים מדבריהם אינו בכלל תערובות שפיר דה"ה אינו בכלל תערובת דלא קנס ר"ש וכיון דעבר על השמרים בבל יראה ושייך למקנסי' שוב אף אלו ענינים אינם בכלל תערובת דלא קנס ר"ש אלא קנסינן לי' ואסור ואולם זה ניחא בהועמד גבינות בחמץ שעבר עליו הפסח אבל אם הועמדו בחמץ לפני הפסח ועבר עליהם הפסח ודאי איני יודע טעם כלל לאוסרם נהי דלהשהותם לכתחילה אסור להחולקים על הטור וס"ל דאף במידי דרבנן גזרינן דילמא אתא למיכל כמבואר ריש סי' תמ"ב והיינו טעמא דהרשב"א סי' תת"ן מ"מ אם השהה אותם בדיעבד נהי דנימא דלא חשוב תערובות אלא בעין מה בכך ומי גרע מנוקשה בעיני' דמבואר ס"ס תמ"ז דאחר פסח שרי הואיל דלא עבר על בל יראה וזה בדבר המעמיד אבל במידי דלטעמא עביד דלא בטל דומיא דעובדא דנ"ש שמביא הח"י הנ"ל תלי' בהנ"ל אם הוא דאורייתא למ"ד טכ"ע דאורייתא י"ל דאסור לאחר פסח למסקנת הח"י ריש סי' תמ"ב דעובר עליו בב"י ואפילו ליכא כזית בכדא"פ אבל אם אינו אלא דרבנן כדעת האו"ה ופר"ח סי' ק' הנ"ל נמי א"י טעם לאיסור אחר הפסח דמ"ש מנוקשה בעיני' והאמת המשמעות הר"י שבטור ס"ס תמ"ז שכתב ושאור כיון שהוא דבר המעמיד אפילו אם ביטלו בשוגג אסור כיון דלטעמי' עביד לא בטל משמע ברור דקאי אפילו ביטלו שוגג לפני פסח שאסור אחר פסח כריש לישני' שם וע"ש פי' דבריו בב"י וא"כ יהא נשמע נמי מיני' דס"ל דמידי דלטעמא עביד לא בטל ד"ת ושאור בעיסה נמי מחמת טעם הוא כדעת המנחת כהן הנ"ל ודלא כפר"ח אלא שנותן עליו דין שניהם מעמיד ולטעמא עביד וכן עיקר וצ"ע:

ודע שמה שמביא המ"א בשם הרמב"ן סי' ח' בהתשו' המיוחסת אינו בנמצא גלל כן א"י כלל מקומו איו ובגוף הדין שזה הי' רביעי או חמישי לו. עיין בהפר"ח סי' תמ"ז סעיף י"א קרוב לסוף ד"ה בטל בס' כי צ"ע דברי הרמב"ן שמביא

תו מביא המ"א בשם רדב"ז גבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכלה ומותר להשהותה והספר אין בידי ולפענ"ד למה דנהיגין ליפסק חוזר וניעור אף הי' מותר לאוכלה דנהי דקיבה הוא דבר המעמיד דלא בטל הא אזלינן בתר העיקר כדאיתא בי"ד סי' ק"ה סעיף י"ד ואולי הרדב"ז חושש לגבי איסור חמץ לשיטת הפוסקי' בב"י סי' ק"ה על החולקים על פסק הש"ע שם וצ"ע בהספר,

