בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר
שער הספקות · סימן נב
דין ס"ס או שלש ספיקות נגד שתי חזקות.
בפר"מ חקר היכא שיש כאן ס"ס למאן דמתיר אפי' במקום חזקה אם היו שתי חזקות לאיסורא אם מועיל כאן ס"ס דאף אם נאמר ס"ס מטעם רובא ורובא עדיף מחזקה אפשר דהיינו רק נגד חזקה אחת אבל לא נגד שתי חזקות והביא שם מהא דאיתא פ"ק דחולין בסוגיא דאזלינן בתר רובא דיליף שם מפרה אדומה, ורב אשי יליף משחיטה עצמה דלמא במקום נקב קא שחיט וא"כ קשה הא בפרה אדומה יש שתי חזקות חזקה דטמא מעיקרא והב' דפרה עצמה חזקה שאינה זבוחה ואפ"ה אזלינן בתר רובא וא"כ ה"ה בס"ס דמטעם רובא הוא ודחה דשם ב' החזקות אינם בגוף הפרה ולענ"ד יש לעיין אפי' אם שתי החזקות אינם בדבר אחד דלכאורה הי' נלע"ד דאין משם ראי' כלל דהא עיקר הקושיא שם דפרה אדומה צריכה להיות כשירה משום דחטאת קרי' רחמנא וא"כ כיון שבגוף הפרה אין כאן רק חזקה אחת הרי היא כשירה מדאורייתא ודאי דרובא עדיף וא"כ הרי הוחזקה בכשרות בודאי וא"כ מה מועיל חזקת טומאת האדם בכאן דהרי הוי כאלו זרק עליו באפר פרה הכשירה בודאי ומה מועיל חזקתו לפסול ולהחזיק הפרה לנבילה וטריפה אף דלפ"ז לא א"ש דברי התוס' שם (ד' י"א ע"א) ד"ה מנא הא מילתא דכתבו שם דהא דרובא עדיף מחזקה ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אף דאיכא חזקה כנגדה דאוקי גברא בחזקת טומאה, ולפמ"ש אין חזקת האדם מועיל לגבי פרה וכן קשה במ"ש התוס' שם ד"ה אתיא מפרה אדומה דהקשו ג"כ דילמא משום דאזלינן בתר חזקה דכשירה נולדה ותירץ ג"כ משום דיש כאן חזקה אחרת נגדה חזקה דאדם ולא דמיא להא דרפ"ק דנדה במקוה דפריך שם אדרבא העמיד טמא על חזקתו דשם אין נ"מ במקוה דהרי עכשיו חסירה היא ולכך אזלינן בתר חזקת טמא משא"כ כאן דהפרה כשירה היא לגבי האדם נמי מהני וכמ"ש דהרי עיקר מה שאנו דנין הוא על הפרה אם כשירה היא אם לא וכעין סברא זאת כתבתי למעלה בשם תשובת נוב"י יעו"ש, ולכן נלע"ד לחלק בזה והוא דדוקא בנידון שכ' הנוב"י שהספק הוא במקוה ועיקר הנ"מ בה אם היא כשירה או לאו שאין נ"מ בה לגבי אדם זה שכבר הוחזק בטומאה אלא גם לשארי בני אדם שעדיין לא נתחזקו בטומאה והרי קדמה הכשר המקוה לחזקת טומאה דאדם שהרי האדם הטמא אין לו הכרח לטבול דווקא במקוה זאת שיש בה ספק אלא יכול לטבול במקוה כשירה ודאית משא"כ בפרה אדומה שכל שחיטתה ועשיתה הוא לגבי הטמאים ואינו יכול להזות בפרה אחרת הכשירה בודאי שהרי על כולם נופל ספק זה ולכן מחזיקין מחזקת טומאת האדם לחזקת הפרה שהרי לא קדמה הכשירה קודם חזקת טומאת האדם, ונמצא שהכל דבר אחד, ואין לומר שבפרה כשירה הוזה כיון שעיקר הספק הוא על האדם, ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ז ע"ב) ד"ה אומר היה ר"ש דנסתפקו אם לרבנן דר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאינ' נפדית וכן כתבו שם בתחילה ואח"כ כתבו במסקנא דמאן דאוסר הוא מדאורייתא וי"ל דבזה פליגי שתי הדיעות בתוס' דמה שתירצו תחילה דהא דקאמר מנלן דאזלינן בתר רובא לרב אחי בר יעקב בעי לה א"כ הא דרובא וחזקה רובא עדיף מסברא ילפינן ומפרה אדומה לא משמע מידי י"ל דס"ל דפרה נפדית ע"ג מערכתה מדאורייתא, וא"כ לא שייך לומר דיש כאן חזקה דגברא נגד רוב כשרים כיון דהבהמה עצמה כשירה היא ואין בה צורך דווקא לטמאי' דהרי יכולה היא להפדות ולאכול לזרים בתורת חולין וא"כ כבר כשירה היא כמ"ש, משא"כ לתירוץ השני שכ' דמפרה ילפינן ס"ל כמסקנת התוס' שם דלרבנן מדאורייא אינה נפדית וא"כ אין שום נ"מ בהכשירה דפרה רק לגבי טמאים ולכן אמרינן העמד חזקה דאדם טמא לגבי רובא דכשרות בפרה וא"כ לפמ"ש אין ראי' כלל מרב אשי דיליף מפרה אדומה לפי תירוץ ראשון של התוס' דלפ"ז פרה נפדית מדאורייתא וא"כ חזקה דאדם אינו מועיל נגד רובא דפרה, ולכך שפיר הוי בפרה עצמה רובא לגבי חד חזקה וכבר יצתה בכשרות ולכך גם האדם שמזין עליו טהור שהרי בפרה כשירה היזה, אבל אם היה באמת שני חזקות אף דאחת באדם ואחת בבהמה שפיר אמרינן דמצרפינן להו להדדי וכמ"ש וא"כ דין זה צ"ע עוד לפמש"ל (סי' מ"ו) בשם הגאון בעל חו"ד דזה לא נקרא חזקה מה שיש לחוש שמא במקום נקב קא שחיט כיון דאתה מסתפק שמא נעשה בה מעשה להטריף עליו להביא ראיה א"כ ליכא חזקה כלל ונדחית ראייתו מרב אשי.
ועיין פכ"ה (ד' פ"ו ע"א) דפריך שם אר"מ דס"ל מותר לשחוט אחריהם משום דרוב מעשיהם מקולקלים מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לי' רובא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו כו' ואמרינן מ"ט דר"מ רוב תינוקת מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לי' רובא ופרש"י רוב תינוקת מטפחין בשרצים כו' והנה לפ"ז יש כאן שתי חזקות חזקת העיסה דבטהרה עומדת וחזקת תינוק שהי' טהור בתחילה וא"כ איך מייתי ראי' מהתם לכאן דליכא רק חזקה אחת נגד הרוב אלא ע"כ דאין חילק בין חזקה אחת לשתים אבל לפירש התוס' דהאי רוב תינוקות מטפחין ר"ל בעיסה אבל התינוקות ודאי טמאים א"כ אין שם אלא חזקה אחת וא"ש, ובמס' יבמות (ד' קי"ט ע"א) האשה שהלך בעלה וצרתה כו' לא תנשא ולא תתייבם כו' ומסיק שם דמתני' ר"מ היא דחייש למיעוטא דאי רבנן אמאי לא תנשא הלך אחר הרוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות ושם ע"ב מסיק דרישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כרובא, ואתיא מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והוי לי' פלגא ופלגא כו' ולרבנן תנשא דרובא עדיף, אף דשם הוי שתי חזקות דהוחזקה ליבום, וגם דהעמיד צרתה בחזקת שלא ילדה וא"כ מוכח דגם נגד שתי חזקות רובא עדיף, ובאמת צ"ע שם דהרא"ש כת' שם כדברי התוס' דלשם דמתני' אף דאיתא כר"מ מ"מ לית הלכתא כוותי' וא"כ מוכח דס"ל להרא"ש דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש התוס' שם, והוא סותר למ"ש בפ"ק דחולין דבאמת אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ומהתימא על פסקי הרא"ש בקיצור דפסק דלא חיישינן למיעוטא, ומשמע דס"ל דמתני' אתיא כר"מ כמ"ש הרא"ש שם והעתיק ג"כ להלכה דלא תנשא ולא תתייבם, גם על הרא"ש עצמו קשה דהעתיק תחילה בריש פרקין דברי התוס' דמתני' אתיא כר"מ, וכ' שם דלית הלכתא כוותי' ושם בסוף הסימן הביא מחלוקת זעירא ור"ח ע"ש, מוכח דס"ל דהלכה כסתם מתני' ואף דקאמר בגמ' דאתיא כר"מ צ"ל דסוגיא דמס' בכורות דפסק כרשב"ג בהא דחלב אם פוטר מבכורה משמע דסמכינן מיעוטא לחזקה מדרבנן ולא ס"ל כתירוץ ר"י בתוס', וצ"ל דבאמת חזר בו הרא"ש מדבריו ופסק כסתם מתני' מה"ט, וכן פסק הרי"ף והרמב"ם והביאו בש"ע אע"ה (ס"ס קנ"ו) ע"ש והוא כשיטת ר"ת שם, עכ"פ מוכח מכאן דאין חילוק בין רובא וחזקה אחת או שתי חזקות כמ"ש, ואפשר לומר דש"ה דחזקה שני דהעמיד הבהמה בחזקת שלא ילדה אינה חזקה גמורה דהוי חזקה העשוי' להשתנות לפמ"ש התוס' שם שהקשו למה לא תירץ הש"ס דאתיא כרבנן ומשום דהוי רובא דתלוי במעשה דאזלינן בתרי' כמ"ש בפ"ג דבכורות ותירץ דלא מקרי תליא במעשה דממילא האדם נזקק לאשתו, וא"כ יש לומר לפי זה דהחזקה ג"כ אינה ברורה כיון דממילא נזקקת לבעלה עשוי' חזקה זאת להשתנות מעצמה שכל אשה עומדת לילד.
