בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר
שער הספקות · סימן נה
דין ס"ס דפלוגת' דרבות' נגד חזק' וס"ס דבעי' דלא אפשיט'.
עוד כתב בפרמ"ג (שפ"ד שם ס"ק כ"ח) דס"ס במקום פלוגתא דרבוות' שפיר הוי ס"ס אפי' נגד חזקה דלא שייך לומר אוקמי' אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין, וכן הוא בס"ס בבעיא דלא אפשיטא, וכן כתבו האחרונים בכמה דוכתין ולכאורה יש לעיין בזה דלמה ישתנה זה מספיקא דתרי ותרי, דאיתא בפירוש בכ"מ בש"ס דבזה מעמידי' על החזקה כדאיתא בפ"ב דכתובות שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה כו' דקאמר שם מ"ש רישא ומ"ש סיפקא רישא בחזקת פנוי' קיימא כו' וכן מבואר בכ"מ דתרי ותרי הוי דרבנן דמדאורייתא אוקמי' אחזקה, וא"כ מה בין זה לפלוגתא דרבוותא דאלו אומרים בידוע שזאת הבהמה נבילה הוא ואלו שנים אומרים להיפוך דמ"ש דבשביל החזקה לא ישתנה האמת לאלו היודעים ההיפוך, וע"כ כיון שיש לנו ספק אוקמינן אחזקה וא"כ ה"ה בפלוגת' דרבוותא, וצ"ל דהסברא היא בשלמא בתרי ותרי שהם מחולקים בגוף המעשה האיך הי' ובפעם שני יכול להיות להיפוך שאותם האומרי' כך הי' המעשה יאמרו אח"כ להיפוך. וכאן שספק בגוף המעשה האיך הי' אנו אומרים מספק אתה בא לומר שיצאת מחזקתה עליך להביא ראי' שכך הי' המעשה משא"כ בפלוגתא דרבוותא שמחולקים בדין ולא בגוף המעשה וכמו שמחולקים בבהמה זאת כן הפלוגתא לעולם, והאיך אפשר לומר שלעולם תהי' עומדת בחזקה זאת לאיסור ולא להיתר, וא"כ יוצא לנו מזה שיש חילוק בפלוגתא דרבוותא ושניהם מודים דהמעשה הוא אחד בזה י"ל דחזקה אינו מעלה ומוריד כאן, משא"כ אם הפלוגתא הוא באופן אם הי' שינוי במעשה החזקה או לאו דמיא ממש לתרי ותרי המחולקים בגוף המעשה כגון בפלוגתא דר"מ וחכמים גבי חש"ו דר"מ ס"ל רוב מעשיהם מקולקלים וס"ל דודאי לא הי' זביחה כשירה ולא יצתה מחזקתה וחכמים פליגי עליו, וא"כ הפלוגתא הוא ממש במציאת הדבר איך היה שפיר יש לילך שם בתר חזקה אי הוה ספק הלכה כמאן.
ועפ"ז הי' נלע"ד ליישב דברי מרן הכ"מ (פ"א מהלכות שחיטה הלכה ב') הניראים לכאורה תמוהים כמו שתמה באמת בפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה על דבריו והוא שהרמב"ם כתב שם כל השוחט צריך לבדוק הסימנים כו' ואם לא בדק הרי זו נבילה כו' וכתב הכ"מ דהרמב"ם פוסק לחומרא דהוי נבילה, ומשמע מזה דמפרש הרמב"ם ספוקי מספקא לי' אי הלכה כמתני' או כר"א בן אנטיגנוס ופסק לחומרא והוא תימא באמת שהרמב"ם בפי' כתב הוי נבילה דמשמע ודאי ולא ספק, ולפענ"ד דברי הכ"מ ברורים הם ומפורשים כמין חומר, והוא מבואר ע"פ מ"ש התוס' שם על מה דקאמר שם במאי קמפלגי בדרב הונא מר סבר בחזקת איסור קיימא כו' דכתב התוס' שם משום דס"ל דרוב שוחטים כהוגן, והא דאסרוה באכילה הוא רק חומרא בעלמא מדרבנן ולכך ס"ל דלא מטמא, והיינו שהוקשה להתוס' דהא הוי תרתי דסתרי אהדדי כיון דאנן מחמת חזקה דלא נשחטה כראוי אסרינן באכילה א"כ היה לנו לומר דמטמא, ולכך תירץ דס"ל דרוב שוחטים כהוגן ורובא עדיף מחזקה רק מדרבנן החמירו ולא החמירו בטומאה וא"כ צ"ל דברייתא ס"ל דרוב אין שוחטים כהוגן ולכך שפיר קאמר דמטמא במשא, וא"כ הרי יש כאן פלוגתא דרבוותא איך היה המעשה ולכך שפיר אזלינן בתר חזקה, ולכך שפיר פסק הרמב"ם דהוי נבילה ודאי מחזקה והא דלא כתב מטמא במשא היינו משום דלא עסיק הרמב"ם השתא בדיני טומאה, והא דלא פי' הכ"מ דפסק בפי' כברייתא היינו משום דהוקשה לו דבש"ס אין הכרח הלכתא כמאן וא"ש הכל.
(ומה שיש לעיין בסוגיא זאת בדברי התוס' שהבאתי למעלה בסימן נ"ב מ"ש דהא דילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה דהקשו שם דלמא משום דאזלינן בתר חזקה דפרה שנולדה כשירה ותירצו שכנגדו יש חזקה דאדם בחזקת טומאה קאי דא"כ קשה על מה דנקט בברייתא ומטמא במשא משום הך חזקה דבהמה בחזקת שאינה זבוחה קיימא הא נגדו יש כאן חזקה דאדם בחזקת טהרה קאי אלא ע"כ כיון שמחזיקינן הבהמה לודאי נבילה ממילא הוה ודאי ממש, ושוב אין מועיל חזקת טהרה דאדם נגד הך חזקה שבאה בתחילה ולא מקרי חזקה נגד חזקה כי אם כשהם בבת אחת, וא"כ ה"ה בהך דפרה כיון דהוחזקה כבר בכשרות הוי ג"כ כודאי, ולמה יועיל חזקת טומאה דגברא לסלק הך חזקה ולפמ"ש למעלה סי' נ"ב לחלק בין פרה דאין בה שום צורך רק לגבי הזאת טומאת מת לכך מסלק חזקת טומאה דאדם להך חזקה משא"כ אם היה חזקת כשרות מועיל לגבי שאר מילי ולכך בהך חזקה דבהמה בחזקת איסור שאינה זבוחה דנ"מ לגבי שארי דיני נבילות ולא לגבי טומאה לבד, וכיון דלגבי שאר מילי שאין שם חזקה אחרת כנגדה שפיר מחזקינן לי' כודאי ולכן שוב לגבי טומאה ג"כ מועיל הך חזקה דאל"כ סתרי אהדדי וכבר הוחזקה לודאי והוא סברא נכונה כמ"ש שם וא"כ יש לנו סמך לסברא זאת מדברי התוס' אלו).
והנה לכאורה יש לשדות נרגא בהך סברא שכתבתי לחלק בין ספיקא דפלוגתא הוא רק בדין לבד או ע"י שמחולקים בדין האיך אנו אומרים שהי' המעשה דשפיר אזלינן בתר חזקה, והוא מדברי התוס' שהבאתי בסי' נ' בדין חש"ו ששחטו דכ' התוס' דחכמים מספקי להו אי רוב מעשיהם מקולקלים או מתוקנים לכך שפיר אמרינן לחומרא ולא מקרי ודאי ולכאורה קשה מה תקנו בזה דמ"מ קשה דיש כאן ספק אם כשר או לאו, אלא ע"כ כיון דמספקא להו בדינא הוי ספיקא דדינא, דבשביל החזקה לא ישתנה הדין אף דהספק הוא האיך הי' אם נשחט כהוגן או לאו, ומ"ש שם לתרץ דבריהם משום דהוי ספק אם יש כאן חזקה דשמא רוב שוחטים כהוגן ואין כאן חזקה עתה ראיתי שאין מספיק דשפיר הוי ספק השקול אם נסתלק החזקה שאינה זבוחה או לא ודמיא לשחט בסכין שיש בו ספק פגימה דאם הי' ידוע שאין זה פגימה ודאי דנסתלק החזקה ואעפ"כ הוי נבילה ודאי דכל ספק אמרינן עליך להביא ראיה דנסתלק החזקה וצ"ל באמת דעיקר כוונת התוס' הוא משום דהוי ספיקא דדינא ממש דהא אין הספק נולד עכשיו אחר שנשחטה הבהמה ע"י חש"ו אם נשחטה בהכשר או לא רק הספק נולד מעיקרא כשרוצים לשחוט אם מותרים לשחוט אם אמרינן דרוב מעשיהם מתוקנים או להיפוך ושפיר מקרי ספק בדין ולא ספק האיך נעשה המעשה משא"כ במחלוקת ר"א בן אנטיגנוס ורבנן בלא בדק הסימנים דשם נולד הספק בשעת שחיטה האיך הי' המעשה שפיר הוה ספק במקום חזקה וכמ"ש.
ולפמ"ש יש מקום לומר בתרי ותרי במקום חזקה דלא אזלינן בתר חזקה כגון בסכין שנבדק קודם שחיטה אחד אומר שיש בו פגימה ואחד אומר שאין בו פגימה דהרי הספק הוא קודם שחיטה ומקרי ספק בדין אם מותר לשחוט בו או לאו, ודמיא ממש להא דרבנן מספקא להו בחש"ו אי רוב מעשיהם מתוקנים או מקולקלים ועמ"ש בסוף סי' הקודם מדברי התוס' הנ"ל.
כ"ז כתבתי לפי מה שכתבו האחרונים בפשיטוטת דס"ס במקום חזקה אם הס"ס בפלוגתא דרבוותא לא אזלינן בתר חזקה אבל לענ"ד תמיה דהמעיין בדברי הר"ן פ"ק דקידושין במ"ש שם בנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן דהקשה שם למאן דס"ל ספיקא דאורייתא אסור מן התורה א"כ אמאי קאמר דחיישינן מדרבנן וכ' שם לתרץ משום דאמרינן העמיד אשה על חזקתה, וכ' שם וז"ל לפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי משום דאמרינן העמיד אשה על חזקתה דמ"ש מכל ספיק' דממונא כו' ה"נ מדינא אית לן למימר הכי כו' הרי מבואר להדיא דאף בספק בעיא וכל ספיקא דדינא שנסתפקו חז"ל במקום חזקה אזלינן בתר חזקה וצ"ע שלא זכרו אחרונים דברי הר"ן אלו.