בית מאיר על משניות· רבי מאיר פוזנר
לקוטים
א
מקושש מבעיר היה
שמעתי קושי' מפי ר' אבלי מליסא עובר ושב. איתא שבת דף צ"ו ע"ב. אמר רב יהודא אמר שמואל מקושש מעביר הי'. נ"מ דבא מהנך דלא מספקא. ות"ל הא איתא דף ע' שמואל כר"י ס"ל דהבערה ללאו נמצא הא הוי הבערה דלא מחייב עלה מיתה. וממילא ע"כ כל אחרינא חייב עליהן. ול"ק מידי דהגמ' נ"מ לר"י במה ששמע משמואל דמבעיר הי'. דלפ"ז א"צ לספוקי במבעיר לכל התנאים. וק"ל. ומצאתי אריכות דברים אח"כ בזה בספר נצח ישראל במקומו ע"ש:
ב
טובת הנאה בחלה טמאה
שמעתי מעובר ושב ר' יוסף יאסטי מק"ק רגשנא שבפולין גדול בשם המופלג מוה' וואלף איגר מברעסלא. בפסחים מ"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה. ומסקנת הסוגיא דף מ"ח טעמא דר"א משום דקסבר טובת הנאה ממון להכי עובר. והקשה הא איתא נדרים דף פ"ח אמר קונם כהנים נהנים לי יטלו בע"כ. ומפרש הגמ' משום דלישראל לא חזיא והנאת כהנים אסר הרי דהטובת הנאה שיש לו בתרומתו שוי' אפרא ולהכי מותר א"כ ה"ה הכא ליאסור כהנים בהנאה מיני'. נמצא דליהוי הט"ה דאית לי' בגווי' אפרא ולא יעבור דהא הוי הפקר. כמבואר התם דמש"ה נוטלין בע"כ והוי כזוכה מהפקר כן כמדומה לי היתה הקושיא כי אני כותב הדברים זמן רב אחר ששמעתי ושכחתי על בורי':
ג
פסח דוחה שבת
מה ששמעתי מפי מוה' שמעון שדודו המחבר פני משה ממדינת ליטא. מה נסתפקו באלו דברים הבני בתירה אם פסח דוחה שבת. ות"ל דהא איתא במס' שבת פרק ר' עקיבא. תנא אותו יום נטל עשר עטרות וחדא מינייהו ראשון למעשה בראשית. הרי דר"ח ניסן בשנה השנית הי' ביום א' והי' י"ד בשבת. וכבר כתיב בפרשת בהעלותך שבשנה השנית עשו פסח עכ"ל. ועיין במס' קדושין דף ל"ז ע"ב בתוס' ד"ה הואיל בחד תירוצא וי"ל שעשו ע"פ הדיבור. וא"כ לדחי' שבת נמי אין ראי'. ותו דשם במס' שבת איתא נמי בשם תנא דסדר עולם דשנה שיצאו ישראל ממצרים הי' י"ד ניסן בערב שבת. ונהי דלתנאי דפליגי על האחרים אפשר שתיהן אמת מ"מ לאחרי' הא ודאי חד משתי הברייתות אינה הלכה וא"כ שוב א"א לאקשויי מינה. די"ל אף הבני בתירא לא קים להו כההוא ברייתא. וק"ל:
ד
ביטול במוקצה ובתחומין
מה ששמעתי מפי הבחור ר' מרדכי מליסא בשם הרב מוה' מאיר מצילך במס' ביצה דף ל"ז ע"ב דאיתא שם שתיק רב. ומ"מ פסק הריף כוותי' ואמר שהוא מטעם זה. שהרי התוס' שם ד"ה לאיסור מוקצה לא חששו. ביארו דטעם האיסור אך ממה שנתגדל בי"ט. וכבר איתא במ"ל פ"א מה' משכב דדוקא לענין איסור אכילה שייך ביטול ולא לענין משא. וא"כ לפום רהיטא קשיא מה מדמה איסור אכילות מוקצה שהוא בטל ואפילו בדבר שיש לו מתירין כמבואר בי"ד סי' ק"ב. משא"כ תחומין שהוא דומי' דמשא. אמנם זה ניחא אי מין מינו בטל. משא"כ רב דס"ל מין במינו לא בטל לפיכך שתק אבל לדידן לק"מ:
ה
אין שליח לדבר עבירה בדרבנן
בשנת תקל"ב בירח טבת הייתי בק"ק שטארגראד. והי' לי פלפול עם הרב דלשם. ומתוך כך באנו לוויכוח עד שנסתפק לנו אם מה שאמרו חכמים אין שליח לדבר עבירה הוא דוקא בעבירה דאורייתא או אפילו בעבירה דרבנן והראה לי בני הבחור החריף מו' ליב זצ"ל שכבר קדמני אדם גדול בספק זה. הלא הוא בעל תשובת ר"י טראני ספר ראשון שאלה קי"ו שהניח ספק זה בצ"ע. ושוב אחרי כן כמו שעה שתים צווח ואמר אהו' א"א יש לי ראי' מבוארת דבדרבנן יש שליח לד"ע. מדקי"ל דיוכל אדם לשחרר עבדו ע"י שליח. ותיפוק לי' דהוי עבירה דלעולם בהם תעבודו. א"ו מוכח מזה כשיטת הר"ן בפ' השולח דרק איסור דרבנן הוא והדרשה דלעולם וכו' אינה אלא אסמכתא. ובדרבנן לא אמרינן אשלד"ע. עד כאן לשונו. ושפתים ישק. כי הנה אף שבפוסקים לא נמצא לפום ריהטא מבואר דיוכל לשחרר ע"י שליח להולכה ומן דין שליח לקבלה הנמצא מבואר אין ראי' דהא לגבי העבד ליכא עבירה. אבל האמת מבואר במתני' פ"ק דגיטין י"א ע"ב. האומר תן גט זה לאשתי כו' ר"מ אומר אם רצה לחזור יחזור. הרי דלר"מ אין שליח זה זוכה לו כי אם ע"י שליח הולכה מהארון נשתחרר. הרי מבואר כדבריו דיוכל לשחרר ע"י שליח הולכה. ועיין מ"ל ריש פ"ב מה' רוצח] והוכחתו הנ"ל ברורה א"כ כשמש. ודוק:
ו
בעובדא דמרי בר איסק
שמעתי מבחור עובר ושב בשם הרב מ"ו אלחנן אבדק"ק שאטלאנד. על מה דאיתא במס' ב"מ ל"ט בעובדא דמרי בר איסק. ודחק עצמו הרא"ש במה שהוצרך להביא ראי' דשפיר קאמר לי'. ואמר דמכאן ראי' לשיטת התוס' ריש פרק הפרה הביא הש"ך ח"מ סי' ע"ב. דלא אמרינן הוי לי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אלא בדהוי לי' לידע. וה"ה במחויב שבועה ע"פ עד כמבואר בש"ך שם. וא"כ הכא דאמר לי' רב חסדא אית לך סהדי דהיינו תרי. וקשה הא בחד נמי סגי כיון שמרי אמר לא ידענא הוי לי' מחויב שבועה ואיל"מ. אבל לשיטת התוס' ניחא משום דלא הוי לי' לידע. ולכך הוצרך להביא ראי' ע"ז כדי לפסוק אח"כ להביא ב' עדים. והם דברים בעלמא שהרי בקרקע הוי דאין נשבעין עליהן:
ז
נכסי לבני והו"ל ברא ובר ברא
שמעתי מרב אחד עובר בשם גדול אחד דבר השכל. אף כי אפשר אינו האמת [כי עיין תוס' ד"ה ת"ש] והוא במס' ב"ב דף קמ"ג ע"ב. איתא ההוא דאמר נכסי לבני הוי לי' ברא ובר ברא. ופי' הרשב"ם ובר ברא בן של אותו בן או של אחר שמת. והם דברים שלפ"ר למותר. ואמר שמתרץ בזה קושי'. דקשה ממ"נ אם הי' של אותו הבן הא ע"כ כוונתו נמי על הבר ברא. דאל"ה צוואתו למותר ואם הי' של אחר שמת הא ע"כ כוונתו למעט הבר ברא. דאל"ה ג"כ צוואתו למותר. להכי פי' שהי' ספק ע"י יבום של תוך ג' דהיינו בן של אותו בן אם הוא בן ז' לאחרון או של בן אחר שמת דהיינו בן ט' לראשון. שבזה לולא צוואתו היה נוטל חלק רביע כפסק הלכה דמס' יבמות פ' החולץ. [גם זה אינו האמת וע"ש]. וע"פ צוואתו או דנוטל מחצית או כלום לא והיינו האיבעיא:
ח
שכ"מ שכתב כל נכסיו
מה ששמעתי מפי הבחור מופלא החתן ר' מרדכי מליסא בשם הרב מו' זלמן אב"ד דק"ק פיורדא במס' ב"ב דף קע"ד ע"ב תוס' ד"ה שכיב מרע. ע"ש הקשה מה הקושיא הא בדף קמ"ח איתא ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם עמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדה"י עיין ודוק כי הקושיא עצומה היא. וכמדומה אף שמעתי ממנו שיש לתרצה ע"פ תשובת הרשב"א סי' אלף נ"ח. שכתב בלשון זה ועוד כיון דהכא בשקנו מידו הוא דאל"ה אדרבה וכו'. וכיון שקנו מידו הרי נהג במתנתו כמתנת ש"מ במקצת דאי בכולן למה לי קנין וכו' חיישינן שמא יש לו נכסים אחרים. משא"כ בהקדש בודאי איירי בלא קנין דבין בכולה ובין במקצת נגמר בדבור. וא"כ מהיכי תיתי לחוש שמא יש לו נכסים ושפיר עיין ודוק:
ט
מעמד כולל גם משמרות כהונה ולוויה
בספר בנין אריאל יש כרך הנקרא בית תלמוד שם דף ל' ע"ב על דבור המתחיל ולענ"ד אדרבא וכו'. כתבתי בצדו על מלת דחוק ורחוק מאוד. בלשון זה קרוב מאוד הוא כי ז"ל פי' המשניות למס' תענית על מתני' אלו הן מעמדות כבר נתבאר לך מזה הלשון כי מלת מעמד כוללת משמרת כהונה ולוי' ואנשי אותו מעמד:
י
היה כל המשמר טמא מת
איתא בהרמב"ם פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה י"ד היתה כל המשמורה טמאי מת מחזירן על משמרה אחרת אם היו רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה. וכתב הכ"מ ואע"פ שלא הזכירן בגמ' אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא. ואיכא למידק אחר שנראה לו דבית אב לאו דוקא משום דכיון שדחוי' היא מהראוי ליהדר אטהרה למשמר אחר כמו לבית אב אחר. א"כ מנ"ל דאם הרוב טמאים ומיעוט טהורים דיעשו בטומאה נימא נמי דניהדר על המיעוט למיעבד בטהרה. הא בכיצד צולין דף ע"ט אינו מחלק בין רוב ומיעוט אלא לגבי בכור. וגבי הכהנים סתמא נאמר או שהיו הכהנים טמאים. ויראה דהוכיח הכי מן הש"ס דב"ק דף ק"י אמר רב ששת אם הי' כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. היכי דמי אי דאיכא טהורים. טמאים מי עבדי. ופרש"י דאיכא טהורים בההוא משמר טמאים מי עבדי. וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי מצי משוה. ועיין במהרש"א מה שדחק בפרש"י. ובאמת אין צורך. כי אין מוכרח שרש"י נמי סובר בית אב לאו דוקא עיין וק"ל. עכ"פ דלהרמב"ם ודאי הכי הפי' אי דאיכא טהורים ואפילו במשמר אחר. וע"ש מסקנת רבא דליכא טהורים. וא"כ לשיטת הרמב"ם אלו אף בזה לא נחלוק דאפילו אם מיעוט טהור מחויב למיהדר אטהרה וטמאים לא מצו עבדי. א"כ יהא מוכרח דאיירי דליכא כלל טהורים ואפילו מיעוט דלהכי איהו נמי מצי עביד בטומאה א"כ למה קתני נותנה לכל כהן שירצה ולמה לא יקריב בעצמו הא כולם טמאים כמותו. [ותו איך יאכל ב"מ הבשר הא הבשר נטמא מן הכהנים]. א"ו דעכ"פ בתר מיעוט אין צריך לאהדורי אטהרה ואיהו נמי מצי עביד אלא שאם מרצונו רוצה ליהדר אטהרה נותנה לכל כהן מן המיעוט הטהורים שירצה עיין ודוק. ואולם מה דנאמר בהרמב"ם פ"ד מהל' כלי מקדש הי' טמא בקרבן צבור וכל הכהנים טמאים ע"כ לשונו. וכל לאו דוקא כי בלא זה כל הלשון דבהלכה זו אינו עיקר כמבואר בהכ"מ ע"ש. אמנם מה שפי' הכ"מ על פי הגהתו בלשון זה דפשיטא שאחד מן הכהנים הטמאים מקריבו ולא בעלי מומין אלא לענין בשר הקרבן קאמר שנותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר לאוכלו. אין אלו אלא דברי תימה אחרי שהכהנים טמאים הקריבוהו הרי נטמא הבשר מן הכהנים טמאים ואיך יאכלוהו שום אדם. א"ו כדפרשתי עיין ודוק:
יא
קנין אברהם בארץ ישראל
בפרשת חיי שרה. גר ותושב אנכי עמכם. כתב רש"י ומדרש אגדה אם תרצו הריני גר ואם לאו אהי' תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את הארץ. ויש לדקדק אחרי שכבר הגיד להם שמגיע לו מן הדין וגם ע"כ לומר שהי' יכולת בידו לקחת בחזקה הכל קשה למה חנף אותם ליתן להם מתנות חנם והי' לו ליטול מן הדין והנה איתא בס' פרשת דרכים דף כ"ב איך הקשו על דרשה זו ממה דכתב רש"י ז"ל בפרשת לך לך גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים ניתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני אז בארץ ולא זכה בה אברם עדיין. הרי משמע שכל זמן שהכנעני בארץ אינו זוכה בה ליטול אותה מן הדין. ותי' המחבר ע"פ מה דאיתא פ"ק דר"ה דף י"ג בעו מיני' חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל שליש ביד גוי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. אלא דלא עייל שליש. והקשו התוס' ואע"ג דירושה היא לנו מאבותינו. כדאיתא בע"ז ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. מ"מ יש להם במה שזרע. (ופי' סיום דברי תוס' אלו עיין נמי שם נמצינו למדין דגוף הארץ ניתנה לאברהם מאותה שעה וזכו בה ישראל אף קודם שיעקר ז' עמין. אך מ"מ יש להם במה שזרע שהשאיר להם זכות שיזרעו עד שיעקרו ממנה ז' עמין. ובזה אתי דברי רש"י כפשטן דבפרשת לך לך שהיו מרעים בשדות אחרים והיו סבורים דאין להם אף במה שזרעו גינה אותם הכתוב ואמר והכנעני אז בארץ ויש להם במה שזרעו. אך גבי אברהם שרצה לזכות בקרקע לאחוזת קבר שפיר קאמר ואטלנה מן הדין משום דמשעה שנתנה לו זכה בה. וראי' לזה דמאותה שעה זכה בה בעיקר הקרקע מדאמרינן בפ' המוכר פירות דף ק' תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו מ"ט דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. הרי ע"כ דס"ל דמאי דקאמר רחמנא קום התהלך מטעם חזקה נגעו בה כדכתיבנא לעיל. ור"ל דכתב לעיל בשם מהר"ש יפה דאברהם זכה בה מיד מעכשיו כאומרם משוך וקני מעכשיו ולאחר ל' יום דקנה. דאל"כ לא מהניא לי' חזקה דלאימת יקנה לאחר ל' יום ושוב כלתה החזקה עד כאן דבריו. והנה לדעתי שפי' לדברי תוס' שלאברהם ניתן הקרקע מעכשיו. ולהם הי' זכות הפירות עד שיעקרו. לא הועיל כלום ביישובו דאכתי קשה איך הי' אפשר לאברהם ליטול מן הדין. הא קברות אסור בהנאה. וכיון שלהם עדיין זכות לזרוע מקום זה לפירות, איך יגזלם מעכשיו זכות פירותיהן. ואולם בל"ז קשה לדבריהם דמפסוק התהלך בה מוכח שע"י קנין חזקה זכה בה מעכשיו. מה דאיתא בפרק י"נ דף קי"ט יודע הי' משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא הי' יודע אם נוטלת חלק בכורה אם לאו. ומסיק הסוגי' דמשה רבינו מסופק בזה אם א"י חשוב מוחזק אם לאו. ות"ל מקרא דקום התהלך בה וכה"ג שמעתי קושי' בשם הגאון ר' אלעזר אב"ד דק"ק אמשטרדם. היה לו למשה רבינו לפשוט ספיקו ממה דאיתא בע"ז דף נ"ג דטעם דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון ולא הי' מהני להו ביטול היינו משום דשליחותייהו דישראל עבדו והוי ע"ג של ישראל שאינה בטילה עולמות. והא תינח אם א"י מוחזקת לאבותינו. אבל אי לאו מוחזקת הא הוי ע"ג של כותי ובביטול בעלמא סגי להו. אמנם נראה דשני הקושי' יש לתרץ דודאי מפסוק דקום התהלך מוכח דניתנה לאברהם מעכשיו ואולם תרי גווני מעכשיו איתנייהו יש מעכשיו כמוזכר לעיל חזק וקני מעכשיו ולאחר ל' דהיינו מעכשיו יתחיל הקנין ולאחר ל' יוגמר שאז יהא קנוי למפרע הגוף והפירות מעכשיו. וזה נזכר בתוס' ומובא בסוף סי' קצ"א בח"מ. ויש ג"כ מעכשיו בפשוט הגוף מהיום בלי שום תנאי והפירות לאחר ל'. ובזה האחרון מובא בש"ע ח"מ ס"ס רנ"ח בשם המרדכי דבכור נוטל פי שנים. ואולם בלי ספק אצלי דבגוונא דחזק וקני מעכשיו ולאחר ל' דלא חשוב מוחזק. וא"כ שפיר בזה הי' ספק משה רבינו אם הקנין הי' מעכשיו ולאחר שיגיע זמנם לעקור דהיינו מעכשיו ולאחר ל' וזה אינו חשוב מוחזק לבכור או א"י מוחזקת היא דהיינו שהי' קנין מעכשיו לחלוטין והפירות לאחר שיעקרו ובין כך ובין כך כשנכנסו ישראל לארץ והם הוצרכו לעקור הרי למפרע זכו הישראל משעה ראשונה ושפיר הי' חשיב ע"ג של ישראל שאינה בטילה. אלא שלענין בכורה לא הי' חשוב מוחזק. ויתורץ קושי' אב"ד מאמשטרדם הנ"ל. אבל יתר הדברים שהתחלתי בם וסבור הייתי לתרצם לא עלה בידי עדיין:
יב
איזה הרגשות על פסקי תשובת שבות יעקב חלק ב
סימן פג
יש לעיין משום דאינו דומה דכל עיקר טעם דין זה שם משום דגוף החפץ לא נקנה לחבירו בקנין הראוי כי אם נפשו שנתחייב בהסך. כדאיתא בתוס' ורא"ש מס' ע"ז ע"ש משא"כ בנדר לעני שפוסק הרמ"א סי' רנ"ח בי"ד דשייך גבי צדקה נמי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והכי מסיק הסמ"ע סי' קפ"ה. ובמסירה לחבירו חפץ פשיטא שאינו יכול להחליפו בדמים וה"נ דכוותי'. והראי' יש למצוא בח"מ סי' ס"ו גבי שטרות ובסי' ר"נ גבי מתנת ש"מ ע"ש. ומה שבידו לישאל היינו טעמא דכל זמן שבידו עדיין לא קיים נדרו ויש לו התרה והחכם עוקר מעיקרו והוי כלא מסר משא"כ בשבא ליד אחר כבר קיים נדרו ובתר דקיים א"א להתיר כמבואר במסכת שבועות וא"כ בנ"ד התרה בעי זולת מה שמסיים מכח האומד זה אפשר שפיר. אבל פשט לשונו מבואר דאפילו בלא אומד כגון עשיר שיש לו כמה מלבושים נמי הכי דינו וזה צ"ע:
סימן לא
עשה סניגורין לדבריו ממה שהקשה הח"צ משבועות וכתב דהתם משום דלב ב"ד מתנה. וזה ליתא דהנאמר בגמ' לב ב"ד מתנה היינו כדי שיהי' אפשר לפדות המשונה אף דהוי קדושת הגוף. אבל מה שס"ל להמשיך ידיו מהראשונה זה אינו כלל מההוא טעמא. ותו אטו הנרות חנוכה יותר קדוש מקדושת דמים:
והעד ר"ש דס"ל התם דלא אמרינן לב ב"ד מתנה ומ"מ ס"ל אפילו פודין ע"ג המערכה ומכ"ש ששייך לומר אפילו להת"ק לולא שהדין נותן למשוך ידו מהראשון מפני הנאה למה לו להתנות על ככה. לכן ראית הח"צ אין עליה תשובה. אגב ארשום פה במס' שבועות י"א ע"ב הנ"ל בסוגיא דמצא אחרת י"ל לפי' רש"י ומה קושי' וקיימו ב"ד ומתנו משום עורה דהא אם מתה לא גרע מנעשית בעל מום דא"צ כלל לתנאי ב"ד. ולפי' תוס' ניחא דמשום העמדה והערכה מוכרח לתנאי ב"ד. ולזה הראה לי המופלא מוה' מרדכי ליסר דברי תוס' ב"ק דף ע"ו ד"ה שחיטה ולק"מ והוא נכון. אך עיין תמורה רש"י לשיטתייהו עדיין ק"ק. ואני תחלה רציתי לדחוק וכתבתי ואפשר משום הפדי' להאכיל לכלבים צריך לב ב"ד מתנה. ונמשך מזה דין דכל קרבנות צבור פודין לכלבים משום עורה ע"י לב ב"ד מתנה. כי דוחק בעיני לחלק בין עור הפרה לעור שאר קדשים. וצ"ע ברמב"ם. וגם עיין תוס' ד"ה משום לדברי ל"ק דשאני בכור דהוא קרבן יחיד:
סימן קעא
בתשובה הנ"ל יש לתמוה שלא הרגיש לבאר מה שצריך לבאר למסקנת הש"ך שם סי' ע"ב דבדלא טענו יתמי ברי אינו מועיל להם תפיסת המשכן וצריכים להחזירו א"כ צ"ע אם המצא כתוב בפנקסו יהא נחשב לטענת ברי ובפרט לטענת פרעון דאיכא למימר שאביו אולי הי' מודה ללוה שפרע החצי. וזה צ"ע סי' ע"ה וסי' צ"א ע"ש:
סוף הספר