בית מאיר על משניות· רבי מאיר פוזנר
לקוטים · יב
איזה הרגשות על פסקי תשובת שבות יעקב חלק ב
סימן פג
יש לעיין משום דאינו דומה דכל עיקר טעם דין זה שם משום דגוף החפץ לא נקנה לחבירו בקנין הראוי כי אם נפשו שנתחייב בהסך. כדאיתא בתוס' ורא"ש מס' ע"ז ע"ש משא"כ בנדר לעני שפוסק הרמ"א סי' רנ"ח בי"ד דשייך גבי צדקה נמי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והכי מסיק הסמ"ע סי' קפ"ה. ובמסירה לחבירו חפץ פשיטא שאינו יכול להחליפו בדמים וה"נ דכוותי'. והראי' יש למצוא בח"מ סי' ס"ו גבי שטרות ובסי' ר"נ גבי מתנת ש"מ ע"ש. ומה שבידו לישאל היינו טעמא דכל זמן שבידו עדיין לא קיים נדרו ויש לו התרה והחכם עוקר מעיקרו והוי כלא מסר משא"כ בשבא ליד אחר כבר קיים נדרו ובתר דקיים א"א להתיר כמבואר במסכת שבועות וא"כ בנ"ד התרה בעי זולת מה שמסיים מכח האומד זה אפשר שפיר. אבל פשט לשונו מבואר דאפילו בלא אומד כגון עשיר שיש לו כמה מלבושים נמי הכי דינו וזה צ"ע:
סימן לא
עשה סניגורין לדבריו ממה שהקשה הח"צ משבועות וכתב דהתם משום דלב ב"ד מתנה. וזה ליתא דהנאמר בגמ' לב ב"ד מתנה היינו כדי שיהי' אפשר לפדות המשונה אף דהוי קדושת הגוף. אבל מה שס"ל להמשיך ידיו מהראשונה זה אינו כלל מההוא טעמא. ותו אטו הנרות חנוכה יותר קדוש מקדושת דמים:
והעד ר"ש דס"ל התם דלא אמרינן לב ב"ד מתנה ומ"מ ס"ל אפילו פודין ע"ג המערכה ומכ"ש ששייך לומר אפילו להת"ק לולא שהדין נותן למשוך ידו מהראשון מפני הנאה למה לו להתנות על ככה. לכן ראית הח"צ אין עליה תשובה. אגב ארשום פה במס' שבועות י"א ע"ב הנ"ל בסוגיא דמצא אחרת י"ל לפי' רש"י ומה קושי' וקיימו ב"ד ומתנו משום עורה דהא אם מתה לא גרע מנעשית בעל מום דא"צ כלל לתנאי ב"ד. ולפי' תוס' ניחא דמשום העמדה והערכה מוכרח לתנאי ב"ד. ולזה הראה לי המופלא מוה' מרדכי ליסר דברי תוס' ב"ק דף ע"ו ד"ה שחיטה ולק"מ והוא נכון. אך עיין תמורה רש"י לשיטתייהו עדיין ק"ק. ואני תחלה רציתי לדחוק וכתבתי ואפשר משום הפדי' להאכיל לכלבים צריך לב ב"ד מתנה. ונמשך מזה דין דכל קרבנות צבור פודין לכלבים משום עורה ע"י לב ב"ד מתנה. כי דוחק בעיני לחלק בין עור הפרה לעור שאר קדשים. וצ"ע ברמב"ם. וגם עיין תוס' ד"ה משום לדברי ל"ק דשאני בכור דהוא קרבן יחיד:
סימן קעא
בתשובה הנ"ל יש לתמוה שלא הרגיש לבאר מה שצריך לבאר למסקנת הש"ך שם סי' ע"ב דבדלא טענו יתמי ברי אינו מועיל להם תפיסת המשכן וצריכים להחזירו א"כ צ"ע אם המצא כתוב בפנקסו יהא נחשב לטענת ברי ובפרט לטענת פרעון דאיכא למימר שאביו אולי הי' מודה ללוה שפרע החצי. וזה צ"ע סי' ע"ה וסי' צ"א ע"ש:
סוף הספר