בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק שני · סימן לה
דין מגרש בב' גיטין מספק אם יש בו חשש ספר א' אמר רחמנא ולא ב' ספרים:
א) עוד טעם אחר כתבו הפוסקי' שלא לגרש בב' גיטין מספק כי אם בשעת הדחק משום דספר א' אמר רחמנא ולא ב' ספרים כמ"ש התוס' פ"ב דסוטה (ד' י"ח ע"א). וראיתי בס' גט מקושר שהאריך לחלוק על דברי התוס', ולענ"ד יש לישב כל תמיהותיו, בראש מ"ש דמה מזיק מה שנותן לה ב' גיטין סוף סוף בא' מהם מתגרשת והאחר כמו שאינו, והביא ראי' ממ"ש במס' סנהדרין (ד' פ"ח ע"ב) אי לולב א"צ אגד האי לחודי' קאי כו' וכן בציצית כו' אלמא דיוצא ידי המצוה אעפ"י שמוסיף עליו כו'. הנה מהא דלולב ודאי דל"ק מידי דודאי יש לחלק בין מוסיף מין אחר שאינו שייך לגוף המצוה ולמינו למוסיף במין המצוה גופי' במה דקפיד רחמנא על אחד דוקא, וקצת סמך לזה מ"ש ברפ"ק דזבחים (ד' ג' ע"ב) דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה, אך מה שהביא מציצית וממ"ש התוס' בפ' ראוהו ב"ד דמה שמוסיף במין א' לא עבר משום בל תוסיף, וכן מהא דג' הדסים דמותר להוסיף על מניינם, ומהא דנתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא [והא דשופר כבר יישבו התוס' עצמם בסוטה שם, דכיון דעיקר מצות שופר הוא לשמוע בקולו, וכיון שאינו שומע רק קול פנימי אין כאן משום ב' וג' שופרות יעו"ש], וכן ממ"ש הרא"ש דאם נטל ב' אתרוגים דיוצא הי' נראה לכאורה סי' לדבריהם, אבל א"א שח"ו יהי' בהעלם מהתוס' מ"ש בעצמם בפ' ראוהו ב"ד. אבל נראה דגם בזה ל"ק מידי, דכוונתם לחלק בין דבר שאינו תלוי בכוונת ומחשבת האדם כגון באתרוג והדסים ושופר, אם הוא מכוין לצאת י"ח במין א' לבדו ומה שמוסיף אינו רק להידור מצוה או לחנם, בזה לא שייך לומר א' אמר רחמנא ולא שנים, דמה בכך שמוסיף עליו בזה לא נגרע כח המצוה העיקרית וכל יתר כנטול הוא לבדו דמי, אבל במה שתלוי ברצון האדם כגון בגט דתלוי דוקא בכוונת הבעל באיזה מהם מגרש, שאם לא הי' מכוין לגרשה בו, או שלא כתבו לשמה אינו כלום וחספא בעלמא הוא, וגם בעינן שהסופר יכתוב בשליחותו וכן העדים בחתימתם, וא"כ כשכותב ב' גיטין וכונתו לגרשה דוקא בשני הגיטין לא נתפס שם גט על אחד לבד, רק על שניהם יחד והוי כל גט חצי כריתות ואין שני חצאים מצטרפי', והוי ממש דומיא דמ"ש בפ' לולב הגזול (ד' ל"ה ע"א) אימא פלפלין פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים כו', דהיינו דכיון דבעינן שיהי' מנכר לקיחתו וא"א בא' רק בב' וג', א"כ אין המצוה נגמר בא' לבד רק בב' ולכן א"א לומר שכוונה התורה לפלפלין. [והא דאתרוג כבר דחו התוס' במ"א דמשם אין ראי', דכיון דהתורה אמרה פרי א' כוונה שיקחו אותו שדי בא' וא"כ א"א להיות פלפלין], וכמו כן הא דכת' התורה וכתב לה ספר כריתות לא היתה כוונת התורה שיהי' נשלם הגט ע"י ב' ספרים והוי ממש דומה לכתב גט על ב' ניירות, דפסול ג"כ מטעם ספר א' אמר רחמנא דכל ספר בפ"ע אין שיעור כריתות ואין שני' מצטרפין בו לא', וכן מה שהביאו ראי' מהא דכופר א' אמר רחמנא ולא שנים וג' כופרים, דומה ג"כ להא דב' גיטין, דכמו דהתם בב' שותפין שאם הי' צריך כל אחד ליתן כופר שלם בעד הנהרג, א"כ אין חיוב המצוה נגמר כי אם ע"י ב' כופרים ובכה"ג לא אמרה תורה, שהרי התורה לא חייבה לשלם בעד הנהרג כי אם כופר א'. ובאמת במצות למ"ד מצות צ"כ אם הי' מכוין שלא לצאת י"ח רק בשניהם דוקא יש לפקפק בזה לדברי התוס', [ומ"מ אפי' אם נאמר דבזה אין חשש דהרי עכ"פ קיים מצוה שהרי בא' מהם יש כדי קיומה, מ"מ בב' גיטין שא"א להיות נקרא ספר כריתות כי אם ע"י דעתו וציוויו של הבעל, א"כ באם צוה לכתוב ב' אין א' מהם ספר כריתות שלם וכמ"ש], אבל ל"ק מ"ש המחבר הנ"ל, דשם לא מיירי רק בלקח סתם ב' מאותו המין, או שהוסיף לשם הידור דבזה לא שייך הך חששא וכמ"ש, ומה שהקשו התוס' בסוטה שם מהא דנותן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא, תיפוק לי' דהוי ב' שופרות ולא תי' דמיירי שלא הי' כוונתו לכך שיהי' המצוה בשניהם דוקא, י"ל דמסתמא בנותן שופר בתוך שופר כוונתו הי' שיצא הקול משניהם דוקא וכדי לצאת ע"י שניהם י"ח, ועוד דעדיפא מינה תי' התוס' דשם שמע רק קול פנימי ושופר בשמיעה תליא:
ב) ומ"מ מה שהוציאו הפוסקי' מדברי התוס' להחמיר, בנותן שני גיטין מספק דלא יתנו בבת אחת מטעם ספר א' אמר רחמנא כו', בזה נראה דברי הגאון הנ"ל נכונים לכאורה, דודאי כוונת התוס' הוא רק בנותן שניהם שתתגרש בשניהם דוקא ומטעם שכתבנו שכל א' אינו ספר כריתות שלם רק חצי ספר, משא"כ אם נותן מחמת ספק וכוונתו שתתגרש בא' מהם היותר כשר ע"פ ד"ת, מה בכך שנותן בידה גט השני הרי כל א' מהם היותר כשר הוא ספר כריתות שלם רק שהוא א"י איזהו. ולענ"ד הי' נראה דיותר טוב ליתן שני הגיטין בבת אחת מלתנם בזא"ז, דאם נותנם בב"א אין כאן חשש ברירה, כיון דבאותו רגע יש בידה עכ"פ גט א' כשר בודאי וממנ"פ היא מתגרשת עתה, משא"כ בנותן בזא"ז שצריכין אנו לדון בנתינת כל גט שמא הוא הכשר יש בזה קצת חשש ברירה, הגם שכבר כתבנו שגם בזא"ז אין חשש ברירה מהטעם שכתבנו באריכות, מ"מ יותר טוב ליתן בב"א שבזה אין שום חשש כלל, ועי' בסדר גיטין של מהר"י מינץ סי' ל"ד שכתב ג"כ שלא היה מקפיד שלפעמים הי' נותן ב' הגיטין בב"א ולפעמים בזא"ז, מוכח ג"כ דס"ל דאין שום חשש ברירה בא' מהאופנים הנ"ל:
ג) ולפי מ"ש נראה דחשש שחששו הפוסקי' בב' גיטין משום ספר א' אמר רחמנא כו' שייך ג"כ בנותן בזה אח"ז, כיון דכוונתו לגרשה דוקא בשני הגיטין ביחד ולא תתגרש בא' מהם כיון דשניהם כשרים. שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בשו"ת נ"ב שהבאתי בסי' הקודם, שכ' ג"כ דגם בנותן ב' גיטין בזא"ז יש חשש שני ספרים והביא ראי' נכונה לזה ממ"ש התוס' בב' גיטין, שדימו אותו להא דב' כופרים בשור של ב' שותפין, דאף דכל א' משלם כופר בפ"ע ויכולים לשלם בזה אחר זה ודכוותי' ג"כ בב' גיטין, וע"ש פלפול ארוך מ"ש שזה תליא בב' תי' שכתבו התוס' במס' ב"ק ולפי שיש לי בענין זה מקום עיון מוכרח אני להאריך קצת, ונעתיק דברי התוס' במס' ב"ק (ד' מ' ע"א) ד"ה כופר א' אמר רחמנא כו', שהקשו שם מהא דקיי"ל דשנים שהוציאו ככר א' לרה"ר בשבת דחייבים כל א' להביא חטאת, ולמה לא דרשינן חטאת א' אמר רחמנא ולא ב' וג' חטאות, ותי' דשאני חטאת דכל א' חייב אזדונו כרת מש"ה מביא חטאת כל א' אשגגתו, ועוד דחטאת לגבוה סלקא אין להקפיד אם מביאים כל א' חטאת על שגגתו, אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור הוא של שנים. ולכאורה צ"ע בסוגיא הנ"ל ובדברי התוס', דהא שפיר יש לחלק בין חטאת לכופר, דהא גבי כופר קיי"ל כמיתת בעלים כך מיתת השור, ובכ"מ שהשור בסקילה בעלים משלמים כופר אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר, וא"כ הא בבעלים אי' בפ' הנשרפין (ד' ע"ח ע"א) ת"ר הכוהו עשרה בני אדם כו' כולם פטורים, ועי' רש"י שם דהטעם דכתי' ואיש כי יכה כל נפש כו' דוקא איש א' ולא ב', וא"כ אם הבעלים עצמם היו הורגין אותו הי' פטורים, א"כ גם בכה"ג השור פטור מסקילה וא"כ ממילא כולם פטורין מכופר, משא"כ גבי שבת קיי"ל דזה א"י וזה א"י חייב כל א' חטאת, דליכא מיעוטא לדידן דקיי"ל כר"י עי' בפ' המצניע, ואדרבה איפכא קשיא לי, דמלשון הש"ס משמע דעכ"פ השור בסקילה ורק דבעי כיצד משלמים כופר, ולמה יתחייב השור בסקילה כיון דהבעלים פטורין ממיתה:
ד) אך מדברי התוס' שם משמע דס"ל דמ"ש כמיתת בעלים כך מיתת השור, היינו דאם היו בעלים א' כה"ג דהשור הוא א' היו חייבים מיתה, ולכן גם השור בכה"ג חייב סקילה, משא"כ בב' שוורים שהרגו לאחד פטורים ממיתה משום דבכה"ג אם היו הבעלים עצמם שנים שהרגו פטורים וא"כ א"ש. ומ"מ עדיין לא מוחוור, לפי מ"ש שם בש"ס בברייתא בפלוגתא דת"ק ור"י בנו של ר"י בן ברוקא, דת"ק ס"ל דמי ניזק, ור"י ס"ל דמי מזיק, דפליגי אי כופרא כפרה ור"י ס"ל דמי מזיק, והיינו לפי פשט הכ' וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו, ר"ל שבכופר פודה נפשו מחיוב מיתה, וא"כ בשני שותפין כה"ג ודאי דליכא חיוב מיתה, דלא גרע הרג שורם מהרגו בעצמם דהיו פטורים, וא"כ אין כאן חיוב כופר כלל ומאי קא מבעי' לי', ועוד הרי כתב הרמב"ם (פ"י מה' נזקי ממון), דאם היו הבעלים טריפה ג"כ פטורים מכופר משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור, ופטור השור מסקילה ג"כ אף דהשור אינו טריפה, הרי ע"כ דדרשינן כמיתת בעלים כו', ר"ל אלו היו הבעלים כה"ג שהרגו בעצמם היו פטורים כגון בטריפה כך אם שור שלהם הרג פטור מסקילה אף על גב דהשור אינו טריפה, ודברי הרמב"ם הוא מימרא מפורשת בפ' הנשרפין שם:
הג"ה. וצ"ע לפי מאי דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, א"כ למה משלם כופר הא יש לומר דשמא הבעלים טריפה, ובשלמא למ"ד כופרא כפרה א"ש דאין שייך לומר כאן דאין הולכין אחר הרוב, דלאו משום חיוב תשלומין הוא אלא לכפרת נפשו, אלא למ"ד קנסא וממונא קשה, ואין לומר דגזירת הכ' הוא א"כ נילף מכאן דהולכין בממון אחר הרוב, ולפי מ"ש במ"א באריכות, דהא דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב הוא רק מדרבנן, משום דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן, וכ"ש חזקת ממון דעדיפא טפי מכל חזקות הוה א"ש. אך צ"ע עדיין דהא מפורש במשנה פ' ד' וה' (ד' מ"ד ע"ב) דשור היתומים ושור האפוטרופסי' חייב סקילה, ובכה"ג הבעלים פטורים ממיתה דקטן שהרג את הנפש פטור, וא"כ למה חייב השור סקילה ולמה גרע משור של אדם טריפה, וצ"ל משום דגלי קרא דשור שור שבעה להביא שור היתומים כו' כמ"ש שם בש"ס, אך עדיין קשה לר' יהודה שם במשנה דס"ל דשור הקדש ושור המדבר והפקר פטורים ממיתה דיליף לה מקרא כיון דאין להם בעלים וכתי' וגם בעליו יומת, ולכן ע"כ צריך לאוקמי לדרשא דשור שור לדרשא אחרינא, א"כ גם שור של יתומים דילפינן מקרא דגם בעליו יומת כמיתת בעלים, ג"כ נימא דפטור השור מסקילה ונוקי יתורא דשור לדרשא אחרינא, ומאי חזית יותר לאוקמי לשור הפקר כו' וצ"ע /ע"כ הג"ה/:
וא"כ גם כן בשור של שני שותפין נימא הכי, כיון דאם הרגו שניהם בעצמם היו פטורים ולמה גרע מאם היו הבעלים טריפה, וצ"ל דמה דאמרינן כמיתת בעלים כו', אין ר"ל אם הבעלים היו הורגין אותו שהרג השור אלא אם היו הורגין אחרים, וא"כ א"ש, דבטריפה אם היו הורגי' אחרים היו פטורים, משא"כ בשותפין אלו הרגו אחרים כל א' איש אחר היו חייבים, אך דא"כ דברי התוס' הנ"ל שכתבו דבשני שוורים של שני בעלים לא מצי למבעיא משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור כו' לא א"ש, דהא אין זה ענין כלל להא דהרי הבעלים אלו היו הורגין אחרים היו חייבין:
ה) עוד יש לדקדק בסוגיא זו לפי מ"ש הרמב"ם שם, מפי השמועה למדו דמ"ש וגם בעליו יומת היינו מיתה בידי שמים, ולכן כופר שנותן בזה נפטר ממיתה והוא כפרה שלו, וכיון שבפ' נאמר וגם בעליו יומת הי' לנו לומר דכולו בעליו בעינן, וכאן בשני שותפין כל א' לא מיקרי כולו בעלין, וא"כ אין על כל א' חיוב מיתה בידי שמים דכל א' חצי בעליו הוא, וא"כ למה יתחייבו כופר, ועי' במס' ב"מ פ' השואל (ד' צ"ו ע"א) שאל משותפין ונשאל לו אחד מהם מהו כולו בעליו בעינן וליכא כו', הרי דמקרא ד"אם בעליו עמו" מסתפק הש"ס דבא' מן השותפין לא מתקיים הפ' דאם בעליו משמע כולו, וא"כ גם כאן נימא הכי, ועיי' תוס' שם שכתבו משום דשמירה בבעלים חדוש הוא, לכן יש סברא לומר דבעינן קרא כדכתי' כולו בעליו דוקא, וא"כ גם כאן חידוש הוא דהם לא עשו מעשה רק ממונם הרג והם נתחייבו מיתה, וכמ"ש בש"ס עדים זוממין חדוש הוא תדע דלא עשו מעשה ונהרגין כו', וא"כ נימא ג"כ אין לך בו אלא חידושו וכולו בעליו בעינן:
ו) ולכן נראה דצ"ל דבשני שותפין כל א' חייב מיתה בידי שמים, ואף דבהרגו בעצמם פטורים היינו מגזירת הכ' ואיש כי יכה כו', אבל בידי שמים חייבים, ומ"ש וגם בעליו יומת ר"ל ג"כ כולו בעליו, היינו ששניהם חייבי' מיתה בידי שמים וא"כ א"ש דחייבין בכופר, ומ"ש תחי' דבעינן כמיתת בעלים, היינו אם היו ממיתי' בעצמם לאנשים אחרים, ומ"ש התוס' בשני שוורים של ב' בני אדם היינו טעמא דקיי"ל כרב אשי דהתם בפ' הנחנקין דשור טריפה שהרג ג"כ פטור מטעם דאלו היו בעלים כה"ג כו', וא"כ גם כאן כיון דב' השוורים הרגו לא' [אם] היו הבעלים כה"ג היו פטורים, והשתא א"ש מה דבעי הש"ס, והיינו כיון דטעם כופר הוא לפוטרו ממיתה בידי שמים, וכיון ששניהם חייבי' במיתה בידי שמים א"כ היו לנו לומר דחייבין כל א' כופר שלם, דהא כופר שלם הוא נגד חיוב מיתה, ולכן סברא הוא דאזלינן בתר הבעלים המזיקים. וע"ז אמר דא"א, דהתורה אמרה כופר א' כו', והשתא הקשו התוס' שפיר מחיוב חטאת דהא גם בחטאת מתחייב כל א' סקילה במזיד, ובלא התראה כרת ובשוגג חייב כל א' חטאת לפוטרו מעון כרת וא"כ ה"ה הכא גבי כופר, וע"ז תי' דחטאת דלגבוה אין נ"מ, משא"כ כאן למה ירויח הניזק במה שהשור של שנים ואף על גב דכופרא כפרה, מ"מ אין סברא לחייבם בשני כופרים, ובתי' ראשון כתבו משום דהתם חייב כל א' על זדונו כרת כו', ר"ל משא"כ כאן אף דהכופר בא לפוטרו ממיתה בידי שמים שנתחייב בה, מ"מ אין סברא להחמיר יותר משאם היו הורגים בעצמם בידים שהיו פטורים לגמרי:
ז) ובהיות כן מ"ש הגאון מ' שמואל בנ"ב שם דדין ב' גיטין תליא בב' תי' של התוס', דלתי' ראשון דלא ס"ל הך סברא לחלק משום דאין סברא שירויח הניזק בחנם, א"כ גם גבי גט פסול ב' גיטין יעו"ש, לפי מ"ש אינו אלא דעיקר הטעם גם לתי' הראשון, כיון דבמזיד היו פטורים לגמרי אלו היו הורגין אותו, א"כ אין סברא לחייבם ע"י שור שלהם ב' כופרים דבעינן כמיתת בעלים כו', [וי"ל ג"כ דבתי' הראשון ס"ל דכמיתת בעלים ר"ל אלו היו הבעלים הורגי' את האדם הנהרג דהיו פטורים, ומה שנסתפק הש"ס משום די"ל כיון שאם כל א' הי' הורג הי' חייב מתקיים כאן כמיתת בעלים כו', ולתי' ב' של התוס' צ"ל דפי' כמיתת בעלים היינו אחרים, ועיקר חיוב כופר במקום חיוב מיתה בידי שמים כמ"ש ודו"ק], משא"כ בב' גיטין לא שייך זה. ולכן נלע"ד דגם התוס' לא הי' עיקר ראייתם מכופר לגט, רק הביאו הא דכופר לסמך בעלמא ועיקר ראייתם הוא מהא דאתרוג פרי א' אמר רחמנא כו' והיינו דוקא אם מכוין שלא תתגרש רק בשניהם דוקא דכל אחד לא מקרי ספר כריתות שלם, והוה דומיא דאתרוג דאינו יוצא בא' דלא ניכר לקיחתה רק בב' וג', אבל בנותן ב' גיטין מחמת ספק כיון שמכוין שתתגרש בא' מהם היותר כשר מיקרי שפיר ספר אחד, ואפי' נותנם בבת אחת אין כאן חשש כ"ש כשנותנם בזא"ז:
ח) עוד כתבו האחרונים בשם תשובת מהרי"ו חשש אחר בב' גיטין משום דהוי כמו מקדש במלוה ופרוטה, ואף דקיי"ל כר"י הנשיא דאדם יודע דאין קדושי מלוה כלום ודעתו אפרוטה, מ"מ בב' גיטין גם ר"י הנשיא מודה כיון דא"י איזה גט מועיל. ובאמת דברים אלו תמוהים כמו שהביא הג"פ בשם מהר"ש הלוי אמאי לא יתנם בב"א ויפרש שמכוין לגרשה בגט הכשר כמו דמועיל בב' זוגות תפילין דרש"י ור"ת יעו"ש, וא"כ אין זה דומה למקדש במלוה ופרוטה שא"י מה בלבה. ולענ"ד יש לתקן דבריו קצת ע"פ מ"ש בפ' המגרש (ד' פ"ה ע"ב), אמר אביי האי מאן דכתב גיטא לא לכתוב ודין כו' ולא לכתוב למהך כו' וכתבו הפוסקים בשם בעל העיטור משמי' דרבוותא דכל הני דקדוקי דהכא היינו