בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר
שער הספקות · סימן סה
דין ס"ס או ספיקא דרבנן דבעיא דלא איפשטא.
כבר כתבנו למעלה דכל אבעייא דעלתה בתיקו בש"ס באיסור דרבנן קיי"ל לקולא וכן כתבו הפוסקים בכמה דוכתי וכן בבעיא דלא אפשיטא נמי דינא הכי (עיין ברא"ש פ"ב דיבמות) בסוגיא דשניות דר' חייא דהרי"ף פסק שם בעייא לחומרא דאין להם הפסק. וכתב הרא"ש ע"ז אף על גב דהוי ספיקא דרבנן ולקולא משום דש"ס שקל וטרי למפשט להתירא ודחו ליה אלמא דעת בני הישיבה להחמיר. ומוכח דס"ל ג"כ בבעיא דלא אפשיט' אזלינן לקולא רק דהתם שאני ונמצא יוצא מדבריו דבכה"ג היכא דבני הישיבה דוחים לאיסור אזלינן לחומרא וצ"ע.
אמנם הפר"ח בכמה מקומות וכאן בקו"ה דעתו להחמיר בבעי' דלא איפשטא אפי' באיסו' דרבנן או בס"ס בדאורייתא. והפר"ח בסי' למ"ד האריך להשיג עליו בזה בדברים נכונים והעלה דאף בעיא דלא איפשטא נכנס בגדר הספק ואף אם שתי הספיקות מוזכרים בש"ס בבעי' דלא איפשטא כל דספק השני תליא באם נחמיר בספק הראשון וספק ראשון לא איפשט ולא נזכר בו את"ל אזלינן לקולא ע"ש, וכן הדעת נוטה דמנין לנו לחלק בין אם נשאר בתיקו ובין בעיא דלא איפשטא ואם נאמר כל שלא נזכר בתיקו אף דלא אפשר למיפשטיה בדוכתי' אפשר למיפשטי' מדוכתי אחרינא וכמ"ש למעלה מ"מ כיון דאנן לא ידעינן לא גרע מספק חסרון ידיעה לכל העולם שהוא בגדר הספק כמ"ש למעלה.
ויש לי מקום עיון במ"ש למעלה בסימנים הקודמים ובדברי הפוסקים דספיקא דרבנן לקולא בהא דאיתא במס' נזיר (דכ"ט ע"א) בהא דאיש מדיר את בנו בנזיר דפליגי שם ר"י ורשב"ל דר"י ס"ל הלכה הוא בנזיר ורשב"ל ס"ל כדי לחנכו במצות והיינו מדרבנן כדאיתא התם ושם ע"ב פלוגתא דתנאי עד מתי האיש מדיר את בנו בנזיר אם עד שיגיע לעונת נדרים או עד שיביא שתי שערות ושם לימא כי הני תנאי מעשה ברבי חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג והי' ר"ג בודקו אם הביא שתי שערות כו' אמר לו רבי אל תצטער לבודקני אם קטן אני אהי' בשביל אבא אם גדול אני אהי' בשביל עצמי ע"ש. ולכאורה יקשה מזה לרשב"ל דבכדי לחנכו במצות הוא דרבנן א"כ כל שהי' ספק אם הי' אביו יכול להדירו הרי יש כאן ספיקא דרבנן וצ"ל משום דאיכא לברורי לא סמכינן אספיקא דרבנן, אבל מה דקאמר שם אח"כ (ד"ל ע"א) ואי אייתי שערות בי מצעי מאי כו' עתוס' שם דפירושו אם מביא שערות באמצע נזירות דיתבטל נזירות אביו. ומשמע שם בש"ס, דלרבי מספקא לן שמא אייתי שערות במצעי מדקאמר דלית לי' תקנתא עד שישהא ששים יום עיין תוס' שם, ואי מיירי דבאמת ראינו שהביא שערות באמצע הרי אינו צריך כ"א שלשים יום אח"כ וכן משמע בש"ס דמספקא לן ולכך חיישינן. וצ"ל דהקושיא כך הוא. רק לר"י ולרשב"ל הוה ספיקא דרבנן. ולא חיישינן לספיקא, ובסמוך נדבר עוד בסוגיא זאת.
וראיתי להרב המורה בבינת אדם שכ' להוכיח דבעיא דלא אפשיטא בדרבנן לחומרא מהא דאיתא בעירובין (ד' צ"ג ע"א) אבעיא להו אחד בזה כו' ואת"ל כו' ומסיק והלכתא בעיין לקולא ולמה הוצרך לפסוק דבעיין לקולא הא בלא זה הוא בעיא דלא איפשטא בדרבנן. ולכאור הוא ראי' עצומה. אבל אחר העיון נראה דאין משם ראי' כלל דהא ודאי. לדעת הרמב"ם דס"ל בכ"מ שיש את"ל בש"ס הוה כנפשטה הבעיא. וכן דעת הגאונים בכמה דוכתי ופוסקים בכל מקום כאת"ל עיין רפ"ק דקדושין ובר"ן שם בסוגיא דחצייך בפרוטה כו' הי' מוכרח הש"ס לפסוק שם דבעיין לקולא בכדי לכלול גם בעיא הראשונה אך גם לשיטת שאר פוסקים נראה דאין ראי' משם די"ל משום דלא מסתבר ליה להקל כ"כ למשדי האמצעי לכאן ולכאן ונשתרי תרוייהו דממנ"פ בחד מינייהו ליכא תלתא וערש"י שם ד"ה וכל היכי ועמ"ש בסי' הקודם ג"כ דהיכא דאיכא ממנ"פ אין סברא להקל בספק דרבנן בפלוגתא דרבוותא וכן הוא בבעיא דלא איפשטא דשניהם שוים וא"כ שפיר הוצרך לומר דבעיין לקולא אף דלא מסתבר טעמיה וא"ש הכל.