בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר
שער הספקות
פתיחה
אמר המחבר יען שהאחרונים ובראשם מרן הש"ך ז"ל האריכו עד למרבה בדיני ספק ספיקא כלליהם ופרטיהם בחריפות ובקיאות הכינו להם, דוברות עריכות בים התלמוד עד שלא הניחו לאיש כמוני מקום להתגדר בו. ולפי שנולדו לי בדבריהם עיונים עצומים ונתחדשו לי בעזר האל כמה דברים חדשים. ומה שמצאתי איזו גרגרים בתשובות גאוני זמנינו אשר היו אחרי צאת אור בהיר בשחקים מאורי אור דברי הפוסקים לזאת אמרתי לבאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו. ואשא עיני אל ה' בתפילה ותחנונים שלא אכשל בדבר הלכה. ויפתח את לבי ואביטה נפלאות מתורתך. הבינני ואדעה דרכי תבונתיך.
ונקדים תחילה מחלוקת הרמב"ם והראשונים בזה בדין ספיקא דאורייתא אם מותר מן התורה או לא וכבר האריכו בזה הראשונים אשר לפנינו, ובראשם הרב המובהק מוהרי"ט בתשובה והפר"ח וכרו"פ ושאר האחרונים, ויען כי הוא לאבן פינה ויסוד מוסד לכל דיני הספיקו' לזאת אמרתי ג"כ להאריך קצת בזה ומתוכם יתבארו לפנינו דבריהם על נכון.
הנה ידוע מחלוק' הרמב"ם וסייעתו והרשב"א ודעימי' דהרמב"ם סבר ספיקא דאורייתא מן התורה מותר רק דחכמים אסרוהו כמבואר בחיבורו בכמה מקומו', והשיגו עליו הראשונים ז"ל כמו שיתבאר בס"ד, וראשי' מאמרם הקשו עליו מהא דחייבה תורה אשם תלוי על ספק איסור ותירצו בזה דס"ל להרמב"ם כמ"ד אינו חייב אשם תלוי אלא בחתיכה אחת משני חתיכות דאתחזק איסורא ואקבע וכן פסק בפירוש (פ"ח מה' שגגו' ה"ב). וז"ל אינו חייב אשם תלוי עד שיהי' שם איסור קבוע, כיצד אכל חלב וספק אם היו כזית או פחות מכזית או שהיתה לפניו חתיכה חלב וחתיכה שומן ואכל אחת מהם ואינו יודע איזו מהם אכל אשתו ואחותו כו' או שעשה מלאכה בשב' ואינו יודע מאיזו מלאכה וכו' שבת וחול לפניו ועשה מלאכה באחד מהם וכו' עכ"ל ובש"ס איתא בהא מילתא פלוגתא דאמוראי בפ' ספק אכל ד' י"ז ע"ב דאיתא התם אתמר רב אסי אמר חתיכה אחת שנינו ספק של חלב ספק של שומן וחייא בר רב אמר חתיכה אחת משתי חתיכות שנינו ולכאורה יש לעיין מלשון המשנה שם דאיתא ספק אכל חלב ספק לא אכל ואפילו אכל ספק יש בו כשיעור ספק אין בו שיעור שומן וחלב לפניו ואכל אחת מהם ואינו יודע איזו מהם אכל כו' ולחייא בר רב דס"ל דאינו חייב כי אם בחתיכה אחת מב' חתיכות קשה מאי קאמר תחילה ספק אכל חלב כו' דע"כ מיירי בחתיכה אחת ספק שומן או חלב דאי מיירי בחתיכה אחת משתי חתיכות היינו סיפא חלב ושומן לפניו כו' ואף דבגמרא שם משני דסיפא פירושא דרישא ספק אכל כיצד חלב ושומן לפניו כו' מ"מ מה דקאמר ואפי' אכל כו' לדידי' ע"כ צ"ל דמיירי ג"כ בב' חתיכות ובשניהם כשיעור. וא"כ קשה מאי אפי' דקאמר דהא רישא ומציעתא בב' חתיכות מיירי והתוס' נראה דהרגישו בזה דכ' דהך אפי' קאי ארישא ואשמעינן דאפי' בס"ס חייב אשם תלוי. ודבריהם דחוקים ויתבאר בסימני' הבאים בעז"ה דלאו כ"ע ס"ל הכי דבס"ס יתחייב אשם תלוי וגם א"א לומר דמיירי בחתיכה אחת וספק יש בו כשיעור או לא דא"כ יקשה לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה כדאיתא בפ' ב' דיומא א"כ דמיא לחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן דלא אקבע אסורא ואמאי חייב אשם תלוי וצ"ל דמיירי באמת שיש בו כשיעור והספק היא אם אכל כל השיעור או לא דכיון דבאמת אקבע בו איסורא רק דהספק הוא אם אכלו כולו או מקצתו חייב אש"ת ולא דמיא לחתיכה של חלב ויש לו ספק אם אכלו כלל או לא אף לר"ל דש"ה דמהיכי תיתי נחזיק בו שעבד איסורא ואוקי גברא בחזקת כשרות ומספק מוקמינן לי' אחזקתי' קמא, כמו שלא אכל תחילה כמו כן לא אכל עתה משא"כ כשאכל בודאי רק שאינו יודע אם אכלו כולו או לאו כיון דדרך האוכל שיאכל כל החתיכה. שפיר מקרי אתחזק ואקבע איסורא וחייב אשם תלוי וצ"ל דלשון אפי' דקאמר במשנה הוא בהיפוך ממ"ש התוס' והיינו דאפי' בכה"ג, שאינו חייב חטאת ודאי רק אשם תלוי לבד.
והנה במה דקאמר דבעינן חתיכה אחת משני חתיכות איתא שם בגמרא תלתא טעמא אליבא דרב, דרבא ס"ל מטעם דכתי' מצות כו' ויש אם למקרא ור' זירא ס"ל משום דאפשר לברר איסורו ור"נ ס"ל משום דאקבע איסורא והנ"מ בין ב' הטעמים הוא למאן דס"ל מטעם מצוות קרינן בכזית ומחצה לרבא פטור וכן לר"נ ולר' זירא חייב והיכא דבא עובדי כוכבים ואכל את הראשונה ושוב בא ישראל ואכל את השני' לר"נ חייב ולרבא פטור נמצא דרבא מקיל מכולהו והרמב"ם ז"ל נראה דסובר להלכה כרבא נגד ר"נ, ועמ"ש בחידושיי, אשר בכתובים עמדי בסתירת המקומו' בדברי הרי"ף והרא"ש אם אביי ורבא עצמם חולקים על רבותיהם כמאן הלכה ומרוב המקומות בדבריהם משמע דהלכה כאביי ורבא ועיין כ"מ שם, הלכה ד' דתמה באמת בזה על הרמב"ם דפסק באכל עובד כוכבים את הראשונה דחייב אשם תלוי כר' ולא כרבנן והלח"מ כ' שם טעם לדברי הרמב"ם ז"ל משום דסתם משנה בפ' דם שחיטה בחתיכה חלב וחתיכה חולין באכל אחד את הראשונה והשני אכל את השני' זה מביא אשם תלוי כו' כר' אתיא כו' יעו"ש ולענ"ד אי משום הא לא ארי' דא"כ לרבא ור"ז צ"ל דר' ס"ל דלא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות וכמ"ש רש"י שם ד' י"ח ע"א ד"ה ור' מחייב וא"כ סתם משנה ס"ל הכי וא"כ מ"ט פסק רב דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות, ועוד קשה לחייא בר רב דמקשה התם לרב אשי ממתניתין דריש פ' ספק אכל כו' מדסיפא בב' חתיכות רישא נמי בב' חתיכות דא"כ יקשה סתמא אסתמא דבסוף פרקין סתם כר' דלא בעינן חתיכה אחת משני חתיכות אע"כ דלאו סתמא הוא דגם רישא בפ' דם שחיטה שם בחתיכה אחת של חולין וחתיכה של קודש בא אחר ואכל את השני' מסיים שם דברי ר"ע ומסתמא הך סיפא וכולה מתניתין דהתם בכה"ג דברי ר"ע נינהו וסמך ארישא וא"כ אין משם ראי' כלל, ולענ"ד נראה דטעמו של הרמב"ם הוא מהא דפ' אלו טריפות גבי עולא דקאמר שם אין חוששין לספק דרוסה פריך שם מ"ש מחתיכה אחת מב' חתיכות דמביא אשם תלוי משני שם סתמא דש"ס ש"ה דאתחזק איסורא הרי דסתמא דש"ס ס"ל הך טעמא, ולכך פסק הרמב"ם כן וממילא גם בפלוגתא דר' ורבנן פסק כר' מהך טעמא, ועוד נראה מדברי הרמב"ם שם דאפי' בחתיכה אחת של חלב ספק הי' בה כשיעור ספק לא הי' בה כשיעור חייב ג"כ אשם תלוי, ולכאורה לא משמע הכי מדברי הש"ס התם דלא קאמר דחייב בכזית ומחצה כי אם לר' זירא דס"ל טעמ' משום דאפשר לברר איסורו משא"כ לר"נ דפסק כוותי' דבעינן אקבע איסורא. וכן כתבו שם התוס' בפירוש דלר"נ פטור בכזית ומחצה מאשם תלוי, ולכן נלע"ד דהרמב"ם ס"ל דהש"ס לא קאמר שם אלא כי היכא דתיתי אליבא דכ"ע וא"כ לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה ודאי דבכזית ומחצה פטור אליבי' דלא אקבע איסורא כלל משא"כ לדידן דקיי"ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה א"כ גם בחצי זית של איסור אקבע איסורא מקרי ולדידי' אתיא מתניתין בהא דקאמר ואפי' אכל ספק הי' בו כזית כו' כפשטי' בחתיכה אחת וא"כ א"צ לדברי התוס' שם דבס"ס חייב אשם תלוי ומעתה דברי הרמב"ם עלו כהוגן אליבא דהלכתא בפשיטות ואין צריך למה שנדחק בזה בס' לח"מ שם יעו"ש.
אך מה שיש לעיין בזה דא"כ צריכין אנו לומר דרב אסי דס"ל דחתיכה אחת שנינו יסבור דספיקא דאורייתא אסור מן התורה וזה לא מסתבר שיהיו מחולקים בזה דא"כ למה קאמר בש"ס שם דפליגי אם יש אם למקרא או יש אם למסורת דמצות כתיב ומצוות קרינן ולמה לא קאמר דפליגי בזה דרב אסי ס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה אסור ולכן על חתיכה אחת חייב אשם תלוי משא"כ חייא בר רב דס"ל דמותר מן התורה ע"כ צריך לומר דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכות כי היכא דלהוי כאן חזקת איסור ודוחק לומר דזה גופא דספיקא דאורייתא נלמד מהא דאשם תלוי ולכן פליגי אי בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות או בחתיכה אחת לבד מקרא דמצות ה' וממילא נשמע משם הך דינא דספיקא דאורייתא דאין נראה כן דהרמב"ן והרשב"א כתבו דלכך פסק הרמב"ם דמותר מן התורה דלמד זה מהא דקיי"ל בפרק עשרה יוחסין דשם בריש פרקין מוכח מסתמא דמתניתין דשתוקי בישראל כשר ומפרש בש"ס טעמא משום דממזר ודאי לא יבא בקהל הא ספק ממזר יבא, וכן קשה דהא רבי לדברי ר' זירא ורבא ע"כ ס"ל דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות כמ"ש למעלה וכמ"ש רש"י בפ' ספק אכל. וא"כ יקשה הא רבי סתם משניות ולמה סתם בר"פ עשרה יוחסין דשתוקי בישראל כשר דהא מוכח ודאי ממתניתין דשם דס"ל כרבא דשתוקי כשר בדאורייתא מדקאמר שם ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרים לבא זה בזה, וע"כ דריש בקהל ודאי לא יבא הא בקהל ספק יבוא וא"כ ע"כ דריש ג"כ ממזר ודאי הוא דלא יבא כו'.
ולולי דברי רבותינו הקדושים הייתי אומר דלא קשיא כלל מהא דאשם תלוי לשיטת הרמב"ם ולא תליא כלל בהא דספיקא דאורייתא אם מותר מן התורה או אסור מן התורה. והוא דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא מותר מן התורה היינו שבאם בעת שרוצה לאכול האיסור יש בו ספק אם הוא אסור או מותר ע"ז אנו אומרים דמותר לו לאכול מן התורה דהתורה התירה לו אבל כאן מיירי בעת שאכל לא ידע משום דבר, כמ"ש התוס' ר"פ ספק אכל ד' י"ז ע"א ד"ה ספק אכל יעו"ש. ולאחר שאכל נפל לו ספק אם אכל האיסור או לא א"כ היאך שייך כאן לומר דספיקא מותר מן התורה דכאן נולד הספק לאחר אכילה שמא בתחילה אכל איסור ודאי ובזה א"ש ג"כ דברי התוס' שם ד"ה מדסיפא דאפי' בס"ס חייב אשם תלוי שכבר תמהו בזה המפרשים דהא קיי"ל דס"ס מותר בכל איסורים שבתורה אפי' מדרבנן ולמה חייב אשם תלוי ולפמ"ש א"ש דכוונ' התוס' דלאחר אכילתו נולד לו ס"ס אם אכל איסור היינו שהיו ב' חתיכו' ספק שמא אכל איסור ובאם אכל איסור שמא לא הי' בו כשיעור ובעת אכילה לא היו ב' החתיכו' מעורבים זה בזה אבל אם באמת בעת האכילה היו לו ס"ס הי' מותר לו לאכול בודאי ושוב לא הי' חייב אשם תלוי כגון לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה משא"כ כשנולד לו הספק אח"כ אמרינן שמא בעת אכילתו הי' כאן איסור ודאי ולכן חייב אשם תלוי להגין עליו מן היסורים עד שיוודע לו והא דאיתא התם במשנה חלב ושומן לפניו ואכל אחת מהם ואינו יודע כו' היינו שלא נתערבו החתיכות זו בזו והי' האיסור ידוע במקומו ואח"כ נולד לו ספק לאיזו חתיכה אכל דומיא דמה דאיתא התם אשתו ואחותו עמו בבית דודאי הי' מכיר איזו היא אשתו ומ"ד דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכות היינו מקרא דמצות ה' מצוות קרינן גילתה לנו התורה דאף דהספק נולד לו אח"כ בעינן שתחיל' אכילתו הי' ממקום דאתחזק ואקבע איסורא לכל חד כדאית לי' ומה דאיתא בפ"ב דכתובו' שנים אומרים מת כו' אם ניסת לא תצא ומקשה שם הא באשם תלוי קיימא כוונת הש"ס הוא היאך מקלינן לומר דאם ניסת לא תצא דהא אפשר למצוא בזה חיוב אשם תלוי היינו באם באו ב' כיתי עדים האלו אחר שנשאת דא"כ נולד לה ספק בעת הנשואין שמא עשתה איסור ודאי דשמא אז לא הי' נודע מעדים המעידים על המיתה. ועוד התם בלא"ה לא קשיא דהא בחזקת א"א קיימא ומן התורה מוקמינן לה אחזקה וא"כ ע"ז שפיר אמר קרא ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע וגו' דהא אסירא לי' ויש כאן ספק איסור מן התורה, וכן הא דאיתא פ"ב דשבת גבי העושה מלאכה בהשמ"ש דחייב אשם תלוי שם ג"כ אתחזק איסורא דיש לפנינו יום שבת ויום חול סמוכים זה לזה, ועוד נראה דבעושה מלאכה בע"ש בהשמ"ש בלא"ה איכא איסור דאור' דהאיך אפשר לומר דמן התורה מותר בספיקא דא"כ תחזיק בהשמ"ש לודאי יום וא"כ האיך תתיר אח"כ בהשמ"ש של מו"ש ותחזיק אותו ללילה והוי תרתי דסתרי אהדדי וכעין זה כ' מוהרי"ט בתשובה אמידי אחרינא ויבואר בסמוך בס"ד, וכן הא דאיתא פ"ק דנידה נמצא על העד דם לאחר אותיום חייבים באשם תלוי היינו ג"כ דשם הי' הספק אחר בעילתו שמא עשה איסור ודאי תחילה והיינו שמש"כ הרמב"ם דכל ספק מותר מן התורה הוא דוקא בעת שנולד הספק אינו עומד אז להתברר משא"כ אם הי' עומד אז להתברר א"א לומר דמותר דהוה כניכר האיסור ולכן בספק בן תשעה כו' שבתחילה בעת שיבמה הי' הספק עומד להתברר אם הי' ממתין שלשה חדשים ונמצא שהספק נולד אחר המעשה. שעבר ויבמה וילדה בן ספק בן תשעה כו' שאז אינו יכול לברר ולכן שפיר ספק כזה שבשעת מעשה הי' אסור מן התורה חייב עליו אשם תלוי ודו"ק, וכן הא דתנן במסכת יבמות ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון יוציא והולד ממזר ותני עלה וחייבים באשם תלוי שם ג"כ הספק לאח"כ וכלל גדול כל שהספק בא לאחר המעשה בכה"ג לא שייך לומר ספיקא דאורייתא מותר דהתורה לא התירה אלא שבעת שעשה המעשה יש בה ספק כמ"ש.
אמנם מאי דקשיא ע"ז מהא דפריך שם בפ' ספק אכל על מאן דס"ל דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות מהא דתניא ר"א אומר כוי חייבים על חלבו אשם תלוי. ולפי דברי הרמב"ם קשיא דהא מדאורייתא מותר לאכול חלב כוי דהספק הוא בעת האכילה ולכאורה הי' נראה דשאני כוי כיון שהתורה גילתה לאסור ספק זה כדאיתא בש"ס. (יומא דע"ד ע"א) כל חלב לרבות כוי וח"ש וא"כ א"ש אך קשיא מסוגיא דהתם דמסקינן דקרא ואסמכתא דלא אצטריך קרא למעוטי ספיקא וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' ואף דדחי שם הש"ס דכוי ברי' בפ"ע הוא יעו"ש דזה אינו מעלה ארוכה עדיין דהא ר"א ע"כ לא ס"ל דכוי ברי' בפ"ע הוא דא"כ אין חייב עליו אשם תלוי דלא מקרי ספק כלל, ולפמ"ש למעלה יש ליישב דכל שע"י הספק נבוא לידי היתר איסור ודאי בממנ"פ א"א להתיר א"כ א"ש דהא הך ספיקא דכוי הוא אם חוששין לזרע האב או לא וא"כ בצבי הבא על התיישה אם נאמר דחוששין לזרע האב מספק ואזלינן בתר זרע האב דווקא ולא בתר האם או לבתר האם דווקא ונאמר דאזלינן בתר האב דווקא ונתיר חלבו א"כ בהיפוך אם תייש הבא על הצבי' היאך נתיר מספק ונחזיק לומר דאין חוששין לזרע האב רק לזרע האם, (וכן לענין חיוב כיסוי הדם יהי' סתירה נגד היתר חלבה בצבי הבא על התיישה גופי') והוה תרתי דסתרי אהדדי, ולכן מאן דס"ל דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות ודאי דחייב כאן אשם תלוי דספק זה אסור מן התורה ולפמ"ש א"א לומר דהרמב"ם יליף לה להא דספיקא דאורייתא מותר מן התורה מהא דאמרה תורה ממזר ודאי לא יבוא אבל ספק יבוא דהא שם ג"כ מתירין בממנ"פ דהא קיי"ל ג"כ ודאן בספיקן וספיקן בודאן מותר דבקהל ודאי לא יבא הא בספק יבא וא"כ אנו מחזיקין הספק ממזרת להיפוך לכשרה וא"כ האיך אפשר לומר דמטעם ספיקא דאורייתא מותר מן התורה הוא הא בכה"ג גם הרמב"ם מודה דבכל התורה מדאורייתא אסור.
וכעין זה תירץ מוהרי"ט ג"כ שיטת הסוברי' דספיקא דאורייתא מותר מן התורה מהא דממזר ודאי כו' דהא בכל איסורים כן ומה אצטריך קרא אך דיש ליישב ג"כ דברי רבותינו בזה דש"ה דהספק שאנו מתירין בממנ"פ אינו סותר זה את זה דשפיר יש לומר דהספק ממזר זה שרוצה לישא כשירה הוא כשר ודאי לכשירצה לישא ממזרת נאמר דשמא הוא ממזר ובאמת אם ירצה לישא את שניהם כשירה וממזרת אסור באמת וכמ"ש בכרו"פ בזה על דברי מהרי"ט בישובו לדברי הפוסקים שהזכרתי.
אך מ"ש הכרו"פ בישוב דברי הפוסקים דספיקא דאורייתא מותר מן התורה דא"כ למה אצטריך קרא בממזר ותירץ בזה דאין סברא להתיר ספק ממזר בישראל דא"כ ספק זה ג"כ בוולד הוא ואם יהי' כהן ויעבוד עבודה בשבת והוא אתחזק איסורא וספק זה אסור מדאורייתא ולכך אצטרך קרא והוא תמוה לפענ"ד כיון דמן התורה ספק מותר שבו לא אתחזק איסורא והיאך שייך שוב לאסור לעבוד עבודה בשבת והרי הוא כהן כשר מדאורייתא וכעין מ"ש בש"ס בפ' התערובות וכי מגיסא אסירא דאחר שכבר היתר היאך יחזיר לאיסורו ומה בכך שמזה ישתלשל שיבא לידי ספק במקום דאתחזק איסורא, ועוד דמה מועיל חזקת איסור שבת לגבי האי גברא דאנו דנין עליו אם הוא ממזר או כשר ובו אין שום חזקה ועדיף יותר ממ"ש הפוסקי' בספק טריפה שנולד מחיים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וכ"ש בכה"ג דאינו גוף זה שיש בו החזקה ובאמת לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א דהרמב"ם יליף לה להך דינא דספיקא דאורייתא מותר מן התורה מהא דממזר ודאי לא יבא ודאי דלא קשה מידי קושיות מוהרי"ט וכרו"פ אבל גם לפמ"ש למעלה דלא יליף לה משם ג"כ לא קשה דיש לומר דהרמב"ם ס"ל כיון דהוא מותר בממזרת ג"כ אף דסתרי אהדדי א"כ מסברא לא ידעינן לי' אי לאו מקרא אף דאין אנו מתירין לו לישא שניהם כאחת כשירה וממזרת מ"מ חידוש הוא שיבא לשאול על איזו מהם שירצה לישא ונתיר לו שניהם איזו מהם שירצה ולהכי אצטריך קרא ועוד דשפיר יש למצוא ספק ממזר במקום דאתחזק איסורא כגון במקום שנולד ספק באשה בגירושין שלה וכדומה דמן התורה בלאו קרא הי' אסור וכעין זה כתבו האחרונים עיין מהרי"ט ופר"ח וא"ש הכל ובקו"א בתשובה להגאון אב"ד דק"ק סלאנימא כתבתי שם באריכות לתמוה על הפר"ח בזה תראנו משם.
ומה שיש לעיין עוד במ"ש הרמב"ן דהרמב"ם יליף להא דספק מותר מן התורה מהא דגילתה תורה ממזר ודאי לא יבא כו' דא"כ קשה מה דקאמר שם רבא בפ' עשרה יוחסין דבר תורה שתוקי כשר כו' ומ"ט אמרו פסול גזירה שמא יקח אחותו מאביו כו' הא בלא"ה אסור מדרבנן ככל ספק איסור תורה דאסרו חכמים ועוד קשה מאי דקאמר רבא דלכך פסלו אותו חכמים משום גזירה דיקח אחותו מאביו כו' דהא מן התורה מותר לו ליקח ספק אחותו מאביו דספיקא לקולא ואי משום דרבנן אסרו כל הספיקות א"כ לא הוצרך להך טעמא אלא בלא"ה פסול מספק, אמנם לפי מ"ש למעלה דהרמב"ם לא יליף לה משם ואדרבא שם גילתה תורה אף דהוי ספק דסתרי אהדדי מותר מה דלא מצינו כן בכל התורה א"כ א"ש ויש לישב ב' קושיות אלו ע"פ מ"ש במ"א לתרץ דברי הט"ז במה שחידש, (ביו"ד סי' קי"ו) דכל דבר שהוא מפורש בתורה להתיר אין כח ביד חכמים לאוסרו ע"ש שהאריך ובחידושיי הקשיתי עליו מכמה מקומות עצמו מספר דמצינו מה דמפורש בתורה להתיר ואעפ"כ אסרוהו חכמים וכתבתי שם ישוב נכון לדבריו והוא דכלל זה אינו אלא באם הוא דבר פרטי לבד ואינו נוגע לשאר איסורים בזה אין כח ביד חכמים לאוסרו דלא להוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולי משא"כ אם חכמים אסרי דבר א' בכלל ואגב זה נמשך האיסור ממילא גם למה שמפורש בתורה להתיר בזה יש כח ביד חכמים לאסור דלא הוי מלתייהו כחוכא ואטלולא דהא עיקר דבריהם לאו למה שמפורש בתורה להתיר אמרו ובזה מיושבים כל הסתירות שיש על הט"ז והכ"מ להאריך וא"כ א"ש הכל דבאמת כל הספיקות שאסרו מדבריהם אין מפורש התירם בקרא ולכן גם אם ירצה ליקח ספק אחותו מאביו כיון דפרט זה אינו מפורש התירם בקרא דהתורה התירה ספק ממזר בישראל אבל לא איסור ערוה זה לא מצינו א"כ שפיר יכולים לכוללו בכל הספיקות שאסרו חכמים משא"כ ספק ממזר אינם יכולים לאוסרו מאחר שמפורש התירו במקרא ולכך הוצרכו לומר שמא ישא אחותו מאביו כו' וגזירה זאת אינו מפורש להתיר ונכלל בכל הספיקות שאסרו חכמים דאינו מפורש בתורה להיתר וא"ש הכל ודוק.
והפר"ח נטה ידו להכריע כשיטת הרמב"ם מהך סוגיא דמס' יומא דכל חלב לרבות כוי וחצי שיעור דמסיק שם דלר"ל קרא אסמכתא בעלמא וכיון דברייתא כלילנהו בחדא כוי וח"ש כמו דח"ש הוא רק מדרבנן כמו כן הוא כוי הוי ג"כ דרבנן ותמה שם על הראשוני' שהעלימו עין מסוגיא זאת ולפי ענ"ד אין מכאן הכרח כלל דאף דהברייתא אסמכי' אקרא דכל חלב גם ח"ש דהוה רק דרבנן מ"מ כוי הוה דאורייתא ולאו בחד' מחת' מחתינהו ואדרב' יותר מסתבר' דחד נדרש מקרא וחד אסמכתא דאין סברא לרבות תרתי מחד קרא כמ"ש בכ"מ בש"ס אם לא היכא דאמרינן דשקולים הם ויבואו שניהם משא"כ ח"ש עם כוי דאין להם דמיון זה לזה ולכן כשתירץ דח"ש דהיה רק דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ר"ל דעיקר קרא לכוי אתי ומ"ש דאין סברא לברייתא למתני דאורייתא ודרבנן יחד ולסומכו אחד קרא כעין זה מצינו בפ"ב דיבמות וכן בכ"מ דיליף מקרא דאשה גרושה וגו' לרבות גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ובמתני' כלילנהו כחדא אף דגרושה דאורייתא וחלוצה היא דרבנן ועיין תוס' פרק ר"א דמילה, שבת דף קל"ח. ד"ה ולא ספק דכתבו דהוא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא אתי לאנדרוגינוס ומ"ש עוד בפר"ח דמדפריך הש"ס אצטרך קרא לאתויי ספיקא כלומר וכלפי שמיא גליא ולמה לא פריך דממילא הוה אסרינן כמו בכל ספיקא דאורייתא ג"כ תמוה דבאמת פשטא דש"ס הכי מתפרש אצטריך קרא כו' ר"ל וממילא הוה ידעינן לאיסורא וכמ"ש רש"י פ"ק דחולין דק"ג ע"ב גבי תחילת הציהוב שבזה ושבזה דפריך שם ג"כ אצטריך קרא כו' ופירש"י דכיון דלא פשיט לן היכא תיסק אדעתין למשרינהו יעו"ש אכן אין משם קושיא לשיטת הרמב"ם דגם שם יש לומר דהוי תרתי דסתרי דאם נחזיק תחילת הציהוב בבני יונה להיתרא מספק ונאמר דהוו קטנים האיך נתיר אח"כ ג"כ בתורים לומר דמספק מותרים ונחזקינהו בגדולים ושם ודאי מן התורה אסור מסברא מספק ושפיר פריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא וכן במס' בכורות דמ"א ע"ב גבי זכר להוציא טומטום פריך ג"כ אצטריך קרא למעוטי ספיקא התם ג"כ א"ש דאם נאמר דמספיקא כשר ונחזיקנו לזכר א"כ במ"א דבעינן דוקא נקיבה כגון גבי חטאת נימא ג"כ דמספק כשר ונחזיקנו כנקבה וסתרי אהדדי.
עוד הקשו על הרמב"ם מהא דאיתא פ"ק דחולין מנלן דאזלינן בתר רובא והוכיחו שם מעולה ומפרה אדומה ועגלה ערופה ומכמה ראיות יעו"ש ולהרמב"ם אין משם ראי' כלל דאפי' נימא דהוי כמו ספק מ"מ לקולא הוי מן התורה עמ"ש בכרו"פ בישוב קושיא זאת דהוי חזקת איסור כגון עולה דילמא טריפה ואיך יחלל שבת והוה חזקת איסור וכן בעגלה ערופה היאך נאסור עי"ז נחל איתן דעומד בחזקת היתר יעו"ש ואין תירוץ זה מספיק למ"ש למעלה דמה בכך כיון דעפ"י דין הבהמה כשירה אם באנו לאוכלה א"כ הוי כודאי כשירה ומותר לחלל שבת ג"כ וכמ"ש וכי מגיסא אסירא וכמ"ש למעלה, ומ"ש בזה בתשוב' מוהרי"ט ופר"ח דכל ספק שאפשר לבררו אם הוא אסור או לאו לא התירתו התורה אין תירץ זה מספיק לענ"ד דהא בגמרא ילפינן לה מעולה שצריכה להיות שלימה וכן בעגלה ערופה וא"כ מקרי א"א לבררו והוי כנאבד או נפל לים וכדומה. ולענ"ד נראה דאין כאן קושיא כלל דבעולה ועגלה ערופה ופרה אדומה בלא"ה יש להקשות קושית התוס' שם דילמא משום הכי לא חיישינן לה דאזלינן בתר חזקה כמו שהוכיח שם בסוגיא מנגעים של בתים או מהלכתא וא"כ א"ש האיך נחוש לנקיבת קרום וכדומה אוקמה אחזקה דהא כשנולדה ודאי דלא הוי נקב בקרום של מוח דא"א לומר דהחשש שמא נברא בנקב דבדבר שאין בו חלל אין שייך בו נקב בבריאה והוא כשר כמ"ש בתשו' צמח צדק לענין נקב בטחול בבריאה וא"כ הי' כאן חזקה דבלידתו הי' כשר והוה חזקה שנתבררה בתחילה.
ועיין תוס' שם ד"ה אתיא וצריך לומר דש"ה דהא מעיקרא קודם שהקדיש אותם הי' חולין ואם היו טריפות ידוע לא חל עליהם קדושת מזבח כלל ואף דאיתא ברפ"ק דתמורה דמקדיש בעלי מומין מה שעשה עשה היינו רק לקדושת דמים אבל לא קדושת הגוף וא"כ א"ש דאי הוה ספיקא לא הוי קדוש כלל דיש כאן חזקה אחרת שלא היתה קדושה תחילה קדושת הגוף ואפי' קדושת דמים יש לומר דלא נחתא עלייהו דאם הי' יודע שהיא טריפה לא הי' מקדישם כלל והוה הקדש טעות ויש כאן חזקת חולין ואף שיש כאן חזקה אחרת כנגדה חזקת כשרות כשנולדה, מ"מ כל שיש חזקה נגד חזקה אף דמסלקינן תרווייהו כמאן דליתנהו דמי שלא לחשבו לודאי ועכ"פ מידי איסור תורה לא יצאתה וראי' לזה מחתיכה אחת מב' חתיכות שנתערבו חד בחד דמודה הרמב"ם דספיקא לחומרא מן התורה אף דיש חזקת איסור וחזקת היתר דהא חייב אשם תלוי כמ"ש למעלה כנ"ל.
עוד הוכיח הר"ן בתשובה סימן נ"א. לדחות דברי הרמב"ם ז"ל מהא דאיתא פ"ק דקדושין גבי ערלה דספיקא מותר משום דערלה הלכה למשה מסיני וכך נאמר הלכה. ספיקא מותר ודאה אסור ואי כדעת הרמב"ם למה הוצרך הלכה בזה להתיר ספיקא אבל גם זה יש ליישב דהלכה אתי אף במקום דאתחזק איסורא כגון בכרם שיש בו ערלה ודאי והעובדי כוכבים מביא משם דבזה מתירין בספק ערלה כמ"ש במשנה סוף מס' ערלה והובא בש"ס שם, שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בתה"א להרשב"א שהביא ג"כ מסוגיא זאת להקשות על דברי הרמב"ם וכתב לתרץ כמ"ש והנאני שכוונתי לדעתו הרמה, ומה שהקשה עוד הפר"ח על הרמב"ם מהא דאיתא פ"ק דב"מ וסוף מס' בכורות עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולמה אצטריך קרא הלא כל ספק מותר מן התורה ע"ש מה שתירץ, ולע"ד הי' נראה לכאורה דאדרבא מכאן ראי' לדברי הרמב"ם דהא איתא התם קפץ א' מן המנויים בתוכו כולם פטורים מטעמא דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק יעו"ש ולכאורה הוא תמוה הא כאן יש רוב דחייבים ומדאורייתא ברובא בטיל והיאך נלמד מפסוק זה דפטורים כולם דזה לא מקרי ספק כלל דכל דפריש מרובא פריש וע"כ צ"ל כמ"ש בשיטה מקובצת בשם אסיפת זקנים דהא דאמרה תורה דהולכין בכ"מ אחר הרוב לאו דנחשב כודאי אלא דהתורה התירה ספק זה.
וא"כ לדברי הרמב"ם א"ש דודאי ע"כ קרא אתי אפי' היכא דהרוב חייבים דאם הי' ספק השקול בלא"ה פטורים דספיקא לקולא מן התורה אע"כ דאתי לומר דאפי' רובא לחיובא ג"כ פטורים משא"כ לשיטת הרשב"א והר"ן קשה אכן אחר העיון לא יתיישב בזה דגם לדעת הרמב"ם קשה הא יש כאן חזקה לחיובא דכל בהמה בחזקת חיוב למעשר עומדת כל זמן שלא ידענו שנפטרת במנין הראוי ובהיכא דאתחזק איסורא גם הרמב"ם מודה דאסור מדאורייתא א"כ הדרא קושיא לדוכתא, ולכן נ"ל כיון דחכמים עשאו דין תערובות דברים חשובים כקבוע דהוה כמחצה על מחצה כמ"ש בכ"מ ועשאום כספק השקול לחומרא לכן גם היכא דהוה קולא עשאום כקבוע דאורייתא דהוה כמחצה על מחצה דלא להוי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ויש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה ולכן פטרו חכמים אף דהוה רובא לחיובא ולא קשיא לכבשינהו וכו' דהא בלא"ה עשו חכמים תקנה בזה"ז שלא לחייב במעשר בהמה דלא ליתי לידי תקלה ויש לומר ג"כ דאפי' בזמן שבהמ"ק קיים פטרו דכיון דחכמים גזרו לחומרא דלא לכבשינהו מגזירה שמא יקח מן הקבוע ולא חלקו בדבריהם והשוו מדתם אפי' לקולא לעשות כמחצה על מחצה כמ"ש וא"כ א"ש בין לשיטת רשב"א ודעימי' ובין לשיטת הרמב"ם ודו"ק.
ויש בענין זה עוד מקום עיון מהא דאיתא פ"ק דקידושין. ד' ה' ע"ב נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן ולכאורה היא ראי' ברורה מכאן לדברי הרמב"ם ז"ל דכל ספיקא אינו אסור מן התורה ומצאתי שהר"ן הרגיש בקושיא זאת וכ' לתרץ זה משום דהעמיד האשה על חזקת פנו' כמו שהיתה תחילה ולכך מדאורייתא אין כאן בית מיחוש ואף בספיקא דדינא ג"כ אמרינן העמידנה בחזקתה ע"ש ולפמ"ש האחרונים ויתבאר אי"ה לפנינו דבכל ספק דדינא לא שייך לומר העמידנה על חזקתה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין א"כ הדרא קושיא לדוכתה ובס' קרבן נתנאל ראיתי שתירץ קושיא זאת דמאי דקאמר הש"ס ספיקא היא היינו דספק הוא אם כתירץ הראשון דקאמר בש"ס דאמרינן נעשה כו' או כתירוץ השני ואין לדבריו ביאור כלל דא"כ תירוץ שני אינו מבואר כלל דהא בתירץ השני ואבע"א דקאמר חידש בזה דספיקא הוא כו' ומלבד זה אין סוגית הש"ס לומר כן בתירץ שני שהוא ספק אם כתירוץ ראשון או כתירוץ שני ולכן נראה עיקר כמ"ש הר"ן שם תחילה דלישנא דספיקא הוא לאו דווקא דבאמת מדאוריית' אין כאן קידושין כלל דבעינן שיאמר הוא או שידבר עמה על עסקי קידושין רק דרבנן חששו כיון דשתק בעת אמירתה מחזי מילתא כמו דמסכים לדבריה ומה שפקפק הר"ן בלשון ספיקא דקאמר בש"ס מצינו בכעין זה במס' יבמות פ"ד אחין תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא וכן בפ"ב דכתובות ופירשו המפרשים שם דמדאורייתא אין שום חשש כלל דמוקמינן לי' אחזקה יעו"ש, וקרי לה ספק ר"ל דחכמים עשאו כספק וכן הוא כאן וזה נראה ברור.
עוד מצאתי בס' תפארת ישראל מנכדו של הגאון מה' יהונתן ז"ל שהקשה על הרמב"ם מהא דאיתא במסכת ביצה (ד' ג' ע"ב) גבי ביצה שנולדה ביום טוב וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולם אסורות ופריך שם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה לי' ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא לר"י ור"י קשה ומשני סיפא אתאן לספק טריפה ופריך שם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה לי' דבר שיש לו מתירין כו' אלא אי אמרת ספק טריפה הוה לי' דבר שאין לו מתירין ולבטל ברובא ושם בס"ד דש"ס הוה סבירא לי' דאיסור דרבנן לא אמרינן בי' דשיל"מ לא בטיל וא"כ להרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה מותר א"כ גם לרבה קשה יעו"ש ולענ"ד אין זה קושיא כלל דהא ידוע מחלוקת ר"ת ור"י דקאי אספיקא וספק א' בגופו ספק ב' ע"י תערובות לא הוה ס"ס וא"כ לשיטת ר"ת ודאי דא"ש דכיון דקאי אודאה א"כ א"ש דלרבה ניחא דס"ל ספק יום טוב ספק חול וספיקא אסורה דהוה ספיקא דאורייתא משום הכנה ומ"ש אם נתערבה קאי אודאה דלא בטיל מטעם דשיל"מ אבל לר"י ור"י דס"ל דקאי אספק טריפה ואם כן מ"ש ואם נתערבה באלף כו' קאי אודאה ג"כ ואעפ"כ בטיל שפיר דהא הוי דבר שאין לו מתירין וא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיק' דאוריית' מותר מן התור' ודאי דהוא ס"ל ספק אחד בגופו ספק ב' ע"י תערובות שפיר הוה ס"ס ומהני דהא לדידי' ספק ראשון אינו אסור מן התורה וכשי"ת בסמוך די"ל כן לדעת הרמב"ם וא"כ ע"כ דמפרש כר"ת דאם נתערבה באלף קאי אודאה וא"ש.
עוד ראיתי שם בספר ת"י שהקשה אהא דקאמר התם סיפא אתאן לספק טריפה מהא דאיתא במס' ב"ק, ד' מ"ז ע"א אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופא היא תרנגולת שהזיקה אין גובין מביצתה מ"ט פירשה בעלמא היא. והקשו התוס' שם מהא דאיתא פ' א"ט ומודים בביצת טריפה שאסורה משום דאגידא בגופא כגופה דמיא ותירצו דשם אסור מספק שמא בשעה שנטרפה היתה מעורה בגידין יעו"ש ואם כן קשה הא דאמר אתאן לספק טריפה הא הוי ס"ס שמא לא היו מעורות בגידין ושמא אינה טריפה כלל יעו"ש, והנה לדעת הש"ך בכללי ס"ס שכ' דבכה"ג לא מהני ס"ס דהוי ספק אחד בתרנגולת ספק ב' בביצה ובב' גופים לא מהני וא"כ אין כאן קושיא כלל אמנם אף לדעת הכרו"פ שהשיג עליו בזה וכשי"ת לפנינו בס"ד ג"כ לא קשה לענ"ד דמי לא עסקינן שהטריפות הי' בתרנגולת זה זמן רב קרוב לכ"א יום ואח"כ הטילה הביצה דהוי קרוב לודאי שבשעה שנטרפה היתה מעורה בגידין ומ"ש בב"ק דאין גובין מביצתה היינו שהטיל' לה הביצה זמן מועט אחר שהזיקה והוי שפיר ספק מעליא וא"ש.
והכרו"פ הקשה על החולקים על הרמב"ם מהא דאיתא פ"ב דשבת גבי דמאי דלא בעי ברוכי דאביי ס"ל דספק לא בעי ברוכי ורבא ס"ל רוב ע"ה מעשרין הם וא"כ משמע דאביי ס"ל שאין רוב ע"ה מעשרים וא"כ קשה למה אמרו שדמאי הוא דרבנן הא ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ולשיטת הרמב"ם א"ש ואני מוסיף עוד דגם להרמב"ם קשה דהא יש כאן חזקת איסור דאוקמינהו אחזקתייהו דמעיקרא דעדיין לא נתעשרו ובמקום דאתחזק איסורא גם הרמב"ם מודה דספיקא לחומרא מן התורה והכרו"פ תירץ דשם יש עוד ספק שמא לא באו לידי חיוב מעשר כלל דאלו הכניסם דרך גגות כו' יעו"ש ולענ"ד אין זה מספיק דא"כ למה אסרוהו באכילה עד שיעשר דהא בפ"ק דפסחים ובפ"ב דנדה גבי חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אמרינן דמותרים והם בחזקת מתוקנים דאולי הכניסם דרך גגות כו' ויש כאן ס"ס יעו"ש אע"כ דדוקא גבי חבר אמרינן הכי דהוא חושש לאיסור טבל לכן עושה להם תקנה לפוטרם משא"כ בע"ה שהוא חשיד ע"ז למה יטריח להכניס דרך גגות, ולא שכיח כלל ואין לומר דעכ"פ קצת ספק יש גם בע"ה ומצטרף לספק אם מעשרים והוה כרובא דזה אינו דכל ספק שהוא נוטה יותר לאיסור לא מקרי ספק כלל כמו שיבואר אי"ה בשעה"ס ואולי י"ל דעכ"פ מדאורייתא מצרפינן ספק זה לספק שני דליהוי כרובא להיתרא עכ"פ מדאורייתא אבל גם זה אינו מספיק דא"כ מה בינו לרבא דס"ל הטעם משום דרוב ע"ה מעשרים הם ואף שיש לדחוק בזה מ"מ אינו מיושב כ"כ ולענ"ד נראה לתרץ בפשיטות כמ"ש התוס' ספ"ב דכתובות (ד' כ"ד ע"א). ד"ה אביי כו' דגם אביי ס"ל רוב ע"ה מעשרים הם והא דקאמר בפ"ב דשבת היינו אפי' אי לא נימא רוב ע"ה מעשרים הם ונראה כוונת דברי התוס' דר"ל דאביי מתרץ כן אף אם לא נסמוך אסברת רבא מטעם דהוי חומרא בעלמא משום דרוב ע"ה מעשרים אלא נאמר כיון דחכמים החמירו בו כספק השקול ג"כ א"ש דאין מברכין על ספק דבריהם ובזה נדחין דברי בעל תפארת ישראל מ"ש ליישב דברי הכרו"פ ע"ש.
ומה שיש לעיין עוד בזה על מ"ש דדמאי הוא מדרבנן משום דרוב ע"ה מעשרים הם דתינח אם מכר בשוק הוי פירש וכל דפריש מרובא פריש, אבל אם הלך לביתו לקנות הוי קבוע וכמחצה על מחצה הוא מדאורייתא ואין לומר דלא הוי קבוע כיון דאין האיסור ניכר דא"כ לדעת הסוברים תערובות חנויות הוי קבוע מדאורייתא קשה ועוד דהא כאן יש כמה בני אדם שיודעים מי שאינו מעשר וגם איכא לברורי וכניכר האיסר חשוב וכבר עמד בזה הרב בעל תפארת ישראל ולכן הי' נלע"ד ליישב זה ובזה הי' מתיישב ג"כ דברי הכרו"פ הנ"ל והוא ע"פ מ"ש למעלה בפתח שער הקבוע אהא דאיתא במס' נזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי כו' אסור בכל הנשים ואמרו שם דטעמא משום קבוע דאשה הדרא לניחותא ולכאורה תמוה הא דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אינו ודאי כי אם ספק וראי' דמדאורייתא לא אמרינן הך חזקה לר"נ דהלכתא כוותה כמ"ש התוס' בפ' בכל מערבין וא"כ הוי ס"ס אע"כ כמ"ש התוס' שם דאינו אלא קנסא דרבנן לבד משום שעשה שלא כהוגן וא"כ יש לומר ג"כ בנד"ד הכי והא דמבואר בכ"מ דלכך הלוקח דמאי א"צ להפריש תרומה משום דבקל יכול לתקנו דחטה אחת פוטרת הכרי וא"כ י"ל גם לענין מעשר כן כיון דיכול לתקן שיכניסו דרך גגות א"כ אין זה ודאי שלא הפריש מעשר והיה ס"ס ממש רק דחכמים החמירו בו כעין שהחמירו גבי אומר לשלוחו צא וקדיש לי כו' ורבא דקאמר רוב ע"ה מעשרים הם ר"ל דלפ"ז מצרפינן הך סברא דשמא לא נתחייב במעשר ולכן הוי חומרא בעלמא כיון דרוב פעמים מוכרים בשוק ודבר זה לא שכיח שילך לביתו לקנות ולכן במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן כיון דאפי' ילך לביתו יש ג"כ ס"ס ומדאורייתא אין בו חשש.
עוד הביא הפר"ח בשם מהרי"ט ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דאיתא פ"ק דביצה (ד"ח ע"ב) גבי כוי דאין מכסין את דמו ביום טוב ומסיק שם משום דדעתו על ודאי ואין דעתו על ספק ולהרשב"א דספיקא דאוריית' מן התור' לחומרא א"כ חייב לכסו' מדאוריית' ואמאי אין דעתו על ספק ולענ"ד אין כאן קושי' כלל דלפמ"ש למעל' דהיכי דמכח הספק נבוא לידי איסור ממנ"פ אין סבר' לומר דמות' מן התור' א"כ גם להרמב"ם קשה דהא לענין חלבו של כוי נתיר מספיק' ונחזיקנו בחיה א"כ האיך נפטור אותו מכיסוי ונחזיקנו בחזקת בהמה והוה תרתי דסתרי ובזה נדחה הראי' שהביא הפר"ח לדברי הרמב"ם מסוגיא דמס' יומא דכל חלב לרבות כוי וח"ש דמסקינן דהוה אסמכתא דלפמ"ש בכוי אסור החלב מן התורה כיון דהוי תרתי דסתרי ולפ"ז אתי שפיר הכל דבכ"מ דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא להרשב"א היינו שהתורה אסרתו ועשאתו כוודאי איסור כמ"ש גבי סוטה דהתורה עשתה כוודאי כמ"ש במס' סוטה וזה לא שייך כ"א היכא דאין תרתי דסתרי משא"כ כאן בכוי אף שמדאורייתא אסור מ"מ א"א לומר דעשאו התורה כוודאי דאיך אפשר לומר דהוי כוודאי חי' לענין כיסוי דא"כ למה אסרו חלבו ועשאו בזה ודאי בהמה והוא סותר זא"ז וע"כ צ"ל דכאן אינו דומה לכל ספק דאורייתא והוה רק ספק לבד ולכן שפיר קאמר דעתו על ודאי ואין דעתו על ספק וא"ש בין לשיטת הרמב"ם בין לשיטת הרשב"א ודו"ק.
ומה שיש לדקדק עוד לענ"ד הוא ממ"ש בפ' כסוי הדם (ד' פ"ו ע"א) חרש שוטה וקטן ואחרים רואים אותם כו' בינם לבין עצמם פטור מלכסות כו' וכן לענין אותו ואת בנו כו' וקאמר שם בש"ס דחכמים פליגי גם ברישא ובתוס' דטעמייהו דרבנן דמספקא להו אם רוב מעשיהם מקולקלים או מתוקנים כמ"ש בתוס' שם בד"ה בשלמא רבנן כו' ואין כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתר עיין תוס' שם ד"ה מ"ט. ואם נאמר דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ הרי עשתה תורה אותו לאיסור ונעשה כודאי וא"כ קשה מ"ט אסרו חכמים לשחוט אחריהם וגם מ"ט אמרו חכמים חייב לכסות כיון דמדאורייתא אין כאן שחיטה כלל אכן גם להרמב"ם קשה דלדידי' מן התורה לקולא וא"כ מותר באכילה מן התורה ומ"ט אמרו שם ומודים חכמים שאם שחט אינו סופג את הארבעים כיון דמדאורייתא מותר הוא באכילה יש כאן שחיטה ראוי' בשני' וחייב מלקות אך באמת לדעת הרמב"ם א"ש דכיון דחכמים אסרו ספק זה אמרו דיהי' פטור ממלקות כי היכא דלא ליתי לאכול משחיטתם ויש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה ולכן פטרוהו ממלקות אבל להרשב"א קשה דהא מסקינן לעיל (דפ"ה ע"א) דראה ר' דבריו של ר"ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים דשחיטה שאינה ראי' לא שמה שחיטה דאשר יאכל כתיב וכיון דאסור באכילה מדאורייתא אינו בכלל כסוי ולענ"ד הוא ראי' עצומה לשיטת הרמב"ם ז"ל ומאי דקתני ומודים חכמים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים ופרש"י דהתראת ספק היא לדברי הרמב"ם צ"ל דה"פ כיון דחכמים אסרו ספיקא דאורייתא א"כ יש כח ביד חכמים לעקור מלקות דאורייתא בשב ואל תעשה דאל"כ נחזיקנו לשחיטה ראוי' לאכילה ולא יתקיים גזירת חכמים.
ממ"ש יצא לנו דבר חדש לדינא דמחלוקת הרמב"ם והרשב"א הוא רק בספק שאין בו תרתי דסתרי אהדדי אבל באם נלך אחר ספק אחד לקולא מן התורה יולד מזה במ"א להיפוך דאם נלך לקולא ג"כ יסתור זה את זה אסור מן התורה גם להרמב"ם עוד יצא לנו דלהרשב"א דס"ל דספיקא דאורייתא אסור מן התורה התורה עשאתו כודאי אבל היכא דסתרי אהדדי א"א לומר דהוי כודאי ומקרי ספק לבד ואעפ"כ אסור מן התורה וא"כ יש לנו נ"מ גדולה לב' השיטות לדינא בדין ספק א' בגופו ספק ב' בתערובות לפ"ד הרב בהג"ה שכ' הטעם משום שספק ראשון אסור מן התורה וא"כ לשיטת הרמב"ם מותר בכה"ג דהא ספק ראשון אינו מן התורה משא"כ לרשב"א ולפ"ז יקשה מהא דאיתא בפא"ט (דנ"ג ע"ב) פלוגתא דרב ושמואל דרב לא חייש לספק דרוסה ושמואל חייש וקיי"ל לדינא כשמואל כדפסק הש"ס התם והיינו היכא דעאל ארי' ביניהם ואיהו שתק ואינהו מקרקרין ולפ"ד הרמב"ם דכל ספיקא דאוריית' לקולא מן התור' יקשה הא יש כאן ס"ס ספק שמא לא דרס כלל ואת"ל דרס שמא לא נכנס הארס לפנים דהא אפי' ודאי דרוסה אית לה בדיקה כמ"ש התוס' שם ד"ה דרוסה שאמרו וקושיא זאת יקשה גם להרשב"א דהא כאן שני הספיקות באים כאחד אבל זה יש ליישב דהכל ספק אחד אם דרסה או לאו שגם אם הכה אותה ולא נכנס הארס לפנים ג"כ לא מיקרי דריסה וא"כ הכל ספק אחד ודמיא לשם אונס חד הוא כמו שיתבאר בשעה"ס בס"ד אבל הא קשיא מאי דקאמר התם גבי שרפקא דספק דרוסות דחנקינהו שמואל ושדינהו בנהרא דהא יש כאן ס"ס על כל אחת שמא לא דרס שום אחד מהם ואת"ל דרס שמא זו לא נדרסה ובשלמא לדעת הרשב"א ספק הראשון אסור מן התורה ספק ב' בתערובות א"ש אבל לדעת הרמב"ם קשה ואפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כיון דהתורה אמרה ובשר בשדה טריפה דזהו דרוסה כמ"ש הרמב"ם בהקדמה (הובא בט"ז סי' כ"ט) וכיון שכל דרוסה אינה רק ספק הרי אסרה תורה ספק זה ולכן לא מהני ס"ס כזה ואפשר שלזה כיוון במ"ש שכל הטריפות יש בהם ספיקות שמותרות משא"כ בדרוסה כיון שהוא מפורש בתורה כמ"ש הט"ז בשמו ועיין ב"י סי' כ"ט והארכתי בזה במ"א ואין כאן מקומו. ולדעת ר"ת דס"ל להתיר בספק דרוסה שנתערבה באחרים צ"ל דס"ל בההוא דשרפקא דספק דרוסות דש"ה דהספק הוא שמא דרס כולם וא"כ כל אחת ספק אחד עליה דספק שני שמא לא נכנס הארס לפנים הכל ספק אחד הוא וכמ"ש ודו"ק.
והנה הגם שדעת הרמב"ם כן הוא להתיר מדאורייתא בכל הספיקות דעת רוב הפוסקים אינו כן דהרשב"א והר"ן חולקים עליו להדיא וכן נוטה דעת הרמב"ן בחידושיו שהרבה להביא דעת החולקים על הרמב"ם וכן נוטה דעת רש"י ותוס' בכ"מ ערש"י ספ"ק דחולין בסוגיא דתחלת הציהוב במאי דקאמר התם אצטרך קרא למעוטא ספיקא ועיין תוס' שם ובהיות שראיתי בספר תפארת ישראל שהאריך בראיות להוכיח שדעת רש"י כהרמב"ם לכן מוכרח אני להאריך קצת בזה והוא תחילה כתב שם לדחות דאין ראי' ממ"ש רש"י גבי תחילת הציהוב דכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכי תיסיק אדעתין לאכשרינהו וכ' ע"ז דשתי תשובות בדבר חדא כיון דכבר נתחייב קרבן תורים או בני יונה א"כ האיך יכול לפטור עצמו בספ' והוי כאקבע איסורא יעו"ש אי משום הא לאו דחוי הוא דמי לא עסקינן קרא דמן התורים וגו' כגון בנדבה דאמר הרי זו דאין עליו חיוב כלל וא"כ לא שייך כאן לומר דהחיוב ודאי והפטור ספק וקרא סתמא כתיב בין בנדר בין בנדבה כמ"ש בתחילת הפרשה ובזה נדחה ג"כ מ"ש ע"פ מ"ש הפר"ח בשם מהרי"ט דהקשה מחטאת העוף הבא על הספק דלהכשיר בקדשים שאני והכשר מאיסור לא ילפינן ג"כ אין זה כלום דהא קרא בנדר או בנדבה כתיב דלא שייך כאן הכשר קדשים כלל ומ"ש עוד דהוה תרתי דסתרי דאם נכשיר מספק תחילת הציהוב בבני יונה א"א להכשירם בתורים יעו"ש גם זה אינו דהא רש"י כתב כן במאי דקאמר הש"ס דלא אצטריך קרא דמן התורים או מן בני היונה וא"כ עדיין קשה דמשמע דשני הפסוקים אין צריכים לכתוב ובאמת מיעוט אחד צריך לכתוב דהא בכל ספק אזלינן בתר חזקה וא"כ מיעוטא דתורים לא אצטריך דהא שפיר אמרינן אוקמינהו אחזקת קטנים כדמעיקרא אבל מיעוט דבני יונה אצטריך דלא נימא דנכשרינהו מטעם חזקת קטנות ולא שייך כאן לומר דהוי תרתי דסתרי דהא אינו כשר כי אם בבני יונה לבד אע"כ דס"ל דספיקא דאוריתא לחומרא מן התורה ושפיר מקשה דבאמת יש כאן חזקה אחרת נגד הך חזקה דהעמיד בני יונה אחזקת חולין כדמעיקרא וסלק חזקה נגד חזק' והוי כאלו אין כאן חזקה כלל וא"כ אסור מספיקא דאורייתא, אמנם לשיטת הרמב"ם אין כאן קושיא כלל כמ"ש למעלה דהא ס"ל דכל שיש חזקה נגד חזקה הוי אסור מדאורייתא כב' חתיכות א' של איסור וא' של היתר כמ"ש למעלה אבל פשטות לשון רש"י לא משמע הכי (ועמ"ש למעלה בישוב דברי הרמב"ם כמ"ש כאן בס' תפארת ישראל משום ממנ"פ ומ"מ יותר נראה כמ"ש כאן).
וכן משמע מלשון רש"י בקידושין (ד' ע"ג ע"א) ד"ה ממזר ודאי כו' דכ' דלולי קרא הוה אמרינן ככל ספיקי איסור על ודאי ללקות עליו ועל ספק ספק ספק איסור ומ"ש בזה בעל ת"י דבריו תמוהים במ"ש דמדכ' דאין לוקין עליו מוכח דספיקא לקולא והוא עצמו הרגיש בזה שם יעו"ש אך מ"ש שם לדחות דרש"י לא כ' כן אלא אם לא הי' נכתב קרא דממזר ודאי כו' אבל עכשיו יכולים לומר דמממזר ילפינן לכל איסורים שבתורה בזה יש מקום לדחות ראי' זאת אך מלשון רש"י שכ' דהו"א ככל ספיקי איסור שבתורה כו' משמע דבכל התורה גם אליבא דאמת הדין דאסור מדאורייתא גם מה שהביא ראי' דרש"י ס"ל כהרמב"ם ממ"ש במס' חולין (ד' צ"ה ע"א), גבי נמצא בגבולים חתיכות מותרות ופרש"י שם דלא מטמאי משום נבילה ואי אכיל לה לא לקי וא"כ למה לא אמר דתולין בטומאה מספק גם זה אינו ראי' כלל דאוקי גברא וטהרות בחזקת טהרה ואינם טמאים מספק דלכך ספק טומאה ברה"ר טהור ובלא"ה דבריו תמוהים דהרי כלל גדול ספק טומאה ברה"ר טהור וגם מה דלא לקי על אכילה משום נבילה ג"כ לא קשה מידי דאף הסוברים ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא מודים דאין לוקין עליה וכמ"ש הוא עצמו שם גם מה שהביא ראי' שם ממ"ש התוס' במס' פסחים (ד' פ"ט ע"ב) ד"ה גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם דמתרץ בגמרא דא"א להביא עוד פסח בתנאי משום חזה ושוק והקשו התוס' שם דהא אפשר לתנו לכהן קטן ומאי קושיא היא זאת הא אסור ליתן בידים לקטן דבר איסור אע"כ דס"ל להתוס' ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ואיסור דרבנן מותר ליתן לקטן יעו"ש ולא קשה מידי דבלא"ה אין שם איסור דאורייתא דהרי יש כאן תערובות שאר פסחי' כשרי' ובטל ברוב מה"ת ואדרבא לפי שיטת התו' דס"ל דתערובו' חנויות אינו קבוע מדאוריית' כדמוכח ממ"ש במס' נזיר וכמ"ש בפתח שעה"ק א"כ דברי התוס' מיושבים היטיב גם מ"ש מדברי התוס' דסוף מעילה גבי פרוטה בכיס זה הקדש דבריו דחוקים ורחוקים מאוד מביאור דבריהם וכתבתי בחידושיי במ"א ליישב דבריהם בפשיטות והארכתי שם בזה וא"כ אין משם ראי' כלל ומ"ש מדברי התוס' במס' קידושין (ד' י"ב ע"א) במאי דאיתא התם ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא כו' ושם אם הקלנו בשבויה כו' וכתבו התוס' שם ויש מפרשים אם הקלנו בשבויה היינו אפי' איכא סהדא דנשבית מ"מ לא היו יודעים אם נטמאת א"כ אינה אסורה מן התורה כו' אין משם ראי' כלל דהא מדאורייתא אוקי איתתא בחזקת כשרות ומ"ש להקשות ע"ז מהא דאיתא בש"ס רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות גם זה אינו כולם דאיכא רוב אחר נגד רוב זה דרוב אינם אנוסות דאנוסה לא שכיח כמ"ש התוס' רפ"ק דכתובו' בסוגי' דפ"פ ובכ"מ ומ"ש רוב עובדי כוכבי' פרוצים בעריות היינו כשהאשה רוצה מצידה אבל כאן דרצון לא שייך לומר באשה כשירה א"כ אין כאן רוב גם מ"ש להוכיח עוד מדברי התוס' במס' נזיר. (ד' י"ב ע"א), האומר לשלוחו צא וקדש לי כו' דכתבו התוס' דמדאוריית' אין כאן איסור דבריו תמוהים דהא בפירוש כתבו שם התוס' משום דאזלינן בתר רובא וקבוע לא הוי כיון דאין האיסור ניכר ובלא"ה לא שייך לומר משום ספיקא דאורייתא מן התורה דהא שם איתחזק איסורא דהא אחת יש כאן דמקודשת אע"כ כמ"ש ועמ"ש בזה בשעה"ק באריכות וכיון שנדחו ראיות הרב הנ"ל הדרינן למ"ש בפשיטות דברי רש"י ותוס' בפ"ק דחולין ובכ"מ דספיקא דאורייתא אסור מן התורה ולכן כיון שרוב הפוסקים מסכימים כן ודאי דמדינא הילכתא כותייהו ודלא כמ"ש בכרו"פ ופר"ח בכמה דוכתא שנטו בזה אחר דברי הרמב"ם ז"ל ויחידאה הוא בדבר זה ואחרי רבים להטות כמו שנתבאר.
ואחר שהערכנו לפניך שתי השיטות נבוא לביאור דברי המחבר והרב כאן ופרטי דינים היוצאים מדבריהם והוא דהמחבר העתיק דברי הרשב"א דספק אחד בגופו ספק ב' ע"י תערובות אסור מטעם שאין הספיקות שוות וא"כ לסברא זאת אפי' הי' הספק הראשון רק איסור דרבנן ג"כ לא בטיל בתערובות והטעם מאחר שאין הספיקות שווים וכל שנולד ספק ראשון כבר אסרתו והאיך תחזור להתירו ואין ספק שנולד בדבר אחר מועיל להתיר חבירו שכבר אסרתו ובו אין שתי ספיקות ולכך שניהם אסורים והש"ך ס"ק א' הקשה על המחבר שפסק בסעי' ח' דבעינן שלשה תערובות דווקא א"כ לא הוצרך להזכיר כאן דספק א' בגופו ספק ב' בתערובות אסור דמהיכא תיסק שיהא עדיף מן ספק בתערובות יעו"ש.
ולפמ"ש למעלה בשם הגר"א ז"ל מווילנא דהרמב"ם ס"ל דתערובות הראשון מאחר שאסרו חכמים מצד האיסור ודאי שנפל בו הוי כודאי איסור א"כ לא קשה מידי דה"א דספק בגופו קיל יותר מתערובות והרב בהג"ה כתב הטעם משום דספק הראשון אסור מן התורה ולשיטתו היכא דספק הראשון אסור מדרבנן כגון ביצה שנולדה ביום טוב וכה"ג בטל בתערובות ולפ"ד הרב בהג"ה הטעם הוא דספק הראשון מאחר שאסרה אותו התורה הוי כודאי איסור כמו בסוטה שהוא ספק ועשאתו תורה כודאי כמ"ש למעלה וא"כ מה יועיל אם שוב נולד ספק אחד בתערובות כיון שכבר נאסר מדאורייתא והוה רק ספיקא דאורייתא לבד ויש לומר לפ"ז לפי מה שביארנו דהיכי דהוה תרתי דסתרי אהדדי כגון חלבו של כוי שנתערב בשומן ואינו ניכר דבזה מותר לדעת הרב בהג"ה דכאן ספק הראשון אינו כאיסור ודאי כמו שנתבאר באריכות וא"כ אם שוב נולד עוד ספק יש כאן ס"ס גמור.
ועפ"ז הי' נלע"ד ליישב קושיות הראשונים במה שהקשו על דברי ר"י דס"ל ספק א' בגופו ספק ב' בתערובות לא מהני מהא דאלמנת עיסה ספ"ק דכתובות דנתערב ספק ממזר או ספק חלל דמותר מטעם ס"ס אבל לפמ"ש א"ש דכאן ספק הראשון אינו כודאי איסור שאם תחזיקנו כודאי ממזר ע"כ תתירנו בממזרת וזה א"א דהא ספיקא לחומרא ואתה מחזיקו מספק לכשר א"כ א"א לומר דהוה כודאי ולכן שפיר הוי ס"ס, ובביאור הגר"א מוילנא ראיתי תירץ יותר נכון ואמיתי דלא קשיא מידי משם דהא הטעם כיון שספק הראשון אסור מן התורה וזה לא שייך בממזר וחלל דממזר ודאי לא יבא אבל ממזר ספק יבא עוד כ' הש"ך דיש נ"מ בין דברי המחבר לבין דברי הרב דלדעת המחבר שכ' הטעם משום דאין הספיקות שווים שזה בגופו וזה בתערובות א"כ אם היו שווים כגון שתחילה נתערב איסור ודאי חד בחד ואח"כ נתערב אחד מהם בתערובות דלדעת המחבר מותר שהספיקות הם שווים משא"כ לדעת הרב כיון שספק ראשון אסור מן התורה אין ספק שני מועיל שוב.
וכבר הקשה ע"ז בפרמ"ג דדבריו תמוהים דהא המחבר מחמיר דבעינן ג' תערובות ועוד דאפי' מאן דמיקל בתערובות שניה מודה כאן דחד בחד כגופו של איסור מקרי וכמ"ש הרשב"א בתה"א ומוכח מן הש"ס פ' התערובות גבי רימוני באדן לשלשה ומג' למ"א דמסיק בגמרא שם דבעינן תרתי והוא יעו"ש ולפנינו נדבר עוד מזה באריכות ואופן ב' פי' הפרמ"ג דכוונת הש"ך באם הי' ב' הספיקות בענין אחד רק שיש להפריד בין הספיקות כגון בהך דחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות דיש שם ס"ס שמא הכניסם דרך גגות וא"כ תחילת כניסתם הי' בהם ספק אחד דאריית' ושוב נולד ג"כ ספק שני בעת שמת שמא תקנם דהמחבר מתיר כיון ששתי הספיקות בגופו משא"כ להרב בהג"ה כיון שספק אחד אסור מן התור' ודאי אין מועיל כיון שיש להפריד בין שתי הספיקות וקודם שנולד ספק שני כבר אסרתו מספק דאורייתא והאיך תחזור להתיר מה שכבר אסרת אף דשתי הספיקות בגופו אבל גם זה תמוה דהא מבואר בפ"ק דפסחים ובנדה (ד' מ"א וד' ט"ו) ובכ"מ דמותר באמת מטעם ס"ס וא"כ יקשה על הרב בזה ולפמ"ש לקמן דספק א' בגופו ספק ב' בתערובות שלא נודע ספק הראשון עד אחר שנתערב מותר א"כ אין מזה קושיא דשם נודעו שתי הספיקות יחד ויתבאר לפנינו בס"ד ומ"מ צ"ע.
סימן א
דין אם נתערב איסור ודאי חד בחד ואח"כ נתערב באחרים.
כבר ביארנו בסימן הקודם בפתח השער דספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות לא הוי ס"ס שכן הכריעו הפוסקים כשיטת ר"י החולק על ר"ת בזה ואכן אם נתערב חד בחד לכאורה יש לומר דמיקרי ס"ס דהא שניהם מענין אחד אבל כבר כתבנו שא"א לומר כן דתערובות חד בחד כגופו של איסור מקרי וספק הראשון אסור מן התורה לכל השיטות בכה"ג וכן כתב הפר"ח באריכות וכל האחרונים אכן ראיתי להרב המובהק בעל פרי תואר העמיק הרחיב בחריפות ובקיאות להוכיח דאפי' לדעת ר"י מותר בכה"ג כיון דספק ראשון אינו בגופו ותחילה השיג שם על הפר"ח שכתב דגם לר"ת אסור בכה"ג מהא דחבילי תילתן דנתערבו באחרים ולא גרס ר"ת ואחרים באחרים דהא יש כאן ס"ס ולמה לא פירש דמיירי דנתערבו ב' חבילות של איסור בב' של היתר ואח"כ נתערבו מהם באחרים דבכה"ג אסור דחד בחד כגופו של איסור מקרי.
ולענ"ד אין מכאן הכרח כ"כ דלשון ואחרים באחרים משמע דעיקר התערובות לא הי' מן האיסור ולא נקרא על שמו רק על שם אחרים של היתר שהם נקראים אחרים והם נתערבו באחרים ובשלמא אם הי' תערובות הראשון ברוב שפיר קאמר ואחרים באחרים דהא מדאורייתא אמרינן מרובא פריש והוי כאלו ידוע שרק היתר נתערב רק דאעפ"כ אסרו חכמים ועשאום כספק ומ"מ נקרא על שם אחרים משא"כ אם הי' התערובות שוה בשוה איסור עם היתר דכגופו של איסור מקרי והוי כאלו ודאי האיסור נתערב ולא שייך לומר ואחרים באחרים עוד הביא ראי' מהא דקאמר בפ"ק דביצה וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולם אסורות ור"ת ס"ל דאודאה קאי דאל"כ הוי ס"ס ולמה לא פירש דקאמר וספיקא אסורה היינו שנתערב תחילה חד בחד דנקרא ספק ואח"כ נתערב אחד מהם באחרים דאפי' ר"ת מודה דאסור וגם מזה אין הכרח כלל אם נאמר דחד בחד כגופו של איסור הוי ומקרי כודאי איסור ולא שייך לומר וספיקא כו' ובפרט מ"ש דגם לדעת ר"י הדין כן דמותר אם הי' תערובות חד בחד ואח"כ נתערב עוד הוא רחוק מן הדעת לענ"ד דתערובות חד בחד יהי' קיל יותר מספק איסור בגופו דהא לפי מאי דקיי"ל באשם תלוי אינו חייב כ"א בחתיכה אחת מב' חתיכות ובספק איסור בגופו אינו חייב אשם תלוי והא דכ' שם בפר"ת דשאני חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן דלא אתיילד ריעותא בחתיכה זאת משא"כ בספק טריפה דאתיילד ריעותא בגוף דנשבר הגף וכדומה גם זה תמוה לענ"ד דהא באשם תלוי בעינן דווקא חתיכה אחת מב' חתיכות או משום דיהי' בו חזקת איסור או איקבע איסורא דילפינן מקרא דכל מצות ה', ועוד דא"כ חלבו של כוי דקאמר שם הש"ס דלמ"ד דבעינן חתיכה א' מב' חתיכות אינו חייב אשם תלוי אף דג"כ אית בו ריעותא דבא מבהמה וחיה רק שיש לנו ספק אם חוששין לזרע האב אבל עכ"פ נשתנה מחלב שאר חיה ודמיא ממש לספק דנשבר הגף דג"כ יש ספק אם ניקבה הריאה או לאו.
ולענ"ד הי' נראה להכריע דודאי לדעת ר"י ספק א' בתערובות חד בחד ואח"כ נתערב ברוב איסור כיון דכבר נאסר מן התורה לדעת הסוברים דספיקא דאורייתא אסור מן התורה ואף דלא שייך לומר דעשאו התורה כודאי כיון דיש בודאי חתיכה אחת כשירה מ"מ כיון שכבר נקרא עליו שם איסור שוב אי אתה יכול להתירו ואפי' לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מותר מן התורה מ"מ כאן מודה דהא בחתיכה אחת מב' חתיכות אתחזק איסורא וחייב אשם תלוי וא"כ אסור מדאורייתא ושוב אין מועיל מה שנתערב אח"כ אכן לדעת ר"ת דס"ל ספק א' בגופו ספק שני בתערובות מותר גם כאן מותר דא"א לומר דהוה כודאי איסור ממש כיון דאינו חייב כי אם אשם תלוי וכן הכריע בחכמת אדם בשם הגאון בעל בית מאיר יעו"ש אך מלשון הגמרא פ' התערובות דקאמר גבי רמוני באדן לפי גירסת הרשב"א לשלש ומשלש למ"א כו' דקאמר מ"ש שלשה דאיכא רובא כו' ותירץ מאי שלש תרי והוא כו' משמע דתערובות הראשון צריך שיהי' בו רוב וכן מוכח מדברי הרשב"א בתה"א דגם לדעת ר"ת אסור בכה"ג כמ"ש בזה באורך (שעה"ק סי' ע"ד) יעו"ש ודברי הרשב"א מכריעים ודאי לדינא ומי יקיל ראש נגדו להקל בדבר ולכן נראה דבכה"ג אין להקל אפי' לא נודע עד אחר שנתערב בתערובות הב' כמ"ש שם.
סימן ב
דין ספק א' בגופו ספק ב' בתערובות ונודעו ב' הספיקות יחד.
כתב הש"ך, כללי ס"ס סי' א', דספק א' בגופו ספק ב' ע"י תערובות אפילו נודעו ב' הספיקות ביחד ג"כ אסור ובקיצור דיני ס"ס כ' להתיר בהפ"מ אם לא נודע הספק איסור עד אחר שנתערב והפרמ"ג תמה ע"ז מהא דכ' הרב בהג"ה סעי' ח' דספק איסור מותר בב' תערובות ע"ש ולענ"ד אין מזה ראי' דאפשר דמיירי בנולד ספק איסור ונודע קודם שנתערב והנה זה ודאי דלדעת המחבר נראה דס"ל לדעת ר"י לא מהני אפי' נודע הספק אחר התערובות דהוא ס"ל דאין הטעם משום דספק ראשון אסור מן התורה אלא סתם וכ' כיון שספק א' בגופו כו' והיינו שאין מתירין ס"ס כי אם היכא שא"א להם לבוא שניהם ביחד כגון בספק זינתה תחתיו בפ"ק דכתובות.
ומסתימת דברי המחבר משמע דאין לחלק כלל בין נודע או לא אכן בס' בינת אדם (סי' מ"ו) כ' להביא ראי' מדברי הרשב"א בחידושיו שכ' וז"ל וקשה לי היכא דאיכא שוורים הרבה ועאל ארי' בינייהו כו' הא הוי ס"ס ספק שמא זו לא דרס את"ל דרס שמא לא כנגד החלל וצ"ע ואם לא הי' שם אלא בהמה אחת אף כשנתערבה אין כאן ס"ס כו' הרי בפירוש דלכך בתחילה הניח בצ"ע משום שבא שתי הספיקות ביחד אבל אם כבר נאסר בהמה אחת מחמת ספק ושוב נתערבה א"א לומר דיש כאן ס"ס דהאיך תתיר מה שכבר אסרת בתחילה קודם שנתערבה יעו"ש.
אמנם ממקום אחר משמע מדברי הרשב"א דלר"י דס"ל דלא מהני אפי' בלא נודע קודם ג"כ אסור, והוא מ"ש במ"א להקשות על שיטת ר"י מהא דאלמנת עיסה דהוי ס"ס אף דהוי ספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות. ולמה לא תירץ דשם איירי שנודע ספק הראשון אחר שנתערב.
עוד משמע כן ממ"ש במס' נזיר גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי כו' אסור בכל הנשים שבעולם אף דהוי רק ספק שמא עשה שליחותו כמ"ש בשעה"ק באורך. ואף אם נאמר דכל קבוע כמחצה על מחצה מ"מ כיון שבאו ב' הספיקות ביחד היה לנו להתיר אע"כ דאין חילוק כיון שאין ב' הספיקות מענין אחד אם לא שנדחוק לומר דמ"ש בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו הוא רק חומרא בעלמא. אבל קרוב לודאי דעשה שליחותו, ולכן לא נחשב לספק כלל או כמ"ש התוס' דכל הך דינא הוא רק קנסא בעלמא לפי שעשה שלא כהוגן והארכנו בזה בשעה"ק. ומלשון הרשב"א (בתה"א בית ד' שער ב') שכתב וז"ל במה שאמרנו מחמת ספק טריפה ואח"כ נתערבה באחרים האיך נאמר שמא לא זו היא ואת"ל זו היא שמא לא טריפה היתה והלא כבר אסרת משעה שנולד בה ספק טריפות כו' יעו"ש משמע מדבריו דווקא בנודע האיסור תחילה שכבר נאסרה ונדבר מזה עוד במה שיבא בס"ד, וכיון שבלא"ה מן התורה מותר כאן ורוב הפוסקים הסכימו לשיטת ר"ת דספק אחד בגופו ספק שני בתערובות מותר א"כ בכה"ג דלא נודע ספק ראשון בתחילה בודאי יש לסמוך במילתא דרבנן על ר"ת והפוסקים שהסכימו עמו בזה. ועוד יש סניף להתיר לפ"ד הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה מותר כמ"ש בשעה"ק באריכות.
סימן ג
דין אם נודע הספק רק שלא ידע שיש איסור בדבר ונודע אחר שנתערב שדבר זה אסור.
יש לחקור אם נודע מן הספק בתחילה רק שלא ידע שדבר זה אסור ואח"כ נתערב ונודע לו אח"כ שהדין הוא שזה אסור כגון שנשבר גפו ולא ידע שיש בו חשש איסור ונתערב באחרים ואח"כ נודע לו האיסור אם מקרי נודעו ב' הספיקות ביחד או לאו דלכאורה יש לומר כיון שנודע החשש קודם שנתערב כבר חל עליו שם איסור ושוב א"א לומר שמא כשר הוא אף דלא ידע שיש בו חשש איסור מה בכך חסרון ידיעה בדין אינו מועיל לנו.
ולכאורה היה נראה לע"ד לדמות דבר זה למ"ש בנדרים (ד' פ"ז ע"ב) יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר ר"מ אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר ופרש"י והר"ן שם דפלוגתייהו הוא דר"מ ס"ל מקצת ידיעה הוי ככל ידיעה ומקרי יום שמעו ואם לא היפר אז שוב למחר אינו יכול להפר וחכמים ס"ל מקצת ידיעה לא הוי ככל ידיעה וא"כ בנד"ד נמי הכי לפי מאי דקי"ל כרבנן וא"כ מקצת ידיעה לא הוי ככל ידיעה. וא"כ מקרי לא נודע האיסור עד אחר שנתערב דב' הספיקות באים ביחד. ולפי' הר"ן שם בשם יש מפרשים דחכמים דאומרים דיפר היינו ביום שנדרה דווקא דס"ל מקצת ידיעה ככל ידיעה לגבי זה דיוכל להפר א"כ הדין להיפוך דכאן מקרי נודע האיסור קודם.
אכן לפי מאי דמקשה התם בגמרא דר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י ומשני התם מענינא דקרא, ופי' הר"ן שם דבס"ד הוי ס"ל דלאו ממשמעותא דקרא פליגי אלא בסברא ולכך מקשה שפיר ומתרץ דהתם מענינא דקרא אבל כאן לא גילה הפסוק כלל ולכן אזלינן בתר סברא וא"כ הדין כמ"ש בנד"ד, אבל לפי הנוסחא השניה שכתב הר"ן שם דגרסינן ג"כ והכא מענינא דקרא ופירש שם דהי' קשה לו לילף מהתם ותירץ דכאן גילה הכתוב להיפוך א"כ משמע דלא פליגי בסברא א"כ בנד"ד אינו תלוי בפוגתא זאת אבל לפי פי' השני של הר"ן שכתב שם דבמתני' ס"ל לר"י דלא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה א"כ תירוצו של הש"ס אינו אלא אליבא דר"מ, אבל אליבא דר"י לא קשיא כלל וא"כ ודאי דיש לנו לדמות נד"ד להפרת נדרים. ולענין סומא בגלות, וכ"ש לפי גירסא השניה של הר"ן דלא גרסינן והכא מעניינא דקרא וא"כ ודאי דבמתניתין אזלינן בתר סברא וא"כ לפי פי' הב' ודאי ס"ל דלא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה והרא"ש בפירושו שם ג"כ לא גרס והכא מעניינא דקרא וכן נראה עיקר דהרי הש"ס לא הביא שום פסוק לענין הפרת נדרים במאי פליגי.
אך יש להסתפק בפירוש דברי חכמים דאמרי יפר אם כפי' הראשון של הר"ן דמיירי בו ביום וא"כ ס"ל לחכמים דאמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה כמ"ש בשם יש מפרשים שם אבל לפירש הב' של הר"ן ס"ל להיפוך דלא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה ובש"ע (יו"ד סי' רל"ד סעיף כ"א) פסק בפירוש בדין זה דיפיר אפילו לאחר כמה ימים א"כ קיי"ל לדינא כפירש השני של הר"ן א"כ קיי"ל מסברא דמקצת ידיעה לא הוי ככל ידיעה א"כ בנד"ד יש להקל אפי' בלא הפ"מ ובלא"ה רוב הפוסקים מסכימים לר"ת להתיר אפי' בנודע ספק ראשון קודם וכמ"ש בסי' הקודם.
סימן ד
דין ס"ס בגופו והספיקות יכולים להתפרד זה מזה.
אם היו ב' הספיקות בגופו רק שהספיקות יכולים להתפרד זה מזה וספק אחד בא תחילה קודם לחבירו, הדמיון בזה בהך דאיתא פרק קמא דפסחים (דף ט' ע"א) חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות דאמרינן דפירותיו מתוקנים וקאמר שם בש"ס משום דחזקה חבר אינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן ופריך שם הא אין ספק מוציא מידי ודאי ומשני התם אין ודאי וודאי הוא כו' ואבע"א ספק וספק הוא שמא הכניס פירותיו דרך גגין וחצירות כו'. והנה שם בעת שהכניסם נולד לנו ספק אחד ואח"כ כשמת נולד הספק השני שמא תקנם אח"כ וקודם שתקנם הי' בהם ספק אחד ואעפ"כ מקרי ס"ס ודוחק לומר דמיירי דווקא בלא נודע הספק הראשון עד אחר שנולד ספק שני. ועוד דהא כל שנודע למקצת בני אדם מקרי שפיר ידיעה וא"כ איך אפשר שלא יהא נודע למקצת בני אדם הספק הראשון תיכף שהביאם לביתו קודם שהי' שהות לתקנם.
אכן מדברי הרב בהג"ה שכתב ז"ל אבל אם היו ב' ספיקות אם הי' כאן איסור כלל ונודעו ב' הספיקות ביחד כו' משמע מדבריו דאפילו ב' הספיקות בגופו כל שנודע ספק אחד קודם לחבירו לא מהני בי' ס"ס כלל. ולכאור' משמע כן מלשון הרשב"א שכתב גבי ספק זינתה תחתיו דהטעם משום דא"א לב' הספיקות האלו לבא כי אם ביחד. ואין אתה יכול לומר שכבר אסרת בתחילה יעו"ש משמע הא לאו הכי לא מהני וכן בהג"ה או"ה להדיא דהיכא דנודע ספק אחד בתחילה אינו מועיל אפי' כששני הספיקות בגופו מאחר שתחילה נאסר ספק אחד.
וראיתי בפר"ח (ס"ק מ"ח) שכתב ע"ז וליתא דכל ס"ס בענין אחד ובגוף אחד לעולם באים כאחת ולא שייך למימר בהו דנודע הספק הראשון בתחילה יעו"ש ולא דק דאשכחן ס"ס כה"ג בהך דחבר שמת, ועוד בדוכתי טובא וכמו שיתבאר בסימנים הבאים בס"ד.
אכן ראיתי בביאורי הגר"א מווילנא שהניח דין זה בצ"ע ותמה ע"ז דא"כ למה הרעישו בזה הראשונים בהך דפ"ק דביצה בהא דתני וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כו' וחילקו בין ספק אחד בגופו לספק ב' בתערובות ובין שארי ספיקות הא סתמא דמילתא מיירי התם בנודע הספק תחילה וא"כ אפי' אם ב' הספיקות ג"כ בגופו ג"כ לא מהני יעו"ש וא"כ נראה מדבריו דדעתו נוטה להקל בזה וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ודאי דלשיטתו אין נ"מ בין נודעו ב' הספיקות או לא דכל שנודע הספק הראשון נעשה רק איסור דרבנן ואם נולד שוב ספק ב' נעשה ספיקא דרבנן ולקולא. ועפר"ח וכרו"פ שהכריעו כשיטת הרמב"ם ואף שאין זה מוכרח וכמ"ש בפתה"ש דדעת רוב הראשונים דלא כוותיה. מ"מ בנד"ד יש להקל ובפרט לפי מה שכתב לקמן דספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות אפי' לדעת ר"י מודה הוא דמן התורה הוי ס"ס וקצת יש סמך לזה מהא דכתב הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) דס"ס מטעם רובא אף דהרוב אינו בבת אחת דהא הסנהדרין אומרים דעתם זה אחר זה ונודע בין אחד לחבירו, וכיון דעכ"פ יצאנו מידי איסור תורה יש לסמוך על דעת המתירין בהפ"מ כלענ"ד.
סימן ה
דין ספק ראשון פלוגתא דרבוותא וספק ב' בתערובות.
כתב בפרמ"ג (שפ"ד אות א') דה"ה בספיקא דפלוגתא דרבוותא וספק ב' בתערובות ג"כ דינא הכי כספק ראשון בגופו לכל דינו וכ"כ בס' מנ"י בקונטרס תורת השלמים דספיקא דפלוגתא עדיף יותר מספיקא דגוף המעש' יעו"ש, ולפ"ז בדרוסת זאב בגסה בתערובו' מות' לדעת המתירין או בלא נודע כמ"ש בסימנים הקודמים. וראיתי בפרמ"ג (מש"ז ס"ק י"ד) שכתב שם שיש לומר דבספק פלוגתא דרבוותא אף שנודע ספק הראשון תחילה מותר ג"כ בתערובות דכאן אין לומר כיון שנודע ספק הראשון תחילה וכבר נאסר שאתה עושה אותו כודאי וא"כ האיך תחזור ותתיר מה שכבר אסרת, דזה אין שייך כאן דהא קיימו דרי דגברא ואמרו כשר הוא, ובקונטרס הספיקות (שפ"ד סימן כ"ו) חקר לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מותר מן התורה יש לומר בפלוגתא דרבוותא או בתרי ותרי אפשר שיודה הרמב"ם דספיקא לחומרא.
אמנם מסתימת דברי המחברים נראה דלהרמב"ם אין חילוק כלל דהפר"ח הקשה על הרמב"ם מהא דאמרינן עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולמה אצטרך קרא הא בכל ספק אמרינן מן התורה לקולא. ולפ"ז לא הקשה כלום דיש לומר דמיירי בספק שהוא ע"י תרי ותרי דשניה' אומרי' שהוא עשירי וב' אומרים שאינו עשירי וכן מ"ש הפרמ"ג דספיקא דפלוגתא ספק ראשון בגופו ג"כ מותר וא"כ בתרי ותרי נמי דינא הכי לפי מה שהשוה אותם הפרמ"ג ולא משמע כן מהא דהקשו הראשונים על ר"י הזקן דס"ל ספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות לא מהני מהא דאלמנת עיסה דמותר מטעם ס"ס.
ולפ"ד הפרמ"ג אין כאן קושיא כלל דשפיר יש לומר ספק חלל שנתערב היינו בתרי ותרי דשנים אומרים שהוא חלל ושנים אומרים שהוא כשר ולכן נלע"ד דאין להקל בזה דגם מצד הסברא אין לחלק דמה בכך דקיימו דרי דגברא כיון שאצלינו הוא בספק השקול ואסור מדאורייתא הוה כודאי איסור, ואדרבה נלע"ד בכה"ג גם הרמב"ם מודה דספק לחומרא מן התורה בפלוגתא דרבוותא ולא דמיא לתרי ותרי דהא התורה אמרה אחרי רבים להטות מכלל דבפלוגתא דרבוותא בשקולים אין לילך בתר המקילין ואף שזה יש לדחות מ"מ נראה כן ועכ"פ לא נראה להקל יותר משאר ספק בגוף המעשה וכיון דאין ב' הספקות מענין אחד ואינם באים כאחת לא מקרי ס"ס. ונלע"ד דגם ספק בבעיא דלא אפשיטא שוה בזה לספיקא דפלוגתא וכמ"ש.
סימן ו
דין ספק אחד בבעיא דלא אפשיטא ונולד מזה ב' ספיקות ביוצא ממנו.
נסתפקתי אם היו כאן ב' ספיקות אחת בבעיא דלא אפשיטא ונודע הספק בתחיל' ואח"כ נולד ספק בבעיא דלא אפשיטא ג"כ ובגוף הדבר הוא ספק אחד וביוצא ממנו ב' ספיקות מה דינו הדמיון בזה במה שמצינו במס' נדרים (דף ע"ב ע"ב) דיש שם פלוגתא אם בעל מיפר לאשתו ע"י שליח ועיין ברא"ש בפסקים בשם הרמב"ן דספיקא הוא אם הלכה כר' יונתן או כר' יאשי' ובשל תורה הלך אחר המחמיר יעו"ש (ובדף נ"ב ע"ב) איתא קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהם ואיבעיא להו התם אלו דווקא או שאיני טועם דווקא, ועיין בר"ן שם דבאיני טועם הוי בעיא דלא אפשיטא וא"כ אם נדרה אשתו מזיתים וענבים אלו ואמרה שאיני טועם והפר לה בעלה ע"י שליח ונמצא דביוצא מהם יש כאן ס"ס גמור א' בבעיא דלא אפשיטא וספק ב' בפלוגתא דרבוותא אבל בגוף הזיתים וענבים הוא ספק אחד אי מועלת הפרה ע"י שליח או לא ויש לומר דכאן אין מועיל ס"ס כיון דאנו אוסרים גוף התאינים וענבים מספיקא דפלוגתא דאסור מדאורייתא כמ"ש בסימן הקודם א"כ לא שייך להתיר היוצא מהם מטעם ס"ס כיון דהוא יוצא מן האיסור וספק תורה לחומרא כודאי איסור תורה והרי בגוף הזיתים וענבים אתה אומר כאלו ודאי אין מועיל הפרה ע"י שליח והאיך תצרף ביוצא מהם לספק שני.
