בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר
שער הקבוע
הקדמה
דלתי הבית
אנא אלקי מרום. יושב שחק. ושים נא למישור את העקוב. הכה נא תמים לעבדך יצחק לעבדך זה. הוא בן יעקב:
אמר המחבר
אחרי אשר באתי עד הלום והי' ה' עמדי בנה בניתי בית נאמן לי הנני עומד על פתח הבית קורא לכל עובר סורי אחי, סורי נא אלי מי האיש החפץ לחסות בצל קורתי הנני פותח דלתותיו וראו כל העם את חדריו. תאיו, מוצאיו ומובאיו, למען ידעו כל אשר בו והתהלכו בקרבו במישור.
ראה ראיתי הלכות ספק ספיקא וקבוע כי רבו פארותיהם לכל עבר, וענפיהם כסו הררי אל, מהם נתונים דוברות השטים על פני ידם התלמוד ונפוצים הם אנה ואנה דליותיה' פרושו' ע"פ בתי הפוסקים הגדולים, ואין איש מאסף אותם הביתה, והם מקצוע גדול בתורה, וחכמינו הראשונים לרוחב לבם ועומק בינתם לא שמו לב למו, גם יתר האנשים שבו אחור ולא התחזקו לבנות למו בית, וארא כי איש, ואומר אל לבי, הנה כליותי נבעו במו חדשות ועל פלגי מימיהם שתלתי כל עץ, קבץ נא את הנדחה ובנה לך בית וקרא שם בישראל וראו כל העם כי רבים הם ההלכות, פתוני רעיוני ואפת ואקח לי מועד לכל הדברים האלה לשוט בתהומות ים התלמוד י"י ולצלול במים ההם האדירים לאסוף פארימו וענפימו, ואף לאחוז בסנסני חכמינו, ואביא כולם אל המקום הזה ואבנה לי הבית, פה נקבצו כולמו, פה הנס, אחת מהם לא נעדר והקימותי את ביתי.
בית יצחק
זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור ודור, שמי נקרא עלי' הן אנכי תכנתי עמודי' סלה ביתי בית ועד יהא לכל ישראל, והשאירותי אחרי ברכה בו אתלונן בארצות החיים. וחכמינו ז"ל אמרו באבות העוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ובהשקפ' הראשונ' יראו אלה הדברים סותרים את אמרם אל תהי' כעבדי' כו', בצוותם פה על תיקון האיך לכנוס לטרקלין הוא השכר, אבל אחרי העיון יראה כי מזימה נכמרת שמו בה והוא כי פרס לא נקרא רק מי שמקבל פרס מהמלך והולך עמו לביתו כאמרם ז"ל בעירובין פרק הדר באוכלי פרס שנו תראנו משם וכן העובד אלהיו על כוונת קבלת תענוג בעוה"ב להטיב לו ולקבל שכר כעבד מאדונו וכשכיר יקו פעלו. בזה בטח הטיבו באמרם, אל תהי' כעבדי' כו', כי מי הוא אשר יערב לבו לבקש שכר על עבודתו לאלהיו ואם צדקת וגו' וכתיב ולך ה' החסד וגו' ומה יתרון בכל עמלו וכאמרם ז"ל בכל אלה כי לא הטיב להבורא יתברך בכל זה, א"כ איפוא למה ישאול שכר, אבל העבד עובד אדוניו באהבה ושש לראות פני מלכו וזה יחשב לו לשכר בהתענגו על זיו והדר מלכו כאמרם שכר מצוה מצוה, רצונם לעשות עוד מצות המלך. זה כל פרי מגמתו, וככה עבוד' האדם אם כל חפצו יהא רק למען ראות פני המלך השם צבאות, ולשמוע דברי יקר מעתיק יומין זאת בלי ספק עבודה שלימה בתכלית השלימות כי כל מגמתו אך לבא אל בית המלך ולהתענג בכבודו, והוא אמרם התקן עצמך בפרוזדור כדי כו' לבא בטרקלין של השם צבאות.
וספרי זה ברצות ה' יהי לי לבית נאמן בעוה"ב והנה הכונותיו בפרוזדור הוא העוה"ז בימי חיי הבלי, וזה חלקי מכל עמלי אתה אלהי, ידעתי את כל התלאה אשר מצאתני ועמלי ויגיעתי בו, אנא, תהא ידך לעוזרני וידעו כל העם הזה כי בנה תבנה בית נאמן לעבדך ואבנה גם אנכי ממנו, יהא רעוא דלתאמרו הני מילי מעליותא משמי, ושפתותי בקבר ידובבו ביום בא יומי לפקוד רוחי אליך ואצלת לי ברכה.
ועם זה ראיתי לגלות אוזן כל דופק דלתותי וכל הבא אל הבית הזה ידע כל לא כוונתי בו להורו' הלכה, ולאמר קבלו דעתי חלילה לי חלילה, אבל כוונתי בו רק לעורר לב המעיין ולהביאו אל ביתי זה ואם חכם הוא ומבין מדעתו, ומוציא נפשו מוכשרת לישא וליתן הנה יחסה בצל קורתי והיה לו הבית הזה למחסה ולצל.
אם כנים דברי אלה והם כנים, כאשר העידו חכמי חרשים, הנה יבינו המשכילים כי צדקו כל אמרי פי אין בו נפתל ועיקש, ואם כן לא אחוש להמקנאים הדוברים עתק על כל מחברת ופועל חדשה, כי באמת האנשים האלה אין מעצור לרוחם, ומי ישא לכל תלונותיה', ומי ישיב' על כל הבליה' גם קנאת' גם שנאת' אני אסבול ולא אפן אל כולמו בשיטיבו נא דברי לחכם אחד, וכבר אמר הרמב"ם ז"ל ולא תאות לעשרת אלפים סכלים.
מבוא שערים
אמר המחבר אחרי אשר באתי עד הלום, בנה בניתי לי בית הנני עומד על מפתן הבית, להודות לשם ה', אשר זיכני לראות היום תבנית הבית בהבנותו ולברכו על כי שם חלקי מחובשי במ"ד תורתו. והנני היום עומד בראש דרך, לקרוא לכל הבא אל ביתי, ואומרה אחי ועמי, מורי והורי עברו משער לשער והטיבו רוחכם בו ואם שגיתי באיזו ענין כאשר היתה לחוק אנוש, מי יאמר זכיתי לבי הלא עיני בשר לנו ולידי עפר ואפר כולנו ואם תמצאו איזו שגיאה בדברי אל תמהו לשפוך סוללה, אל תחושו לבנות דוק סביב לביתי, וכל עוד נשמת אלוה בקרבי הודיעוני את דבר המשגה, אולי יהי אלהים עמדי, לתת בפי מענה ואם אין אודה על האמת ולא אכחיד תחת לשוני, ואם יעזרני ה' להוציא לאור חיבורי בשו"ת, שמה אשים דברת מורי אשר יערוני לדבר מה בחיבורי זה ואענדם עטרת תפארת לראשי.
האמנם מה אני ומה ביתי, כי אשים דברתי אל עם ה' אלה, המה המורים הגדולים אשר בארץ, שרי התורה ואדיריה, אשר להם תנה למורשה, אמנם שמעוני מורי, לא לקבוע הלכה באתי, חלילה לא בי הוא, ומה אני לאמר קבלי דעתי, אך להעיר אוזן, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקח, אם יישירו אמרי בעיניהם, ואל יכבד עליהם אמרי כי גם אל אלקי עולם, אשר לו החכמה "עמו עוז ותושיה, יום יום ישמיע הלכה מפי בשר ודם, ורבן של ישראל אשר הוריד עוז מבטחה, שמע אמרי נועם מפי האלקי' אשר תלמוד ותיק יחדש בדור אחרון אשר יבוא, ותורה מונחת בקרן זויות, לא יעצר מפי כל גבר כל החפץ יגיש אליה. ואי אפשר למדרש בלא חידוש, ורז"ל אמרו הרבה למדתי מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם.
ועוד לאלוה מילין, אפרוש כפי בתפילה ותחנון, יחזקני ויאמצני, להגדיל תורה ולהאדירה. יפתח לי בתורתו שערי אורה. לאור באור החיים, ללמוד וללמד להגות באמרי בינה. ממנה יתד ממנה פינה, זאת תורת האדם, וזה כל פריו אשר נברא עבורה, וחסדו לא יסיר ממני להציבי על כף פעמי, לפלס מעגל נתיבותי בנתיבות יושר ומשרים אהלך בתורתו, ולא אכשל, ויהי אלהים עמדי לעשות חיל לבנו' ולנטוע בחדרי תעוד' לא למעני כי אם למען שם קדשו ותפארתו, בית יבנה בצדק, ואל יהי בה נפתל ועיקוש, וחפצו יצליח בידי, וזכות אאמ"ו הרב הגדול, תמים במעשיו, וחסיד במפעליו מוה' יעקב זצלל"ה יעמד לי, ללכת בנתיבו, כי מי כמוהו איש אמונים, תמים עם ה' אלקיו בכל נפשו ובכל מאודו, וכמהו כמוני אזכה להיישיר לבבי אל תכונת האמת לבלתי סור ממנה כל הימים.
עודני היום עומד לברך את העם, עם ה' אלה, אשר ישבתי אותם ואת המתנדבים בעם, אשר היו בעוזרי להתמיכני בימין צדק להוציא את מלאכת ביתי, אלקים יחנם עד עולם סלה, ואת שלום העיר אשר אנכי יושב היום בקרבן, ואת אנשי שלומי, ובריתי אשר בק' ראזינאי, כארבע עשרה שנה ישבתי אתם, ויכלכלו את נפשות ביתי יתברכו במרבית הברכה ויתעדנו לרוחה, עד עת בא מבשר ציון בשמחה, ואני תפילתי לך ה', ענני אל עולם תמכני וברכני, גם אני גם הבנים בני, לבלתי סור מכל המצוה כמצווה עלינו, ואודה שמך גם אני עבדך בן אמתך, עבד נאמן ליראי ה' ולחושבי שמו, יצחק אייזק בלאאמ"ו הרב הגדול המנוח מוה' יעקב חבר זללה"ה תוך עמי אנכי יושב פה"ק וואלקאוויסק יע"א.
הקדמת בן המחבר
הקדמת הרב המופלג השנון ירא ושלם מוה' יוסף נ"י בן הרב הגאון המחבר נ"י.
טוב להודות לשם ה'. לתת כבוד לשמו, על חסדו הטוב, ומטובו האציל אלינו, ויתן עוז לעמו, ובלב כל חכם לב נתן חכמה ומדע לבנות ולנטוע, לבנות בהם בתים, אשר ישב בהם, כל ימי עולם שכולו ארוך, ותהי להם למורשה, לשון דוברות במים עזים, ונתיבות בלב ימים, הארוכה מיני ארץ, אין קצה למצפונותיה, כי כאשר לא תוכל ציפור קטן להכיל ולשאוב כל מי ימים ונהרות, אם יאסוף עליהם ריעיו מקצה הארץ ועד קצהו ככל אשר ישבאון עוד יוסף לפרוץ מימיהם ויפוצו מעינותיהם על כל גדותם. יעלו תהומות הארץ, למלאות עוד על אחת אלף פעמים מאשר שאבו. כן תבא אל האוהל אהלה של תורה. ישכיל לדעת נפלאות תמים דעים, כי אין תכלית לחקר תעודה, ואין סוף לפניני תושיה.
גם עתה לעת ועונה הזאת, אם כי ירוד ירדנו, בשפל המדריגה, ומעלת תורתינו אחור נסוגה, קרנה ותפארתה ירדה סרה פארה ותעד הודה, אך לה' אלקינו נודה, אחת דיבר אלינו כי לא תשכח, ולעד היא שמורה, אלה דברי הברית לא תשכח לנצח, לא אלמן ישראל מחכמיו, לא נעזב ולא יעזב מנבוניו לא תכרת מפי הוגיה, השמים לילות כימים להטות שכמם כל ימי עולם ללמוד וללמד ככל הכתוב בספר זכרון המה ליראי ה' ולחושבי שמו.
ומתוכם נאמנה לאל רוח אאמ"ו הרב המאה"ג נ"י ע"ה פ"ה לגאון ולתהלה ומפורסם במדותיו הצודקות, מנעוריו וגם עתה לא מש מאהלה של תורה תחשב לו לצדקה, כי צדקת ה' עשה, ומשפטו שמר, את עמלו ויגיעו ראה אלקים ויבין לו בית היא הבית אשר אוה למושב לו כל הימים, באמת ובתמים, הוא הספר הנכבד הלזה בית יצחק על ארבעת חלק שו"ע, עמודיה חזקים כראי מוצק, מבית יער הלבנון ש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ועוד כהנה רבות אתו, במכון שבתו אשר הכין לו, בית עולמים בנוי לתלפיות.
אמנם לעת הזאת, יען כי כבדה הוצאות הדפוס, היתה ראשית מלאכתו, ויקח מכל אשר לפניו. לשנה אחת קטנ' מאשר צלל במים אדירים. אדירי כל חפץ ד', ויוציא כלי חמדה, חמדה גנוזה, בהלכות קביעות אשר שנו חכמינו הראשונים והאחרונים, ולפשוט ספיקי ספיקות ובירורי המדות, ע"פ המדות אשר מנו חז"ל ללמד לאדם דעה והשכל, איכה לבנות בתים בתורתינו הק' ע"פ סברות ישרות, וראיות צודקות.
והנני עומד היום בתפילה לאל כאשר הראני את נוה הבית הזה בכבודו, ככה יתנני ה' ואראה אור בהיר בשחקים אשר יאיר ע"פ תבל יתר חיבורי אאמ"ו נ"י, ויהי ה' אתו לאמצו ולסעדו בכחו ואונו, לשבת אוהלים על תורה ועל העבודה, ביתר שאת ויתר עז, בהשקט ושלוה, כאשר אותה נפשו מאד, וה' ירצהו ויצליחהו כל הימים עד בוא גואל צדק לאסוף נדחי עמים, מבשר נחומים למעוטי עמים, ולא ימושו החוקים האלה מפינו ומפי זרעינו לעולמי עולמים, אנכי הצעיר לכל בית אבי.
יוסף בלאאמ"ו הרב המפורסם לגאון ולתפארת מוהר"ר יצחק אייזק נ"י מסלאנימא.
פתח השער
אמר הכותב להיות כי לא זכיתי לכנוס לשערי החכמה כי חדריהם ואוצרותיהם מלאו - וראיתי אני שענין זה שאני נכנס בו הנו עמוק עמוק מי ימצאנו ושרשו בש"ס ופוסקים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה ופארותיהם רבו לכל צד והראשונים ואחרונים ז"ל לעומק בינתם מעט אשר דברו בזה רק כפי די רוחב לבם, אמנם לאנשים כערכי אין בהם די באר לבא עד עמקי תבונתם לידע הדרך אשר ידרכו בה בעלי הוראה להורות הלכה למעשה לזאת אמרתי ללקט פניני אמרות טהורות המזוקקים בדברי חז"ל והאחרונים הקדושים אשר בארץ המה ולהעלותם על הספר אולי יחנני ה' ואזכה להבינם ה' אלהי הורני דרכך גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך ועיניך דרכי תצרונה שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה.
וטרם אחלה את דברי אפתחה שערי לחתור בעמקי תהום בים התלמוד אשר הנו לאבן פינה ליסוד מוצב בענין העמוק הזה.
(א) גרסינן בש"ס פ"ק דכתובות דף ט"ו ע"א גופא א"ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מנ"ל לר' זירא הא אלימא מתשע חנויות כולם מוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהם ואינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקא אסור ובנמצא הלך אחר הרוב התם לחומרא אלא מט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזו נגע ספיק' טמא התם נמי לחומרא אלא מסיפא תשע שרצים וצפרדע אחד ביניהם ונגע בא' מהם כו' ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור ומדאורייתא מנלן אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו.
הנה מה שיש לעיין בזה לפע"ד דהיאך ילפינן לה מקרא דוארבן לו וקם עליו לכל האסורים שבתורה דכל קבוע כמחצה על מחצה דילמא הך קרא לא גלי רק דאף דרוב הם ישראלים ובכל התורה אזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות מכל מקום כאן בקבוע הוי כמחצה על מחצה דלא אזלינן בתר רובא והוה ככל ספק השקול דבדיני נפשות אזלינן לקולא מושפטו העדה והצילו העדה וא"כ בשאר איסורים שבתורה לפי שיטות הרמב"ם דס"ל דכל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא כמו שיתבאר בשער הספיקות בס"ד באריכות ג"כ הוא לקולא מדאורייתא ובאמת הפוסקים לא כתבו כן. וכן מוכח בכמה מקומות דהרמב"ם ס"ל דקבוע הוה דאורייתא אסור ומקרי אתחזק איסורא כמו באשם תלוי ממש בחתיכה אחת משתי חתיכות, ואף דיש לדחוק בזה כיון דהתורה גילתה דהרוב כאן כמאן דליתא דמי והוה כמו מחצה על מחצה, וא"כ הרי אתחזק כאן חתיכת איסור ודמייא ממש לב' חתיכות אחד שומן ואחד חלב דספקיא לחומרא מן התורה מ"מ כיון דנפשות קיל יותר משאר איסורים שבתורה שמצינו ג"כ בשאר מקומות שלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב וכמ"ש בפרק ב' דיומא לענין פיקוח גל וכאן בסוף פרקין ע"ב וכן בש"ס דהוא מטעם רובא. ואפשר דאלים יותר מרובא כמ"ש הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) וכמו שנבאר בס"ד בשער הספיקות ואעפ"כ בדיני נפשות ופיקוח נפש גם בס"ס מחללין עליו שבת במלאכה דאורייתא כמ"ש בפ' ב' דיומא שם וא"כ היאך ילפינן איסורים מנפשות לענין קבוע דדיני נפשות שאני.
(ב) אפילו לשיטת הרשב"א ודעמי' דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא מכל מקום הא אנן קיימ"ל דקבוע כמחצה על מחצה אפי' לקולא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבילה כו' כמו שי"ת בס"ד וא"כ קשה דהא קיימ"ל כמו דאזלינן באיסורים מספיקא לחומרא כמו כן אזלינן בד"נ מספיקא לקולא וא"כ האיך ילפינן מהא דפטור מקטלא לענין קבוע כמחצה על מחצה גם לקולא.
יש להסתפק דהא דעשתה תורה קבוע כמחצה על מחצה אי הוה כמחצה ממש לכל מילי היינו אף לענין חיוב אשם תלוי דקיימ"ל דאם היו כאן ב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן ואכל אחד מהם ואינו יודע איזו מהם אכל דחייב אשם תלוי ואם ה"ה בכהא"ג דהוי ט' חתיכות של שומן וא' של חלב וכל א' ניכר במקומו דהוה קבוע דאורייתא לכ"ע כמו שיתבאר בס"ד ואכל א' מהם וא"י איזו מהם חייב בזה אשם תלוי או לאו. ומלשון המשנה ר"פ ספק אכל דנקט הדין בשתי חתיכות אין לדקדק דאין חייב א"ת דהתם לא נחית לאשמועינן דין קבוע ועוד דשם מיירי אפילו אם נתערבו החתיכות זה בזו דבכה"ג באם היה רוב היתר בטל ברובא מן התורה כמשי"ת דדין קבוע בחתיכות אם נתערבו אין להם דין קבוע כלל ולפמ"ש דדין קבוע הלכה למשה מסיני יש לדון קצת מהו דאיתא שם בסיפא דברייתא ט' שרצים וצפרדע א' ביניהם דברה"ר ספיקו טהור והנה הא גופא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא ג"כ הלכה למשה מסיני כמשי"ת בסימנים הבאים בעז"ה וזה גופא חידוש הוא דכל ספק איסור דאורייתא לחומרא מן התורה והיכא דאתחזק איסורא אסור מן התורה לכל הפוסקים ואעפ"כ בספק טומאה מקילינן וא"כ קשה ג"כ בקבוע דחידוש הוא למה ניקל בספק טומאה ברה"ר אלא ע"כ כיון דילפינן מהלכתא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כך היתה הקבלה בפירוש דהוה כמחצה על מחצה ממש לכל מילי וא"כ ה"ה לענין חיוב א"ת ג"כ דינא הכי וצריך עיון.
כיצד הוא קבוע מן התורה כגון שניכר האיסור במקומו כגוונא דאמרן דהשרץ או הצפרדע ניכר במקומו רק שאינו יודע באיזו מהם נגע או כגון ט' חנויות מוכרות בשר שחיטה ואחת מהם מוכרת בשר נבילה והחנויות ניכרים כל אחד במקומו ואינו יודע באיזו מהם לקח אבל אם היו החנויות מעורבים ואינו יודע איזו חנות מוכרת בשר נבילה ואיזו בשר שחוטה בזה יש מחלוקת הפוסקים, דעת התוס' בכ"מ דלא הוה קבוע כי אם כשניכר האיסור במקומו כמ"ש בפ"ק דפסחים בסוגיא דט' ציבורים ובמס' חולין פרק ג"ה וכן בפ' התערובות בסוגיא דלכבשינהו דניידי כו' וכן כתבו במס' נזיר (דף י"ב ע"ב) גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם משום דאשה הדרא לניחותא והוה קבוע וכתב התוס' שם דלא מדינא אסור כיון שאין האיסור ניכר במקומו רק מטעם קנסא משום דעשה שלא כהוגן קנסוהו רבנן ומוכח מדבריהם דאפילו מדרבנן לא הוי קבוע דאם היה עושה כהוגן לא היה איסור כלל. ודעת הרמב"ן משמע דהוה קבוע דכתבו משמו שם דס"ל דמדינא אסור ולא ברירא לי' דעתו אי ס"ל דהוה קבוע גמור מדאורייתא ממש או דהוה רק מדרבנן וכן יראה לכאורה דעת הרשב"א דהוא אזיל בשיטות הרמב"ן דכתב בחידושיו דאסור מדינא והוא ס"ל דהוה קבוע רק מדרבנן כמ"ש בתה"א בכ"מ דכל שאין האיסור ניכר במקומו לא הוי קבוע ודברי הרשב"א בתה"א שהביא דבריו הש"ך (סימן ק"י ס"ק י"ד) לפמ"ש הפר"מ בשפתי דעת בביאור דברי הש"ך שם דס"ל להרשב"א דתערובו' חנויות הוי קבוע מן התורה אין דבריו ברורים לפענ"ד וכבר פרשתי דברי הרא"ה בבדק הבית ודברי הרשב"א במשה"ב שם וגם דברי הש"ך בחיבורי על יו"ד באריכות בפשיטות באופן אחר ולפמ"ש שם מבואר שם להיפך דס"ל להרשב"א דהוי קבוע רק מדרבנן יעו"ש.
וראיתי להרב המורה בעל חכמת אדם בספרו בינת אדם (שער הקבוע סימן ב') שהביא ראיה דאפילו נתערבו החנויות ולא ניכר האיסור במקומו ג"כ הוי קבוע מדאורייתא. מהא דאיתא בסוף פ"ק דכתובות ט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם ופרש"י שם שהוא דומה לצפרדע כו' וא"כ משמע דאין ניכר השרץ כלל יעו"ש וכן משמע ממ"ש במסכת נדה (דף י"ט ע"א) דמסיים בהך ברייתא ובנמצא הלך אחר הרוב יעו"ש, ולפע"ד אין בדבריו הכרח כלל דלפי הבנתו עדיפא לי' להקשות דהא בתערובות חתיכות ודאי דלא הוה קבוע דאורייתא כמשי"ת בס"ד מדאורייתא ברובא בטיל וא"כ מן התורה מותר ליגע בכולם וטהור לכל דבר דהא גם לענין טומאה קיימ"ל דבטיל ברובא כמ"ש במס' בכורות גבי הפילה אשה חתיכת דם דאמרו שם משום ביטול ברוב נגעו בה ע"ש (דף כ"ב ע"א) ובדין דלקיח ציר מע"ה דקאמר שם דבטל מעט ציר ברוב מים ואפילו מין בשאינו מינו בלא בטל דלא דמייא לאיסור כמ"ש התוס' שם וא"כ הך דשרץ וצפרדע להא דמייא לתערובו' חתיכות אלא דכוונת רש"י הוא דמחמת דשרץ דומה לצפרדע קצת יכול להיות שיטעה ולא יזכור במי נגע משא"כ אם היה ביניהם היכר גדול הי' רחוק שלא ידע במי נגע ובודאי א"א שיהא שרץ דומה לצפרדע מכל וכל ולא יהיה ביניהם היכר כלל. וא"כ כל שיוכל להכיר ביניהם אף שהוא א"י שלא לדעת להתבונן היטב ביניהם מ"מ מקרי קבוע וניכר האיסור ביניהם וכן מ"ש ובנמצ' הלך אחר הרוב היינו ג"כ שלא נתן דעתו לראות בתמונת הדבר שנגע בה היטב אלא שידע שפירש א' מהם ונגע בו בלי הסתכלות וא"כ אין ראיה כלל משם עוד הביא הרב הנ"ל ראיה מהא דאיתא במסכת טהרות (פרק ה' משנה ח') שוטה אחת בעיר כל הרוקין טמאים ופי' הרמב"ם משום דהוה קבוע יעו"ש ולדברי קשה ג"כ דהא אין כאן שום קבוע כלל דהרוק הוא פירש דהא נמצא בשוק כדאיתא במס' נזיר שם דהיכא דקדיש בשוקא מקרי פירש ורק דשם אסור משום דאשה הדרא לניחותא וא"כ גבי רוק דלא שייך למימר הכי א"כ ודאי דלא מקרי קבוע ועיין תוס' פ"ק דסנהדרין ובמרדכי פ"ק דחולין גבי סנהדרין דהתורה אמרה אחרי רבים להטות אף דהוה קבוע משום דהבל היוצא מפיהם מקרי ריר וא"כ כ"ש רוק היוצא מפי האשה בשוק דהוה פירש לגמרי אלא ודאי דאין כוונת הרמב"ם דהוה קבוע גמור מדאורייתא אלא ר"ל דחכמים החמירו בו יותר מאם נמצא רוק ולא הוחזק שוטה בעיר דשם אינו חומרא בעלמא. ולכך בירושלים לא גזרו כל ספר הרוקין כדאיתא במס' שקלים משא"כ ביש שוטה אחת בעיר ס"ל להרמב"ם דגזרו בכ"מ, וכן יש לדקדק קצת שם מלשון הרמב"ם (פרק י"ח מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"א) שכתב שם בזה גזרו עליו בכ"מ יעו"ש, ואף אם נאמר דזה דוחק בפירוש דברי הרמב"ם מ"מ לדינא ודאי דלא קיימ"ל כן ואפשר שזהו כוונת הרא"ש בפירושו שם שכתב על דברי הרמב"ם דלא מסתברא דכיוון למ"ש.