אך קשה לפ"ז מנין לנו דסמכינן מיעוטא לחזקה מדרבנן מהא דבכורות כמ"ש, והא התם ג"כ החזקה אינה ברורה דהחזקה דבהמה בחזקת שלא ילדה עשוי' להשתנות, ואפשר לחלק בזה בין אשה לבהמה וקצת ראי' לדבר מהא דקאמר התם דרוב בהמות אינם חולבות, אלא א"כ יולדות, ולמה לא קאמר משום דרוב בהמות מתעברות ויולדות אף שלא ראינו חולבות, ונימא כבר ילדה בזמן שהיתה ראוי' לילד אלא ע"כ דבבהמה לא שייך זה דלאו ברשותה היא כיון שהיא ברשות אדם למנוע ממנה לידתה ועיבורה אין זה נקרא עשוי' להשתנות, ולכן גם הרוב הוא מחוסר מעשה ולא מקרי רובא כמ"ש בפ"ג דבכורות שם, אבל לפרש"י בהא דרוב תינוקות מטפחין מבואר דאין חילוק בין חזקה א' לשתי חזקות כמ"ש.
ובפרק המפלת (ד' כ"ג ע"א) אשה שיצתה מליאה ובא רקנית דקאמר שם דמביאה קרבן ואינו נאכל ופריך שם אמאי לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן, והנה שם יש ג"כ שתי חזקות, אחת דהעמיד האשה בחזקת שלא ילדה ולד מעליא, והב' הקרבן שמביאה העמידנו בחזקת חולין שהי' בתחילה, ואעפ"כ קאמר שם דרובא עדיף, אבל גם משם אין ראי' דחזקת אשה לא מקרי חזקה דהרי ע"כ יצתה מחזקת' שהיתה מתחילה מליאה ועכשיו היא רקנית שהפילה, וא"כ לפמ"ש אין לנו ראי' מוכרחת דרובא נגד שתי חזקות דיהי' עדיף, וא"כ כ"ש בס"ס דהא כמה פוסקים ס"ל דס"ס במקום חזקה אחת אינו מועיל א"כ כ"ש נגד שתי חזקות דיש להחמיר, ולפ"ז אם שחט בסכין שאינו בדוק תחילה ואחר השחיטה נמצא ספק פגימה בסכין אף אם נימא דס"ס במקום חזקה מועיל יש להחמיר כאן דיש שתי חזקות, העמיד הסכין על חזקתו הראשונה ותחילה הי' בחזקת פגום, ועוד העמיד הבהמה על חזקתה.
ועוד נלענ"ד דאפי' נימא דס"ס נגד שתי חזקות מועיל כאן גרע יותר דדווקא בגוונא דפרה אדומה דיש לומר דשם שתי החזקות כחזקה אחת דמיא דהא אם היינו יודעים דפרה כשירה ולא נקבו הסמנים לא הי' שום חזקה של טומאה לגבי האדם, ונמצא דחזקת האדם תליא בחזקת הפרה, משא"כ בנד"ד שעל כל אחד יש לנו ספק בפ"ע דעל הסכין יש לנו ספק שמא הי' בו פגימה תחיל' והעמידנו על חזקתו שבתחילה היתה הפגימה ועל הבהמה יש ספק אפילו אם נאמר שלא הי' בו הפגימה שמא נפגם בעור והעמיד הבהמה על חזקתה, ואין חזקה אחת תליא בחבירתה כלל ולכך כל אחד דבר בפני עצמו וכל ספק שבו מסתלק ע"י החזקה שכנגדו ולכן ודאי דלא מהני בזה ס"ס אליבא דכ"ע וכספק איסור ממש הוא כנלע"ד ברור.