ולכאורה יש לדמות דבר זה למ"ש הפרמ"ג במחודשים (סימן א') בס"ס הסותר אחר לחבירו דלא הוי ס"ס והביא מדברי התוס' מס' נדה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה אומר (ודף כ"ט ע"א) ד"ה תשב בהפילה ואינה יודעת אם ולד הפילה או נפל הפילה תשב לזכר ולנקבה ולנדה אף דבאחד יש ס"ס שמא אינו ולד ושמא זכר והטעם כיון שאם תראה בל"ד ומ"א אנו אומרים להיפוך שמא אינו ולד והוה בל"ד נדה ובמ"א זיבה ותהיה שומרת יום כנגד יום ובמ"ב טהורה ושמא נקבה והם ימי טוהר הרי דספק אחד שמא אינו ולד אינו סותר למה שטהרנו בח' ורק הספק הב' שמא נקבה סותר ואעפ"כ אין מועיל ס"ס לטהר בח' וא"כ ה"ה בנד"ד נמי הכי הוא אף דספק אחד המוסיף ביוצא מהם אינו סותר למה שאסרנו בגוף הזיתים מ"מ הספק הב' שמא מועלת הפרה הוא סותר למה שאסרנו גוף הזיתים ולכך אין להתיר מס"ס (אף דבלא"ה נדרים מקרי דבר שיש לו מתירין ובדבר שיש לו מתירין כתב הרב בהג"ה דאין מתירין ס"ס מ"מ הא כתב דבמקום צורך יש להקל וכמ"ש בשער הקבוע).
אך יש לדחות דש"ה דכוונת התוס' הוא כיון דא"א להתיר בח' ומ"ב ביחד דהא הוי תרתי דסתרי ובממנ"פ נבוא לידי ספק אחד של תורה לכך שוב לא מקילינן באחד מהם ודמיא למ"ש (בסי' קי"א) בחתיכה איסור וב' קדירות של היתר דאסרינן שניהם מטעם מאי חזית כיון דא"א להתיר שניהם משא"כ בנד"ד מה בכך שאתה אוסר גוף הזיתים שאין בהם רק ספק אחד ואוסר היוצא מהם שיש בהם ב' ספיקות אין כאן תרתי דסתרי. גם הפרמ"ג שם דחה וכתב דיש לומר דש"ה דע"כ אתה צריך להתחיל בח' בהך ספק דשמא אין ולד דאל"כ לא הוי מתהפך וא"כ הוי כאלו סותר לגמרי יעו"ש שהניח דבר זה בצריך עיון.
שוב ראיתי שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא למ"ש הש"ך בדיני ס"ס בשם או"ה בב' תרנגולים א' ספק טריפה ואחת ודאי כשירה, והטילה אחת ביצה ואין ידוע איזו תרנגולת ולא נתערבו התרנגולים דאסורה הביצה דאף שיש בביצה ס"ס ובאים כאחת מ"מ א"א להתיר ולומר שמא התרנגולת כשירה דכבר אסרת התרנגולת מספק תורה וא"כ ה"ה בנד"ד ואדרבא נד"ד חמור יותר דשם בביצה שתי הספיקות באים ביחד משא"כ כאן נולד הספק בנדר קודם שנולד הספק השני אף דשניהם בגופו וכמש"ל (סימן ד').
אמנם הפר"ח השיג שם על הש"ך וס"ל דגם אם נתערבו התרנגולים מ"מ בביצה באים שתי הספיקות ביחד, הרי אף שאנו אוסרי' התרנגולת מ"מ מתירין הביצה דיש בה ס"ס ובתרנגולת אינו כי אם ספק אחד אף דסתרי אהדדי. ויש לומר ג"כ דגם לדעת הש"ך מותר כאן דש"ה דעכ"פ בביצה באים ב' הספיקות ע"י ב' גופים אף שבה עצמה ב' הספיקות בגופו משא"כ בנד"ד דהכל בגופו, ולפנינו יבואר מה שיש לעיין בדברי הפר"ח שם. ואפשר לומר עוד בנד"ד דאינו מועיל כיון דקודם הפרה כבר הוחזק הנדר באיסור ושוב נולד ספק שני אם הותר הנדר או לא אמרינן העמידנו על חזקתן ומספק אי אתה יכול להתירו ודמיא לס"ס דספק שני במקום חזקה ונבאר לפנינו אי"ה אי אמרינן בכה"ג ס"ס לקולא או לא ועדיין צ"ע בכל זה למעשה.
סימן ז
דין ספק בגופו ובתערובות אם צריך לאכול שנים שנים.
הש"ך בקיצור דיני ס"ס (סי' א') כתב דבהפ"מ יש להתיר ספק א' בגופו ספק ב' בתערובות ובתנאי שיאכל שנים שנים ולא יאכלם כאחד וכבר תמה עליו במנחת יעקב וכתב דלא בעינן בכה"ג שיאכלם שנים שנים ובאמת אין ראי' מוכרחת לזה מן הש"ס דהיכי דהוי ס"ס גמור דליבעי שנים שנים והא דבנפל לים בעינן דווקא שנים שנים כבר כתבנו בסימנים הקודמים דשם אינו ס"ס גמור רק דתלינן דאיסורא נפל דע"פ סברא הי' לנו לומר דמרובא פריש ונפל לים אף דהרא"ש כתב דמטעם ס"ס אתינן עלה וכתבנו באריכות בשעה"ק ליישב דבריו דהוי ס"ס כיון שמה שעתה ג"כ יש לומר מרובא פריש מ"מ אינו דומה לשאר ס"ס שהם ספיקות שקולים י"ל דלא בעינן תרתי תרתי, אך לפי פי' השני שכתב רש"י בפ' התערובות גבי הא דקאמר ואבע"א ס"ל כר"א מוכח דס"ל דגם בב' תערובות בעינן תרתי תרתי וכמ"ש למעלה בשעה"ק יעו"ש וא"כ כ"ש בספק א' בגופו ספק ב' בתערובות דחמיר יותר מב' תערובות דלדעת כמה פוסקים אינו מועיל כלל אף בלא נודע ספק הראשון תחילה ועיין בספר בינת אדם שהכריע ג"כ כהש"ך דבעינן תרתי תרתי בכ"מ שא"א לומר שאין כאן איסור כלל, והכריע ג"כ דבב' תערובות בעינן ג"כ שיאכל תרתי תרתי, ועיין בספר בל"י הובא בפרמ"ג שכתב ג"כ בספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות דבעינן תרתי תרתי מכ"ש מדין נפל לים דקיל יותר מב' תערובות יעו"ש.
שוב נלע"ד דאין בדבריו הכרח דבב' תערובות לדעת הרמב"ם ה"ט משום דבתערובות הראשון חמיר וחשיב כודאי איסור ואין כאן ס"ס כלל וכמ"ש למעלה, ועוד נראה לחלק בין ב' תערובות לספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות ע"פ מ"ש הרב המובהק בעל בינת אדם דבב' תערובות אין כאן ס"ס גמורה דנקרא ס"ס משם אחד דאיך תאמר שמא לא נפל לתערובות הב' האיסור ור"ל וא"כ כולם מותרים, ואם תאמר שנפל לכאן שמא זה שאוכל אינו האיסור וא"כ הכל ספק אחד דמ"ש אם כול' כשירי' או זה שאוכל הוא כשר הכל אחד יעו"ש. רק דחכמים הקילו מטעם דבלא"ה מדאורייתא ברובא בטיל. משא"כ בספק אחד בגופו ספק ב' ע"י תערובות דב' הספיקות משתי שמות גמורים אפשר דקיל יותר וא"כ לפמ"ש למעלה (בשעה"ק) דמסתימת דברי הפוסקים משמע דבשני תערובות לא בעינן שיאכל שנים שנים. א"כ כ"ש בנד"ד. אך כיון שהש"ך החמיר בכה"ג אין לנו להכריע נגדו, אמנם בשעת הדחק היכא דאי אפשר לאכול שנים שנים נראה דיש להקל בזה.
סימן ח
דין ספק בגופו ובתערובות בביצה הנולד מתרנגולת.
הש"ך (סי' ב') הביא בשם האו"ה בדין ביצה שנולדה מספק טריפה שהי' בה עוד ספק אם נגמרה בקליפתה קודם לכן או לא ושוב נתערבה דאסורה ולא מהני בה ס"ס מטעם דקודם שנתערבה הי' בה ס"ס מב' גופים, והיינו שספק הראשון הוא בגוף התרנגולת והב' היא בביצה והאיך תאמר את"ל שמא נגמרה קודם לכן שמא כשירה והרי כבר אסרת התרנגולת וכיון שכן אפי' אם שוב נתערבה ג"כ אינו מועיל, אף דמידי איסור תורה נפיק קודם שנתערבה מ"מ חשיב כודאי איסור דרבנן דאינו מועיל בתערובות דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון עיין פרמ"ג (שפ"ד אות ב' ג') והכרו"פ תמה ע"ז מהא דסוף פ"ק דכתובות גבי אלמנת עיסה דמתירין מס"ס וכתב רש"י שם דהס"ס הוא ספק פנוי' ספק גרושה ואת"ל גרושה שמא נתערבה קודם גירושין והוי בן תשעה לראשון וכאן חד ספק בגוף האשה אם היא כשירה לכהונה וחד בולד אם הוא בן גרושה או לא ודומה ממש להך דינא דתרנגולת שדברנו בה וליכא למימר דהטעם דמצטרף ג"כ חזקת האם דפנוי' נולדה דהא כאן איכא חזקת תרנגולת דכשירה נולדה ומקרוב אירע לה ספק טריפה כך הם תוכן דבריו.
ולענ"ד אין זה קושיא דלכאורה עדיפא לי' להקשות על דברי התוס' שם שכתבו בשם ר"י פי' אחר דלא כפי' רש"י אלא הפי' הוא דהס"ס הוא דספק חלל נתערב במשפחה וכל המשפחה יש בה ס"ס ע"ש וא"כ קשה יותר דהא ר"י הזקן שהוא ר"י בעל התוס' ס"ל בפ"ק דביצה דספק אחד בגופו ספק ב' בתערובות לא הוי ס"ס וכמו שהקשו באמת הראשונים עליו. וצריך אתה לתרץ כמ"ש המפרשים בזה. וכמ"ש למעלה בשם ביאורי הגר"א ז"ל מווילנא וכ"כ הכרו"פ עצמו (שם אות ל') דהטעם הוא דספק ממזר מותר מן התורה ולכן מצטרף לס"ס. וכן בספק חלל ע"ש וא"כ אין משם קושיא גם לפרש"י דהא עיקר הטעם דבב' גופים דאינו מועיל הוא משום שכיון שכבר אסרת הספק הראשון מן התורה וכאן מותר מן התורה.
אמנם מה שאוסר גם אם נתערב אח"כ בתערובות ודימה זה לודאי איסור דרבנן אם נתערב זה ודאי קושיא אלימתא הוא דהא אלמנת עיסה לפי פי' התוס' לכך מתירין בתערובות משום דספק ממזר מותר מן התורה והא גם כאן אינו איסור תורה דקודם שנתערב יצא מידי איסור תורה דמן התורה ספק א' בגופו ספק ב' בתערובות שפיר הוי ס"ס.
ואפשר לתרץ דדעת הש"ך ואו"ה הוא דחששו גם למ"ש המחבר בטעם ספק טריפה שנתערב משום דספק א' בגופו כו' ואין ב' הספיקת מב' ענינים ולא כתב הטעם משום דספק הראשון אסור מן התורה וס"ל כיון שיש להפריד בין הספיקות כל שהי' ספק א' קודם ונאסר כבר הרי הוא כודאי איסור ואף אי נימא דספיקא דאוריית' מן התורה לקולא והוי כודאי איסור דרבנן שנתערב כיון שכבר נאסר מדרבנן. וכמו כן כאן בביצה הדין כן ובהך דאלמנת עיסה שאני משום דשם לא נודע ספק ראשון עד אחר שנתערב שעדיין לא חלה עלי' איסור כלל אפי' מדרבנן וכמ"ש הש"ך בקיצור כללי ס"ס וכמ"ש בסי' הקודם, ובזה נדחה ג"כ מ"ש הכרו"פ להקשות על הש"ך מהא דקיי"ל בבהמה שנטרפה ע"י סירכא שאנו מתירין הגבינות ע"י ס"ס שמא הבהמה כשירה דאפשר שאין כאן נקב כלל ואת"ל שהבהמה טריפה שמא אח"כ נטרפה ושם ג"כ ספק אחד בבהמה ספק שני בגבינה, ולפמ"ש א"ש דשם נודעו ב' הספיקות ביחד אחר שנשחטה ולא נולד ספק א' תחילה.