ומ"ש עוד המחבר ב"א דמקרי קבוע מדאורייתא גם בתערובות חנויות כיון דא"א להם להתבטל כיון שאין עומדים להתערב כמ"ש (בסי' קי"א) דאין מצטרפין אלא באדם א' ודרכם להתערב, ואיך שייך שיתבטל הבשר שבחנות האחד בבשר שבחנות השני' יעו"ש שהאריך ולענ"ד אין מזה הכרח כלל דזה כלל גדול מסור בידינו מאחרי רבים להטות דאזלינן בכל דבר אחר רובו. וא"כ גם בתערובות חנויות כיון שיש רוב חנויות כיון דמסברא יש לומר דמרובא לקח רק דהתורה חידשה דבמקום דאיקבע איסורא הוי כמחצה על מחצה בזה אמרינן בניכר האיסור במקומו ולא באינו ניכר הקביעות לבני אדם ורובא שייך אפילו בלא נתערבו ומה בין זה לסנהדרין דודאי לא שייך בהם ביטול ברוב ואעפ"כ אזלינן בהו בתר רובא ולא מקרי קבוע משום דהדיבור היוצא מפיהם מקרי פירש כמ"ש וה"ה נמי בנידון זה משום דלא ניכר האיסור ומ"ש עוד בב"א להוכיח מסי' קי"א דכל שאין עתיד להתערב אין מצטרף אין ראיה כלל משם דשם מיירי באיסור דרבנן שנפל או לח בלח במינו שחכמים הצריכו ששים ושם אין שייך מרובא פריש רק שיתבטל ברוב ויהי' הכל מעורב ביחד ולכן כל שאין עתידים להתערב א"א לצרפם יחד ולא שייך בהם ביטול ברוב או בששים משא"כ היכא דאמרינן שהחתיכה שפירשה היא מרובא מכשירה מה בכך שאין עתידים להתערב ואדרבא גם לדידי' קשיא דא"כ בקבוע דאורייתא למה בפירש שלא בפנינו אנו מתירין הא גם כן החנויות אינם עתידים להתערב.
ומ"ש הפר"מ דמדברי הרב (בסימן קי"ד סעי' יוד בהג"ה) משמע וודאי דאף דאין האיסור ניכר שמקומו מקרי קבוע אין משם ראיה מתרי טעמא חדא דאפשר דהרב לא קרי לי' קבוע רק מדרבנן ולכך אסור לקנות יין מבתיהם, ועוד לפמ"ש דהיכא דיש בידו לברר מקרי ניכר האיסור במקומו א"כ כל שידוע שיש א' בעיר שדרכו לערב יין אם יחקור אחר זה בוודאי יוכל להתברר וגם לפי דעת הפוסקים דבניכר לא' בעולם מקרי ניכר האיסור במקומו כמשי"ת גם כן י"ל כיון שיש א' שמערב בודאי א"א לאחד בעולם שלא ידע מאותו העובד כוכבים ומזלות וכניכר האיסור במקומו דמי ודעת הב"ח דהוה קבוע דאורייתא וכן מצאתי בשו"ת צמח צדק (סימן ל"ב) דהוה קבוע דאורייתא והוא היה תלמידו של הב"ח כידוע וכן לפמ"ש בביאור דברי הרב גבי מורייס (בסימן קי"ד) יש לתרץ גם כן דברי הצמח צדק משום דכיון שיש בודאי שמכבסים הקמח אפשר גם כן לברר האיסור או א"א שלא יהיה אחד בעולם שלא ידע מזה וכמ"ש.
אכן היה נלע"ד לכאורה להוכיח דמקרי קבוע מדאורייתא מהא דאיתא במס' פסחים פרק האשה (דף פ"ט ע"ב) חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם כולם יצאו לבית השריפ' כו' אמר אביי ל"ש אלא שנמצא לאחר זריקה כו', ושם אמר מר ופטורים לעשות פסח שני והא איכא חד דלא נפיק כו', ומתרץ היכי נעביד נייתי כולהו חד פסח נמצא נאכל שלא למנוייו כו', ולכאורה שיטה זאת תמוה מאוד דהא עכ"פ מדאורייתא יצאו כולם ידי פסח דהא מן התורה בטל ברוב ואם כן כל חבורה יכולה לומר אני מן הרוב ודמייא ממש לנתערבו הריאות של כמה חנויות ונמצא טריפה אחת ביניהם. ואף דמדרבנן לא בטלו מטעם דבר שבמנין או מטעם חתיכה הראויה להתכבד מכל מקום מדאורייתא כולם בטלים וכשרים כולם, ומאי פריך לייתי כולהו חד פסח והא הוי חולין בעזרה כיון דמדאורייתא בטלים. ומכ"ש לשיטת המחבר בש"ע (סי' ק"י) שפסק דדבר שבמנין בטל וגם בחתיכה הראויה להתכבד פסק (בסימן ק"א) דחתיכה חיה או גדולה יותר מדאי בטילה וא"כ גם מדרבנן מבטל בטל.
ולכך היה נלע"ד לחלק באמת בין אם של אדם אחד או של שני בני אדם וכעין מ"ש בספר ב"א ולאו מטעמיה. והוא דנראה דכל עיקר טעם דקבוע כמחצה על מחצה הוא משום דמה שאין מתבטל מקרי קבוע והטעם דמדאורייתא אמרינן כל דבר ברובא בטיל ונהפך האיסור להיתר כמ"ש הרא"ש פג"ה באריכות, ולכך היכא דהאיסור ניכר במקומו וידוע לא שייך בו ביטול לומר דהאיסור נהפך להיתר, וא"כ כל שלא פי' מן הקבוע לא שייך לומר כאן אחרי רבים להטות דהאך נאמר דאזלינן בתר רובא על כל אחד והרי יש כאן איסור ברור וידוע במקומו משא"כ כשפירש מן הקביעות דלא על הקביעות אנו דנין רק על הדבר שפירש ובו לא אקבע איסורא ואמרינן שפיר כל דפריש מרובא פריש מאחרי רבים להטות וא"כ בכל דבר שאין שייך בו ביטול שייך כאן קבוע וזה הטעם שנתנו חכמים שם קבוע לכל דבר שאינו מתבטל כגון חתיכה הראויה להתכבד וכדומה דכיון דמדרבנן אינו מתבטל הרי יש כאן בקביעות איסור ידוע משא"כ בתערובות חנויות אם הם כולם של אדם אחד ושייך בו ביטול ונהפך להיתר שפיר לא הוי קביעי כיון דאין האיסור ידוע במקומו. וכן בהא דנזיר באומר לשלוחו צא וקדש לי כו' שאין שייך בו ביטול לגבי גברי מקרי גם כן קבוע דאורייתא וכן בחנויות הנ"ל של כמה בני אדם דלא שייך בי' ביטול שלו בשל חבירו דכי אם נתערב לו מעות שלו בשל חבירו יאכל הלה ומדי ואדרבא בכה"ג אמרינן כל דבר עומד ברשות בעליו אפי' אם הוא בסוף העולם ובזה מיושב קושית התוס' סוף מעילה גבי האומר פרוטה בכיס זה הקדש שהקשו התוס' למה לא יתבטל ברוב, ומה שתירצו שם משום דהוה דבר חשוב הוא תמוה מאד דהא מדאורייתא כל דבר חשוב בטל. וא"כ איך יתחייב קרבן מעילה ויביא חולין בעזרה. ולפמ"ש א"ש דכיון דיש שם פרוטה אחת של הקדש אינו יכול להתבטל דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא והארכתי בזה בתשובת שאלה בכמה ראיות מש"ס בבלי וירושלמי, וא"כ א"ש גם סוגיא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם דכיון שכל פסח יש לו חבורה מיוחדת ואין שייך בו שיתבטל שלו בשל חבירו שפיר הוי קבוע דאורייתא והוי כמחצה על מחצה ממש ולכן פריך שפיר והאיכא חד דלא נפיק.
ולפמ"ש יוצא לנו דיש חילוק בתערובות בין אם הם של אדם אחד אף דהספק נולד בחנויות לא הוי קבוע ואם הוי קבוע מדרבנן תליא במחלוקת התוס' והרמב"ן בהא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי את האשה כמ"ש ואם הם של הרבה בני אדם אפי' נולד הספק בריאו' שנתערבו זו בזו מקרי גם כן קבוע מדאורייתא ממש וכמ"ש בספר בינת אדם כן הי' נלע"ד.
אכן לפמ"ש התוס' בנזיר ובכמה דוכתי נראה דלא ס"ל החילוק הזה דאפילו במה דלא שייך ביטול גם כן לא הוי קבוע כל שאין האיסור ניכר במקומו. וא"כ קשה מסוגיא דפסחים הנ"ל, וצ"ל דס"ל כמש"ל דכל שיש לברר האיסור לא שייך בי' ביטול ולילך אחר הרוב וא"כ בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם שיש כאן תקנה שיביאו כולם פסח אחר ובתנאי ובזה יצאו כולם הוי כיש לברר האיסור.
(עוד יש לתרץ דשאני גבי פסח כיון דאם נאכל שלא למנוייו א"כ לא שייך ביטול שלו בשל חבירו ובמ"א כתבתי באריכות אם האיסור תלוי במה שהוא של איש אחד בזה אין שייך ביטול והארכתי שם בביאור סוגיא דסוף ביצה גבי אשה ששאלה מים ומלח כו').
ודעת הר"ש מקינון דתערובות חנויות לא מקרי קבוע. וראייתו מהא דמותרים כל העולם לחרוש ולזרוע אף דיש להסתפק בנחל איתן אלא ע"כ דכיון דאין ניכר האיסור לא מקרי קבוע ואין מבורר מה דעתו ואם הוא קבוע דרבנן עכ"פ והא דמותר לחרוש ולזרוע משום דלא גזרו רבנן בזה שאין הציבור יכולים לעמוד בו או שסובר דלא מקרי קבוע כלל וראיית הרא"ש מקינון לאותם הסוברים דתערובות חנויות הוי קבוע דאורייתא צריך ישוב, ועיין מ"ש בזה האחרונים, ולפי מה שנכתוב לפנינו בעזר ה' יש ליישב ג"כ דאין משם ראיה.
והגאון בעל חוות דעת יצא לידון בדבר החדש וחילק בזה דדוקא אם הספק נולד בחנויות כגון שכל חנות עומדת בפני עצמה ולא נתערבו הריאות וכדומה רק שנולד לנו הספק באיזו מקילין נמצא הטריפה כגון שהשוחט אומר שבאחת היה טריפה ואינו יודע איזו היא וכדומה דכיון דלא אזלינן בתר רוב בשר רק בתר רוב חחנויות והמוכרים ולא שייך ביטול בחנויות ובגברי בזה מקרי קבוע. אבל בגוונא שכתב הש"ך שנתערבו הריאות ונמצא אחת טריפה בזה כיון דעיקר התערובות הוא בבהמה ולא בחנויות ודאי דלא מקרי קבוע יעו"ש. ולענ"ד אין בזה הכרח דלפמש"ל להוכיח מסוגיא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם אפילו אם היה התערובות בריאות מאחר שכל בהמה היא של אדם אחר לא שייך בו ביטול שלו בשל חבירו דהא שם גם כן נתערבו העורות ונמצא יבלת באחד מהם ודמייא לנתערבו הריאות ממש ולא ידעתי שום הפרש ביניהם דמה בכך דהריאות נתערבו כיון דכל ריאה שייכה לאדם אחר גם הבשר הנשאר מהבהמות שהריאות נפרשו מהם מיוחדים כל אחד בחנות מיוחדת.
ומ"ש סברא זאת בשם הרמב"ן והרשב"א גבי צא וקדש לי אשה כבר כתבתי לעיל שהרשב"א בתה"א כתב בפירוש בכ"מ דלא מקרי קבוע דאורייתא כל שאין האיסור ניכר במקומו, וגם לפמ"ש דלא שייך ביטול בגברי ה"ה בנתערבו הריאות דינא הכי וכמ"ש. ומ"ש שרוב הפוסקים סוברים כן דכשנולד הספק בחנויות מקרי קבוע דאורייתא לפמ"ש מוכח דהתוס' והרשב"א והר"ש מקינון לא ס"ל הכי, והוא ספיקא דדינא כנלע"ד (ואם החנות ידוע לאחד בעולם אי הוי קבוע דאורייתא או אפשר דבעינן שיהיה ידוע למי שבא לשאול עליו יתבאר לפניו בס"ד).
עוד יש קבוע דרבנן לכ"ע והוא נקרא תערובות חתיכות היינו שנתערבו לאדם א' חתיכה טריפה בין הכשירות בדבר חשוב שאינו מתבטל כגון חתיכה הראויה להתכבד ודבר שבמנין ובעלי חיים ודבר שיש לו מתירין וברי' וכדומה ובזה אמרינן גם כן קבוע כמחצה על מחצה דמי והטעם כתבתי, למעלה דכיון דחכמים אמרו שאינו מתבטל מחמת חשיבתו הוי כאלו הוא בעין וניכר במקומו דבדבר דלא שייך ביטל מקרי קבוע והוא רק מדרבנן דמדאורייתא כל דברים החשובים הם מתבטלים.
ויש לחקור לר"י דס"ל מין במינו לא בטיל מדאורייתא דיליף לה מולקח לדם הפר ודם השעיר, אם נאמר דגם ביבש ביבש ס"ל הכי כמ"ש התוס' בפרק התערובות אליבא דרבינו תם לפי מה שחזר בו, וא"כ גם בזה אינו בטל מדאורייתא אם יש לזה דין קבוע גמור מן התורה ויהיה כמחצה על מחצה אף דאין האיסור ניכר במקומו דלכאורה י"ל כיון דעיקר דין קבוע במה שאין לו ביטול כמ"ש וא"כ דמייא למין בשאינו מינו בניכר האיסור במקומו. ואפשר דתליא במחלוקת הפוסקים בדין קבוע דחנויות בתערובות אי הוה דאורייתא כמש"ל ונ"מ לדידן לדינא אם נאמר לפי שיטת הר"ן בנדרים פרק הנודר מן המבושל דנראה משם דבהיתר בהיתר מין במינו לא בטול גם לרבנן מדאורייתא א"כ יש להסתפק בזה אי שייך קבוע או לא והנה בפ"ק דפסחים (דף ט' ע"ב) בבעיא דתשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ איתא שם דהיינו הך דתשע חנויות ומקרי קבוע ורש"י פי' שם דהבעיא לענין בדיקה אי חייב לבדוק ומשמע דמיירי קודם זמן איסור חמץ דאז זמן הבדיקה כדמוכח כל סוגיא שם. וא"כ אז הוי היתר בהיתר כיון דעדיין לא הגיע זמן איסורו ונקט הבעיא בתשעה ציבורין דמשמע דהחמץ עומד לבדו. ולא נקט באם יש חתיכה חמץ בתערובות בחתיכות מצה אלא ע"כ משום דכה"ג לא שייך כאן קבוע כיון דאין ניכר האיסור במקומו הרי מוכח דאף דבדבר דלא שייך בי' ביטול לא שייך בו קבוע ואמרינן מרובא פריש, וצ"ל דמאי דמשמע שם מדברי התוס' פ' התערובות (דף ע"ג ע"א) ד"ה ר"י אומר גבי ליטרא קבועות דאם נאמר דמין במינו לא בטיל אפי' ביבש אסור לאכול כל אחד מהם ולא אמרינן מרובא פריש היינו דוקא באיסור בהיתר כיון שבעת שנתערבו היה נקרא על כל התעבורות שם איסור ולכך גם כשפירש א' מהם אסור גם כן דאיסור פריש, משא"כ בהיתר בהיתר כיון דלא חל שם איסור עליהם ודאי דשייך לומר מרובא פריש אף במה שאין בו ביטול.
שוב ראיתי שמכאן אין ראיה כלל דהנה מרש"י שפי' שם לענין בדיקה איירי ודאי אין ראיה דהוא אזיל לשיטתו דס"ל היתר בהיתר שייך בי' ביטול דהוא כתב (מנחות דף כ"ב ע"ב) דדוקא עולי' לגבי מזבח אין מבטלים זה את זה משמע דשאר דברים אף היתר בהיתר שייך בי' ביטול דקרא סתמא כתיב אחרי רבים להטות, ואף לר"ן הנ"ל דמשמע דס"ל דהיתר בהיתר לא בטיל יש לומר דמפרש בעיא דט' ציבורים לענין אכילה כמ"ש התוס' שם, וא"כ מיירי לאחר זמן איסורו וא"ש. עוד י"ל דגם לשיטת הר"ן יש לפרש הבעיא גם כן לענין בדיקה וביטול דהא מדאורייתא צריך ביטול או בדיקה סמוך לזמן איסורו כמ"ש הר"ן בסוגיא קמא דריש פסחים וא"כ מדאורייתא חל חיוב ביטול על כל התערובות לר"י וא"כ מקרי שפיר לרבנן לגבי ענין זה איסור בהיתר וא"כ הוא מתבטל מן התורה, אך נ"מ לדידן לדינא במי שאינו נזהר לאכול מצה שמורה בכל ימי הפסח ואינו חושש משום חימוץ רק הוא נזהר לאכול כזית מצה שמורה בליל א' למצוה או שנתערב מצה שאינה משומרת אפי' משעת לישה או שלשה חש"ו בשאר מצות המשומרים דהוה היתר בהיתר ממש דהוא מותר לו לאכול אותם אפילו בליל א' ובלבד שיאכל כזית מצה דמנטרא באחרונה ושוב פירש אחד מהם לפנינו או שלקחו בידים מן התערובות אי מקרי קבוע אף באין ניכר במקומו ואינו יוצא או שבזה לא הוה קבוע ויוצא י"ח, והיה נראה דתליא במחלוקת הפוסקים גבי הא דצא וקדש לי את האשה דכבר כתבנו דבנשים לא שייך ביטול ואעפ"כ כתבו התוס' דלא מקרי קבוע וא"כ י"ל דיש כאן ס"ס לקולא חדא שמא הלכה כרש"י דהיתר בהיתר שייך בי' ביטול ואת"ל כהר"ן שמא לא מקרי קבוע ובלא"ה יש כאן ס"ס שמא היא ממצה משומרת לפי דעת המחבר (סעיף ג) דבלקח מן הקבוע ונתערב באחרים מקרי ס"ס משום דקבוע חידוש הוא אף דספק א' בגופו וספק ב' בתערובות לא מקרי ס"ס לקצת פוסקים, כמו שיבואר בשה"ס ועדיין צ"ע בזה.
ונ"ל בתערובות חתיכות אפילו יודע שיש א' בעולם היודע ומכיר החתיכה האיסורה רק שא"א לו לידע ולחקור אותו האיש לא מיקרי קבוע מדאורייתא אפי' אם נאמר בתערובות חנויות דכשיש א' המכיר בחנות האסורה מקרי קבוע דאורייתא לכ"ע כמשי"ת בפנים ויש בזה טעם גדול לחלק דדוקא בחנויות דאין שייך בהם ביטול רק דהתורה אמרה אחרי רבים להטות אמרינן כל דפריש מרובא פריש אבל האיסור נשאר במקומו ולא נקרא שם היתר עליו לכך כל שיש א' בעולם המכירו ואליו ודאי אסור לכן גם לאחריני אסור דאין שייך לומר דדבר א' יהי' לאחד אסור מן התורה ולא' מותר, משא"כ בתערובות חתיכות דשייך בי' ביטול ונהפך האיסור להיתר כיון שהכל שלו והתורה התירה לו לאכול כולם בבת אחת כמ"ש הרא"ש בפג"ה א"כ מה בכך שא' יודע האיסור והלא הדבר אינה של אותו האיש היודע מן האיסור ואצלו לא שייך ביטל כלל וכן נראה מדלא אשכחן בשום דוכתא לחלק בכך, וכדמות ראי' לזה ממה דפריך בפרק התערובות (דף ע"ב ע"ב) בהא דכל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל דפריך וליבטול ברובא אף דמן הסתם שור הנסקל ע"כ מיירי ביש לו בעלים ומן הסתם מכירים אותו בטב"ע וא"כ יש א' שיודע מן האיסור אע"כ דאין חילוק בזה, אך לפי שיטת הרשב"א דס"ל דהאיסור אינו חוזר להיות היתר ורק דהוא מותר לאכול כל א' מטעם שאני אומר שהוא מן הרוב היה נראה דדמיא ממש לקבוע דחניות דאם יש אחד היודע באיסור לא שייך בי' ביטול ויתבאר עוד ענין זה בפנים הספר בעז"ה.
ואחרי שביארנו כלל ענין קבוע נבוא לביאור דיניהם כלליהם ופרטיהם באריכות מה שלקטתי מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ומה שנתחדשו לי ת"ל דברים פרטיים לכמה דברים שיש בהם להסתפק להעיר לב המעיין לבד ולא להורות הלכה למעשה באתי כי מה אני לפתוח פה בדברים העמוקים האלו ולומר קבלו דעתי רק כתלמיד הדן לפני רבותי בקרקע ומה' החונן דעה לאדם אשאלה ממני והבינני דרכי תורתך ושלא אכשל ח"ו בהלכה.
סימן א
דין קבוע דאורייתא בניכר האיסור במקומו או שניכר לאדם אחד בעולם.
כבר נתבאר דאם החנויות לא נתערבו וניכר האיסור במקומו מקרי קבוע מן התורה לכל השיטות, ודעת הכרו"פ דאפילו לא נודע לנו רק שיש אחד בעולם שיודע מזה מקרי קבוע מדאורייתא וכמחצה על מחצה דמי, וכן נוטה דעת הפר"מ דהקשה על אותם הסוברים בהך סוגיא דנזיר באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' דמקרי קבוע מדרבנן דהא התם האשה והשליח יודעים האיסור וכל שיש א' בעולם היודע הקביעות מקרי קבוע יעו"ש אבל הגאון בעל חוות דעת חלק על הכרו"פ בזה וכתב דלא מקרי קבוע אא"כ בשעת לידת הספק ידוע האיסור וההיתר במקומו והביא ראיה לזה דאם לא נאמר כן א"כ אם יאמר אחד שיש ממזרת אחת בעולם ויודע אותה יהיו כל הנשים אסורות וכן אם יאמר אחד שיש טריפה אחת בעולם ומכיר אותה ואם יבא לידו יכירנו א"כ יהיה אסור לכל העולם לשחוט שום בהמה. ולפע"ד נראה דאי משום הא לא איריא.
ולענ"ד ראיה לדברי הכרו"פ מן התוס' ספ"ק דכתובות ד"ה פרט לזורק אבן דהקשו לר"ש דס"ל דבעינן שיתכוון לו האיך ילפינן משם לקבוע ותירצו די"ל דמיירי באומר לאותו שעומד שם אני מתכוון ועיין בס' הפלאה שלמד משם דהתוס' ס"ל דלא בעינן נודע האיסור במקומו דאעפ"כ נקרא קבוע הוא סותר לדברי התוס' דנזיר בהא דאומר לשלוחו צא וקדש כו' אבל לפי שיטת הכרו"פ א"ש די"ל דמיירי בידוע לאחרים מקום הקביעות רק שלאותו שזורק אינו ידוע ודוק.
ולענ"ד דבר חדש בזה והוא דודאי קבוע לא שייך כי אם כשידוע שבמקום שרוצה ליקח אחד מן התערובות יש שם בודאי האיסור ויוכל לבא לידי איסור כמו שיכול ליקח ההיתר כגון בעיר א' שבמקום א' שקונים שם בני אדם יש חנות אחת בקביעות ששם יש נבילות וא"כ הרי יש כאן במקום שהוא יכול ליקח וליקח כעת ודאי איסור והרי יש כאן ספק אם יקח האיסור או ההיתר ורק דעל הרוב יקח ההיתר בזה אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכן בהא דזורק אבן לגו שם במקום שזורק האבן יש שם עובד כוכבים א' בקביעות וכן בט' ציבורים של מצה או בט' שרצים וצפרדע אחת ביניהם וכדומה משא"כ כשיש איסור בעולם ואינו יודע באיזו עיר האיסור בנמצא שבמקום שהוא דרכו ליקח משם בשר אין שם ודאי איסור הרי לא איקבע שם איסורא כלל ומהיכא תיתי נחזיק שם איסור כלל ואף שאין דלתות העיר נעולות אעפ"כ אין זה ודאי שיבוא שם האיסור ואף שבמקום אחר ועיר אחרת יש שם איסור ודאי מכל מקום מה בכך כיון שלמי שאנו רוצים לאסור לו אין דרכו לילך שם וליקח האיסור אין זה מקרי איקבע איסורא, וא"כ לא קשיא מידי קושית הגאון בעל חוות דעת מאומר דיש ממזרת בעולם כיון שהוא הולך לעיר אחרת לישא משם אשה ואין דרך כ"כ שיהי' תמיד מתערבים בשוה אנשים בעיר אחרת עם אנשים שבעיר הזאת הרי כל עיר הוא קבוע בפ"ע ויש שם ספק אם בעיר הזאת היא אותה הממזרת או לא ודמייא ממש לב' תערובות שנפל א' מתערובות הא' לשני' שבשני' יש כאן ס"ס גמור כמשי"ת בסימנים הבאים בס"ד ומ"ש התוס' בהא דנזיר דלא מקרי קבוע דאורייתא מטעם דאין ניכר האיסור במקומו י"ל דלא הוצרכו לזה רק אם ירצה ליקח אשה מן העיר ששלח לשם שלוחו לקדש שם אשה דשם ודאי איקבע איסורא, אבל מה שאסור בכל הנשים שבעולם לא הוצרך לומר דהוא רק מטעם קנסא מטעם הנ"ל אלא כמ"ש ומ"ש הרמב"ן דהוא אסור מדינא ומשמע דמיקרי קבוע גמור אפשר דס"ל דהש"ס מיירי באומר לשלוחו צא וקדש לי בעיר ידועה דאסור שם בכל הנשים ומ"ש בכל הנשים שבעולם הוא לאו דוקא ואף דקיימ"ל דכל שנכנס בספק מסייע לבטל כמו שנתבאר בסי' קי"א לענין ב' קדירות של היתר וחתיכה של איסור וא"כ כל שאמר לו קדש לו אשה וא"י באיזו עיר הלך השליח א"כ כל העולם נכנס בספק והרי כל העולם כעיר אחת דמייא ואינו דומה לב' תערובות שכתבנו ששם יודעים אנו תחילה שהאיסור נפל לתערובו' אחת רק שיש לנו ספק באמת שנפלה ממנו למ"א אם הוי איסור או לא וא"כ כיון שכבר הוחזק הראשונה באיסור שפיר יש כאן ספק בתערובות השני' ואין סברא לצרפם יחד משא"כ אם א"י לאיזו מקום נפלה מ"מ לא דמי להתם דשם מיירי בדבר שדרכו להתערב ולכן אנו אומרים שכל דבר שעתיד להתערב כמעורב דמי כמשנ"ת שם משא"כ באנשים שבעיירות כיון דאנו אומרים דאשה הדרא לניחותא ואנו רואים כאלו הם קבועים במקומם וא"כ אין ראויים להתערב יחד ולומר כאלו נתערבו כל הנשים זו בזו ולכן יש כאן ספק על כל עיר ועיר אם יש שם האיסור ונעשה כל א' קבוע בפ"ע וספק קבוע לא אסרה תורה ויש כאן ס"ס גמור כמ"ש ועיין פר"ח (סימן קי"א) שכתב להכריע דבאיסור תורה אין מצטרפים ב' הקדירות יחד הרי משמע דמדאורייתא לא אמרינן כמעורבים דמי ורק באיסור דרבנן אמרו כן להקל וע"ש (בסי' קי"א) דבב' אנשים גם כן לא אמרינן דכמעורבים דמיין ואה"נ אם היה אחד אומר שבאותו העיר יש ממזרת אחת ידוע אפשר דבאמת אסור לו ליקח אשה שם והכלל בזה דכל קבוע הוא דוקא בהולך ליקח הדבר במקום שהם קבועים שם דאם תתיר לו כן אזי יכול לבוא לידי איסור ודאי כגון שהולך לבית לבוא שם על אשה ותתיר לו כל הנשים שבבתים הרי יש כאן במ"א ודאי איסור אבל אם הולך בשוק ואינו הולך כלל לבית הרי אין זה ודאי אפילו אם תתיר לו ליקח מכל אשר יחפוץ ליקח בשוק שיבא לידי איסור אין זה קבוע ולכן אמרו שם קדיש בשוקא מאי איכא למימר והוצרך לתרץ משום דאשה הדרא לניחותא וכאלו הולך למקום הקביעות שאז יכול לבוא לידי איסור בודאי כמ"ש וא"כ לפע"ד אין לדחות דברי הכרו"פ והוא ספיקא דדינא לפע"ד.
סימן ב
דין אם נודע האיסור לאחר ומת אח"כ ועכשיו אין נודע לשום אדם.
לפי מה שמבואר בסימן הקודם דיש להחמיר אם יש אחד שיודע בקביעות האיסור יש להסתפק לפ"ז באם בעל החנות המוכר ידע מקום קביעות האיסור ומת המוכר ועכשיו אין בעולם מי שיודע מקביעות האיסור אם נאמר כיון שבשעה שהיה המוכר חי היה כאן איסור תורה על כל החנויות וא"כ אחר שכבר נאסרו לכל אדם שוב אין חוזרים להיתרם אחר שמת או דילמא כיון שבשעה שבא א' ליקח כבר מת המוכר ובכל הביטולים אזלינן בתר שעת הידיעה וכיון שעכשיו אין נודע לשום אדם הקביעות הותר לכל ואם נאמר דבכה"ג מותר יש להסתפק עוד אם בא א' ליקח מן הבשר מן הקביעות בשעה שבעל החנות שבו הטריפה היה חי וא"כ אז נאסר לו ליקח רק שלא היה האיש בביתו לשאול ממנו ולא הספיק ליקח הבשר עד שמת בעל החנות אם חוזר אצלו להיתר או לא.
והנה לכאורה יש לעיין דהר"ש מקינון הבאתיו לעיל הוכיח דבאם אין האיסור ניכר במקומו לא מקרי קבוע, דאל"כ יאסרו כל העולם מלחרוש ולזרוע, והנה בעת שהיו ישראל בארצם והיה דין עגלה ערופה נוהג הרי היה ידוע המקום לכמה בני אדם וא"כ לאותם שהיו מסופקים במקום הנחל איתן היה אז אסור להם לחרוש בכל מקום המסופק מדאורייתא וא"כ אפילו נימא דתערובות חנויות הוא אינו קבוע מדאורייתא מכל מקום אכתי קשה האיך מותרים כל העולם לחרוש בזה"ז והלא היה פע"א איסור דאורייתא, ודוחק לומר דבזמן הבית היה המקום ידוע לכל העולם ולא היה אז איסור כלל, אך הוא רחוק מן הדעת שמה שהיה אסור בתחילה יחזור להיתר בלי שום סיבה וטעם כלל.
והנה נראה לחקור דין זה מהא דאיתא פ"ט דנזיר (דף ס"ג ע"א) ובפסחים פרק כיצד צולין (ד' פ"א ע"ב) לענין טומאת התהום שהותרה ועושה פסח ואיתא שם בנזיר איזו הוא טומאת התהום כל שירד לטבול ונמצא מת משוקע בקרקע המערה ואיתא שם ג"כ דטומאת התהום היא כל שאין א' מכירה בסוף העולם הא כל שא' מכירה בסוף העולם אין זה טומאת התהום ואם נאמר שאם היה פע"א אדם שידע מזה שוה כמו שיודע כעת וא"כ רחוק הוא שלא ידע אדם א' מזה פע"א בשעה שנקבר שם וכדומה אך אף שאנו מדמין לא נעשה מעשה דש"ה שהוא הלכה למשה מסיני ואין דנין מהלכה, ועיין בפי' הרע"ב (פרק ז' דפסחים) שכתב וז"ל שטומאת התהום הוא שלא הכירה אדם מעולם, וא"י מנין לו שבלשון הש"ס שאין אדם מכירה משמע שעכשיו אינו מכירה אף שהיה מכירה פע"א.
ומצאתי סמך לדברי הרע"ב ז"ל מדברי הרמב"ם (פרק ו' מהלכות נזירות) שכתב דלא הותרה טומאת התהום כי אם כשאין א' בעולם מכירה ולא אמרו טומאת התהום אלא במת בלבד ולא בהרוג שהרי אותו שהרגו מכירו, מבואר מדבריו דבעינן שלא היו מעולם מי שמכירו דאל"כ מה תלה זה בזה דהא גם בהרוג י"ל דעכשיו אין אחד בעולם המכירו כגון דעכשיו מת ההורג אע"כ כמ"ש וא"כ אין ראיה משם.
והנה הכרו"פ הביא ראיה דתערובות חנויות מקרי קבוע דאורייתא מהא דאיתא סוף פ"ק דקדושין (דף ט"ז ע"ב) עובד כוכבים ומזלות שקידש בזה"ז חוששין לקדושיו ומסיק בדוכתי דקביעי עשרת השבטים, ופי' רש"י משום דהוה קבוע אף דבזה"ז אין אדם יודע מן האיסור יעו"ש, ולכאורה הוא קושיא עצומה לשיטת התוס' ורשב"א ור"ש מקינון. אבל אם נאמר דכל שפעם אחד נודע האיסור מקרי קבוע דאורייתא לכ"ע הוה א"ש ושם איתא כי אמריתא קמי' דשמואל כו' אמר לא זזו משם עד שעשאום כעובדי כוכבים ומזלות גמורים ולכאורה הוא תמוה כיון דמדאורייתא הוא קבוע ויש לחוש לקדושיו וכי יש כח ביד חכמים לעקור דאורייתא ולהפקיע קדושין שלהם. וכאן לא שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דהא אין מקדשין אדעתא דרבנן, ולפי דברי התוס' שפי' שם הטעם דחוששין לקדושין הוא משום דגזרינן דילמא אזלו לגבייהו למקום הקביעות א"כ דאינו אלא גזירה דרבנן הוה א"ש אבל לפי משמעות פשט לשון רש"י שם שכתב משום קבוע משמע דהוי דאורייתא ומטעם דסתמא קאמר דקידש בביתו וא"כ קשה ואם נאמר כשיטת התוס' ורשב"א ור"ש מקינון דלא הוה קבוע דאורייתא כיון שאין האיסור ניכר במקומו ונאמר ג"כ אף שפעם א' נודע האיסור אין זה קבוע הוה א"ש. ואפשר לומר דש"ה דבלא"ה אין כאן קבוע דאורייתא שאין האיסור ידוע כלל דשמא הבנות שנשאו עובדי כוכבים ומזלות לא הולידו כלל ושמא מתו וכדומה הרבה ספיקות לכן אינו אלא חומרא בעלמא דרבנן לבד ולכן שפיר קאמר דעכשיו שעשאום כעכו"ם לא שייך גזירה שלהם. וע"ע בפ"ט דסנהדרין (דף פ' ע"ב) מתני לי' רב יחזקאל לרמי בר"י הנשרפים בנסקלי' רש"א ידונו בסקילה כו' א"ל רב יהודא אבא לא תתני הכי מאי איריא דשריפה חמורה תיפוק לי' דנסקלים רובא אלא הכי אתני הנסקלים בנשרפים כו' והקשו התוס' שם למה לא אזלינן בתר רובא להחמיר בד"נ ותירצו משום דהוה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל אף דהשתא הקביעות אין ניכר כלל וצ"ל או משום דפע"א היה נודע וכמ"ש או שיש עכ"פ אחד היודע ומכיר אותם שנתחייבו סקילה בטב"ע ומקרי קבוע והרי מכאן ראיה גדולה לדברי הכרו"פ שכתב דכל שיש א' בעולם המכיר מקרי קבוע ומה תימא על הכרו"פ שרצה להוכיח מכאן דגם באין ניכר האיסור מקרי קבוע מן התורה וכפי מ"ש הוא בעצמו הך סברא אין כאן ראיה כלל וכמ"ש.
וראיתי לפהר"ת כאן (ס"ק ו') שכתב בפי' לדעת הסוברים דבעינן נודע האיסור אפילו אם נודע פע"א ושוב נשתכח שוב לא מקרי קבוע ובטלה דעתי נגד דעתו. עוד נראה מדבריו שכתב וז"ל וכגון דא צריך לאודעי דהא דאמרינן דבעינן ידיעה בקבוע לדעת התוס' והרשב"א לא בעינן שידע הלוקח אלא כל דאיכא במציאות לפנינו דידע לי' הוה כמחצה על מחצה אליבא דכ"ע עכ"ל, משמע מדבריו דסובר דעכ"פ בעינן שיוכל האיסור להוודע לפנינו רק דהלוקח לא ידע השתא אבל אם א"א לברר פה לפנינו אף שיש א' בסוף העולם מי שיודע מן הקביעות אין זה קבוע וטעמא רבה איכא במילתא דכן קיימ"ל בכל דבר במקום שעומד להתברר או דיכול להתברר בקל לא נכנס בגדר הספק כלל וכמשי"ת בשער הספיקות וכל ענין קבוע הוא תלוי במה שאין לו ביטול ולכך כל שיש לו להתברר לא נכנס לגדר הספק כלל ואין שייך בו ביטול משא"כ אם א"א להתברר בפנינו אף שיש א' בסוף העולם המכירו בכך כיון דא"א לברורי עכשיו בקל מקרי ספק גמור כמו שיבואר בשער הספיקות וא"כ שייך בו ביטול וזהו דבר מסתבר ובזה עולים כל הסוגיות כהוגן והוא מילתא מציעתא בין דעת האחרונים בזה נכון ומסתבר לפע"ד ודוק.
סימן ג
דין אם מהני ס"ס בקבוע או לא.
הפר"מ בשפתי דעת (ס"ק י"ד) חקר שם אם היו כאן ט' חנויות מוכרות בשר כשירה ואחת מוכרת ספק טריפה אי מהני ס"ס בקבוע או לא דיש לומר כיון דלא מהני רובא א"כ כ"ש דס"ס לא מהני אם נאמר דרובא עדיף מס"ס, ודבריו אלו תמוהים באופן שיצייר דהא כאן יש רובא מלבד הס"ס וא"כ מאי ק"ו הוא זה ולדבריו הי' יכול לומר כיון דהרשב"א כתב דס"ס מטעם רובא אתינן עלה א"כ כמו דאין רובא מועיל בקבוע כמו כן אין מועיל אם יש בו גם כן ספק ספיקא דמה לי חד רובא מה לי תרי רובא הא מדאורייתא בכ"מ רובו ככולו.
אמנם יש לחקור בזה בממנ"פ אם נאמר דקבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"פ הוי כתערובות חד בחד ולא גרע מיני' ואם כן לאותם הסוברים דספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות חד בחד מותר אין כאן ספק כלל דמותר דנהי דהתורה גילתה דכל קבוע כמחצה על מחצה מכל מקום הא אפילו בכה"ג מותר בספק איסור ומנין לנו דגם בזה אסרה תורה, כל קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, וראיה לזה ממ"ש המחבר (בסעיף ד') והוא מהרשב"א דלקח מן הקבוע ונתערב באחרים מותר מטעם ספק ספיקא, וכתב הש"ך שם משום דקבוע חידוש הוא. ושם כתב דעדיף מהא דספק אחד בגופו ספק שני על ידי תערובות יעו"ש.
ועוד נראה דאפילו לאותם הסוברים ספק א' בגופו ספק ב' ע"י תערובות אסור מותר כאן לפמ"ש הפר"ח דיני ס"ס בב' תרנגולים בחצר ותרנגולת אחת ספק טריפה ולא נתערבו התרנגולים הביצה מותרת דבביצה באים ב' הספיקות יחד שמא היא מהכשירה ושמא אין התרנגולת טריפה וא"כ כאן דנודע האיסור במקומו אפילו אי הוי מחצה על מחצה ממש ג"כ מותר ועוד נראה דאפילו לשיטת הש"ך שם שכתב דבלא נתערבו התרנגולים אסור יש לומר דמודה כאן דהא עכ"פ מודה הוא דספק א' בגופן ספק ב' ע"י תערובות חד בחד יצא מידי איסור תורה כמ"ש הפר"מ שם א"כ י"ל דכאן דקבוע גופי' חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא בודאי ולא בספק ולא דמיא לספק א' בגופו ספק ב' ע"י תערובות רוב בדבר חשוב שאין מתבטל כיון דכאן ניכר איסור בפ"ע שפיר י"ל אין כאן איסור כלל משא"כ שם במעורב ואינו ניכר א"א לומר שמא אין כאן איסור כלל דהא ודאי יש איסור בתערובות ואתה צריך לומר שמא אין זה איסור א"כ הב' ספיקות בב' גופים וב' ענינים וכמו שמחלק הש"ך עצמו שם כנ"ל ברור.
אמנם מה שיש לעיין בזה אם היו בחנויות חנות האחד ספק נבילה כגון שבדק הסכין ומצא בו פגימה וכדומה דיש כאן ס"ס במקום חזקה דספק הראשון הוא במקום חזקת איסור שאינה שחוטה כראוי וכן אם לא בדק בסימנים אחר השחיטה אם נשחטו רובם. והנה בדין לא בדק בסימנים (עיין ש"ך ריש סימן כ"ה) ובתבו"ש ופר"מ שם דכתבו דלא בדק בסימנים הוי ודאי נבילה מטעם חזקה וא"כ י"ל דמקרי קבוע ממש מדאורייתא דהא חנות אחת מוכרת בשר נבילה ודאית או אפשר לומר כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו דוקא שהחנות הא' מוכרת נבילה ודאית ממש לא שכשהאיסור הוא ודאי מטעם חזקה ולכאורה יש להוכיח מהא דנזיר גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי כו' דאסור בכל הנשים מטעם חזקה שליח עושה שליחותו וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והרי שם אין זה ודאי דהשליח קידש אחת דהא מת, ואין לומר דמ"ש חזקה שליח עושה שליחותו לא דמיא לכל חזקה שבש"ס כגון חזקת שאינה זבוחה בשלא בדק הסימנים דשם יש עכ"פ ספק לפנינו משא"כ כאן כוונתם דחזקה דודאי עשה שליחותו כעין מ"ש חזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן דזה אינו דנראה דחזקה דכאן גרע מחזקת שלא בדק בסימנים דשם עכ"פ כודאי איסור חשבינן לי' דלוקה עליו משום נבילה וכאן אין זה אלא ספק דהא בפרק ב' דעירובין (דף ל"ב ע"א) פליגי ר"ש ור"נ וקיי"ל כר"נ דבשל תורה לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לקולא ובדרבנן אמרינן הרי מפורש דאין זה אלא ספק ולכן בשל תורה ספיקא לחומרא ובדרבנן לקולא.
ועיין פ"ק דחולין גבי האומר לשלוחו צא ושחוט לי ובאומר לשלוחו צא ותרום מוכח דבשל תורה לא סמכינן אהך חזקה, ובגיטין פרק התקבל גבי הא דאמרינן בעל אומר לשם פיקדון כו' פריך שם מהך דנזיר דאומר לשלוחו צא וקדש לי ומשני משום דהתם בשל תורה אזלינן לחומרא, וכן מצאתי אחרי כותבי זאת בשיטה מקובצת לנזיר בסוגיא זאת דכתב גם כן דהך חזקה ספיקא הוא ולכך מחלקינן בין איסור תורה לשל דבריהם. וא"כ מוכח דאף בס"ס לא אזלינן בקבוע ואפילו אין כאן חזקה לאיסורא דהא שם בנזיר אין שום חזקה אדרבא י"ל אוקי אתתא בחזקת פנויה. וא"כ יקשה מכאן למ"ש הש"ך בכללי ס"ס שם דבנתערבו התרנגולת מותר ע"ש (בסימן ואו) ואף דהתוס' כתבו שם דלאו מדינא אסור כי אם מצד קנסא היינו משום דלא נקרא קבוע כיון דאין האיסור ניכר משמע הא הוי קבוע גמור מדאורייתא היה אסור מדינא ודברי התוס' אלו יש ליישב דהם לא כתבו כן אלא כדי שלא יקשה לר"ש דס"ל דאפילו בשל תורה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו א"כ יהי' אסורים כל הנשים לכל העולם וע"ז כתבו הטעם משום דאין ניכר האיסור.
אמנם לר"נ דקיי"ל כוותי' בלא"ה צריך לומר דאין זה מדינא רק קנסא בעלמא אבל לפמ"ש הרמב"ן ורשב"א דמדינא אסור צריך עיון ועיין (א"ע סי' ל"ה סעיף א') שכתב בשם הט"ז דלכך לא אמרינן ס"ס משום דהוה ספק א' בגופו ספק ב' בתערובות עיין שם אבל לפמ"ש הש"ך בכללי ס"ס (סימן ו' ז') אין זה מספיק ועוד קשה לפמ"ש הש"ך (כללי א' ב') דבהפ"מ מותר גם בספק א' בגופו ספק ב' ע"י תערובות בלא נודע הספק הראשון עד אחר שנתערב מותר א"כ כאן הא נולדו ב' ספיקות ביחד ויותר תמוה לפ"ד הסוברים דספיקא דאורייתא מן התורה מותר א"כ ספק א' בגופו ספק ב' על ידי תערובות מותר דספק ראשון אינו אסור מדאורייתא ועיין בתה"א להרשב"א שכתב בכ"מ שעיקר דעתו כר"ת דס"ל ספק א' בגופו ספק ב' בתערובות מותר רק שיש לחוש ולהחמיר כדעת ר"י דלא מקרי ס"ס והוא עצמו כתב בחידושיו דכאן אסור מדינא כדעת הרמב"ן. ולכך נלע"ד דאף שכתבו דמה דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אינו אלא ספק אין זה ספק גמור שקרוב לודאי דקיים שליחותו דשארית ישראל לא יעשו עולה בכל מידי דסמך עליו משלחו וכמ"ש בזה הפוסקים רק דבשל תורה החמירו שלא לסמוך ע"ז שאין זה ודאי גמור ולכך אינו נחשב לספק בשום דבר ולכך לא מהני כאן ס"ס.
ובהיות כן מ"ש במשנה למלך (פ"ט מה' אישות הלכה ואו) דבנשים שאין להם קרובות ערוה רק שניות מותר בהם משום דהוי ספק דרבנן ולקולא לפמ"ש אין הדין כן דאין זה נחשב לספק כלל ומקרי ספק הרגיל. ועיין בב"ש (א"ע סימן ל"ה) שהכריע ג"כ דמותר בשניות והשיג על הט"ז ולפע"ד אין זה מוכרח ומה שהביא המל"מ ראי' מלשון הש"ס שם דקאמר ומודה ר"י באשה שאין לה בת כו' ומפרש"י דאינו חושב רק ז' ערות הנאסרות מחמת אשתו מן התורה, אפשר לומר דהש"ס לא נחית שם לכך. ולפמ"ש התוס' דאין זה מדינא רק קנסא ודאי דא"ש דמותר בשניות דלא החמירו בו כ"כ לקונסו בשניות דרבנן וא"ש בלא"ה. אכן גם לשיטת הרשב"א והרמב"ן י"ל סברא אחרת להתיר בשניות משום דבחזקה זו יש עוד סברא לומר שמא האשה לא תתרצה להתקדש כמ"ש האחרונים ובח"מ ובב"ש שם ומכל מקום אין זה נחשב לס"ס מטעם שכתבתי.
שוב ראיתי שיש להקל בשניות מטעם אחר אף אם היינו אומרים דהך חזקה כודאי חשיבא ע"פ מ"ש פ"ק דפסחים גבי ט' צבורים של מצה דפרש"י דהבעיא הוא לענין בדיקה והקשו התוס' עלי' דהא הוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ותירצו דמיירי לענין אכילה ע"ש וא"כ מוכח מדבריהם דבאיסור דרבנן אין להחמיר מצד ספק קבוע דלא יהא אלא כמחצה על מחצה מכל מקום הוי ספק או מצה עייל או חמץ ובדרבנן אנו אומרים דהיתרא נפל כמ"ש בסי' קי"א וא"כ ה"ה בנידון דידן בשניות בקבוע גם כן יש להתיר ולא דמייא לאיסור דרבנן בתערובות דקיי"ל דאינו בטל חד בחד ואפילו ברוב יש כמה דיעות דאינו בטל כמ"ש (בסי' ק"ט) ש"ה שהאיסור ידוע עכ"פ בתערובות וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כיון שהאיסור על כל פנים יש בתערובות וא"א לומר שאין כאן איסור כלל דכאן יש עוד סברא לומר שמא לא קידש כלל אף שאין זה ספק גמור כמ"ש מכל מקום קל יותר מאיסור דרבנן ודאי בתערובות וזכינו לדין שעכ"פ יש להקהל בקבוע בס"ס מכמה טעמים גם מדברי הט"ז שהבאתי שכתב דלכך אסור בכל הנשים ולא מהני ס"ס משום דהוי ספק אחד בגופו כו' מוכח ג"כ דבספק טריפה בלא נודע הספק עד אחר שנתערב לדידן דס"ל דמהני מותר אכן באם בחנות האחת ספק נבילה נראה דתליא במחלוקת הפוסקים אי מהני ס"ס במקום חזקה ויתבאר באריכות בכללי ס"ס בס"ד.