סעיף ז

ואם לאו חייב לבערו כתב המ"א ודוקא וכו' אבל דעת הרבה פוסקים וכו' בתשו' ח"צ סי' פ"א כתב דפלוגתייהו אם נאמר חצי שעור אסור מן התורה בשאר איסורין דלאו אכילת איסור וכבר הרגיש עליו המגיה למ"ל ריש פרק י"ג מה"ש דמבואר דאף לענין אפי' בשבת שייך חצי שעור אסור מה"ת אמנם בספר שאגת ארי' סוף סי' פ"א מחליט ג"כ ובכולי שמעתא דבצק שבסידקי עריבה מוכח דבפחות מכזית אפי' איסורא דרבנן נמי ליכא וכתב ונ"ל ליתן טעם לדבר דמאי שנא לענין ב"י דליכא איסורא כלל בפחות מכשעור משא"כ בכל איסורין דקי"ל ח"ש אסור מה"ת היינו משום דאמרינן התם דהטעם משום דחזי לאיצטרופי וה"ט לא שייך אלא באיסורי אכילה (וזה ודאי ליתא דכן נמי שייך בכל איסורי שבת כנ"ל) דקיי"ל אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס מצטרף וחייב עליו. הרי שאם אכל עכשיו כ"ש כשיחזור ויאכל בכדא"פ עד שישלים עמו לשיעור כזית נמצא האי כ"ש שאכל כבר באיסורא אכל למפרע דהא איהו מצטרף ומשלים השיעור אבל גבי ב"י דאפילו אם ישלים לבתר זמן לכזית אינו עובר אלא על מכאן ולהבא וכל זמן ששהא אצלו פחות מכזית ליכא איסורא כלל למפרע אפילו לבתר שהשלימו לכזית אינו עובר על שהיות פחות מכשעור כלל דלשעבר אלא על להבא משעה שהשלים לכשעור וכיון דא"א לעולם שיבא לידי איסור על שהי' זו של פחות מכשעור לענין ב"י למפרע לית לן בה עכ"ל ודבריו תמוהים דמי הגיד לו נבואה זו דלבתר שהשלים עד כזית לא עבר על למפרע ומ"ש דאיסורי שבת ואי משום דמסתביר לו הכי מפני שבכל איסורים אם לא נצטרף החצי שעור דלמפרע לא משכחת כלל האיסור אף להבא דהא השני נמי אך חצי שיעור א"ו דנצטרף ההוא דלמפרע משא"כ בב"י דאף אי לא נימא דעביד איסורא למפרע מ"מ מאז והלאה דצירף החצי שעור שני ונעשה חמץ שעור שלם ממילא עובר על ב"י מאז והלאה על השעור שלם אף זה לאו מידי הוא דהא אף לענין מלקות שייך צירוף כדאיתא מס' שבת דף ע"א ד"ה משני מינין וא"כ הא ידוע דמלקות דב"י ליכא אלא ע"י מעשה שקנה או חימץ עיסה כדאיתא בהרמב"ם וא"כ הגע עצמך אילו קנה או חימץ פחות מכזית ושוב קנה או חימץ עד שהשלים לכשעור הא ודאי דא"א להקנותו על דמאז והלאה משהא שעור שלם דזה לאו שאין בו מעשה הוא אלא ע"י הצירוף דלמפרע מלקין אותו על המעשה דעביד הרי להדיא דמקרי שפיר חזו לאצטרופי:

לכן לענ"ד אי נימא הדברים בדעת הרא"ש דפחות מכזית א"צ ביעור אפילו באינו דבוק הוא מטעם דלא שייך באיסור ב"י חצי שיעור אסור מן התורה ע"כ כתי' הא"נ שכתב הח"צ א"נ י"ל דאף דבכל איסורין פחות מכשעור נמי אסור מן התורה היינו דוקא כשעשה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מכשעור אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה דבר שמראה שמחשיבו לא אמרינן בו חזי לאצטרופי וא"כ ודאי לא פעל הש"א מאומה דהא הפודה ודאי מחשיבו] ליישב מה דקשה על שטת תוס' מביצה שהקשתי אף אני ת"ל מכבר וגם כבר היא מבוארת בספר פ"י לביצה. [ודבריהם ישבתי על פי תי' הא"נ שבח"צ. דפחות מכשעור אין היתר אלא היכי דלא עביד מעשה ובאופן זה הוא פלוגתא דב"ש וב"ה לענין האיסור והתוס' שפיר הוכיחו וא"א לומר כדתי' שם נמי קושי' ע"י פחות מכשעור דהיכי דפודה ועביד מעשה מחשיבו ודאי דחצי שעור אסור מן התורה וזה ברור] אמנם האמת אגיד דלדעתי מעיקרא אין דברי הרא"ש נוגעים בהענין דחצי שעור אסור מן התורה אם לאו אלא כדכתב הפר"ח לשטת רש"י בלשון זה ויותר נ"ל דס"ל לרש"י דחצי זית דעריבה שאני דלא מאיס ולהכי מיחייב לבעורי אבל בבית כיון דמתלכלך ומאיס בחצי זית לא גזרו רבנן ובסק"ח כתב והרא"ש שכתב דלאו דוקא דבוקים אפשר דס"ל כמ"ש לעיל דחצי זית דעריבה שאני דלא מאיס ודבריו מוכרחים שהרי הרא"ש לא הכריע להדיא דלא כרש"י והרי רש"י להדיא פוסק דעל שפה או מגבו אפילו פחות מכזית עובר ובודאי דלא ס"ל דאין בזה משום חצי שעור לא אסר בב"י ומוכרח טעמו ואפילו לפי' ר"י דשלא במקום לישה ופחות מכזית תמיד אינו עובר נ"ל טעמם פשוט דמדמי פחות משעור זה לפירורים דממילא בטלו כמו שההכרח לומר להמ"ד בגמרא לקולא דפחות מכזית אפילו אינו עשוי לחזק אינו עובר דטעמו פשוט דמדמהו לפירורין דממילא ביטלו וה"ה בצק פחות מכזית דנמי לא חשוב לאפותו ובטל ממילא ולהרמב"ם הכל מפני שעכ"פ דבוק לכלי וזה אפילו אם למ"ד עובר הוא מד"ת דחצי שעור אסור מן התורה ודוק:

סעיף ח

הואיל ואלו וכו' עיין מ"א מביא הרא"ש והה"מ וכתב ופשוט הוא וכו' ואם לא ביטלם צריך ביעור ובפסקי מהאר"י סי' קס"ד מבואר איפכא שהרי כתב ואין נראה דאחטה גופה קאי דפחות מכזית אין צריך ביעור כדאיתא פרק א"ע ושם בפסח איירי דלא שייך ביטול וגם המעיין בהרא"ש יראה להדיא דקאי על דברי הרמב"ם שנתן טעם על האיבעי' דלא איפשטה הואיל והן דבוקין לכן הספק דאם לא ניחש שיתקבצו לא צריך ביעור הא אילו לא היו דבוקים לא היה איבעי' כלל דבלא החשש שיתקבצו נמי היו צריכים ביעור בלא ספק ולא היה הביטול מועיל משא"כ עתה הביטול מועיל כדי שיהיה ספק דרבנן וע"ז כתב הרא"ש דלאו דוקא דבוקים אלא אפילו אינם דבוקים נמי האיבעי' דאילו בלא חשש שיתכנשו א"צ ביעור מפני שהם פחותים מכזית ועתה שהוא ספק מועיל הביטול מבואר מיני' דלפחות מכזית לחוד דודאי אין ספק ל"צ לא ביעור ולא ביטול כדכתב מהרא"י הנ"ל וכן הבינו הח"צ וש"א הנ"ל. ודבריו אינם מובנים וצ"ע:

סעיף ט

ונסרח עד שאינו ראוי לכלב עיין מ"א מביא הרא"ש בדין אלמודי ופירשו בפי' מעוקם כדי לתמוה על הטור והוא ללא דבר וגרם לו זה מפני שהעתיק הי"א קמ"א בט"ס י"א שמותר אחר הפסח דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ולא הרגיש להבנתו הי' ראוי להיות תיבה זו מיד י"א שמותר אחר הפסח בהנאה ותו דבאמת חמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה אלא שט"ס הוא. וכן השמיט הח"י תיבה זו בההעתקה ופי' הרא"ש הוא פשוט דתחילה כ' יש רוצים לומר לאו דוקא הנאה דה"ה נמי אכיל' דעפרא בעלמא הוא. ר"ל כדמובא דעה זו בהר"ן משום דאכילה כזו אינה אלא הנאה ופליג עלייהו הרא"ש ושוב מביא המורייס יש מי שאומרים שמותר אחר הפסח חדא שהחמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר והיינו נמי אכילה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו והיינו ע"פ הדעה הקודמות שחושבים אכילה זו אך להנאה ע"ז השיב הרא"ש בשם רבותיו וכתב ומשום שחרכו קודם זמנו וכו' ועוד אפי' לשטתייהו לא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאחר זמנו אלא שהם סברו דאכילה זו אינה אלא הנאה משום דלאו אורחי' לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחי' למיכל הכי ודאי אסור אף לשטתם וזה ברור ולא איירי הרא"ש אלא מאיסור אכילה מה דהעתיק הטור בשמו ומאיסור הנאה לא איירי כלל ומשום דבאמת אין בו טעם אלא שמא לא חרכו יפה והיא מילתא דלא פסיקא ולא חש לי':

סימן תמג

סעיף א

הג"ה ובשנת העיבור עיין מ"א כתב והלבוש סי' רל"ג כתב לחשוב מהנץ החמה עד סוף וצ"ל עת השקיעה וכן הוא בלבוש ואין ביניהם אלא דבר מועט ע"כ. אין ר"ל בין דעת הב"ח ולבוש שזה אינו כי להב"ח אוכלין ה' שעות ההשוי כדכתב ריש דבריו ואילו להלבוש קודם כל אוכלין מע"ה שע"ה ההשוי' י"ב מנוטין דהיינו הד' מילין שמן ע"ה עד הנץ כי המיל הוא ח"י מנוטין ועיין סי' תנ"ט בח"י ושוב אוכלים שליש היום שהוא לחשבונם מהנץ עד עת השקיעה והשקיע' גופה ג"כ ד' מילין שהוא שעה י"ב. מנוטין וכשתסיר מן היום שני זמנים אלו שאינו בא לחשבון היום דהיינו הד' שעות שהוא שליש היום אין אותו שליש כי אם ד' שעות ההשוי' י"ב מנוטין נמצא אוכלים מע"ה ה' שעות ההשוי' כ"ד מינוטין והרי ההבדל מה שאוכלים יותר לדעת הלבוש כ"ד מינוטין ואין זה זמן מועט א"ו ר"ל לדעת הלבוש שהוא מיקל אין בין הדעות שבש"ע אלא זמן מועט דהיינו אך ששה מינוטין כי אף לדעה ראשונה שהוא לענין היום מ"מ אוכלים עד ששה מינוטין לפני השני שעות שקודם חצות ואולם כל זה לפי מה שממשיל שהיום אינו מע"ה עד צ"ה כ"א ט"ו שעות אבל בשנת העיבור לפעמים היוה מע"ה עד צ"ה י"ז שעות ואף לדעת הלבוש יש ביניהם הרבה כי אם אוכלים קודם כל שעה י"ב מינוטין כנ"ל מע"ה עד הנץ ושוב אוכלים ד' שעות זמניים שהוא שליש היום הנשאר כשתסיר שני זמנים הנ"ל והוא י"ד שעות ההשוי' ל"ו מינוטין נמצא השליש ד' שעות נ"ב מינוטין ואי אפשר לאכול מע"ה כי אם ששה שעות ד' מינוטין נמצא ההבדל בין דעה אחרונה שהיא שתי שעות קודם חצות כ"ו מינוטין שהוא קרוב לחצי שעה ומזה תבין דלשטת הוא החומרא שאז אין אוכלים מע"ה כי אם ה' שעות מ' מינוטין אם היום ארוך כנ"ל ומה שבח"י בשם מנחת כהן דלענין זה שהוא דרבנן חשבינן לי' מע"ה עד צ"ה ע"כ הוא ט"ס ודוק:

סעיף ב

ואם לא בא בעליו ימכרנו לגוי ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו אפילו אם אינו חייב באחריותו כתב המ"א אע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערו שלא יעבור עליו המפקיד וכו' והוא בשם הב"ח ואחריו נמשכו כל האחרונים אף הח"י וספר ש"א בסי' פ"ג והפר"ח כתב ביתר שאת בסי' מ' תוך אריכות דבריו אחר שהביא שטות הרמב"ן דכל שהפקיד חמצו אינו עובר המפקיד ע"פ המכילתא כתב ולפי זה ה"ה לחמצו של ישראל ברשות הישראל אחר שלא באחריותו דשניהם אינם עוברים מן התורה. והכא הוסיף ידו שנית לכתוב חייב לבערו זהו לפי דעת הטור והמחבר וכו' ואפשר שיצא להטור דין זה במכ"ש (ובזה נעלם הסוגי' ערוכה ב"ק דף צ"ח ע"ב דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצוים עליו לבערו דלכל הפחות היינו כדי שלא יעבור הגזלן עליו שהוא באחריותו) וכו' אבל לפי מה שהעלתי בס"ס ת"מ דבעינן תרתי לעבור עליו שיהא שלו וברשותו הכא כל כמה דלא קיבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר אחד משניהם ואינו מחייב לבערו (א"י אף לשטתו הא הר"ן הוכיח אף לשטת החולקים על הש"ע שבסי' ת"מ ע"פ המכילתא מ"מ מודים דמדרבנן חייב המפקיד לבער ואם לא ביער אף מדרבנן קנסו לאסור החמץ בהנאה ודאי עובר המפקיד עכ"פ על מצוה דרבנן ולמה לא יהא הכא הנפקד חייב לבער כדי שלא יעבור המפקיד על בל יראה דרבנן ומי נתן לו רשות לחלק בזה בין דאורייתא לדרבנן:

ואולם כל שטה זו דהאחרונים אינם אלא תימא בעיני דהרי לשטתם יפה כתב הפר"ח דלשטת הפוסקים כהמכילתא ה"ה חמצו של ישראל ברשות ישראל אחר שלא באחריות דשניהם אינם עוברים מן התורה א"כ הוי הדין תורה דלא יראה ולא ימצא אלא תשביתו אך חוכא ואיטלולא דכל אחד יפקיד חמצו ברשות חבירו וחבירו יפקיד אצלו חמצו להסגיר בחדר בטוח אך יתנו שפטורים מכל אחריות ותשביתו למה נאמר ואולם אפילו לשטת הרא"ש דהמפקיד תמיד עובר (ועיין בפ"י שמבאר בטוב ראיות רבינו יונה שכתב עליו הרא"ש שאינו מבינה והיא לענ"ד ראי' מבוארת מתלמודן דנראה דלהכי אפיק הר"י המכילתא מהלכתא על פי תלמודן כי באמת פירוש הרא"ש ז"ל בהמכילתא אין לו מובן) תמה אני איך אפשר לומר הכי דמלך דדרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים אפילו של ישראל הא דף ה' ע"ב מצרכינן תרי קראי חד לנכרי שלא כבשתו וחד לנכרי שכבשתו ואם נכרי שכבשתו לא נלמד מנכרי שלא כבשתו וה"א דשלך מקרי מכ"ש דאין ללמוד ישראל שהרי זה ודאי כבשתו ומה"ת ללמדו ישראל מנכרי שכבשתו ולכל הפחות אף אי נימא דרוצה ללמוד שניהם כאחד מי לא הי' לו לומר אין לי וכו' ישראל ונכרי שכבשתו מנ"ל:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה