בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר
שער הספקות · סימן ע
דין ספיקא דרבנן בדבר שהוא תקנת עזרא ונביאים.
כבר כתבנו לעיל (סי' כ"ב) בענין ספק הנזכר בכתובים אף שהוא מדרבנן אזלינן בספיקו לחומרא והבאתי ראי' ממגילה כמבואר שם, ונראה דאפילו לא נזכר בכתוב בפירוש למצוה ותקנה, רק הוא תקנת נביאים או תקנות עזרא ג"כ אזלינן לחומרא, ומצינו בש"ס פ' השולח בס"ת שנמצא ביד עובדי כוכבים ומזלות אמרי לה יגנז, ואמרי לה קורין בו ופירש"י טעמא דמ"ד קורין בו משום דהוי ס"ס ספק שמא ישראל כתבו וספק שמא ליתנו לישראל כתבו, והרי הוצרך לטעם ס"ס מוכח דמחד ספיקא אסרינן אף דלקרות בתורה אינו דאורייתא רק תקנות משה רע"ה ועזרא וא"כ הוי ספיקא דרבנן ואף דהתו' ר"פ הי' קורא ובמס' מגילה פ' הקורא למפרע כתבו דלקרות פ' זכר הוא מדאורייתא אין זה ברור כ"כ כמ"ש הראשונים ובספר החינוך להרא"ה דמדאורייתא מה שציותה תורה לזכור מעשה עמלק אין הכוונ' לקרות בס"ת כשר דווקא אלא אמירה בפה ענין מעשה עמלק הוא יוצא בזה ראיתי להזכיר דבר נאה ומתקבל מה שמצאתי בין כתבי מורי אבי הרב ז"ל כתוב בגליון שמה שנזכר במקצת פוסקים דגם פ' פרה הוי קריאתה דאורייתא, הוא דבר תימה כי אינה נמצא רמז קריאתה וחיוב הקריאה בפרשה זו למה דבר תורה לכך נראה שהוא טעות המעתיקים או המדפיסים שהי' כתוב פ' פורים והוא מעשה עמלק וכדעת התוס' וטעה המעתיק וכ' פרה במקום פורים, וע"כ צ"ל כיון דהוא תקנות משה ועזרא ונזכר בכתוב עכ"פ דרך סיפור אף שלא בציווי החמירו בו כמו בשל תורה בחד ספיקא, ובזה א"ש דברי רבינו יונה בפירושו לרי"ף במס' ברכות הנראים לכאורה תמוהים והוא במ"ש (שם ד"ח ע"א) בבעיא דבין פסיקא לפסיקא מאי ונשאר בתיקו, וכתב ע"ז רבינו יונה כיון דספיקא דאורייתא הוא לחומרא אזלינן, והוא תמוה מאי איסור דאורייתא שייך כאן (וכן בש"ע א"ח סי' קמ"ו) פסק הך בעיא לחומרא, ולפמ"ש א"ש דכיון דתקנות נביאים מחמרינן בספיקו כבדאורייתא ממש, וכן מצאתי בהג"ה על הרא"ש מספר ד"ת שכ' ג"כ על בעיא זאת דאזלינן לחומרא מהך טעמא ואיסור הפסקות דיבור באמצע קריא' התורה אינו מקרא מפורש לאסור רק דרך סיפור בעלמא כמ"ש (נחמיה ח') ובפתחו עמדו כל העם, עוד ראיה ממגילה שהטיל בה ג' חוטי גידים כשירה ובלבד שיהיו משולשים ופסקו הפוסקים לחומרא ע"ש ברא"ש ובש"ע או"ח (סי' תרצ"ג) יעו"ש.
אך מה שקשה ע"ז ממ"ש התוס' פ"ב דמגילה (די"ט ע"ב) ד"ה ור"י דהקשו שם דבאיזו קטן מיירי אי בלא הגיע לחינוך מ"ט דר"מ דמכשיר ואי בהגיע לחינוך מ"ט דרבנן הא קטן דרבנן יכול להוציא הגדולים שהם ג"כ דרבנן, ולפמ"ש אין כאן קושיא כלל דמגילה שאני כיון דדברי קבלה הוא יש לו דין חיוב דאורייתא כמ"ש ויש לומר דאין ה"נ דהיו יכולים לתרץ כן וחדא מגו תרי מתרץ ועדיפא להו תירוצם זה דאפי' בדרבנן ממש תרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן דבלא"ה מוכח חילוק זה מהא דפ' לולב הגזול שהביאו התוס' שם דקטן אינו מוציא בקריאת הלל מה"ט ג"כ משום דהוי תרי דרבנן והגדול הוא חד דרבנן, ואף דאמרו במס' עירובין דעירובין ונט"י שלמה תיקנו ואפ"ה מקלינן בספיקם ש"ה דלא נזכרו בכתוב כלל אפי' בדרך סיפור בעלמא, ועוד יש לחלק בין מה שתקנו הנביאים לשם מצוה ותקנה או משום גדר וסייג לדברי תורה וכיון שזה עצמו לא עשו אלא להרחק' בעלמא ולכך מתירין בספיקו, אכן אחרי כותבי זה מצאתי להגאון בנוב"י (מ"ת חלק יו"ד סי' קמ"ו) שהאריך וכתב דספק בדברי קבלה ונביאים לקולא ע"ש בדין ספק חרם, ואף שיש לדחות דבריו שם מה שהביא ראי' מדברי הרמב"ן במשפטי החרם דשם מיירי בדינים הנהוגים בחרם ולכך אזלינן בהו לקולא דדיני מוחרם ומנודה לא נכתב בכתוב כלל, ולכך פסקו בהנך בעיות דפ' ואלו מגלחין לקולא ע"ש משא"כ במידי דנזכר בפירוש בכתוב, מ"מ רב גוברי' דהגאון הנ"ל ובטלה דעתי נגדו, ומ"מ לדינא צ"ע.