בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר
שער הספקות · סימן עא
דין דלפעמים מחמת ספק איסור תורה הקילו ג"כ על ידי זה להוציא ממון.
דבר ידוע היא דכמו דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא כמו כן קיי"ל ספק ממונא לקולא לנתבע ולפעמים מצינו שמחמת שחששו לספק דאורייתא להחמיר עי"ז הקילו ג"כ להוציא ממון ומנא אמינא לה מהא דאי' פ' המפלת (דכ"ה ע"א) גבי מפלת שפיר שאינו מרוקם דר"י ס"ל דהוי ולד וקאמר שם ר"נ דמחלוקת בעכור אבל בצלול ד"ה אינו ולד ופריך מהא דתנן במס' בכורות אלא אמרו סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שליא ושפיר ואי אמרת בעכור מחלוקת א"כ סברא הוא מ"ש אשה ומ"ש בהמה ומשני ר"י ספוקי מספקא להו גבי בהמה דאיסורא הוא דאיכא לגבי גיזה ועבודה ספק איסורא לחומרא, גבי אשה דממונא הוא ספק ממונא לקולא, וכתב התוס' ד"ה לגבי בהמה וז"ל ואף על גב דקולא הוא שמוציאין ממון מרשות ישראל היינו משום דאי לא יהיב לכהן אתי למשרי בגיזה ועבודה הרי בפירוש דמחמת דלא יביא להקל בספיקא דאיסורא ראו חכמים אף להקל ולהוציא ממון עי"ז ולכאורה יש לעיין בזה דהא קיי"ל דלהוציא ממון חששו יותר דהא בס"ס באיסורים קיי"ל דמותר אפי' באיסור דאורייתא, וכן ברובא דהיתרא אזלינן בתרי' ובממונא קיי"ל דאין הולכין אחר הרוב וכן לכמה פוסקים אין מוציאין ממון ע"י ס"ס וא"כ היאך ראו להוציא ממון מספיקא כי היכא דלא ליגע באיסור גיזה ועבודה דשם הקילו יותר בספיקם, ובשלמא לדעת הסוברים ספיקא דאורייתא מן התור' לחומרא יש ליישב כיון דבממון יש כח ביד חכמים לעשות הפקר כמ"ש בכ"מ הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש בהא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש לכך ראו חכמים להפקיע ממונו ולהוציא בכדי שלא יגע בספק איסור תורה שאסור מן התורה, אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דכל ספיקא דאורייתא מן התורה מותר קשה למה עשו להוציא ממון עי"ז דהא אין כאן חשש איסור תורה כלל והוי כעין גזירה לגזירה והאיך הוציאו ממון עי"ז אך מלבד זה דברי התוס' שם תמוהים מאוד לפע"ד דדברי' נסתרי' מש"ס ערוך פ"ק (דב"מ ד"ז ע"ב) ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה כו' המוציא מחבירו עליו הראי' ותני עלה ואסורים בגיזה ועבודה הרי מפורש דאף שאסור בגיזה ועבודה אפ"ה אמרו המע"ה ולא חששו שמא יבא להקל באיסור גיזה ועבודה ואדרבא שם חמיר יותר אותו ספק איסורא דהתם סתמא נקט ספק בכורות ומשמע ג"כ כמ"ש רש"י שם דהיינו בהמה שילדה ואינו ידוע אם בכרה או לאו ויש לומר העמידנה בחזקת שלא ילדה עדיין וא"כ הולד שנולד הוי ספק דאורייתא גם לשיטת הרמב"ם ואפ"ה לא חששו שמא יבא להקל ומכ"ש בהך ספיקא דנדה בהפילה שפיר דהולד הנולד אח"כ אין לו חזקה לאיסורא דא"א לומר דהעמיד הבהמה בחזקת שלא ילדה עדיין דכבר אתרע החזקה במה שהפילה שפיר עכור. עוד יש לתמוה על דברי התוס' דלמה חששו להוציא ממון שלא כדין ע"י הך חששא דיש בו ס"ס ממש חדא שמא לא יבא להקל בגיזה ועבודה ואת"ל שיקל שמא אינו בכור, ולא דמיא למ"ש הפוסקים דאין לעשות ס"ס בידים כגון ספק טריפה דאסור למכור לעובדי כוכבים דש"ה כמ"ש מוהרי"ט והפר"ח דשם בעת שרוצה למכור לעובדי כוכבים אין בו אלא ספק א' ונמצא שהוא גורם שיבוא עוד ספק שני משא"כ בנד"ד שאינו עושה מעשה בידים במה שישאר הבכור בידו ולא ימסרנו ליד כהן, אך זה יש ליישב ולומר כיון שאין הכהן מוציא מידו הבכור קילא לי' מילתא ויחזקינו לעצמו ויסבור שאין בו קדושה ולכך שכיח מאוד שיביא לידי איסור והוה ספק הרגיל שאינו נחשב לספק כלל אלא הוא קרוב לודאי, אבל באמת דברי התו' במס' נדה מוכרחים לכאורה דכן משמע מסתימות לשון המשנה דסתם ונקט סימן ולד בבהמה שליא ולא נקט שפיר דמשמע דלא עשו בו שום ספק אלא אינו ולד כלל, ולכן משמע דהבא אחריו יש לו דין בכור ודאי אף ליתנו לכהן בע"כ, ויש לדחוק וליישב דאף דאמרו שם דר"י ספוקי מספקא לי' אין זה ספק השקול דבאמת לא שכיח דשפיר עכור יהי' בו תורת ולד, ואפשר עוד לומר דמסתמא ס"ל לר"י כחכמים דס"ל במתני' ר"פ המפלת דאינו ולד עד שיהי' בו צורת אדם וא"כ יש בשפיר זה כעין ס"ס לקולא חדא דילמא הי' בו צורת חי' ועוף ואף דרוב נשים ולד מעליא ילדן כיון שהפילה שפיר איתרע לה רובא דיש לומר דלכך נעכר השפיר שלא היה לו ולד כתיקונו, וספק שני דאף אם היה בו מצורת אדם שמא שפיר עכור לא נחשב לולד כלל, לכך מדינא אין זה ולד כלל ולכן הבא אחריו רובא הוא דהוי בכור רק דבממון אין מוציאין אפי' ע"י רוב או ע"י ס"ס, ולכך בסברא כל דהוא שיש כאן לחוש דילמא אתי בי' לידי גיזה ועבודה שהרי איסור גיזה בו מדאורייתא לפמ"ש לכן הפקיעו חכמים ממון בעליו עי"ז כיון שבאמת רובא הוא דהולד השני הוא בכור ודאי, ובזה א"ש ג"כ הא דקאמר בש"ס ומי מספקא ליה והא קרא קאמר ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ולפ"ד הפוסקים הסוברים דספיקא דאורייתא מן התורה אסור קשה לישנא דקאמר מדרבנן, אבל לפמ"ש א"ש דבאמת מדאורייתא אין בו חשש ולד מטעמא דכתיבנא, משא"כ בהא דמס' ב"מ בספק בכורות שם מיירי בספק גמור כגון שנתערב ולדה שלא בכרה וכדומה לזה, ולכך שפיר קאמר שם דהמוציא מחבירו עליו הראי', וגם אין בו חשש שמא יבא בו לידי איסור גיזה משום דכיון דהוה ספק גמור א"כ הוי כעין ס"ס וכמ"ש ודוק.