סימן ד
דין אי אזלינן בקבוע בתר חזקה
עוד חקר שם הפר"מ כיון דגלי לן קרא דבקבוע לא אזלינן בתר רובא אם ה"ה דלא אזלינן בתר חזקה כיון דרובא עדיף מחזקה או דילמא היכי דגלי גלי יעו"ש ולכאורה יש להוכיח זה מהא דצא וקדש לי את האשה שכתב הרמב"ן בחידושיו הביאו הר"ן פרק התקבל שחלק על התוס' וס"ל דמדינא אסורות כל הנשים לו ומה שלכ"ע מותרות הנשים להנשא הוא משום שיש להם חזקת פנוי' משא"כ לדידי' אסורות הנשים שיש קרובות שאין חזקת הקרובות מועלת כאן משום שאין באים לפנינו לדין יעו"ש שהאריך הרי בפירוש כמ"ש במקום שיש חזקה להתיר לא מהני דין קבוע לאסור כלל וכמ"ש.
אך לפ"ד התוס' שכתב מהך קושיא דלמה אין הנשים אסורות לכ"ע דאי זה מדינא רק מקנסא אם כן מוכח דס"ל דאף במקום חזקה אסור בקבוע. אך לפ"ז יהי' דברי התוס' אלו סותרים למ"ש בפ"ק דפסחים גבי ט' ציבורים שהקשו על פרש"י דפי' דהבעיא הוא לענין בדיקה דהא הבית הוא בחזקת בדוק הרי מוכח דס"ל במקום חזקה אין קבוע מועיל כלל וכדעת הרמב"ן ואפשר לדחוק בדברי התוס' דנזיר ולומר דגם הם מודים לזה דאזלינן בתר חזקה רק שהוקשה להם דע"כ ר"י ס"ל דחזקה אינו מועיל כאן דאל"כ למה אסורות למקדש העמיד הקרובות בחזקת פנוי' ולא ס"ל כהך סברא של הרמב"ן דמשום שאין באים לפנינו לדין דלא יועיל חזקה שלהם ולכן הוצרכו לומר דאין זה מדינא אלא מקנסא וא"כ שפיר י"ל דגם ר"י ס"ל הכי ומ"ש דלכך אין אסור מדינא משום שאין האיסור ניכר ולא כתבו משום חזקה לרווחא דמילתא כתבו כן ולפי האמת גם משום הך טעמא אין זה מדינא וכיון שמדברי התוס' דפסחים מוכח להדיא כן ואף שיש לדחוק ולחלק בין אם החזקה היא בקבוע עצמו כגון שאר נשים שבתערובות דבזה לא מועיל החזקה למחשבי' בודאי היתר אלא כספק השקול משא"כ חזקת הבית שעומדת בחזקת בדוק אין הספק אוסרו. מכל מקום כיון דהרמב"ן כתב בפירוש דמהני חזקה ופשט דברי התוס' דפסחים מורין כן למה נשווי פלוגתא בין הפוסקים בכדי כיון שיש ליישב דברי התוס' דנזיר ומהך סוגיא דסוף פ"ק דקדושין גבי נכרי שקידש בזה"ז דחוששין לקדושין משום דוכתא דקבוע עשרת השבטים משמע קצת דחזקה אין מועיל דא"כ למה חוששין לקידושין העמיד האשה על חזקתה חזקת פנוי' אך לפמש"ל בהא דמסיק שם דעשאום כעכו"ם גמורים מוכח דאין זה קבוע דאורייתא ממש רק הוא חששא דרבנן וחומרא לבד א"כ א"ש דבאמת במסקנא אזלינן בתר חזקה כמ"ש.
סימן ה
דין אי אזלינן בקבוע בתר קורבה
הכרו"פ (אות חית) פלפל שם אי אזלינן בתר קורבה בקבוע הביאו הפר"מ בשפ"ד (ס"ק י"ד) וכתב זה באופן שנמצא חתיכה קרוב לחנות הכשירה אי אמרינן מסתמא מכשירה הוא או כיון דלא אזלינן בתר רובא כ"ש דלא אזלינן בתר קורבה דהא רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ולפי פשט דבריו דמשמע דמיירי ברוב חנויות כשירות הם. הם תמוהי' דק"ו פריכא הוא דכאן יש רוב וקרוב ביחד אפשר דמהני. אכן בזה יש לצייר חקירה זאת באם היה מחצה על מחצה גם מה שצייר בנמצא הוא ג"כ תמוה דהא בנמצא לא מהני קבוע דמקרי פירש. אלא כוונתו דראינו הפרישה מן הקביעות ושכח מאיזו מקום לקח. ומה שהביא הכרו"פ מהך סוגיא דנזיר דמדוע אסור בכל הנשים שבעולם לא היה נאסר רק מאותם עיירות הקרובות לעיר שהשליח דר בו אין ראיה זאת מוכרחת לפמ"ש התוס' דלא מדינא אסור. אך לפי שיטת הרמב"ן היה נראה לראיה נכונה, אכן לפמ"ש האחרונים דהך חזקה שליח עושה שליחותו לא ברירא כאן דאין ביד השליח לקדש שמא לא תתרצה האשה להתקדש, א"כ יש לומר דכאן אין ראיה לומר דמסתמא לעיר הקרובה דשמא שם לא מצא אשה שרוצה להתקדש וע"כ צ"ל דלכך אסור משום דבכל העולם א"א לומר שלא ימצא איזו אשה שתרצה להתקדש וא"כ אין כאן קורבה כלל.
והנה בפרק לא יחפור (ד' כ"ד ע"א) בשמעתא דניפול גבי רוב וקרוב הולכים אחר הרוב איתא שם אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם שנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור הוא בא ואף על גב דאיכא עלי' דמקרבא כו' ופרש"י ספיקו טמא טומאה ודאית וכן מוכח בנדה פרק כל היד דשורפים עליו את התרומה וידוע דמן התורה אין אשה טמאה אלא בהרגשה כמ"ש בכ"מ, וא"כ היאך מביאים עליו קרבן ושורפים תרומה כיון דלא הוי הרגשה אע"כ דמיירי שהרגישה ביציאת הדם אלא שא"י אם מן המקור הוא או מן העלי' והרי זה דומה לט' ציבורים של חמץ ואחד של מצה דהוי כמחצה על מחצה אף לקולא כמבואר בכ"מ ויתבאר לפנינו בס"ד שכל שרואה הפריש' הרי זה כלוקח בידים מן הקבוע וכמ"ש התוס' שם פ"ק דפסחים ד"ה היינו וכיון שכן הוי ממש כמחצה על מחצה ולמה שורפים עליו את התרומה וע"כ צ"ל דלא מקרי כאן קבוע דמי אמרינן דתמיד מצוי דם בעלי' אלא דאמרינן דרוב פעמים בא הדם מן המקור ובמקרה רחוק יכול לבוא אף מן העלייה אבל אין זה שכיח כלל ולא מקרי איקבע היתירא כלל ושם איתא תני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור חייבים על ביאת מקדש ושורפים עליו את התרומה וקאמר שם רבא ש"מ רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ולכאורה יש להקשות דיש לדחות דילמא רוב וקרוב הוי כמחצה על מחצה והוי ספק השקול ומה דחייבים עליו על ביאת מקדש מיירי כגון דיש כאן חזקת טואמה כגון אשה שספרה ז' נקיים וחזרה וראתה דם בשפיע שלה בפרוזדור דמוקמינן לה אחזקת טומאה דלמפרע וקיי"ל סוקלין ושורפין על החזקות אע"כ דהוכחתו הוא כמ"ש בתחילה דכיון דבאמת הוה קבוע דלא מטמייא אלא בהרגשה וא"כ הוי כמחצה על מחצה וא"כ היה לנו להלך אחר קורבה דרובא לא מהני כאן מחמת שהוא קבוע וא"כ לא מהני הך חזקה לטמא ודאי אע"כ דרוב וקרוב רובא עדיף מקורבה, וא"כ א"ש דכיון דרובא לא מהני בקבוע ונחשב ספק השקול ומעמידים אותה על חזקת טומאה א"כ כ"ש בקורבה דלא מהני להוציא מחזקת טומאה ולכך א"ש מה דשורפין עליו את התרומה מטעם חזקה וא"כ מוכח דבקורבה לא אזלינן בתריה היכא דאיכא קבוע אך לפי האמת זה אינו דא"כ נאמר דבאשה טהורה שמצאה דם בפרוזדור כיון דהוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי היה לנו לטהר הדם לגמרי דאף דאיקבע כאן חזקת דם טהור וחזקת דם טמא לא מקרי חזקת טומאה כיון דאיכא גם כן חזקת טהרה דדם עלי' וכמ"ש בשעה"ס באריכות א"כ היה לנו לומר העמיד האשה על חזקת טהרה וזה ודאי אינו דמתני' סתם לה ומשמע דבכל נשים סתמא טהורות מיירי אע"כ דלא מקרי כאן קבוע וכמש"ל ורבא דדייק מינה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב הוא משום דלישנא דמתניתין הכי משמע דבסתם נשים טהורות מיירי וכמ"ש וא"כ נראה דהך דינא אי אזלינן בתר קורבה בקבוע הוא ספיקא דדינא וצריך עיון.
סימן ו
דין דאמרינן קבוע אפילו לקולא ואם יש בזה ס"ס מה דינו.
כבר נתבאר (בפתח השער) דקבוע קיי"ל כמחצה על מחצה דמי אף לקולא כגון תשע חנויות מוכרות בשר נבילה ואחד מוכרת בשר כשירה. ויש לחקור אם הי' כאן ס"ס אם נאמר דס"ס מהני בקבוע כמש"ל א"כ מה דינו היינו כגון ט' חנויות מוכרות כולם ספק טריפה והספק טריפה שוה בכולם כגון ספיקא דדינא וכדומה. ולקח מא' מהם וא"י מאיזה מהם לקח דלפי מה שנת' דהוי כמחצה על מחצה א"כ דמיא לתערובות חד בחד בספק טריפה. וכל שההיתר והאיסור נודע במקומו לדעת הפר"ח בדין התרנגולת הוא כשר וכן לדעת הש"ך יש לחקור באם היה החנויות בתערובות למאן דס"ל תערובות חנויות הוא קבוע דאורייתא ולכאורה יש ללמוד דבר זה ממה דאיתא פ"ב דכתובות (דף כ"ז ע"א) אמר רב אידא כו' אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולם בעי ר' ירמי' אינה מחזקת אלא אחת מהו ופריך שם מ"ש מב' שבילין כו' ומשני התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמא כו' יעו"ש.
והנה באינה מחזקת אלא אחת א"כ הא איכא רובא דלא הוי שם במחבואה ורק דהוה קבוע דאשה נודעת בעצמה וניכר הקביעות לפ"ד הכרו"פ ושאר אחרונים כמש"ל (סי' א') וכיון דאיכא עוד ספק מקלינן הרי מבואר דמותר ס"ס בקבוע ואף דרובא לאיסורא אך יש לדחות דש"ה דבשבוי' הקילו וכמ"ש התוס' שם ד"ה כאן בכרכים. וגם אין להביא ראי' איפכא ממ"ש הרב בהג"ה (סימן קי"ד סעי' יוד) באם ידוע שעכו"ם א' בעיר שודאי אין מערב בו יין אף על פי ששאר עובדי כוכבים דרכם לערב בו יין מותר ליקח מכולם כו' דתלינן לקולא שמא לא עירבו בו יין וכן כיוצא בזה בכל איסורים דרבנן יעו"ש דמוכח לכאורה דאם היה איסור דאורייתא לא היינו מתירים אפילו ליקח בבתיהם ואף קבוע ואיכא ס"ס שמא הוא אותו עובד כוכבים שאין דרכו לערב. ואת"ל שהוא מאותם שדרכם לערב שמא לא עירב בו יין. ואין זה ראיה די"ל דהרב כתב כן דמשום דהוא איסור דרבנן אפילו פירשו מבתיה' מותר ליקח מהם דומיא דכהנות שבעיר דשם מותר אפילו הכהנות פירשו משם למ"א דסתמא נקט. והך דינא שכת' הרב נלמד מהך דמחבואה ולשון הש"ך ופר"ח שם מגומגם שכתב על דברי הרב באם יש עכו"ם א' שאינו מערב יין דמותר אפילו ליקח מבתיה' דמשמע מדבריהם בפירש לשוק כ"ש דמותר ובבתיהם הוא רבותא יותר וזה אינו דבבתיהם הו"ל קבוע משא"כ בפירש היה לנו לילך אחר הרוב ועיקר הטעם משום דבדרבנן הקילו אפילו איכא רובא כיון דאיכא ג"כ ספק שמא לא עירב כמ"ש גם י"ל דלכך נקט הרב דוקא באיסור דרבנן דקמ"ל דמותר ליקח אפילו מכולם בבת אחת דומיא דכהנות דמתירין אפילו כולם בב"א דשם כבבת אחת דמיא.
ועיין תוס' שם ד"ה בבא כו' ולכך נקט הרב לישנא ליקח מכולם.
גם נלע"ד דאף דמותר ליקח מכולם בב"א היינו דוקא שלא יערב כל היין בכלי אחד. אבל עירבם בכלי אחד ודאי דאסור דהא דין זה נלמד מהך דשבוי' ושם מדמינן לה לב' שבילין בבאו לשאול בב"א רק שמחלק דכיון דיש ספק שמא לא איטמו לכך אפילו בב"א מותרים אבל מכל מקום ודאי דאם היתה אשה אחת ידועה שהיתה במחבואה ודאי דאסורות כל הנשים שלא הי' שם דאין לומר דהיא מצלת על כולן דומייא דמה דאיתא בפ' התערובות גבי איברים תמימין באיברי בעלי מומין דאר"א אם קירב ראש אחד מהם מותר להקריב כל הראשין אם מקריבם שנים שנים דמדהא דהיתירא אידך נמי היתירא זה ודאי אינו חדא דהא שם י"ל שמא שניהם מותרים משא"כ כאן. ואף שגם כאן יש ספק שמא לא נטמאת כיון דאין ספק זה דומה להך דמחבואה האיך נאמר דהך דהייתה במחבואה תציל על אותה שידוע שלא הייתה שם ואם נאמר דבשבוי' הקילו בסברא כל דהו א"כ לא מקשי מידי מהא דב' שבילין הא ע"כ צריך לחלק ועוד דלמה מקשה מפלוגתא דר"י ור"י אם באו בב"א עדיפא הו"ל להקשות דהא בב' שבילין קיי"ל דאם הלך בב' השבילין ודאי דטמא וכאן אנו מתירים אפילו אותה שלא הי' במחבואה אע"כ דכל שיש לנו לדמות' לב' שבילין מדמינן לי' וא"כ כמו בב' שבילין בהלך בשניהם טמא כמו כן בעירב כל היין לכלי אחד ודאי דאסור ובהיות כן צריך עיון מ"ש הט"ז שם דהרב מיירי אפילו ידוע אותו העכו"ם שאינו מעורב נמי שרי והוא תמוה.
ויש מקום עיון לע"ד בהא דאמרינן קבוע אף לקולא במ"ש בש"ס גבי ט' שרצים וצפרדע אחת ביניהם דברה"ר ספיקו טהור, ולכאורה תמוה כיון דקיי"ל דהא דספק טומאה ברה"ר טהור מסוטה גמרינן והוא גזירת הכתוב אף דבכל איסורים שבתורה ספיקא לחומרא מן התורה להרשב"א וסייעתו וא"כ מנלן דאף ברוב לטומאה יהי' טהור אף דהוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי מ"מ כיון דקבוע חידוש אפשר דתרי חידושי לא אמרי' דיהיה ספיקו טהור ברה"ר אף דהוה ספיקו דאורייתא וגם ברובא בקבוע ואף לדעת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה מותר מ"מ בתערובות חד בחד מודה דאסור מדאורייתא מדחייבה רחמנא אשם תלוי בחתיכה אחת מב' חתיכות וכמ"ש מהרי"ט בתשובה ופר"ח בכללי ס"ס וכמשי"ת שם בסי"ד.
וסבור הייתי לתרץ זה במה דקשה עוד דהיאך ילפינן מסוטה לטהר ספק טומאה ברה"ר הא איכא למימר מה לסוטה שכן לא אתחזק איסורא משא"כ בשרץ וצפרדע דאתחזק כאן טומאה ואף שיש ג"כ חזקה דהעמיד טהרות על חזקתם מ"מ לא דמייא להתם דשם אין שום חזקה לאיסור וכאן חזקת טהרות איתרע ג"כ דהא נגע בודאי רק שא"י באיזו נגע ולענ"ד דילפינן מהא דאמרי' התם במס' סוטה (ד' כ"ח ע"א) ונטמאה ונטמאה ב' פעמים אחד לבעל וא' לבועל ומדאמר ונסתרה משמע דאם לא היה מקום סתירה מותרת אף לבועל ולבעל יש חזקה להיתירא משא"כ לבועל יש כאן חזקה לאיסורא בעת שנסתרה עמו שהיתה אז אסורה לו מחמת א"א אף שאח"כ גירשה בעלה מ"מ מחזקינן מאיסור לאיסור לכמה פוסקים עיין בתשובת מהר"מ לובלין בדין בהמה שנמצא מים בראש וביו"ד (סי' כ') ובדברי האחרונים באריכות ומדתלי טעמא דוקא בסתירה שהוא רה"י משמע דבספק טומאה ברה"ר אפילו איכא חזקה לאיסורא ג"כ טהור וא"כ מתורץ גם כן לכל השיטות דכיון דחזינן אפילו במקום דאתחזק טומאה, מטהרין ברה"ר א"כ ה"ה בט' שרצים וצפרדע אחת ביניהם דהוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי הוי כאן כאלו אתחזק איסורא והיתרא ושפיר מטהרין ברה"ר.
אבל עדיין אין זה מעלה ארוכה מתרי טעמא חדא דהא רוב הפוסקים חולקין על סברא זאת דמחזיקין מאיסור לאיסור וכמ"ש הש"ך (סי' נ' וסי' ק"י) בדיני ס"ס ובאחרונים וא"כ אין ראיה מסוטה לטהר ברה"ר במקום דאתחזק טומאה ועוד דהתוס' כתב פ"ק דחולין ובכ"מ בפירוש דבמקום דאתחזק איסורא והיתירא דמטהרין ברה"ר לאו מסוטה ילפינן וכתבו שם דבסוטה ליכא חזקה דחזקת הסוטה אתרע משום דנסתרה אכן לפי מה דמשמע מדברי התוס' (סוטה ד' כ"ח ע"ב) ד"ה ברה"ר דעיקר הך דינא דטומאה הוא הלכה למשה מסיני רק דאסמכוהו אקרא דסוטה. א"כ בלא"ה לא קשה מידי די"ל דגם הך דט' שרצים הוא הלכה למשה מסיני דיהיה טהור ברה"ר.
ובזה מתורץ מה דקיי"ל דספק טומאה ברה"ר אפי' כמה ספיקות להחמיר טהור וברה"י אפילו כמה ספיקות לקולא טמא והוא ג"כ נגד מה דקיי"ל בכל איסורים שבתורה דס"ס הוי כודאי בין להקל בין להחמיר אבל אי הוה הלכה למשה מסיני אתי שפיר.
סימן ז
דין קבוע באם היה בו איסור דרבנן.
יש להסתפק ג"כ באם היה איסור דרבנן בקבוע מה דינו אי הוה כספיקא דרבנן ולקולא או לא והוא דלכאורה נראה כיון דקיי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי א"כ דמי לאיסור דרבנן שנתערב חד בחד בדבר שאינו חשוב דכתב הש"ך (כללי ס"ס סי' כ"א) דאסור דחד בחד אתחזק איסורא וספיקא דרבנן במקום חזקה אסור יעו"ש וא"כ היה נראה דוקא בתערובות למאן דס"ל תערובות חנויות דאורייתא אבל באם היה האיסור ניכר במקומו ולא היה כאן תערובות א"כ הוה ספיקא דרבנן ממש בא"י באיזו חנות לקח וראיה לזה מדברי התוס' פ"ק דפסחים שהקשו על פרש"י דפי' בעיא דתשע ציבורים של מצה לענין בדיקה דהא הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכן קיי"ל (בסי' קי"א) בב' חתיכות א' של איסור ואחד של היתר שנפל א' מהם לקדירה דמותר באיסור דרבנן.
אבל מדברי הרמ"א (סי' קי"ד) גבי מורייס שדרכו לערב בתוכם יין דכתב שם דאם יש א' שדרכו לערב אסור משום קבוע משמע דגם באיסור דרבנן אסור בקבוע אף דשם הוי תערובות דלא נודע האיסור מ"מ הא כבר נתבאר דשם לא שייך לומר כן דדוקא בדבר המעורב יש לחלק בין אם נתערב או לאו דבנתערב כולם הוו כגופו של איסור משא"כ שם שכל אחד הוא מיוחד בביתו. ועוד ראיה ממ"ש במסכת ביצה ובכ"מ דאיסור דרבנן אינו בטל אם הוא חתיכה הראויה להתכבד או דבר שבמנין כדמוכח בהא דליטרא קציעות. וכבר ביארנו למעלה דהטעם שעשו חכמים לדבר חשוב שאינו מתבטל שם קבוע והוי כמחצה על מחצה. א"כ כ"ש בקבוע גמור מדאורייתא אף דלא נתערבו כיון דלא שייך בי' ביטול אסור ג"כ באיסור דרבנן. וצ"ל דאף דעשו אותם חכמים כקבוע מ"מ חמור יותר כיון דנתערב בתערובות כל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולא חלקו בדבר משא"כ באם כל אחד עומד בפ"ע דאז הוי דומייא דמ"ש בכללי הס"ס להש"ך באיסור דרבנן שיש ספק אם הוא אסור או מותר דמותר אבל באם הי' בתערובות אפילו אם נאמר דתערובות חנויות הוי קבוע דרבנן אף דכל חנות עומדת בפ"ע מ"מ כיון שכולם נכנסים בספק הוי כמעורבים ואין איסור דרבנן מותר בתערובות דבר חשוב.
אך מה שיש לעיין בזה באם היו כאן ט' חנויות מוכרות איסור דרבנן וא' מוכרת דבר מותר כגון ט' מוכרות גבינות של עכו"ם ואחד גבינות כשירות וניכר כל חנות במקומו ולקח מא' מהם וא"י מאיזו לקח דלפי מאי דמבואר (בסי' קי"א) בב' חתיכות אחד של איסור ואחת של היתר ונפל אחד מהם לקדירה וא"י איזו דמותר דאם נאמר דכאן הוי קבוע כמחצה על מחצה ממש ודמייא לב' חתיכות אחת של היתר וא' של איסור דהא קיי"ל דקבוע הוי אף לקולא כמ"ש או דילמא כיון דקבוע חידוש הוא לא הקילו בו חכמים כ"כ לומר שאני אומר ולהתיר מטעם ספיקא דרבנן וגם י"ל כיון דמדאורייתא כולם מותרים א"כ לא חל עליהם שם קבוע כלל וא"כ לא היה כמחצה על מחצה.
וקצת ראי' יש להיתר ממ"ש התוס' גבי בעיא דט' ציבורים של מצה דהקשו על פרש"י דפי' לענין בדיקה דהא הוי איסור דרבנן וספיקא לקולא ולכך פירשו דהבעיא הוא לענין אכילה ולדבריהם קשה הא יכול הש"ס לשאול גם לענין בדיקה רק לענין אם היו ט' ציבורים של חמץ וא' של מצה ולחלק בין אם לקח מן הקבוע דאז מותר מטעם ספיקא דרבנן אבל אם פירש דהוי רוב לאיסור לא הקילו אע"כ דבזה גם בלקח מן הקבוע לא התירו מטעם הנ"ל אכן מסתימת דברי הש"ס דמדמה הך דציבורין להא דט' חנויות ושם בסוף פ"ק דכתובות משווה דין קבוע בין לקולא בין לחומרא משמע דשוה לכל דיניו אבל בתערובות חנויות דלכמה פוסקים לא מקרי קבוע כלל ודאי נראה דאין להקל אפילו בלקח אחד מהם ונפל לקדירה אף לדעת הפר"ח (בסימן קי"א) דס"ל דגם בב' חתיכות אחד של איסור ואחד של היתר ג"כ מתירין הקדירה אין להקל בדין ומה שיש לעיין בזה בדברי הפר"ח דהא קיי"ל איסור דרבנן חד בחד ודאי דלא בטל א"כ כשנפרש אחד מהם ודאי דאסור ואין להקל מטעם ספיקא דרבנן וא"כ גם בנפל אחד אח"כ לקדירה למה מתירין יתבאר בסימנים הבאים.
סימן ח
דין היכא דפירש מן הקביעות אי אזלינן בתר רובא דחנויות או בתר רוב בשר.
אם פירש מן הקבועות אזלינן בתר רוב ויש לעיין אי אזלינן בתר רוב החנויות או בתר רוב הבשר והנה הגאון מופת דורינו בעל חוות דעת כתב בפירוש דאזלינן בתר רוב חנויות ואפילו אם בחניות הטריפה יש בשר ביותר מכל הט' חנויות הכשירות דאזלינן בתר רוב המוכרים וכן יראה לשון הש"ך (ס"ק כ"א) במה שהשיג על הלבוש ע"ש ובפר"מ שם וכן יראה מסתימת לשון הש"ס מט' חנויות מוכרות כו' ומדלא חילקו כלל בין אם הבשר יותר או מועט משמע דלא אזלינן כי אם בתר רוב חנויות אבל בספר בינת אדם כתב להיפוך דאזלינן בתר רוב בשר ותוכן דבריו דכיון שיש בשר יותר בחנות הטריפה וחיישי' שמא מהלוקחים נפל והוכיח מן הש"ס פ"ק דפסחים דאזלינן בתר הלוקחים לחומרא.