היכא דכתב לי' הבעל גופי', א"נ דכתב לי' סופר מפומי' ובתר הכא אתיא בעל וקא מערער ואמר אנא הוא דפסליני' לי' בהני דקדוקי ולקלקולי איכוונית כו', הרי אף דכתב הגט ופי' שכותב לשמו ולשמה ולשם גירושין בלי שום פקפוק, אעפ"כ אינו מועיל דאמרינן בלבו הי' לקלקל אם כ' בעצמו והמעשה שכ' בגט לשנות יורה קצת על מחשבת לבו ואין זה דברים שבלב, וא"כ כאן שנותן לה ב' גיטין אף שמפרש שמכוין לגרשה בגט הכשר, מ"מ כיון דבמעשה נותן לה ב' גיטין יש לומר אולי במעשה זה מכוין לקלקלה ומכוין לגרשה בגט הפסול, וכ"ש אם מגרשה שלא בטובתו ושונאה יש לחוש לקלקולא, ואולי יאמר אח"כ שהי' מכוין לגרשה בגט הפסול, עוד ראי' ממ"ש הב"י בסוף סי' קכ"ג בשם הקונטרסים שדקדק מתשובת הרשב"א שלא יכתוב הבעל לכתחי' הגט בעצמו מטעם שכתב בעל העיטור בהני דקדוקי דאם יאמר לקלקלה נתכוין, והגם כי כותב הגט בכשרות ונזהר בכל הדקדוקים כדינם, מ"מ חששו בזה דילמא יחשוב מחשבת פיגול בלבו מה שלא יבורר מתוך מעשיו, וא"כ כ"ש כאן שנותן ב' גיטין בפועל ויודע שמשום ספק עשו כן, ימצא עלילה כדי לקלקלה ויאמר אני כוונתי לגרשה בגט הפסול ולכן שפיר דימו אותו למקדש במלוה ופרוטה, ועי' בפרמ"ג באו"ח סי' תמ"ח לענין מכירת חמץ דרך הערמה, שהביא בשם הירושלמי דאף אם אינו מוכר בלב שלם לא אזלינן בתר מחשבתו רק בתר דיבור פיו, כל שאינו חושב בלבו בשעת מעשה היפוך מאמרו, מוכח משם דאם באמת חושב אז בלבו בהיפוך מדברי פיו לא מהני, ואף דלפ"ז הי' לנו לחוש בכל גיטי דעלמא אולי מחשבת און בלבו בשעת הנתינה, מ"מ לא נתנה תורה למה"ש ואין לחוש למה דלא אתיליד ריעותא, משא"כ בנותן ב' גיטין שקרוב הדבר שהבעל ימצא בזה עלילה כדי לקרוא תגר על הגט, כנ"ל ליישב דברי מהרי"ו כדי שלא לשוי' לטועה ח"ו ויש מקום לדבריו כמ"ש, ומ"מ ודאי דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא ומדינא אין בזה חשש כלל:
ט) ועי' בתשובת נ"ב מ"ק חלק א"ע סי' צ' שחידש לנהוג באם צריך ליתן ב' גיטין מספק, להטעות הבעל והסופר והעדים שלא ידעו משום דבר ואחר נתינת הגט כד"ת יאמר להם שצריך גט אחר והראשון פסול הוא ויוצא בזה ידי חשש ברירה לכל הפוסקים ואין בזה שום בית מיחוש כלל. ולענ"ד עדיין אין כאן תיקון כלל, לפי מה שנוהגין שהבעל אומר לסופר לכתוב מא' עד מאה עד שיוכשר לדעת הרב, א"כ מה בכך שהבעל א"י אם יצטרך ליתן ב' גיטין, הא תלה בדעת הרב לפי מה שיוכשר בעיניו ואם דעת הרב על ב' גיטין חוזר חשש ברירה למקומו, והוי דומיא להא דאם יבוא חכם למזרח עירובו למזרח כו' וכמ"ש רש"י שם, דאולי ביהשמ"ש שהוא שעת קניית העירוב לא הי' דעתו של חכם לאותו צד שבא למחר, וא"כ גם כאן שתלה בדעת החכם והוא דעתו ליתן ב' גיטין וא"י איזה יוכשר ודאי דיש כאן חשש ברירה. ולכן הי' נראה דבכה"ג יותר טוב לנהוג שלא לומר לסופר לכתוב מא' ועד מאה לפי דעת הרב, אלא יאמר סתם כתוב גט כו', וגם אין צורך לזה כלל כיון שנוהגי' שאם יארע איזה קלקול בגט חוזר ומצוה שנית לסופר כמו בפעם הראשון כנ"ל בזה: