בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר
שער הקבוע · סימן נז
דין בע"ח ודברים חשובים שנתערבו ונפל א' לים.
בע"ח ודברים חשובים שנתערבו ברוב ונאכל א' מהם בשוגג או שנפל בעצמו לים מותרים כל התערובות דאנו תולים לומר שהאיסור נאכל או שנפל שם והוא בש"ע (סעיף ז') והוא מהש"ס פרק התערובות (דף ע"ד ע"א) וז"ל הסוגיא שם אמר רב נחמן אמר רבה כו' אמר רב טבעת של כוכבים ומזלות שנתערבה במאה טבעות ונפל אח' מהם לים הגדול הותרו כולם דאמרינן הך דאיסורא נפל איתיביא רבא לר"נ אפילו אחת ברובא ימותו כולם אמאי נימא דאיסורא מית א"ל רב דאמר כר"א דתנן ר"א אומר אם קירב ראשו של אח' מהם יקרבו כל הראשים, והא דאמר ר"א לא התיר ר"א אלא שנים שנים. אבל אחד אחד לא א"ל אנא תרתי תרתי קאמינא.
והנה לכאורה יש לעיין בהך סוגיא דהתוס' שם ד"ה ונפלה כתב משום דמדאורייתא ברובא בטלי כדפי' הקילו כאן כו' יעו"ש וזה תימא לכאורה דהא מרי' דשמעתא הוא רב והוא ס"ל מין במינו לא בטיל מן התורה כ"י דיליף לה מקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר וא"כ למה התיר בנפל אחד מהם לים דהא הוי מין במינו ובאמת לפמ"ש התוס' שם (דף ע"ג ע"א) ד"ה ר"י אומר דר"י לא ס"ל כן אלא בלח בלח דומיא דדם הפר ודם השעיר דיליף מיני' אבל לא ביבש ביבש הוי א"ש.
אבל למה שחזר בו ר"ת שם וכתב דאין לחלק בין לח ליבש כמבואר שם קשה והי' נראה לכאורה לומר דבר חדש דבאמת יש חילוק בין לח ליבש והוא דבלח קיי"ל מין במינו לא בטיל ר"ל דאין הדבר המיעוט מתבטל להיות נקרא ע"ש המרובה אלא עמד במקומו, ולכן כיון שהוא מעורב וא"א להפרישו אסור מן התורה דאיסורא קאכיל משא"כ ביבש ביבש, אף דלא בטל לומר דנהפך האיסור להיות היתר ולהיות נקרא על שם המרובה היינו דוקא בדברים קטנים דאוכל אותם כאחד מ"מ שפיר יש לומר על כל אחד שפירש משם מרובא פריש, ואפילו לוקח בידים י"ל מרובא פריש אף דלא שייך בי' ביטול מדאורייתא ודמיא לתערובות חנויות של כמה בני אדם שאין שייך בהם ג"כ ביטול ואעפ"כ ס"ל דלא מקרי קבוע מדאורייתא כל שאין האיסור ידוע במקומו ודמיא ג"כ להא דנזיר באומר לשלוחו צא וקדש לי דאסור בכל הנשים. וכתב התוס' דאינו אלא קנסא דרבנן שעשה שלא כהוגן ואין כאן קבוע משום דאין האיסור ניכר במקומו ואף דבגברי לא שייך ביטול וכמו כן ס"ל לרב בכל דבר מין במינו יבש ביבש שאין לו ביטול אף דכל מה שפורש מהם מדאורייתא מותר דאין כאן קבוע כמ"ש משום דאין האיסור ניכר מ"מ כיון שאין לו ביטול מדאורייתא עשו אותם חכמים כקבוע לענין לוקח מהם בידים וכדומה ולכן כל שנפל אחד מהם לים שוב הקילו ליהנות מהם בזה אחר זה משום דכל דפריש מרובא פריש ולא גזרו לומר דהוי קבוע כל דאיכא למתלי ולומר דאיסורא נפל והא דמתיר בטבעות של עובדי כוכבים ומזלות היינו ג"כ ליהנות מהם בזה אחר זה דאין דרך ליהנות מטבעות מרובם בב"א, ואפשר דלכך נקט דינו במאה טבעות דא"א לאדם א' להנות בב"א מרובא כן היה נראה לכאורה.
אלא דלפ"ז קשה מאי פריך מהא דתנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות כו' כולם ימותו אמאי נימא דאיסורא מית מאי קושיא הא בזבחים איכא למיחש שמא יבואו עשרה כהנים ויקריבו בב"א כמש"ל בסוגיא שם וא"כ יהי' כאן איסור תורה ולא שייך לומר וכי מגיסא אסירא כיון דלא נקרא עליהם שם היתר עדיין על כולם וכמ"ש בארוכה (לעיל סימן מ"ד) וכאן לא נקרא עליהם שם היתר כיון דמדאורייתא לא בטלי ושמא אתיא מתני' כר"י דס"ל מין במינו לא בטל ואין זה דוחק לומר דאתיא מתני' כיחידאה כיון דרב ס"ל דהלכתא כר"י שפיר מצי למימר דמוקי מתני' אליבי' וכן מצינו בכ"מ בש"ס, ולפמ"ש התוס' שם דרב ס"ל כר' חייא בביצה גבי נבילות ושחוטות בטלות זו בזו למאן דאמר בתר מבטל אזלינן דא"א למבטל להיות נבטל והוי מין בשאינו מינו א"כ ודאי דמקשה שפיר ממתני'.
אבל עדיין אין זה מספיק לפי מ"ש הפר"ח דהא דאמרינן בתר מבטל או בתר בטל אזלינן היינו דוקא לענין טומאת מגע או משא. אבל לא לענין אכילה והנאה באיסורים כמ"ש הרשב"א בתשובה (סימן רפ"ד) הובא בפר"ח (סימן צ"ח) והוא מוכח מן הש"ס בהא דפג"ה (דף ק' ע"א) יעו"ש דחתיכה נבילות בשחוטות מקרי מין במינו.
וראיתי בכרו"פ שהקשה מאי פריך בפ' התערובות אמאי ונבטלו ברובא ולישני דאתיא כר"י דס"ל מין במינו לא בטל ותירץ שם דא"כ יקשה ולכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש וליכא לשנויי שמא יקח מן הקבוע דהא בקבוע דאורייתא לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע וכמ"ש התוס' ר"פ התערובות בשם ר"י, ודברים אלו תמוהים דהא עיקר הטעם דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע בקבוע דאורייתא משום דניכר האיסור במקומו ולאו ברשיע עסקינן שיקח האיסור בעצמו וזה לא שייך בנד"ד דאין ניכר האיסור כלל ושפיר יש לגזור דיקח מן הרוב, ועיין ברשב"א (תה"א בית ד' שער ב').
ולכך אני אומר דבאמת אית לי' לר"י דמין במינו לא בטל אפילו יבש ביבש וכמ"ש ר"ת בסוף דבריו שם אלא דמ"מ יש חילוק ביניהם דבאמת עיקר דין מין במינו הוא רק בלח בלח דהא ילפינן לה מולקח מדם הפר ומדם השעיר דמיירי בלח דנבלל יחד, ואיך נלמד משם ליבש ביבש שאין נבלל, ועיקר דין זה דמין במינו לא בטיל ולא אזלינן בי' בתר רובא חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא בלח בלח, אבל לא ביבש.
אך דמ"מ מדרבנן שפיר יש לגזור אפילו ביבש ביבש דלא ליבטיל דהא כמו דקיי"ל לדידן בלח בלח באינו מינו דאסור מדאורייתא בפחות מס' ולכן קיי"ל ג"כ במין בשאינו מינו ביבש דצריך ג"כ ס' מדרבנן דגזרינן שמא יבשלם ויהי' לח בלח ויתן טעם ויהי' אסור מדאורייתא כמ"ש (בסימן צ"ט וק"ט) וכמו כן לר"י דמין במינו בלח אינו בטל מן התורה, א"כ גם ביבש יש לגזור ג"כ שמא יבשלם יחד ויהי' לח בלח דמ"ש ולא שייך לומר וכי מגיסא אסירא כיון שנשתנו ונבללו יחד ובפרט לשיטת הרשב"א דס"ל דאף דבר הבטל אינו חוזר להיות היתר וס"ל דחוזר וניער וכמ"ש (בסימן צ"ט) ובזה מתורצים כל הקושיות שבכ"מ מצינו דלר"י לא בטיל מין במינו ביבש ובכ"מ מצינו להיפוך והיינו דמדרבנן לא בטיל ומן התורה בטל, ובזה מתורצים קושיות התוס' שם (דף ע"ג ע"א) ד"ה ר"י אומר שהקשו בהא דלטרא קציעות שדרסה דאם יש שם מאה פומין יעלו היינו משום דתרומות פירות הוא מדרבנן ולכך לא גזרינן שמא יבשלם דהא גם אם יבשלם ליכא איסורא דאורייתא ועש"ך (סימן ק"ט ס"ק ט') שהשיג שם על הרב ומסיק דבאיסור דרבנן בטל יבש ביבש אפילו שלא במינו והיינו מטעם דליכא למיתי לידי איסור תורה, וא"כ ה"ה במין במינו לר"י וכן לקמן (דף ע"ד ע"א) ברימוני באדן דקאמר ר"י דלא בטיל משום דהוי דבר חשוב משמע הא לאו הכי לא בטל היינו משום דכולל שם בכל האיסורים גם בתרומה דהוי מדרבנן תרומות שאר פירות ולכן הוצרך לטעם דהוי דבר חשוב. וכן בפרק הניזקין גבי נפלו ונתפצעו כו' גם כן מיירי גם בתרומה ונחית שם לאשמועינן חילוקא דבין שוגג למזיד במבטל איסור ונ"מ בתרומה דהוי דרבנן.
ובזה מתורץ הא דתנן בפרק נוטל (דף קמ"א ע"א) מעלין את המדומע בא' ומאה מיירי ג"כ בתרומת פירות דהוי מדרבנן משא"כ בהא דסוף עבודת כוכבים ומזלות (דף ע"ג ע"ב) ב' כוסות שעירבם כו' סלק את מינו כו' דשם מיירי בתרומת יין דהוא מדאורייתא א"ש דבמינו לא בטל מדרבנן גם ביבש ביבש. וא"כ מתורץ גם מה שהקשיתי למעלה דלכך לא משני מתני' ר"י היא דאכתי קשה ונכבשינהו כו' דנימא מרובא פריש וכיון דמדאורייתא בטיל ושפיר י"ל דתולין דאיסורא נפל וא"כ מתורץ ג"כ קושיית הכרו"פ וכמ"ש כיון דמדאורייתא בטיל שפיר יש לומר ונכבשינהו כמ"ש ודו"ק.
ומ"מ צ"ע לפ"ז במ"ש (שם ע"ב) אר"ל חביות של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהם לים המלח הותרו כולם כו' ואצטרך דר"נ ואצטרך דר"ל דאי מדר"נ ה"א ה"מ בעובדי כוכבים ומזלות דאין לנו מתירין אבל תרומה דיש לו מתירין לא כו', והנה הר"ן בפרק הנודר מן המבושל כתב דלכך דבר שיש לו מתירין לא בטיל משום דר"י ס"ל מין במינו לא בטיל ויליף לה מדם הפר ורבנן ס"ל דלא דמי דהתם שניהם היתר משא"כ איסור בהיתר בטל וא"כ דשיל"מ כיון שלאחר זמן יותר איסורו, ולכן אף דעכשיו איסור הוא החמירו בו רבנן דלא ליבטיל משום דדמי להיתר בהיתר יעו"ש וא"כ קשה הא שפיר ילפינן לה מדר"נ דהא הוא א"ל משמי' דרב דס"ל מין במינו לא בטיל, ומ"מ ביבש ביבש דמדרבנן לא בטיל אמרינן דאיסורא נפל וא"כ ה"ה בדבר שיש לו מתירין דמדרבנן לא בטיל ג"כ נימא הכי דהא הך דינא דדשיל"מ מהתם ילפינן וא"כ מאי קאמר דה"א דתרומה דדישל"מ לא.
ויש ליישב דבאמת רש"י ס"ל דטעם דדשיל"מ לא בטל הוא משום דאמרינן עד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ יש לומר גם לשיטת הר"ן דזהו כוונת הש"ס דאי מדר"נ ה"א דדשיל"מ דאינו בטל הטעם הוא דעד שאתה אוכלו כו' וא"כ גם בנפל י"ל הך סברא דעד שאתה אוכלו כו' לכך קמ"ל דבאמת הטעם הוא כמ"ש הר"ן ואין חילוק וכמ"ש.
אך אי קשיא לי הא קשיא לי איפכא במאי דקאמר התם ואי מדר"ל ה"א חביות דמנכר נפילתה כו' ולא הוצרך לזה והי' יכול לומר דאי מדר"ל ה"א דאיסור דרבנן כגון דשיל"מ הוא דמותר בנפלה אחת מהם, דר"ל ודאי דסובר כרבן דמין במינו בטל כדמוכח במס' פסחים פרק כ"ש (דף ל"א ע"ב) ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה כו' משא"כ בהא דרב לשיטתו דס"ל כר"י דמין במינו לא בטל מדאורייתא לא תלינן דאיסורא נפל ולא היינו מחלקין בין לח ליבש או דה"א דדוקא בתרומה דהוי תרתי דרבנן דתרומת פירות דרבנן וגם יבש ביבש בדשיל"מ הוא מדרבנן משא"כ בטבעת דהוה חד דרבנן ואפשר דבאמת היה יכול לתרץ כן אלא לרווחא דמילתא תירץ שם באופן אחר לחלק בין מנכר נפילתה או לא.
ולפמ"ש דביבש ביבש מין במינו י"ל דס"ל לרב דמדרבנן לא בטל ואפ"ה ס"ל דתלינן דאיסורא נפל יש ללמוד משם בהא דקיי"ל אם נתערב יבש ביבש מין בשאינו מינו דצריך ס' מדרבנן שמא יבשלם ויתן טעם א"כ אם לא היה ס' ונפל אח' מהם לים תלינן ג"כ דאיסורא נפל ויש למצוא בכגון ששחט הרבה עופות שאין שווים בשמא ולא בטעמא, ונולד איסור בא' מהם ששחט א' ונמצא הסכין פגום וא"י איזו היא. (ואף דבטבעות לא שייך הך סברא דיבשלם ויתן טעם מ"מ כיון דבשאר יבש ביבש שייך הך גזירה שוב לא פליג רבנן. אך לפ"ז היה יכול הש"ס לומר צריכותא באופן זה דאי אשמועינן בטבעות ה"א דדוקא התם תלינן דאיסורא נפל משום דלא שייך שמא יבשלם משא"כ בחביות שיש לחוש שמא יערבם יחד).
והנה דברי הרא"ש בזה צריכין ביאור שהוא כתב בפג"ה דהא דמתירין בנפל א' מהם לים הטעם הוא משום ס"ס ואין לזה ביאור מאי ס"ס שייך בכאן הא קיי"ל בכ"מ דכל ספק שנוטה יותר לאיסור מלהיתר לא נקרא ספק ולא מצטרף לס"ס וכשי"ת בשער הספיקות בס"ד וכן כאן הא יותר נוטה הסברא לומר דהיתרא נפל דהוא מן הרוב משנתלה לומר דהאיסור נפל דהיא מילתא דלא שכיחא למיתלי בי' והייתי רוצה לומר דמ"ש הרא"ש משום ס"ס לאו דוקא הוא אלא ר"ל דבסברא כל דהו מקלינן באיסור דרבנן דכיון דיש קצת ספק שמא האיסור נפל שוב לא החמירו באיסור דדבריהם, אבל הוא דוחק.
ולכן נלע"ד דדבריהם מיושבים היטיב דכוונתו דמדינא אף בדברים שאין מתבטלים הי' לנו לומר דכל שאוכל מעט מעט בכל פעם שנוטל מיעוט מהם אמרינן דמרובא פריש, וכן הסברא נוטה דהא כתיב אחרי רבים להטות רק דאנו מחמירין לחוש שמא המיעוט שלקח האיסור הוא וא"כ לעומת זה בנפל אחד מהם לים אמרינן ג"כ אם באמת יש לחוש שהמיעוט הוא האיסור א"כ אני אומר להיפוך שמא האיסור שהוא ג"כ המועט נפל לים שכמו שאתה חושש לחומרא לחוש למיעוט ומחשבת לי' לספק א"כ גם לקולא נימא כן ושפיר הוי ס"ס בממנ"פ וא"כ לפ"ז היה לנו לומר דלאו דוקא באיסור דרבנן סמכינן אהך סברא אלא גם אם היינו אומרים דמן התורה לא בטל ג"כ הדין דיכולים לתלות דאיסורא נפל מטעם ס"ס דהא בס"ס מתירין איסור דאורייתא וכאן הוי ס"ס גמור דממנ"פ כמ"ש ומותר עי"ז אם אוכל הנשארים שנים שנים כמ"ש בש"ס וא"כ כ"ש בנד"ד במין בשאינו מינו ביבש דהוא רק מדרבנן שמא יבשלם דודאי מותר בנפל א' מהם לים ותלינן דאיסורא נפל משום דיש ג"כ ס"ס כמ"ש שמא האיסור נפל ושמא מה שאוכל עתה אינו האיסור ואם משום דשמא יבשלם ויתן טעם א"כ לא יהי' כאן ס"ס, הא גם במין במינו איכא הך גזירה לר"י כמ"ש ואעפ"כ מתירין בס"ס ולפי סברת הרא"ש אינו מותר בנפל א' מהם לאכול הנשארים שנים שנים כי אם באוכל שנים שנים ובכל ב' שאוכל יש עדיין רוב נגדו כגון בששה חתיכות או יותר דאל"כ הדרא קושיא לדוכת' דאין כאן ס"ס, אך דעת הרשב"א ודאי אינו כן דהוא כ' בתה"א דאפי' חד בתרי בנפל א' מהם לים ג"כ מותר וא"כ א"א לומר דמטעם ס"ס מתיר בנפל דהא כיון שצריך לאכול הנשארים שנים שנים וא"כ אין כאן רוב נגד הב' שאוכל וא"כ ספק א' נוטה יותר לאיסור ואין כאן ס"ס אע"כ דס"ל כיון דהוא מדרבנן לכך מקילינן לתלות דאיסורא נפל דבדברנן אמרינן סברא דשאני אומר.
ובזה הי' אפשר לתרץ מה דקשה כאן דכ' גם בדבר שיש לו מתירין מותר בנפל מטעם ס"ס והא כתב הרב בהג"ה (סעיף ח') דבדבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס, אלא משום דהרשב"א לשיטתו דלאו מטעם ס"ס מתירין אלא דאמרינן שאני אומר דאיסור דרבנן וא"כ א"ש ודלא כמ"ש הש"ך (ס"ק ל"ט) דמשמע מדבריו שם דבדבר שיש לו מתירין לדעת הרב בהג"ה דס"ל דס"ס לא מהני בדשיל"מ לא מהני ג"כ נפל לים, ועוד דמדברי הש"ס מוכח ג"כ דגם בדבר שיש לו מתירין מהני נפל לים דקאמר שם גבי חביות של תרומה דמקרי דבר שיש לו מתירין וכמ"ש למעלה.
ובאמת הוא תמוה דבירושלמי בנדרים פרק הנודר מן המבושל מפורש דתרומה לא מקרי דבר שיש לו מתירין וכמ"ש הר"ן שם דבר שאין לו מתירין כגון תרומה וע"כ צ"ל דהא דקאמר הש"ס ואי מדרב כו' ה"א תרומה דיש לו מתירין ר"ל דהוי ס"ד הכי דמקרי דבר שיש לו מתירין וכדפרש"י שם משום דחזו לכהנים. ולכך קמ"ל דגם בתרומה מותר בנפל והיינו דהא גופא קמ"ל ר"ל דתרומ' לא מקרי דבר שיש לו מתירין וכמ"ש הפוסקים משום שלכהנים לא הוו חזו מעולם ולכך מותר בנפל וא"כ היה מוכח מן הש"ס להיפוך דבדבר שיש לו מתירין לא סמכינן להתיר בנפל. וכ"ז לשיטת הרא"ש דס"ל דמטעם ס"ס אתינן עלה ולדעת הרב בהג"ה דס"ל דבדבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס. אבל הרשב"א דמתיר אפי' חד בתרי בנפל א' מהם לים ע"כ לא מטעם ס"ס מתיר וכמ"ש.
אבל בביאורי גאון עוזינו הגר"א ז"ל (ס"ק ל"ה) ראיתי שכתב שם דהרשב"א לטעמי' אזיל דס"ל גם בדשיל"מ מותר ס"ס ולפמ"ש הרשב"א דאפילו חד בתרי מותר הוא תמוה דבזה לא שייך ס"ס והמעיין בתה"א שם יראה דלאו מטעם ס"ס מתיר שם שכתב וז"ל והעיקר לכל זה משום שכבר נתבטל ברוב מן התורה וכל בדרבנן יכולים לתלות ולומר הך דאיסורא נפל עכ"ל שם וצריך לדחוק דמ"ש הגר"א ז"ל שם ולכן כתב הרשב"א וש"ע (בסעיף ז') ודבר שיש לו מתירין כו' משם המחבר כתב כן דהוא ס"ל כטעם הרא"ש שהביאו ב"י, אבל לרשב"א בלא"ה מותר כיון דמתיר אפילו בחד בתרי וכמ"ש וא"כ מוכח דהמחבר אם נאמר דפסק כרא"ש ע"כ ס"ל דדוקא בנפל לתוך הרבה דאז אם יאכל ב' ב' יהי' עדיין הרבה נשאר בתערובות וכמ"ש והרא"ש לשיטתו דמתיר ס"ס בדשיל"מ כמ"ש בתשובה (ריש כלל ג') הובא בביאורי הגר"א שם, ונראה דלכך לא הגיה הרב כלום אדברי המחבר (סעיף ז') שכתב להתיר גם בדבר שיש לו מתירין משום דבאמת גם הוא ס"ל להלכה כדעת הרא"ש דגם בדבר שיל"מ מותר ס"ס רק לחומרא חושש לדעת האוסרים לכך לצורך היקל כמ"ש בהג"ה וכיון שבדין הנזכר בסעיף (ז') ס"ל להרשב"א דאפי' היכא דליכא ס"ס ג"כ מותר דמתיר אפי' בחד בתרי לכך בודאי דיש לסמוך עליו להתיר אפי' שלא במקום צורך כיון דבמקום צורך מתירין לגמרי ודלא כמ"ש הש"ך (ס"ק נ"ז) דהרב בסעי' ז' עמ"ש כאן בסעיף ח' סמך יעו"ש.
ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא שם בהא דפריך התם על רב ממתני' דכל הזבחים ימותו כולם ואמאי נימא דאיסורא מית והוא תמוה לפי מאי דקיי"ל בש"ע דדוקא בנפל מעצמו לים. אבל אם הפילו הוא אסור וכמ"ש התוס' שם דאפילו בשוגג אסור דקנסינן אטו מזיד וא"כ מאי פריך כיון דהוא ממיתו בידים היאך נאמר דאיסורא מית וכבר הובא קושיא זאת בספר ברכת הזבח ובכרו"פ.
ועוד יש לדקדק לפמ"ש התוס' ריש פרק התערובות בשם ר"ת דמחלק בין קדשים לחולין דבדרוסה שנתערב באחרים אמרינן נכבשינהו דניידין וכל דפריש כו' רק בקדשים גזרינן שמא יבואו עשרה כהנים כו' יעו"ש א"כ קשה מאי פריך כאן על רב דהא לפי מאי דקיי"ל דעיקר ההיתר הוא משום ס"ס ולכך פסק בש"ע דאין מותר רק באוכל שנים שנים, אבל באוכל כולם בב"א אסור משום דליכא ס"ס ואין כאן אלא ספק א' שמא דאיסורא נפל וא"כ שפיר קאמר במתני' דימותו כולם כפי הס"ד דש"ס דגזרינן שמא יבואו עשרה כהנים ויקריבו כו' ולא שייך כאן וכי מגיסא אסירא דהא עדיין לא הותרו כולם להקריבם בב"א וזה גזרינן בקדשים משא"כ בחולין (והיינו לפמ"ש בס' ב"א דהרשב"א והתוס' גורסים תיכף אחר הקושיא שבש"ס וכי מגיסא אסירא גורסים שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו מן הקבוע, אבל לפמ"ש למעלה דהם גורסים כגירסא שלנו אין כאן קושיא כלל יעו"ש) ולכך שפיר קאמר רב דבחולין מותר דאין לגזור שמא יבואו בב"א וא"כ יש כאן ס"ס ועל קושיא ראשונה י"ל לפי מאי דקיי"ל באיסור שנתערב בהיתר אף דבטל ברובא מ"מ צריך להסיר א' מהם ולאוסרו דילפינן ממדומע שבטל בא' ומאה, וא"כ בשור הנסקל שנתערב באחרים צריך ג"כ ליטול שור א' ולסוקלו לקיים מצות סקילה דמאי נ"מ בין זה לאיסור הבטל בהיתר שנוטלים אחד ומחזיקים לאיסור וא"כ שצריך לסקול א' בודאי יש לתלות דאיסורא מית דהא לא שייך כאן לומר כיון שהרבו בידים לא מהני דהיינו דוקא במכוון כדי לבטל איסור משא"כ בכה"ג דלא כיוון לכך אלא לקיים מצות סקילה.
ויש כאן מקום עיון על הרמב"ם שפסק כהך דרב בטבעת של עובדי כוכבים ומזלות (פ"ז מהלכות עובדי כוכבים ומזלות) וכן בהא דר"ל בחביות של תרומה שנפלה אחת מהם לים (פט"ו מהלכות תרומות) ופסק ג"כ כמתני' דריש פרק התערובות דימותו כולם (פרק ז' מהלכות פסולי המוקדשים) וכן פסק בהך דאיברי תמימים שנתערבו באיברי בעלי מומים כחכמים דאפי' קרבו כולם חוץ מא' מהם כולם יצאו לבית השריפה (פרק ז' מהלכות פסולי המוקדשים) והם תמוהים מאוד וסותרים זה את זה לפי מאי דקאמר הש"ס דרב ס"ל כר"א ופליג אמתני' דפרק התערובות בהא דימותו כולם וכבר עמדו בזה כל נושאי כליו של הרמב"ם ז"ל והאחרונים.
ולפענ"ד נראה לתרץ דבריו בהקדם ג"כ קושיות התוס' שם ד"ה רב הוא דאמר שהקשו הא טעמו דר"א קאמר בש"ס לקמן דילפינן מקרא דמום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו, ותירץ שם דבאמת לתערובות חד בתרי לא צריך קרא דבלא"ה מדאורייתא ברובא בטל וקרא אצטרך לתערובות חד בחד, ואפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דלר"י דס"ל מין במינו לא בטיל אפי' יבש ביבש איתא להך דינא מדאורייתא וכדעת ר"ת שחזר בו אח"כ וכמ"ש התוס' וא"כ שפיר אצטרך קרא דמום בם לתערובות חד בהרבה דהא הוי מין במינו, וס"ל דלתערובות חד בחד לא אצטרך קרא דא"א להתיר כלל דחד בחד כגופו של איסור מקרי וכודאי איסור דמי ובלא"ה מוכרח לומר כן להרמב"ם דהא הוא ס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא וס"ל דחיוב אשם תלוי בחתיכה א' מב' חתיכות והוי דאורייתא כודאי איסור דמי וכשי"ת בשער הספיקות וא"כ שפיר מקשה הש"ס אליבי' דרב דהוא ס"ל מין במינו לא בטיל. ואעפ"כ ס"ל דאם נפל א' לים אמרינן דאיסורא נפל, אף דהוי איסור דאורייתא וע"כ דמתיר מטעם ס"ס וכמ"ש למעלה, והיינו באוכל ב' ב' ומקשה שפיר ממתני' דר"פ התערובות מהא דימותו כולם, והשתא מתורץ ג"כ מה שהקשיתי למעלה דילמא שאני קדשים דיש לגזור שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו מן הקבוע אם נאמר דהגירסא כן בש"ס וכמ"ש למעלה דזה אינו כיון דהוא איסור דאורייתא דודאי איסורא ברובא הוא בודאי לא יבואו הכנים ליקח רוב בב"א.
וראי' לזה ממ"ש הפוסקים גבי קבוע דאורייתא בקבוע דחנויות היכא דניכר האיסור דאין שייך שם גזירה דשמא יקח מן הקבוע דלאו ברשיעי עסקינן שיקח האיסור בידים ומסתמא מתני' אתיא אליבא דרב ג"כ כהלכתא כר"י דמין במינו לא בטיל, ולכן מתרץ שפיר רב דאמר כר"א דס"ל ג"כ מין במינו לא בטיל מדאצטריך קרא דמום בם הא ע"י תערובות ירצו דליכא למימר לחד בחד אתי דודאי אין להם תקנה כמ"ש ואעפ"כ ס"ל דאם קרב ראשו של א' מהם דיקריבו כל הראשים. וכן ס"ל לרב בהך דטבעות של עובדי כוכבים ומזלות אף דהוא ס"ל מין במינו לא בטיל ומתני' דר"פ התערובות דתנן ימותו כולם ס"ל כרבנן דמין במינו בטל, וא"כ הוי איסור דרבנן, ולכך שוב גזרינן שמא יבואו עשרה כהנים בב"א וכמ"ש שלא יהי' כאן ס"ס וכן בהא דאיברים תמימים באיברי בעלי מומין לא דרשי קרא דמום בם לא ירצו דהא בלא"ה בטל מדאורייתא ולחד בחד א"א דלא מקרי תערובות כמ"ש וא"כ דלא דרשי הך קרא שפיר י"ל מסברא דלא יקריבו משום דגזרינן ג"כ שמא יבואו עשרה כהנים, ולכך אף בקרבו כולם חוץ מא' מהם ס"ל ג"כ דיצא לבית השריפה משום לא פליג כמו קרב המיעוט לבד ואסרו וס"ל כר"ת דהך גזירה לא שייך כי אם בקדשים לבד ולא בחולין ולכך שפיר פסק לדינא לדידן כרב, וכר"ל בחביות של תרומה דבחולין לא גזרינן ופסק ג"כ כהך דר"פ התערובות. ודאיברי תמימים באיברי בעלי מומין כת"ק דיצאו לבית השריפה משום בקדשים גזרינן, ועלו דברי הרמב"ם ז"ל כהוגן.
ולפמ"ש יסבור הרמב"ם ז"ל כר"ת דמחלק בין קדשים לחולין לענין גזירה שמא יקח מן הקבוע ויסבור ג"כ דעיקר התירא דנפל א' לים הטעם משום ס"ס ולכך בקדשים דיש לגזור שמא יבואו עשרה כהים כו' דליכא ס"ס אסור, וא"כ הך דינא שכתבנו בחד בתרי ביבש מין בשאינו מינו דהטעם משום שמא יבשלם ויתן טעם, לפ"ד הרמב"ם אסור בנפל אחד לים דהא ליכא התם ס"ס דלפמ"ש י"ל דרב בטבעות אף דס"ל מין במינו לא בטל אינו מחלק בזה בין יבש ללח ושם מתיר מטעם ס"ס ואין מוכרח לומר בטבעות יהי' גזירה שמא יהנה בב"א וכמש"ל, כל זה כתבתי לפלפולא בעלמא.
אמנם לדינא נראה דאין כאן קושיא דעיקר הגירסא הוא בש"ס שם בהך גזירה דרבא גבי קדשים כגירסא דידן שמא יקח מן הקבוע וא"כ אין מקום לומר דהרמב"ם יסבור כר"ת לחלק בין קדשים לחולין ובטבעות הטעם משום דמן התורה ברובא בטל וס"ל לחלק בין יבש ללח ולענין קושית על הרמב"ם ז"ל עיין מ"ש בזה המפרשים.