בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק שני
סימן יז
דין ברירה בגיטין לענין כתיבה לשמה
א) בתוס' ריש פ' כל הגט (ד' כ"ד ע"ב) ד"ה לאיזו שארצה כתבו בשם ר"י דמה דתנן דאינו גט משום ברירה גם מ"ד יש ברירה בכל התורה כאן מודה דלא מהני משום דכתי' וכתב לה לשמה דבעינן שיהי' מבורר לשמה בשעת כתיבה, והנה הגאון יש"ש בדיני ברירה הרבה לתמוה עליו ודחה דברי ר"י בשתי ידים, ובאמת חובה עלינו לדרוש בזכות ר"י בעל התוס' בכל יכלתנו, ולענ"ד ליישב כל תמיהותיו ובתחלה צריך לבאר מה הכריחם לזה. ונלענ"ד דהוקשה להם דהא רב אית לי' ברירה בכל התורה כדאי' בפ' משילין גבי שנים שלקחו חביות ובהמה בשותפות ואפי' בדאורייתא אית לי' ברירה כדמוכח בפ' בית כור גבי אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם, ואין לומר משום דמספקא לי' בדין ברירה ומחלק בין דאורייתא לדרבנן וכאן המע"ה ולכך אינו יכול להוציא מן האחין, דהא רב אסי דמספקא לי' ס"ל נוטל רביע בקרקע ורביע במעות מכלל דלרב פשיטא לי' (דאין) [דיש] ברירה אף שיש לדחוק בזה מ"מ לא מסתבר לי' לר"י לומר דרב מספקא לי', והא דאי' בפ' בכל מערבין דאמר רב ליתא למתני' מקמי איו כו' צ"ל דאליבא דר' יהודה דמתני' קאמר הכי דא"א לומר דר"י ס"ל יש ברירה אבל רב לא ס"ל הכי וא"כ קשה מה דקאמר רב כאן בפ' כל הגט כולם פוסלים בכהונה כו' מוכח דס"ל דהגט אין בו ממש גם בהא דלאיזו שארצה אגרש ורק דס"ל דפוסל בכהונה משום ריח הגט ולחומרא אבל מדינא הגט פסול משום דאין ברירה, וא"כ ע"כ צריך לחלק אליבא דרב בין כתיבת גט לשמה ובין שארי ענינים והיינו משום דכתיב וכתב לה דמשמע דבעינן שבשעת כתיבה יכוין הסופר לשמה ממש וא"כ מה מועיל מה דאמרינן הוברר הדבר שהגט נכתב בשבילה אמת שדבר זה הוברר שהגט נכתב בשבילה אבל אין זה כוונה בפי' לשמה בשעת כתיבה, ולא גרע זה מסתמא דאע"ג דאח"כ רוצה הבעל לגרשה בגט זה אינו מועיל אפי' למ"ד יש ברירה לומר הוברר הדבר שבשבילה הי' דכיון דאשה לאו לגירושין עומדת אינו מועיל סתמא כמ"ש בריש מס' זבחים, והרי באחין שחלקו למ"ד יש ברירה אמרינן הוברר דקודם חלוקה זה הי' חלקו דזה ודאי גרע מסתמא ובאשה כה"ג אינו מועיל לכ"ע, וע"כ צ"ל דהתורה גילתה שהסופר יכתוב בפי' לשם אשה זו ויתכוין דוקא לה ולא שיהא פוסח על שתי הסעיפים ולא ידע בשעת מעשה, ובאמת יפה הוכיחו כן מהתוס' במ"ש וצריכא דאי אתמר כו' משום דכתיב וכתב לה לשמה ולא קאמר משום דאין ברירה משא"כ באחין שחלקו דמכר אמר רחמנא וכמו שפי' היש"ש באמת אלא ודאי כמ"ש התוס', ומה שדחה היש"ש ראי' זו דמ"ש משום דכתיב לה לשמה היינו משום דאין ברירה ואין זה מבורר לשמה משא"כ למ"ד יש ברירה הרי זה מבורר לשמה ודומיא דהכי קאמר הש"ס בפ' מעשר בהמה (ד' נ"ז ע"א) אי אתמר במעשר הוה אמינא משום דבעינן צאנך הברור לך אבל באחין שחלקו כו' ולא קאמר משום דא"ב כו' אבל באחין הוה אמינא מכר אמר רחמנא כו', ראי' זו איני מכיר דשם גבי מעשר ודאי דרק למ"ד אין ברירה אמרינן דפטור דשמא הוה לקוח דשם אין שייך שיהי' ידוע בתחלה לשמה, וא"כ אם הטעם משום דאין ברירה גם באחין שחלקו לענין יובל נדע דצריכין להחזיר מספק מצות יובל כיון שאין להם הפסד וכמ"ש למעלה, להכי הוצרך לומר דאף דגם למ"ד אין ברירה מ"מ מידי ספק לא נפקא דא"א לומר שודאי החליפו חלקיהם כמו בכ"מ דאמרינן אין ברירה וא"כ מה טעם פטורים ממעשר בהמה והא ספיקא דאורייתא לחומרא, ולכך הוצרך לפרש משום דכתיב צאנך בברור לך כו' ר"ל דספק מעשר בהמה לקולא כמ"ש בכ"מ בש"ס עשירי ודאי כו' וכעין הא דאמרו ממזר ודאי הוא דלא יבא כו', אבל באחין שחלקו אין סברא לחייב משום ספק מצוה דהוי אמינא ודאי מכר אמר רחמנא משא"כ ירושה ומתנה לא ר"ל אף דירושה הוה ספק פטרי' רחמנא מלמיהדר ביובל משום דאין זה מכר ודאי רק ספק וכהא דמעשר בהמה כו', ובזה מתורץ ג"כ קושיית מהרש"ל על ר"י דהקשה עליו דלפי שיטתו לא הוצרך להש"ס לומר אבל באחין כו' מכר אמר רחמנא ירושה ומתנה לא והי' לו לומר בקיצור דהוה אמינא דוקא בגט ס"ל דלא מהני אף דיש ברירה משום דכתיב וכתב לה כמ"ש ר"י אבל ביובל א"צ להחזיר כיון דיש ברירה ע"ש שהאריך בפי', דלפי מ"ש י"ל דהש"ס נקט הך לישנא דנקט בפ' מעשר בהמה דשם הוצרך לומר כן דאתיא למ"ד אין ברירה וכמ"ש ודו"ק.
ב) ומה שהקשה שם למה הוצרך להזכיר מתנה דלא כהלכתא דהא הלכה כחכמים דמתנה כמכר אלא ע"כ דפי' הש"ס הוא דכוונתו הוא דאף דאין ברירה הוה אמינא דגזירת הכ' הוא דדוקא במכר שלוקח דמים חוזר משא"כ במתנה וירושה דאינו נוטל דמים אף דהוי כמכר משום דאין ברירה והוצרך לומר דאי לא אשמעינן בי' ר"י הוה אמינא דס"ל כר"מ בזה במתנה וכן בירושה אף דא"ב יעו"ש שהאריך, ודבריו דחוקים ורחוקים דהיאך ס"ד לומר דר' יוחנן יסבור בזה כר"מ ולא כחכמים דבכ"מ אין הלכה כיחיד נגד רבים, ועוד דהא שם סוף יש בכור (ד' נ"ב ע"ב) על מתני' דאלו שאינם חוזרין ביובל כו', קאמר ג"כ הך לישנא מ"ט מכר אמר רחמנא ירושה ומתנה לא כו' אף דת"ק שהוא דברי [ר"מ] (חכמים) ס"ל דירושה חוזרת ביובל כדסבירא לי' לר"י באמת וע"כ צ"ל דאינם חוזרין לבטלה כמ"ש בש"ס שם, ולכן נלע"ד דהש"ס נקט ירושה ומתנה לא לכל חד כפי מאי דס"ל לחכמים בירושה ולר"מ אף במתנה ועיקר כוונת הש"ס כאן דהוי אמינא דירושה לא אף דהוי ספק מכר מטעם א"ב אין הולכין בספיקו לחומרא ככל איסור תורה משום דהקפיד הכתוב להזכיר כמה פעמים במקרא וכי ימכור כו' ויצא ממכר בית כו' ומקרא יתירא ילפינן דדוקא ודאי מכר חוזר ולא ספק מכר כעין הא דילפינן דספק ממזר מותר לבא בקהל מדכתיב קהלי יתירא אמרינן ממזר ודאי כו' וכמ"ש במ"א לכן קמ"ל דלא אמרי' הכי אלא צריך להחזיר מספק ככל איסור תורה דהאי ויצא ממכר בית לאו יתירא הוא ולדרשא אחרינא אתי כמ"ש במס' ערכין וכיון דנקט הש"ס האי לישנא מכר אמר רחמנא ירושה ומתנה לא שם בסוף פ' יש בכור לומר דאינו חוזר לבטלה וכן שם בפ' מעשר בהמה נקט האי לישנא כאן בגיטין וכמ"ש.
ג) עוד הקשה שם דלשיטת ר"י מאי קאמר הש"ס שם ואזדא ר"י לטעמי' דאמר אחין שחלקו כו' והיינו מה דקאמר דאף אחרון אינו פוסל משום דס"ל אין ברירה והלא אינך אמוראי רב ושמואל ור"א דס"ל דאחרון פוסל בכהונה מוכרחים להודות דבגט אין ברירה מטעם דבעינן שיהי' מבורר לשמה ואעפ"כ ס"ל דפוסל לכהונה וא"כ אין זה לטעמי' יעו"ש, ולא הבנתי דהא גם לפי' קשה מאי ואזדא לטעמי' דקאמר הא גם אינך אמוראי ע"כ ס"ל אין ברירה בכל התורה, וס"ל מסתמא ג"כ כר"י דמחזירין ביובל ואעפ"כ ס"ל דפוסל לכהונה משום ריח הגט, אם לא שנאמר לשיטתו דאינך אמוראי ס"ל דאין ברירה מטעם ספק ולכן פוסל לכהונה מטעם ספק מגורשת וא"כ ס"ל דאין מחזירין ביובל משום דהמע"ה, אבל ר"י ס"ל דאין ברירה כלל מטעם ודאי מדס"ל דאפי' לכהונה אינו פוסל ולכך ס"ל דמחזירין ביובל, אבל זה אינו דהא אפי' נאמר דאין ברירה מטעם ודאי מ"מ גבי אחין שחלקו א"א לומר כן, דהיאך אפשר לומר דודאי החליפו חלקיהם ועוד דהא היש"ש שם דעתו דאפי' למאי דמחלקינן בברירה בין דאורייתא לדרבנן אין הטעם משום ספ' דבדאורייתא ודאי אין ברירה וכמש"ל, ולכן נלע"ד בהיפוך דאדרבא לשיטת ר"י א"ש טפי הך ואזדא לטעמי' והוא לפי מ"ש דרב דס"ל כולם פוסלין כו' חוץ מן הראשון ס"ל בכל התורה יש ברירה וכן י"ל דאינך אמוראי ס"ל הכי בכל התורה יש ברירה ורק בגט החמירה תורה שיהא מבורר לשמה בשעת כתיבה, וכיון דבכל התורה אמרינן הוברר הדבר מעיקרא א"כ גם בכאן הוברר דלשמה נכתב ורק דגזירת הכ' שאינו מועיל ולכן יש בו עכ"פ ריח הגט כיון דנתברר דנכתב גט לשמה, וא"כ לסברתם ודאי באחין שחלקו אין מחזירין ביובל כיון דס"ל יש ברירה בכל התורה. אבל ר"י דס"ל דאף אחרון אינו פוסל לכהונה א"כ מוכרח שיסבור דבכל התורה אין ברירה ולכך אין ניכר שהגט הוברר לשמה ואין כאן ריח הגט ולא גזירת חכמים מאחר שידוע לכל דלא אמרינן הוברר כו', ושפיר קאמר דאזיל לטעמי' דס"ל האחין שחלקו כו' מחזירין כו' דהטעם ג"כ משום דאין ברירה בכל התורה, ופי' זה כפתור ופרח לענ"ד לפי שיטת ר"י שכתבנו הרי נתבאר לנו דאדרבא מכאן יש ראי' לשיטת ר"י.
ד) ומה שהקשה עוד שם מהא דפשיט רב יהודה לרב אושעיא בבעיא דאיזו שתצא בפתח תחלה ממתני' ומקשה לי' רב הושעיא מהא דתניא הריני שוחט את הפסח כו' דהא לפי שיטת ר"י אף למאן דאית לי' ברירה גיטין שאני יעו"ש, לענ"ד לאו קושיא היא, והוא דע"כ רב אושעיא לא ס"ל פסולה דמתני' מטעם שכתב ר"י דבעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה דאל"כ מה בעיא באיזו שתצא בפתח תחלה, דהא ודאי דמתני' הי' ידועה לרב אושעיא כמ"ש התוס' בכ"מ דליכא למימר דלא ידע האמורא המשנה ואם נאמר הטעם שיהא מבורר בשעת כתיבה ודאי דגם לאיזו שתצא בפתח תחלה לא מהני דהא לא הי' מבורר לסופר לכתוב לשמה בשעת כתיבה, וע"כ הי' ס"ל הטעם משום דס"ל למתני' אין ברירה בכל התורה כולה ובעי מיני' דרב יהודה בתולה בדעת אחרים אם יש ברירה או לא והשיב לו שאין הפרש בברירה בין תולה בדעת אחרים או לא, ולכן הקשה לו שפיר מהא דהריני שוחט כו' דע"כ צ"ל דיש הפרש, והא דבעיא מיני' כיון שהי' יודע הברייתא צ"ל דבעייתו הי' אי הלכה כאותה ברייתא כיון דמשמע משאר מקומות דאין חילוק כהא דעירובין במתנה על עירובו אם יבא חכם למזרח כו' ועוד כ"מ, וכיון דרב יהודה פשיט לי' ממתני' דידן דתולה בדעת עצמו לזה אמר לו דממתני' ליכא למפשט דיש לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והראי' דכן איתא בברייתא בהריני שוחט וכל הסוגיא שם הולך לפ"ז בדין ברירה כסברת רב אושעיא דלא ס"ל מטעם שכתב ר"י דבעינן שיהא מבורר לשמה, ורב אושעיא הי' יודע שרב יהודה שפשט לו ממתני' אמר לו מטעם דאין ברירה ולא מטעם שכתב ר"י, אבל באמת לדינא שפיר י"ל דמאן דס"ל יש ברירה בכל התורה מסתמא לא פליג אסתם מתני' דפ' כל הגט וצ"ל אליבי' דבכה"ג מודה מטעמא שכ' ר"י ורק רב יהודה ורב אושעיא דס"ל אין ברירה בכל התורה הי' מפרשים המשנה ג"כ מטעם דאין ברירה וזה פשוט לענ"ד, ועפ"י שיטת ר"י שכתבו התוס' יש לפרש בזה ג"כ כוונת התוס' בריש פ"ק דזבחים (ד' ג' ע"א) ד"ה הכותב שהקשו אמאי לא תני יתר על כן בהא דהכותב טופסי גיטין כו' דמכולהו בבי דמתני' קמייתא אין יכול להוכיח דסתמא פסול ותירצו שם דמהך משנה דאמר ללבלר כו' ש"מ תרתי דסתמא פסול וגם דאין ברירה, ודבריהם חסירי הבנה לכאורה דהא הך דסתמא פסול ליכא למידק מינה דהא כיון דאין ברירה י"ל אולי נכתב לשם לאה ולא הדרא מינתקא לשם רחל, אמנם לשיטת ר"י א"ש דכוונתם דא"א לומר דמשום טעם ברירה לחוד פסול דא"כ למ"ד יש ברירה לא א"ש והרי יש כמה סתמי דיש ברירה כהא דהלוקח יין ומתנה אדם על עירובו, ולכן צ"ל דעיקר הטעם משום דלא הוברר מתחלה לשם מי נכתב בעת הכתיבה אבל אין אומרים שמא נכתב לשם השני' ולא הדרא מינתקא לשמה דכיון דיש ברירה הרי לא אנתקא לשם אחרת כלל, אלא עיקר הטעם דכיון דלא הי' מבורר לסופר בעת הכתיבה הוי כסתמא דפסול ונמצא דהך דאמר לסופר כו' יותר רבותא, דממתני' דהכותב טופסי גיטין הוה אמינא דבאמר לאיזה שארצה אגרש לא מקרי סתמא כיון דיש ברירה והוי כמבורר לשמה לזה קמ"ל דגם זה נקרא סתמא כיון שלא הי' מבורר מתחלה להסופר וזהו כוונתם מ"ש ואין ברירה ר"ל שלא הי' מבורר לסופר וגם נשמע הא דסתמא פסול וכמ"ש ודו"ק, ועי' בס' פתח הבית שנדחק בזה ולפי מ"ש א"ש.
ה) ולפי שיטת ר"י בתוס' הנ"ל הי' נראה בהא דכתוב גט לאיזה שארצה אגרש או לאיזה שתצא בפתח תחלה אינה מגורשת לגמרי ואפי' ספק גט אין כאן רק לכהונה הוא פוסל משום ריח הגט, אבל לדינא הרמב"ם (פ"ג מה' גירושין הלכה ד') כתב בזה דהוי ספק מגורשת וא"כ לא ס"ל כשיטת ר"י בזה אלא ס"ל דמטעם ברירה הוא דקיי"ל דספק הוא משום דקיי"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכמ"ש הכ"מ שם דלא כמ"ש שם המ"מ יעו"ש, ועיין בהגהות מיימוני אות ב' שם שכ' דלכך שינה הרמב"ם לשונו בדין זה וכתב דהויא ספק מגורשת משום שר"ל שפוסל לכהונה ופסק כזעירי ורב אסי יעו"ש, ואין דבריו מדוקדקים לענ"ד דא"כ למה כתב דהוי ספק מגורשת ולא כתב בפי' דאינו גט רק שפוסל לכהונה כמ"ש בפ"י מה' גירושין הלכה א' במגרש אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם דאינו גט רק שפוסל לכהונה וכללא כייל שם רבינו דכ"מ שמזכיר אינו גט הרי זה גט בטל מן התורה כו' אלא ודאי כמ"ש דכאן ספק גמור הוא ונ"מ דאם קבלה קדושין מאחר צריכה גט גם משני, ובהיות כן מ"ש שם בהגה"מ בשם ראבי"ה בהא דלאיזה שארצה אגרש דרפיא בידו כיון דזעירי תלמיד ר"י והלכה כר"י נגד רב ושמואל יעו"ש, ולענ"ד אינו נראה כן דכאן ודאי דלא קיי"ל כר"י דלטעמי' אזיל דס"ל אין ברירה מטעם ודאי דהא ס"ל דגם בדרבנן אין ברירה כדמוכח בעירובין משא"כ לדידן דקיי"ל דספיקא דדינא הוא אם יש ברירה, ולפ"ז מ"ש הרא"ש בפסקיו פ"ג דגיטין סי' א' דהלכה דכולהו אין פוסלין חוץ מן האחרון והוא שיטת הרי"ף (וכן דעת הרמב"ם כמ"ש) וכתב הטעם דאין הלכה כר' יוחנן משום דהוי יחיד נגד רבים כו' יעו"ש, ולפי מ"ש לא הי' צריך לטעם זה לדידן דקיי"ל דאין ברירה רק מספיקא דדינא ור' יוחנן לשיטתו אזיל כמ"ש ולדידן הוי ספק מגורשת כמ"ש הרמב"ם.
ו) ודברי הש"ס צריכין ביאור מ"ש שם איתיבי' האומר הריני שוחט את הפסח כו' היאך ס"ד דר' אושעיא דלא מנה האב שאר האחין על הפסח א"כ היאך מזכה את אחיו עמו וכי לא הי' יודע רב הושעיא המשנה דאין נמנין על הפסח רק עד שישחוט ואם הי' סובר כסוגיא דנדרים דשה לבית אבות לאו דאורייתא א"כ היאך מוכיח מכאן דמהני בתולה בדעת אחרים לומר דיש ברירה, וסבור הייתי לומר דרב הושעיא הי' מפרש המשנה דמיירי שכל א' מן האחים אמר אם ישחוט אבי עלי את הפסח הרי אני מזכה ג"כ לכל אחיי לכל א' חלקו ואח"כ אמר אביו הריני שוחט את הפסח כו' וזה שאמר שכיון שזכה א' מהם מזכה לכל אחיו עמו ושפיר דייק מינה דיש ברירה דאל"כ אין א' מהם זוכה בפסח וא"כ כולם אסורים בו, אבל לפ"ז קשה היאך יכול לזכות לאחרים בפסח דשלבל"ע והוה כאומר שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו דלרבנן דפליגי על ר"מ לא קנה, ואם נאמר שאחר שאמר אביו הריני שוחט כו' אז אמר אם אזכה בפסח אזי אני מזכה לכל אחיי ושפיר מקרי דבר שבידו כיון דאמרינן ברירה ואמרינן הוברר הדבר למפרע הרי זכה בו משעת אמירת האב, אכתי קשה דהא בכה"ג מקרי תולה בדעת עצמו שהרי אביו אמר על מי שיעלה מכם ראשון כו' והרי זה דומה כאלו אמר כל אחד אם אני אעלה ראשון לירושלים אז אני מזכה לכל אחיי וכה"ג בתולה בדעת עצמו גם רב הושעיא מודה דאין ברירה, ואפשר לומר דזה מקרי תולה בדעת אחרים דדוקא בדבר שבידו לגמרי מקרי תולה בדעת עצמו וכמ"ש רש"י שהטעם משום שהוא פוסח על שתי הסעיפים כו' משא"כ כאן דאין בידו לגמרי לעלות ראשון לירושלים דשמא יקדמנו אחיו תחלה ולכן אמרינן בי' ברירה, ומה שדחה הש"ס כדי לזרזן כו' דיקא נמי דקתני ומזכה כו' והא תנן אין נמנין כו' היה נראה לו דוחק לפרש דכל א' אמר כן שהוא מזכה כו' דמשמעות המשנה שאמר כיון שזכה א' מהם מזכה כו' משמע שאחר שזכה אז מזכה לכל אחיו אבל לא קודם, ונמצא יוצא לנו דין חדש לפי מ"ש למעלה לשיטת הרמב"ם דתולה בדעת אחרים יש ברירה א"כ אם אמר הריני נותן כלי זה במתנה למי שיצא בפתח תחלה וכדומה ואח"כ מכר א' מהם מתנתו לאחרים דמכירתו מכירה דכיון דכה"ג יש ברירה א"כ הוברר הדבר שזכה בו מתחלה בעת שנתן לו הנותן ונמצא שכשמכר היו כבר ברשותו ודידי' מכר, אמנם לפי דמשמע מהפוסקים דלכך אין יכול להקנות דשלבל"ע משום דלא סמכא דעתי' דקונה דשמא לא יבוא לידו והראי' דאפי' ר"מ דס"ל דיכול למכור דשלבל"ע היינו דוקא בפירות דקל דעבידי דאתו, וא"כ אף דאמרינן ברירה והוברר הדבר מעיקרא שקנה למפרע מ"מ לא סמכא דעת הקונה דאולי לא יצא תחלה בפתח, ולפי מ"ש דבס"ד דש"ס מיירי שכל א' מהם אמר אם אזכה אני בפסח אני מזכה לכל אחיי א"כ ע"כ מיירי שכולם היו גדולים דודאי קטן אף שזוכה לעצמו אינו זוכה לאחרים, וא"כ א"ש מה שהקשו התוס' בסוגי' דגיטין דמשני דאמנינהו לכולהו ודלא כסוגיא דפ' אין בין המודר דמשני דס"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא דשם אוקמי' בקטנים משא"כ כאן דרב אושעיא ס"ל דבגדולים מיירי וע"ז דחי לי' דאפי' לסברתו דמוקי בגדולים ג"כ אין ראי' דיש ברירה בתולה בדעת אחרים, ועי' בס' פתח הבית בדיני ברירה ענף א' שהקשה לפי מאי דס"ל לש"ס כאן דשה לבית אבות דאורייתא או דמיירי בגדולים א"כ קשה הא אין אדם יכול להפריש פסח על חבירו שלא מדעתו כדאי' בנדרים (ד' ל"ו ע"א), ולענ"ד דל"ק מידי דסוגיא דהכא ס"ל דזה נקרא מדעתו כיון שכל אחד ידע שאם יעלה הוא ראשון אז נשחט הפסח עבורו וכל א' חושב שיהי' הוא הזריז יותר מאחיו וא"כ שפיר מקרי מדעתו, והא דאמר ר' אלעזר שם דאין מפריש פסח על חבירו שלא מדעתו היינו שלא בידיעתו לגמרי דהא באמת קיי"ל זכין לאדם שלא בפניו והא דא"י להפריש של"מ היינו שמא אינו רוצה בפסח של חבורה זו אלא באחרת או שמא אינו רוצה בטלה רק בגדי או להיפוך, משא"כ כאן הרי גילה בדעתו שאם יעלה ראשון אזי מרוצה הוא לצאת בפסח של אביו א"כ שפיר זכין לו שלא בפניו, וזה עדיף מהא דמלך ומלכה דקאמר שם בפ' האשה (ד' פ"ז ע"ב) דיאכלו מן הראשון משום דאין מקפידין אם בטלה או בגדי כפרש"י שם, וי"ל ג"כ דלכך פי' הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' ק"פ הלכה א') הא דקאמר בש"ס שם במלך ומלכה דהיינו משום שלום מלכות הקילו ולא פי' כפי' רש"י ז"ל משום דאין מקפידין משום דמוכח מסוגיא דנדרים דלא ס"ל דזה יהי' נקרא מדעתו ובעינן מדעתו ממש מדמשני שם בהא דהריני שוחט את הפסח כו' משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא משום דלא תקשה על ר"א דס"ל דאין אדם מפריש פסח על חבירו שלא מדעתו הרי דזה נקרא שלא מדעתו אעפ"י שאינו מקפיד ורוצה הוא בקרבן פסח שהפריש אביו.
ז) וצ"ע לכאורה לפי מאי דמשני כאן דאמנינהו לכולהו מעיקרא ומ"ש על מי שיעלה מכם ראשון כו' הי' רק לזרזן במצוות וא"א לפרש דהודיעם שכן כוונתו א"כ קשה מאי קמ"ל פשיטא דיוצאים כולם באותו פסח, וע"כ צ"ל דלא הודיעם מה שבלבו וכפי' רש"י שם א"כ ע"כ סוגיא דגיטין פליג על סוגיא דנדרים וס"ל דיכול להפריש פסח על אחד שלא מדעתו א"כ קשה על הרמב"ם למה השמיט בחיבורו ולא הביא שם הך דינא דהריני שוחט את הפסח כו', ועיין בס' פתח הבית שם שעמד בזה, ולפי מ"ש א"ש דהרמב"ם ס"ל להלכה כסוגיא דמס' נדרים דא"י להפריש פסח שלא מדעתו דגם זה מקרי שלא מדעתו אעפ"י שאינו מקפיד וכמ"ש וא"כ ע"כ צ"ל שהודיעם מתחלה שכן דעתו וא"כ פשיטא דיוצאים בפסח זה ולכך השמיטו הרמב"ם ולא הביא כלל הך דינא, [ועיין בחדושי הר"ן למס' גיטין שהוא מפרש דכאן מיירי שהודיעם ואמר להם שמי שיעלה ראשון הוא יהי' עיקר בזכי' הפסח וכל אחיו יזכו מכחו ויהיו הם טפלים לו ר"ל שיזכו מכחו ולא מכח האב וקמ"ל דבזכי' קלישתא כי האי אמרינן יש ברירה יעו"ש, ונוכל לומר שהר"ן אזיל לשיטתו בפי' לנדרים בריש פ' השותפין דכל ברירה שרובו מתברר מתחלה ורק מיעוטו מתברר לבסוף אמרינן יש ברירה לכ"ע יעו"ש, וא"כ ה"ה הכא כיון שבאמת לכולם זיכה בפסח זה א"כ הרי הוא כאלו נתברר רובו מתחלה ורק שלבסוף מתברר מי הוא העיקר ומי הוא הטפל שיזכה מכחו והרי זה כמיעוט שאין מעכב על הרוב שהוא מתברר מתחלה וכמ"ש הר"ן שם], וי"ל ג"כ דלכך פסק הרמב"ם כסוגיא דנדרים ולא כסוגיא דגיטין משום דגם במס' פסחים (ד' פ"ט ע"א) מסיק כסוגיא דנדרים דפריך שם על מה דתנן יתום ששחטו עליו אפוטרופסי' יאכל במקום שהוא רוצה ש"מ יש ברירה ומשני ר' זירא שה לבית מ"מ, והיינו משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא וכמ"ש התוס' שם ולכן דחינן לסוגיא דגיטין מקמי תרי סוגיות היינו דנדרים ודפסחים וכמ"ש.
ח) ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם (פ"ב מה' ק"פ הלכה י"א) שכתב שם וכן יתום ששחטו עליו אפוטרופסים יאכל במקום שהוא רוצה בד"א ביתום קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים והממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון עכ"ל, וע"כ הא דכתב דבגדול אינו אוכל כו' הוא ע"פ מה שהקשה בש"ס דידן שם ש"מ יש ברירה ומשני ר' זירא משום דשה לבית אבות ל"ד וא"כ בגדול לא שייך זה, וכיון דאין ברירה קשה דלא הי' לו לאכול לא מן הראשון ולא מן השני כהא דאי' שם (ד' פ"ח ע"ב) מעשה במלך ומלכה כו' ואמר מלך ומלכה דדעתם קלה עליהם יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני והיינו מטעם דאין ברירה ורק במלך ומלכה הדין כן שיאכלו מן הראשון וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג משום שלום מלכות וא"כ למה פסק בפ"ב דיתום גדול יאכל מן הראשון, ודברי הרמב"ם שם מקורם מן הירושלמי דפ' האשה דאי' שם על הך מתני' דיתום כו' וז"ל מתני' ביתום קטן אבל בגדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כא' דתניא ר' חייא הנמנה על ב' פסחים כא' אוכל מן הראשון אר"י מתני' אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון כו', והוא תמוה דהא בש"ס [דילן מוקי] לה למתני' במלך ומלכה משום דאין מקפידין או משום שלום מלכות הא בלאו"ה לא יאכל לא מן הראשון כו' משום דאין ברירה וא"כ מה ראי' מייתי מכאן להא דיתום, וע"כ צ"ל דהירושלמי ס"ל דלאו דוקא במלך ומלכה הדין כן אלא לכ"ע דינא הכי, וראיתי במפרש שם שפי' הא דנמנה על ב' פסחים דיאכל מן הראשון משום דאין אדם מקפיד על סעודתו כו' וזה דלא כמ"ש בש"ס דילן וע"כ ס"ל להירושלמי בזה דלא כש"ס דילן אלא ס"ל דכל אדם אינו מקפיד, וא"כ קשה על הרמב"ם כיון שפסק כש"ס דילן דדוקא מלך ומלכה הדין כן משום שלום מלכות ולא באדם אחר וא"כ איך כתב כאן ביתום גדול שיאכל מן הראשון, וראי' לזה דשם בירושלמי על מתני' דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי כו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון מביא שם ג"כ הא דתני ר' חייא הנ"ל דיאכל מן הראשון ואמר שם ר' יוסי מתני' אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון הרי שאינו מפרש במלך ומלכה כמו בש"ס דילן אלא בכל אדם הדין כן דיאכל מן הראשון, וצריך לדחוק וליישב דעת הרמב"ם דס"ל דיתום שאני דכיון דרשות האפוטרופסים הם עליו והוא אוכל תמיד משלהם לפעמים אצל זה ולפעמים אצל זה א"כ א"א לומר שהוא מקפיד על אכילתו או מטלה או מגדי או דוקא לאכול אצל זה ולא אצל זה כיון שהוא סומך על שולחן שניהם ובכה"ג לא שייך דין ברירה כלל וזה למד מן הירושלמי דס"ל ג"כ הטעם משום דלא קפיד, ורק בש"ס דילן פליג בגדול הסמוך על שולחן עצמו דהוא קפיד באכילתו ולכן מוקי לה במלך ומלכה דוקא, וס"ל דלא כפי' רש"י משום דאין מקפידים על סעודתם דאין סברא לומר דמלך ומלכה לא יקפידו יותר משאר הדיוטות ולכן ס"ל דשם הטעם משום שלום מלכות, ולדינא ביתום מודה הש"ס דילן להא דירושלמי הנ"ל ודברי הרמב"ם עולין כהוגן כנ"ל ודו"ק.
סימן יח
אי שייך ברירה בשכ"מ, וכן אי שייך ברירה בדבר העומד להתברר מתוך אומדנא.
א) הנה נלע"ד דבר חדש לולי דמסתפינא, והוא דבדבר העומד להתברר ממילא מתוך הענין וע"פ אומדנא לכ"ע אמרינן בי' ברירה ומנא אמינא לה מהא דאיתא בסוף פ' חזקת הבתים (ד' נ"ח ע"א) ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא הך אתתא עשרה בני אית לה ולית לה מאבוך אלא חד כי שכיב אמר כולהו נכסי לחד ברא לא הוו ידעי להי מנייהו אתו לקמי' דר' בנאה אמר להו זילו חבוטו לקברא דאבוכון כו' אזלי כולהו ההוא דברי' לא אזיל אמר להו ר' בנאה כולהו נכסי דהיאך כו', והנה לכאורה נראה דר' בנאה דן כן מצד צוואת המת דלולא כן דאמר נכסי לחד ברא אעפ"י דע"י אומדנא זו ניכר שהוא בנו והאחרים אינם בניו מ"מ אלו לא היה אומר כן בצוואתו אין נראה להפקיע ע"י האי אומדנא משאר הבנים שהם מוחזקים כבני המת, דודאי ממה שכולם הלכו לחבוט והוא לא הלך אין זה אומדנא כ"כ דמוכח דהוא הי' בנו והשאר לאו בניו דאולי כולם עזי פנים והוא איש צנוע, וגם לא חשיב אומדנא ממה שאמם היתה אומרת שאינם בניו זה ודאי דלאו כלום הוא דהא קיי"ל דאין האשה נאמנת על בנה לומר שהוא ממזר כמבואר בש"ס ופוסקים עיין בא"ע סי' ה', ולכן היה נלע"ד דכאן מצד הצוואה דן כן דהאב כשצווה בשעת מותו שלאותו שיבררו ב"ד ע"פ אומדן דעתן אליו יתנו כל הנכסים ואף שבאמת לא יהיה אומדנא ודאית ולא עדים ברורים אעפ"כ יתנהו לו, וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר בזה יש ברירה שאותו הבן שיבררו ב"ד ע"פ אומדן דעתם הוא קנה הנכסים למפרע מעת הצוואה והרי זה דומה למ"ש כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחלה, וא"א לומר דהוא כוון להקנותו בעת שיבורר ע"פ ב"ד דזה אינו דהא צוואת שכ"מ קונה עם גמר מיתה, וא"א לומר שבאמת הקנה לבניו כולם ולכשיבררו ב"ד ע"פ אומדן [דעתם] אז יקנה הוא כל הנכסים דזה אינו דהא קיי"ל באומר נכסי לך ואחריך לפלוני דאם הי' ראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק ואין לאחריך כלום אלא ע"כ צ"ל דכיון דעיקר כוונתו הי' להקנות לאותו בן שיאמדו ב"ד דעתם נתן לו בסתמא באופן המועיל ומסתמא הקנה לו במעכשיו ולכשיבררו ב"ד וכל שאמר כן צריך לומר הוברר הדבר למפרע, ובשלמא לפי מ"ש למעלה דנראה מדברי הרמב"ם דבתולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש דגם כאן תולה באומדן דעתם של ב"ד אבל לשיטת הפוסקים הסוברים דגם בתולה בדעת אחרים אין ברירה קשה דלפי מאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה אין מוציאין מחזקת היורשים דמסתמא כולם בחזרת יורשיו הם, ולכן הי' נלע"ד דבכה"ג לא שייך ברירה כיון שהוא דבר העומד להתברר מצד הענין וע"פ אומדנא הרי הוא כמבורר מתחלה, ומה שעשה ר' בנאה ע"י שאמר להם חבוטו כו' אין זה בגדר חסרון מעשה כמו הא דתצא בפתח תחלה ואינו אלא גילוי מילתא בעלמא שזהו בנו וא"א לומר שמא מתחלה היה דעתו על אחר ובכה"ג אמרינן כל העתיד להתברר כמבורר דמי מתחלה כההיא דאמרו כל העומד לזרוק כזרוק דמי כנ"ל.
ב) אמנם יש סתירה לזה ממ"ש הרא"ש בתשובה הובא בטור ח"מ סי' ט"ו דכתב דיש לדון ע"פ אומדנות המוכיחות אפי' להוציא ממון וכתב שם שהרא"ש כשהי' רואה באומדנא דמוכח שהנתבע רמאי היה מחייבו ולמד כן מההוא עובדא דר' בנאה הנ"ל, ולפי מ"ש אין משם ראי' כלל דשם מצד צוואת אביו הי' דן כן שצוה בפירוש למי שיבררו ב"ד לזה ינתן אף שבאמת לא יהי' בנו רק למי שלאומדן דעתם יהי' בנו אבל לא נלמד משם שבמ"א יוציאו ממון ע"פ אומדנות לבד, וע"כ צ"ל שהרא"ש פי' דברי הש"ס שלא מצד צוואת שכ"מ דן כן אלא מצד אומדן דעתו לבד ע"פ מה שנתאמת לו שזה לבד הי' בנו ולא השאר, ועיין בפרשב"ם שם שכתב וז"ל ויפה דן ר' בנאה דלא שייך הכא אלא שודא דדייני והיינו שודא שלא רצה לחבוט וה"נ אמרינן גבי נכסי לטובי' במס' כתובות (ד' פ"ה ע"ב) עכ"ל שם, ודבריו קשי ההבנה לענ"ד דאין זה דמיון לשם דבשלמא התם שייך דינא דשודא דהא המצוה הי' יודע למי נותן ורק דלב"ד אין זה ידוע ולכך שייך לומר שודא דדייני לומר דע"פ אומדן דעת הדיין אנו יודעים שבודאי לזה היה דעתו של המצוה משא"כ כאן דגם המצוה לא היה יודע למי נותן וא"כ תליא בדין ברירה שכתבנו, ועכ"פ אנו רואים (שהרשב"א) [שהרשב"ם] ע"כ לא ס"ל כהרא"ש בזה דלפי' פי' הרא"ש שדן ע"פ אומדנא דמוכח א"כ לא תליא בצוואתו כלל וא"כ מה קאמר בזה משום שודא דשודא לא שייך רק במה שתלוי מצד מאמר המצוה שאין יודעין כוונתו, ודברי רשב"ם יש לדחוק דמה שדימה אותו להא דפ' הכותב גבי נכסי לטובי' לאו ממש הוא כעובדא דהתם אלא שדימה אותו דין זה לדינא דהתם דכמו ששם כיון שלב"ד לא נודע למי מהם כוון המצוה דנו בזה דין שודא כמו כן באם גם למצוה הי' ספק למי לתנו ג"כ דיינינן בזה שודא, ומ"מ אין הדמיון עולה יפה דבשלמא התם שפיר דיינינן שודא כיון שאין אחד מהם מוחזק משא"כ כאן דמסתמא כל הי' בנים היו בחזקת יורשיו ונכסי בחזקתייהו קיימי וא"כ היאך נדון שודא להוציא מתחת ידם, ואעפ"י שמצינו ג"כ שודא להוציא ממון כהא דדריש פ' המוכר את הבית (ד' ס"ב ע"ב) גבי מצר לו ג' מצרים ומיצר ד' לא מצר לו אי מובלע וליכא עליו רכבא דדיקלי כו', מ"מ לא ילפינן משם למ"א וכמ"ש התוס' שם דבכל מקום שלא נזכר בש"ס בכל ספק דיינינן המע"ה, וע"כ צ"ל דר' בנאה דן כן מצד הצוואה ומטעם דאמרינן ברירה וכמ"ש, ואפשר לומר ג"כ דהרא"ש לא למד משם האי דינא דאזלינן בתר אומדנא רק לסניף בעלמא ועיקר ראייתו שם ממקומות אחרים שהביא שם באותה תשובה יעו"ש.
ג) עוד הי' נלע"ד לומר דבר חדש דבשכ"מ לא דיינינן כלל דין ברירה דכמו שתקנו רז"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורים דמו ולא בעי קנין כלל דתקנו כן כדי שלא יטרוף דעתו עליו ולכן תקנו דגם בדבר שבבריא לא קנה יקנה בו, מאותו תקנה תקנו ג"כ שלא לדון בי' דין ברירה דבזה שייך ג"כ חשש שמא יטרוף דעתו עליו לכן תקנו אף דבעלמא לא קנה מצד דאין ברירה בשכ"מ יקנה, ונלע"ד להביא ראי' לזה מהא דאיתא פ' יש נוחלין (ד' קל"ז ע"א) תניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, ושם א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג שאם נתנו במתנת שכ"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך, ופרשב"ם שם וז"ל האי שני דקאמר עליו הנותן אחריך לפלוני קדם לזה שנתנו לו הראשון דמשעה שהתחיל האי ראשון לטרוף קנה השני דאחריך עם גמר מיתה משמע דמשעה שאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו (השני) [הנותן] לזה האחרון מיד כו' ע"ש, והנה זה דומה ממש לגט שכ"מ דהגט חל בשעה אחת קודם מותו וכיון שאין אותה שעה ידועה חשיב לי' ברירה ולמ"ד אין ברירה אין הגט כלום דאימת חל הגט בשעה אחת שקודם מותו ולאחר שמת אז צריכים לומר הוברר הדבר למפרע שאותה שעה היה הגט חל ולכן אינו כלום, וא"כ גם כאן ממש כן הוא שלאחר שמת המקבל הראשון אנו אומרים הוברר הדבר למפרע שאותה שעה הי' שעה אחת קודם למיתה ואז קנה האחריך, וכיון שכן בדאורייתא לא אמרינן ברירה ואיך מוציא האחריך הנכסים והא ר' יוחנן ס"ל אין ברירה, ועוד דהא רבי ס"ל ג"כ אין ברירה כדמוכח בפ' השולח בהא דישראל ונכרי שקנו שדה בשותפות כמש"ל, עוד ראי' מהא דאמר התם אביי דמתנת שכ"מ עם גמר מיתה קונה ואף דהדר שם (לגבי) אביי מטעמא אחרינא הדר בי' שם, וא"כ בכל מתנת שכ"מ קשה היאך יקנה כיון דעיקר הקנין שעה אחת קודם מיתתו ובכה"ג אין ברירה כמו בגט שכ"מ אם אמר מעת שאני בעולם כפי' רש"י בפ' מי שאחזו אלא ע"כ דבשכ"מ תקנת חכמים היתה שיקנה, אך לפ"ז קשה למ"ד מתנת שכ"מ דאורייתא כמ"ש בפ' מי שמת (ד' קמ"ז ע"א) קשה ולאביי דס"ל דתולה בדעת אחרים יש ברירה א"ש אבל לרבא דלא מחלק קשה [דשכ"מ תולה בדעת אחרים מקרי במי שחייו כו' מסורים בידו כמ"ש בפ' כל הגט], והנה שם א"ר זירא אמר רב קאמר דהוי דאורייתא ולדידי' א"ש דס"ל יש ברירה כדאי' בפ' משילין ובפ' בית כור וא"כ י"ל דמאן דאמר התם דמתנת שכ"מ דרבנן הוא רבא בשם ר"נ וא"כ י"ל דרבא לשיטתו אזיל דס"ל דגם בתולה בדעת אחרים דאין ברירה ולכן צ"ל אליבי' דמתנת שכ"מ דרבנן הוא ומשום תקנה כמ"ש.
הגה"ה. ובהיותי עוסק בענין זה אמרתי לבאר ענין אחד אשר אני נבוך בו כעת, והוא במה שראיתי בס' קצוה"ח סי' רנ"ב במ"ש המחבר שם סעי' א' שלכך כתובת בנין דכרין ומזון האשה והבנות נגבים מיד מקבל מתנת שכ"מ משום דמתנת שכ"מ קונה לאחר מיתה ומזון האשה והבנות נתחייב בעת גמר מיתה קודם לזכיית המקבל, והביא שם המחבר הנ"ל דברי הרי"ף דמשמע מדבריו דשניהם באים בב"א והקשה ע"ז דא"כ למה היא קודמת כיון דמתנת שכ"מ בהדי הדדי חייל א"כ נימא יחלוקו, ותירץ בזה ע"פ מ"ש בתמורה (ד' כ"ה ע"א) אמר על הבכור עם יציאת רובה עולה, עולה היא או בכור הוי ומסיק שם אביי דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולכן כאן בכור הוי דהוא דברי הקדוש ברוך הוא קודמים לדבריו שאמר יהי' עולה, וכן כאן תקנת חכמים שתקנו כתובת בנין דכרין קודמים לדברי התלמיד מה שנתן במתנת שכ"מ, ודברים אלו תמוהים לענ"ד דא"כ כ"ש דתקנת התורה דעדיפא מצוואתו וא"כ לפי מאי דקיי"ל דיורשים יורשים ג"כ אחר גמר מיתה ובא בהדי הדדי עם מתנת שכ"מ א"כ לא יועיל לעולם שום מתנת שכ"מ דדברי הרב קודמים לדברי התלמיד, והא כתובת בנין דכרין עצמו דין ירושה יש לו כמ"ש בש"ס ירתון תנן וא"כ כמו שכתובת בנין דכרין דרבנן קודמים למתנת שכ"מ כיון דבאים כאחת א"כ כ"ש ירושה דאורייתא דהוא קודם, ולכן נלע"ד דהעיקר הוא כמ"ש הנ"י בזה שהביא המחבר הנ"ל שם והיינו משום דתקנת מזונות קודמת בתקנה וכתב ע"ז המחבר הנ"ל שאכתי אינו מובן, ולענ"ד הוא מובן היטב והוא שלכאורה יש להקשות ג"כ על תקנת בנין דכרין ומזונות האשה והבנות עצמם ג"כ הך קושיא דכיון דחיילי בב"א א"כ היאך עוקרים בזה ירושה דאורייתא, ולכן צ"ל דאין זה קושיא כלל דהא בכ"מ מצינו שחכמים יכולים לעקור ד"ת בשוא"ת ובפרט במקום ממון דהפקר ב"ד הפקר וא"כ יכולים ב"ד לעקור ירושה דאורייתא במקצת רק שעשו תקנה שיהי' מותר דינר כדי שלא לעקור לגמרי וא"כ גם במתנת שכ"מ כיון דתקנת חכמים הוא ג"כ תקנו לעקור דין ירושה דאורייתא, משא"כ בכתובת בנין דכרין עם מתנת שכ"מ כיון דשניהם הם תקנתא דרבנן ותקנתא דכתובת בנין דכרין ומזונות האשה והבנות קדמו שכבר חל עליו חיוב תקנת חכמים מעת הנישואין לכן אין כח במתנתו שנותן אח"כ לדחות תקנתא שנתחייב בה מקודם כל שאין לו קדימה בעת חלות הקנין, ובזה מיושב מה שתמה בתשובות ב"ח החדשות (סי' פ"ג) על דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' זכי' ומתנה) דשם משמע הטעם דלכך מוציאין לכתובת אשה ומזונות הבנות ממקבל מתנת שכ"מ משום שהם קדמו למתנת שכ"מ שהוא לאחר מיתה ובפי"ט מה' אישות כ' דתרווייהו בהדי הדדי קא אתיין וכדברי הרי"ף הנ"ל, ולפי מ"ש א"ש שמ"ש בפ"ח מה' זכי' ומתנה שהם קדמו ר"ל דהחיוב של כתובה ומזונות הבנות קדמו לחיוב המתנה ולכך אף שחלו שניהם בב"א הם קודמים למתנת שכ"מ, שוב ראיתי בלחם משנה שם בפ"ח מה' זכי' ומתנה שכוון ג"כ למ"ש בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל /ע"כ הגה"ה/.
ד) עוד נלע"ד ראי' לזה ממ"ש הרב בהג"ה בח"מ (סי' רמ"ח סעי' ז') וז"ל ראובן שנתן מתנה ללוי והתנה עמו איזה תנאי ואם יעבור התנאי יהיו הנכסים של שמעון מעכשיו ואח"כ נתן שמעון כל זכות שיש לו במתנה זו ללוי מעכשיו ומת אעפ"י שלוי עובר על התנאי זכה בנכסיו מכח שמעון והוא בטור שם בשם אביו הרא"ש בתשובה, הרי דמה דנתן לשמעון הנכסים הוא צריך לדון בדין ברירה שהרי הוא [דומה] ממש לאמר כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחלה שאם לאה תצא תחלה יהי' הגט לשמה ואם רחל תצא תחלה יהי' לשמה וכן כאן באם לוי יקיים תנאו יהיו הנכסים שלו ואם יעבור על תנאו יהיו הנכסים של שמעון והוה מתנה על ב' דברים, וא"כ היאך קנה שמעון הנכסים מעכשיו אם לוי עובר על תנאו הא בדאורייתא לא אמרינן הוברר הדבר למפרע וא"כ הי' לנו לומר דשניהם לא קנו ונשארו הנכסים בחזקת הנותן ויורשיו, ובשלמא לשיטת רש"ל דס"ל דגם במתנה על ב' דברים כל שעתיד להתברר בודאי אמרינן ברירה בתנאי כהא דמתנה על עירובו אם יבוא למזרח כו' ואם לאו אהי' כבני עירי כו' כמש"ל בשמו, אבל לשיטת הרמב"ן שהבאתי למעלה במתנה על שני דברים אעפ"י שודאי עתיד להתברר הדבר או הן או לאו ג"כ אין ברירה קשה, ועיין בטור שם דצריכים אנו לומר בנידן הנ"ל דקנה מעכשיו דאל"כ לא זכה לוי מכח שמעון וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ל"ב, וע"כ צ"ל דהטעם הוא דבשכ"מ לא חיישינן לברירה ומיירי שם באמת בנתן במתנת שכ"מ והרי הרא"ש ס"ל דגם בתולה בדעת אחרים לא אמרינן ברירה בדאורייתא כמ"ש בפ' כל הגט שם.
ה) ובדין אי אמרינן ברירה בתולה בדעת אחרים ראיתי עתה קושיא א' שהקשה הגאון המפורסם מוהרע"א בשו"ת שלו בסי' ב' בהשמטות והוא במה דאי' בפ' האומר בגיטין (ד' ס"ד ע"א) אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין כו' ורב חסדא אמר שליש מהימן דהא הימני' וכתבו התוס' שם דהיינו דכיון שמסר לידו ע"ד כן מסר לידו שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין אעפ"י שהוא משקר כו' יעו"ש, והא ע"כ צ"ל דמגורשת למפרע דא"א לומר דמגורשת מאותה שעה שיאמר לגירושין דהא כיון שהבעל אמר תחלה לפקדון הוי חזרה וא"כ קשה הא בדאורייתא אין ברירה ולו יהא דאמר להשליש במפורש אם תרצה אחר הזמן שיהא לגירושין יהיו הגירושין למפרע ג"כ לא מהני, וזה דמייא לתנאי שאין בדעתו ובידו לקיים דמהיכן ידעינן דדעת [השליש] לכך לשקר והניח זה בצ"ע, ועיין לעיל סי' י"ז סעי' ג' בע"מ שירצה אבא אם כוונתו שיאמר אבא אין דתליא בדין ברירה כמ"ש הרמב"ן שהוא דבר התלוי ברצון אף במתנה על דבר אחד אין ברירה יעו"ש, ולשיטת רש"ל הוי א"ש דכאן עתיד הדבר להתברר אם יאמר לגירושין או לפקדון ובכה"ג יש ברירה, ונלע"ד ליישב גם לשיטת הרמב"ן לפי מ"ש למעלה דלדידן דין ברירה ספיקא דדינא הוא א"כ הרי יש כאן ס"ס לקולא דהא באמת אין ידוע לנו מי אומר אמת או הבעל או השליש ואף אם נאמר דאין השליש נאמן מצ"ע דלא חשיב כאן מיגו כמ"ש התוס' שם מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ יש כאן ס"ס ספק שמא באמת הוא כמאמר השליש דניתן לידו בתחלה לשם גירושין ואפי' תאמר שהאמת הוא כדברי הבעל מ"מ שמא יש ברירה וכיון שהאמינו ומסר בידו שאם יאמר כן יהיה גט למפרע אמרינן ברירה, ואף דהוי כעין ס"ס משם אחד דהכל ספק א' שמא ניתן לגירושין מ"מ ספק אחד מתיר יותר מחבירו דספק דשמא בתחלה נתנו הבעל לגירושין ולא לפקדון מתיר אפי' בלא אמירת השליש ובכה"ג הוי ס"ס גמור כמ"ש בכ"מ, [אמנם על רב חסדא עצמו לא קשה כ"כ די"ל דלטעמי' אזיל דס"ל יש ברירה כמו שהוכחנו למעלה מהא דסוף פ' חלק גבי עיסה חצי' של עיר הנדחת דס"ל שם דחציה של עיר אחרת מותר]. ועדיין אינו מיושב לפי דעת הפוסקים דסוברים דס"ס במקום חזקה לא מהני דהא כאן הוי חזקת א"א וכ"ש דקשה לדעת הסוברים דמה דקיי"ל בדאו' אין ברירה מטעם ודאי הוא ולא מספק, גם לרב הונא קשה שם דאיהו לא פליג על רב חסדא אלא מטעמא דאם איתא דלגירושין יהבי' לדידה הוי יהיב לה והא ראי' דבממון כה"ג מודה רב הונא דשליש נאמן וכדמתיב ר' אבא שם מהא דתניא זה אומר כך כו' ושליש נאמן משניהם, וע"כ צ"ל ג"כ בכה"ג יש ברירה דע"ת כך מסר ליד השליש הממון באם שיאמר כדברי שכנגדו יתננו לו וא"כ ע"כ צ"ל ג"כ הוברר הדבר למפרע דאל"כ במה זכה זה שכנגדו כיון שבעת שהוציא הנותן מידו לא מסר לו ליתן לכשכנגדו כפי טענתו וא"כ קשה לדעת הפוסקים דס"ל אין מוציאין ממון ע"י ס"ס.
ו) ויש לעיין בזה במה דקיי"ל בדיני אסמכתא דכל דאי הוי אסמכתא וקיי"ל דאסמכתא שקנו עליו במעכשיו דמהני כמ"ש בח"מ סי' ר"ז סעי' י"ד וא"כ אם תלה התנאי במה שאין בידו כגון אם תלה בדעת אחרים במה שאין בידו וא"כ לא הי' ראוי לומר בזה דיהנה מעכשיו והיאך יקנה למפרע כיון דאין ברירה, ובשלמא במתנה בדבר אחד במה שתלוי במעשה י"ל כמ"ש הרמב"ן דבזה לא שייך ברירה, אבל בתלה הדבר ברצון אחר במה שתלה ברצון לבד בזה לא אמרינן ברירה וא"כ מדוע לא חילקו הפוסקים בזה, והנה שם בסוגיא דשליש דמקשה הש"ס על רב הונא דאמר בעל מהימן מהא דתניא ושליש נאמן משניהם ומשני ש"ה דממון אתיהיב למחילה וכתבו התוס' שכיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין על כל מה שיאמר אפי' ישקר כו', והנה יש לתמוה היאך נאמר דמטעם זה השליש נאמן להוציא המעות מחזקת מארי' קמא דהא הוי אסמכתא גמורה דהוא סבר דודאי לא ישקר השליש ואפי' אם הי' אומר לו בפירוש אם תכחישני לומר כמו שכנגדו תהי' נאמן למסור לו הוי אסמכתא כ"ש בנידון זה שלא אמר לו כלום רק שאנו דנין מחשבתו כך אלא ע"כ דצ"ל דהוי כאומר לו מעכשיו אני מקנה לכשכנגדי אם תאמר כך וא"כ הרי אין ברירה וצ"ע.
סימן יט
דין אם שייך בשליחות דיני ברירה
א) בס' קצוה"ח סי' ס"א הקשה בדיני ברירה מכמה סוגיות בש"ס הא' במה דאיתא בפ' המביא תנין אמר לעשרה כתבו גט לאשתי שנים משום עדים וכולם משום תנאי ואיך אמרינן ברירה דאלו הם העדים כיון דבערבוביא הזמינם, וכן בפ' האומר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי א' כותב ע"י כולם וכן שם (ד' ס"ו ע"א) אמר להו בי תרי מנייכו לכתבו גיטא לדביתהו כו', ומזה הוציא דין חדש דבשליחות לא שייך כלל דיני ברירה דהוא עושה לכ"ע שלוחים ושלוחו של אדם כמותו וכל מי שעושה שליחותו הוא כמוהו ואין מחוסר אלא מעשה השליחות, ובענין זה תירץ הא דאמרינן כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו או כל השומע קולו יזון דאין זה ענין ברירה לומר דזה נעשה שלוחו ולא זה דכיון דהוא עושה [שליחות] לכל אין זה יוצא מן הכלל והוי כמו עושה ב' שלוחים וא' עושה לו השליחות כן הם תוכן דבריו שם, ולענ"ד אין דבריו נכונים דמה בין זה להא דכתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחלה דהא גם שם הסכים בדעתו לכל א' מהם שתצא תחלה יהיה הגט לשמה ולא איכפת לי' הי מנייהו, ואין לחלק דש"ה דכתב גט אחד וא"א לשניהם להתגרש בגט א' דגם כאן אם א' עשה שליחותו בשליחות הגט בטל שליחות השני דהא כבר נתגרשה וכל שא"א בזה אח"ז אפי' בב"א אינו, והרי דבר זה דומה למ"ש הרשב"א בתשובה הביאו שם בס' הנ"ל באשה שמינתה שליח לקבלה ואמרה כל מי שירצה בעלי ליתן לו גט יהי' שלוחי דאינו כלום מטעם דאין ברירה, ומה שכתב המחבר הנ"ל שם לחלק דש"ה כיון שתלתה ברצון בעלה ולא הוברר בשעת מינוי השליחות אם הי' אז רצון בעלה מסכים לזה, דלפ"ז גם במינוי שליחות כתיבת הגט נמי נימא הכי דהא א"א שיהא שלוחו בכתיבת הגט אם לא יהי' רצון השליח מסכים לזה וא"כ הרי ג"כ תלה השליחות ומינוי' ברצון מי שירצה להיות שליח וא"כ ג"כ לא הוברר מתחלה בעת מינוי השליחות, ואדרבה כאן גרע יותר דשם תלתה ברצון בעלה לבד דהוי תולה ומתנה בדבר א' דבזה אמרינן ברירה לדעת הרמב"ן אם לא משום שהוא דבר התלוי ברצון וכמ"ש למעלה בשמו משא"כ בנידון זה שהבעל תלה ברצון כמה בני אדם והוה כמתנה בעירוב על ב' חכמים אם יבא למזרח כו' למקום שארצה אלך דלכ"ע אין ברירה, ובאמת דברי הרשב"א בתשובה שהביא שם צריכין ביאור, וז"ל אם עשתה שליח וחזרה ועשתה שליח ואפי' עשרה זה אחר זה או שעשתה עשרה בבת א' כל שהגיע הגט ליד אחד מהם מגורשת דלא שייך בכי הא ברירה, אבל אפשר שאם אמרה כל מי מכם שירצה הבעל לתנו לו יהא שלוחי לקבלה שנאמר בזה אין ברירה כענין לאיזה שארצה אגרשה בו דאין ברירה.
ב) הנה יש לתמוה הרבה במ"ש הרשב"א דאם עשתה עשרה בני אדם שלוחים בבת א' דמהני מהא דאיתא בפ' האיש מקדש (ד' נ"א ע"א) אמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו, ופריך שם והרי תודה דליתא בטעות וליתא בזא"ז ואתמר, תודה שנשחטה על שמונים חלות חזקי' אמר קדשי לה ארבעים מתוך שמונים, ור' יוחנן אמר לא קדשי לה ארבעים מתוך שמונים, ומתרץ שם לאו אתמר עלה אמר ריב"ל הכל מודים כל היכי דאמר קדשי לה מ' מתוך שמונים דקדשה כו', לא נחלקו אלא בסתם, מר סבר לאחריות קא מכוין ומר סבר לקרבן גדול קא מכוין עכ"ל.
הג"ה. וצ"ע שם מה דריב"ל מפרש פלוגתייהו דחזקי' ור' יוחנן, וריב"ל הי' קשיש מינייהו טובא, כמו שמוכח מכ"מ ועי' בפ' אין צדין (ד' כ"ז ע"א) ר"ש בן מנסיא וחביריו כו', משום קהלא קדישא דבירושלים כו', אך במס' מנחות הגירסא ר' זירא במקום ריב"ל וא"ש, וצ"ל דט"ס הוא במס' קדושין /ע"כ הג"ה/.
והנה שם קיי"ל כר"י לגבי חזקיה וכמו שפסק הרמב"ם פי"ב מה' פסולי המוקדשים הלכה ט"ו, ובאמת צ"ע על הרמב"ם למה לא פסק כחזקי' שהי' רבו של ר' יוחנן. וראיתי בכ"מ עמד שם ע"ז והניח בצ"ע. ולענ"ד נראה ליישב דשם במנחות (ד' ע"ח ע"ב) ר' זירא מפרש לה לפלוגתייהו הכי, אבל אביי מפרש התם דפליגי אי כלי שרת מקדשים שלא מדעת או לא, דר"י ס"ל כ"ש אין מקדשין אלא לדעת וכן פסק הרמב"ם באמת בפ"ג דהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ' והוא מטעם דר"י סתמא קאמר שם בפ"ק דמנחות (ד' ז' ע"א) ולמד שם מברייתא, והא דחילקו התוס' שם ד"ה אמר ר"י בין הא להא דפ' התודה, היינו אליבא דר"פ דקאמר שם הכל מודים כו' ומחלק בין סכין לשאר כלי שרת, אבל אביי לא ס"ל לחלק בין כלי שרת לסכין, ופסק הרמב"ם כאביי דבכולי ש"ס סתמא קאמר כ"ש מקדשין, ולא חילקו בין סכין לשאר כ"ש וכיון דלאביי תליא פלוגתייהו אי מקדשין [שלא] לדעת או לא וקיי"ל כאביי בהא דאין מקדשין אלא לדעת, ואין חילוק בין בזמנו לשלא בזמנו כדמוכח מהא דר"י בפ"ק דמנחות ע"ש בתוס' לולב וערבה (ד' מ"ט ע"ב), ולכן פסק כאן כר"י, ואף על גב דבמס' קדושין לא הביא הש"ס אוקימתא דאביי ור"פ שם, מ"מ סמכינן אסוגיא דמנחות דאתמר באכתי' כנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל. ובהיות כן צ"ע בהא דהרשב"א באם מינתה עשרה שלוחים בב"א דהא גם כאן א"א בזה אחר זה, דאם א' יהי' שליח ממילא בטל שליחות האחרים, ואין לומר ששפיר מקרי אפשר להיות בזה אחר זה, משום דיכול לחזור ולבטל שליחות הראשון ולמנות שליח אחר, דא"כ גם בהא דמביא שם במרבה במעשרות דא"א בזה אחר זה, דלפ"ז גם שם אפשר להיות בזא"ז ע"י שישאול לחכם ויתחרט על הפרשה ראשונה ויפריש אחרת, אלא ודאי דזה מקרי א"א בזה אחר זה, כיון שכ"ז שהראשון קיים א"א לשני לחול אחריו א"כ ה"ה בהא דמינוי שליחות, וכיון שמינתה בסתם עשרה שלוחים בב"א הוי כמו הא דשחט על שמונים חלות דקיי"ל כר"י דלכולם נתכוון, וא"כ ה"ה הכא לכולם נתכוון וכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו.
ג) ולפי מ"ש למעלה בשם הר"ן בהא דהריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו' דמסיק הש"ס דאמנינהו לכולהו מעיקרא, והיינו שכל מי שיעלה ראשון הוא יהי' העיקר בזכיות הפסח ושאר בניו יהיו טפלים לו וזוכים מכחו ובזכי' קלישתא כי האי אמרינן ברירה לכ"ע יעו"ש, א"ש גם בהא דאמר לעשרה כולכון כתובו כו' דכין דמסיק הש"ס שא' כותב במעמד כולם וכן בהוליכו גט כו' א' מוליך במעמד כולם, הרי דבאמת עשה לכולם שלוחים רק שא' הוא העיקר והשאר טפלים לו, בכה"ג אמרינן ברירה א"ש לפ"ז, ויהי' מכאן ראי' לדברי הר"ן הנ"ל, וא"כ גם דברי הרשב"א א"ש דשם מיירי שלא מינתה שליח רק לא' אותו שירצה בעלה לכן שפיר תלוי בדין ברירה כמו הא דאותה שתצא בפתח תחילה. ויותר נראה ליישב ע"פ מ"ש למעלה סי' ט' סעי' ד' בהא דאומר מ"ש שיש לי בבית מחולל על סלע א' שבתוך הכיס, ובהא דפרוטה בכיס זה הקדש וכן בהא דא' מבנותיך מקודשת לי, דבכה"ג דחל על א' מן התערובות מיד אין שייך דין ברירה כלל, דאין שייך לומר הוברר הדבר למפרע רק ממילא חל על א' מהם וא"י איזהו, וא"כ ה"ה באומר לעשרה כתבו גט לאשתי מסתמא כוון למנות מיד שליח לא' מהם שיהי' הוא העיקר בשליחות כל א' מהם מי ומי ואינו מקפיד על א' מהם, נמצא שא' מהם מיד נעשה שליח, ורק שם בפרוטה בכיס זה הקדש או א' מבנותיך מקודשת לי לא כוון רק על א' מהם לבד ואינו רוצה לכולם ביחד לכן כולם בספק, משא"כ [כאן] חל ממילא השליחות על כל א' מהם מן העשרה, וכיון שאמר בלשון כולכם כיון שהשאר יהיו במעמדו ולכן א' כותב במעמד כולם, משא"כ בהא דרשב"א הנ"ל שמינתה ותלתה ברצון בעלה ואולי הוא יהי' מקפיד דוקא על זה ולא על אחר לכן שייך בו דין ברירה. ועיין תוס' רי"ד בקדושין (ד' נ"א ע"א) ד"ה הכל מודים, שכתב ג"כ דבדבר שאין לו קפידה רק כוון על אחת תהי' איזה שתהי' אין בו דין ברירה וכוון למ"ש, והארכתי בזה למעלה. ולכן מ"ש המחבר קצוה"ח שם לחלק בין דבר התלוי בשליחות שמינה כולם שלוחים לשאר דברים לפי מ"ש אינו כן, אלא הכל תלוי במה שחל מיד וא"צ לומר הוברר הדבר למפרע ודו"ק.
ד) אמנם מה דקשה לי בזה בהא דאי' במס' נדרים (ד' ל"ה ע"ב) אבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דרחמנא נינהו כו' ולכאורה לפי מאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, א"כ קשה דהא הכהנים עובדין ע"י פייס ומי שזוכה בפייס הוא המקריב, וא"כ אם נאמר שלוחי דידן נינהו הוי כמו במינה שליח אחד מעשרה ואמר מי שיצא ע"פ גורל יהי' שלוחי, והוה ממש כמו כתוב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה, וא"כ היאך יחול השליחות והיאך יכולים להקריב, ובשלמא אם נאמר שלוחי דשמיא נינהו א"ש דכלפי שמיא גליא ואין צריך לומר הוברר הדבר, וא"כ מה נסתפק להו הא יכולין לפשוט בעייתם מכמה משניות שמבואר שם שהכהנים עובדים ע"י פייס, ולפי מ"ש התוס' פ"ק דקדושין (ד' כ"ג ע"ב) ד"ה דאמר ר"ה דזה הוי פשוט לש"ס דשלוחי דרחמנא נינהו מדרב הונא ורק שספק להם אי שלוחי דידן נמי נינהו או רק שלוחי דרחמנא, וכ' שם דנ"מ בהא דרב הונא אי שלוחי (דידן לבד), [דרחמנא נמי נינהו] אי הקריב כהן הקרבן שלא מדעת הבעלים כשר, אבל אי רק שלוחי דידן נינהו הוא פסול יעו"ש. וא"כ לפי מאי דפשיט רב הונא דעכ"פ שלוחי דרחמנא נמי נינהו, א"כ א"צ דעת בעלים כלל ואין בזה חשש ברירה, אבל לתי' הראשון שכתבו התוס' שם קשה. וצ"ל דשאני כהנים דהם נעשים שלוחים בעת עבודתם ולא מקודם והוי כמו מינו אותם שלוחים לאחר שזכו בפייס.
הג"ה. וצ"ע לפי תירוץ הב' של התוס' דכתבו דאם נאמר שלוחי דידן נינהו לבד אם עשו שלא מדעת הבעלים הקרבן פסול, א"כ קשה הא דפשיט רב הונא ברי' דר"י דשלוחי דרחמנא נינהו מסברא משום דמי איכא מידי דאנן לא מצינו למעבד כו', הי' לו לפשוט מכמה משניות בזבחים, דאם חשב הכהן בקרבן שלא לשמה כשר אלא שאינו עולה לבעלים לשם חובה, והא הוי שלא מדעת הבעלים שבודאי מדעתא דהכי לא מינו אותו לשליח וא"כ הרי הוא פסול בלאו הכי. ואפשר שמזה הוכיחו התוס' דאם נאמר שלוחי דרחמנא נינהו אף אם נאמר דג"כ שלוחי דידן נינהו כשר, אף אם הקריבו שלא לדעת בעלים, דאל"כ היו לו להש"ס דנדרים למפשט בעייתם מכמה משניות דזבחים וכמ"ש. ע"כ הג"ה.
סימן כ
דין אם תלה הדבר שיחול אחר שיתברר אם שייך בזה דין ברירה.
א) בתשובת נודע ביהודה חלק א"ע סי' צ"א חקר באשה שאומרת את מי שיבחר פלוני שיהי' שליח בחריקאי לקבל גיטי, אם מהני למ"ד אין ברירה כיון שאינה מזכרת השליח בשמו רק תלתה ברצון פלוני מי שיבחר, והעלה שם דדיני ברירה לא שייך אלא בדבר שצריך שיחול מיד קודם שהוברר, כמו הא דכתוב גט לאיזה שארצה אגרש כו' שצריך לכתוב הגט מיד לשמה, ובזה צריך לומר הוברר למפרע שנכתב לשמה, והא דב' לוגין שאני עתיד להפריש דשותה מיד קודם שמפריש, שצ"ל הוברר הדבר למפרע שחל תרומה על ב' לוגין אלו, וכן בהריני שוחט את הפסח כו' שהשחיטה צ"ל לשם בעלים, אבל מנוי השליחות א"צ השליח להיות שלוחה רק בשעת קבלת הגט ואז כבר הוברר כו' יעו"ש. והנה הראיות שהביא שם יש לסתור הא דאמר לעשרה כתבו גט שא' כותב כו' כבר כתבתי בסי' הקודם דשם אין שייך ברירה, כיון שאז חל השליחות על א' מהם בתערובות, כהא דפרוטה בכיסי הקדש כו' וכמש"ל באריכות. והא דהביא ראי' ממה שאדם עושה [שליח] להולכה ונותן לו רשות לעשות שליח אחר איזה שירצה, כבר דחה זה בעצמו, דש"ה דשליח ראשון במקום בעל קאי ויכול לעשות שליח וחל השליחות בעת שעושה אותו לשליח. אמנם הגאון הנ"ל אף שכתב זה מסברת עצמו וגם לא החליט הדבר לדינא יעו"ש, מ"מ נעלם מעיני כבודו שכבר קדמו לזה הר"ש בפי' לפ"ה דמס' מעשר שני בהא דתנן הצנועין כו' כל הנלקט כו', וז"ל מהכא פריך בפ' מרובה לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דהכא חזינן אף על גב דליתא ברשותו פריק ליה, ולא לאחר שנלקט היו עושים כן, דא"כ לא הי' תקנה למה שנאכל כבר, אלא מניח המעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט יהא מחולל, ולא שייך ברירה בענין זה, הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח"כ ע"ש. ודברים אלו הם בעצמם דברי התוס' פ' מרובה (ד' ס"ט ע"א) ד"ה כל הנלקט כו' הרי דגם התוס' ס"ל כן, וכן כתב מהרי"ט בתשו' בהא דהמבשרני במה נפטר כו' יטול מנה כו' דפ' מי שמת (ד' קמ"ג ע"ב), ובהא עובדא דשאול כל מי שיכה כו' יעשרנו המלך כו' ע"ש.
ב) אך יש לתמוה לפ"ז בסוגיא דמרובה שם דמשני לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט, ופריך והאר"י צנועין ור' דוסא אמרו דבר א', דתניא ר' יהודה אומר שחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר, ר' דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים כו' ומשני איפוך ר"י אומר כל שלקטו כו', ושם ע"ב מוכיח דע"כ צ"ל איפוך דהא ר' יהודה לית לי' ברירה, וע"כ צ"ל אליבי' כל שלקטו כו', ולפי מ"ש קשה דלא הי' צריך להפך והי' יכול לפרש דמ"ש כל שילקטו יהא הפקר, היינו שיחול ההפקר אחר שילקטו, דהא כיון שבגזילה הוא ביד עניים עדיין ברשות בעלים הוא להפקירו וא"כ בכה"ג א"צ לדין ברירה. ואפשר לומר דכמו שאין אדם יכול להקדיש מה שביד אחרים כדאמר ר"י גזל ולא נתייאשו כו', כמו כן אינו יכול להפקיר הגזילה שביד אחרים, וסמך לזה מהא דקיי"ל דיאוש לחודי' לא קני מטעם דבאיסורא אתי לידי' כדאי' שם (ד' ס"ו ע"א ע"ב), ויאוש מבואר בכ"מ דמטעם הפקר הוא דלכך מהני יאוש באבידה וכמו שיאוש לא קני אם אתי לידי' באיסורא כמו כן לא מהני הפקר בכה"ג, וא"כ ע"כ צ"ל דכוונתו שיהי' הפקר מעתה וא"כ צריך לדון בזה דין ברירה. והא דקאמר התם ר' דוסא כל שלקטו עניים היום יהא הפקר, אלמא דמהני הפקר אעפ"י שכבר הוא ברשות העניים, היינו לר' דוסא, דלדידי' אמרינן דגם בגזל ולא נתייאשו הבעלים יכולים הבעלים להקדיש, דהא פריך מיני' על ר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש:
ג) אמנם אין דין זה מוסכם לכ"ע, דהרשב"א הנ"ל שהבאתי בסי' הקודם חולק בהדיא, שכתב באשה שמינתה שליח ואמרה כל מי שירצה בעלי לתנו לו יהי' שלוחי דאין ברירה, אף על גב דהשליחות חל בעת שנותנו לו ואז הוא מבורר, וע"כ צ"ל דבעינן שיהא מבורר בעת שעושה אותו המשלח וממנה אותו להיות שלוחו ולא בשעה שעושה שליחותו, ועיין בס' קצוה"ח שדימה דין זה לדין מקנה דשלב"ל, דלמ"ד דיכול להקנות אם אומר לכשיהיה בעולם יקנה אף שעתה אינו בעולם וא"י להקנות, כמו כן יכול לעשות שליח אף שעתה אינו מבורר כל שחל אחר שיתברר, ולמ"ד אף אם אמר לכשיהיו בעולם לא קנה, א"כ גם בדין ברירה דינא הכי דלא מהני כיון שעתה אינו מבורר אף שיתברר לאחר זמן בעת שחל הדבר, וא"כ לפי מאי דקיי"ל לדינא דל"מ אף אם אמר לכשיהי' בעולם, לא מהני גם בברירה. אבל לענ"ד אין נראים דבריו דאין לדמות דין ברירה לדין דשלב"ל, דאל"כ קשה הא ר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל כדאי' פ"ג דקדושין (ד' ס"ג ע"א), ואעפ"כ ס"ל אין ברירה. ועיין תוס' פ' בכל מערבין שם שהקשו מר"מ דלוקח יין כו' דאית לי' ברירה ובפ' יש בכור ס"ל דאין ברירה גבי אחין שחלקו, ותי' שם דר"מ ס"ל דבמברר דבריו יש ברירה, א"כ יש ליישב דגם בדשלב"ל מברר דבר ואומר שיקנה ולכן ס"ל דשווים הם לדינא, וכן יש ליישב דהא רבי ס"ל ג"כ אדם מקנה דשלב"ל כדאי' בקדושין שם, והוא ס"ל אין ברירה כדאי' בפ' השולח בהא דישראל ועכו"ם שקנו שדה בשותפות. אך עדיין קשה דרב ס"ל ג"כ אדם מקנה דשלב"ל ובפ' כל הגט ס"ל דאין ברירה גם במברר דבריו כגון באומר לאיזה שארצה אגרש כו' דקאמר שם כולם פוסלין לכהונה כו', אם לא שנאמר דבאמת ס"ל יש ברירה בכ"מ, וגט שאני דבעינן שיהי' מבורר בעת כתיבה לשמה כמ"ש ר"י בתוס' וכמ"ש למעלה במקומו. ומ"מ [נראה] דאין לדמות דין ברירה לדשלב"ל, דדבר שאינו מבורר גרע טפי ואינו ענין כלל לדשלב"ל, דדשלב"ל הטעם דאין הקנין נתפס בו אבל דבר שאינו מבורר הטעם דלא מהני משום דשמא לא אליו הי' כונתו בתחילה כי אם לאחר, וכמו הא דלאיזה שארצה אגרש דדילמא הי' רצונו להאחרת, וא"כ לא נכתב לשמה, ולכן אפי' מאן דס"ל דשלבל"ע נקנה, בדבר שאינו מבורר מודה דל"מ, וכן להיפוך אם אומר שיחול אחר שיתברר אף דדשלב"ל לא מהני משום דלא חל הקנין בתחילה וכיון שאינו חל עכשיו היאך יקנה אח"כ, משא"כ דבר שאינו מבורר אם אמר בתחילה שיחול כשיבורר כיון שבאמת הוא עצמו בעולם מהני שפיר, וי"ל ג"כ להיפוך כיון שעכשיו אינו מבורר שמא הי' ראוי לחול על אחר אינו חל ג"כ לאח"ז, דעיקר הדבר בעת שעושה הדבר ואומרו, אז חל השליחות ולא לאחר זמן, גם אין לדמות זה לדשלב"ל דש"ה דכיון דעכשיו אינו חל עליו הקנין גם לאח"ז לא יחול, דכל מידי דלא מצי למעבד השתא לא מצי למעבד לאח"ז, משא"כ בדבר שאינו מבורר, דהא אם היתה עכשיו ממנה אותו השליח בשמו הי' מעשי' קיימים לכך יחול ג"כ לאח"ז כשיהי' מבורר, ועי' תוס' פ"ב דנזיר (ד' י"א ע"א) במה שהקשו שם היאך יכול אדם לעשות שליח להפריש חלה כ"ז שלא נתגבל ועדיין הוא קמח, כיון שאינו יכול להפריש בעצמו חלתו קמח וכמ"ש שם בש"ס דכל מאי דלא מצי למעבד השתא לא מצי לשווי' שליח, ותירצו שם דיכול להפריש ע"י שיעשה עיסה אחרת יעו"ש, הרי דכל שיש איזה תקנה מיקרי בידו לעשות:
ד) ומ"מ הי' נראה לענ"ד לומר דגם הרשב"א מודה דבאם אמר בפירוש שיחול השליחות אחר שיתברר מי הוא דמהני, וכדמוכח מדברי התוס' דפ' מרובה והר"ש במס' מע"ש כנ"ל, והרשב"א מיירי בסתם באמרה שמינתה שליח את מי שירצה בעלה ליתן לו הגט יהי' שלוחי אף שיש לפרש דברי' שכיונה שיהיה נעשה שלוחה בעת שיתן בעלה הגט בידו, מ"מ כיון דלא פירשה דברי' אמרינן דמסתמא כוונה שמיד יהי' שלוחה, וא"כ צריך לדון בזה לדין ברירה שבעת שנתרצה בעלה ליתן לו הגט אז למפרע נעשה שלוחה ע"י אמירתה, ואין שייך כאן לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון שעכשיו אינו מועיל מטעם א"ב מסתמא כוונה שיהי' חל לאחר זמן, דזה לא שייך רק באומר הרי עלי מנחה מן השעורים דאדם יודע שאין מביאין מנחה מן השעורים כו', משא"כ בזה דלאו כ"ע דיני ברירה גמירי לידע אם חל ע"פ דין או לא, אבל באם בפי' אמרה שיחול אח"כ, אפשר דגם הרשב"א מודה דבכה"ג לא שייך ברירה, ועי' א"ע סי' קמ"א סעי' מ"ד ובב"ש שם שהביא דברי הרשב"א הנ"ל. והנה לדינא כבר האריך בזה הגאון בעל שאגת ארי' בספרו להביא ראי' דבאם התנה שיחול אח"כ מהני, הא', מהא דאי' פ"ג דקודשין (ד' ס"ב ע"א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' לאחר שימות בעליך כו' דאינה מקודשת, ומפרש טעמא משום דאין אדם מקנה דבשלב"ל, וקשה מנלי' דטעמא משום הכי הוא, דילמא משום דאין ברירה וכאן תולה בדעת אחרים הוי, וכן הוי תולה במי שחייו ומותו תלוים בידו, כהא דאמר לאחר שימות בעליך והוי זה דומיא דזה גיטך אם מתי כו', אע"כ כיון דא"א לקדושין לחול עכשיו דהא עכשיו אינם בני קדושין כלל וע"כ א"א לקדושין אלו לחול כי אם אחר שתתגייר או לאחר מיתה ושיחרור ולכן מהני דאז הוא כבר מבורר, אבל בזה גיטך אם מתי והריני בועליך ע"מ שירצה אבא כיון דא"א לגט או הקדושין להיות חלין אח"כ דאין גט לאחר מיתה וכן בהריני בועליך כו' כבר כלתה הביאה בעת שירצה האב, וצריך לומר הוברר הדבר למפרע שחלו הקדושין והגט למפרע, לכן שייך זה בדיני ברירה. ולענ"ד אין ראי' זו מכרחת לפי מ"ש למעלה בסימני' הקודמי' וגם הגאון הנ"ל כתב שם כמ"פ בספרו כן, דדין ברירה בספק הוא, לפי מאי דקיי"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן, א"כ היאך תני דאינה מקודשת דמשמע דאפי' ספק קדושין ליכא, והרי יש בה חשש קדושין דשמא יש ברירה וצריכה גט, ולכן הוצרך לפרש מטעם דבשלב"ל דמה"ט אין בה חשש קדושין כלל, וגם לפי מ"ש למעלה בשם הרמב"ן דבתולה בדבר א' לכ"ע יש ברירה אם לא שתלה בדבר שהוא ברצון כמש"ל ג"כ אין ראי', גם למ"ד דתולה בדעת אחרים ג"כ יש ברירה ג"כ אין ראי', ובהא דאם מתי שם הטעם משום דתלה בשעה אחת סמוך למיתתו ואין השעה מבוררת כמ"ש כל זה למעלה באריכות, גם מה שתירץ שם בזה דברי הרמב"ם פ"ז מה' אישות, מ"ש האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת כו', דקשה הא אין ברירה בדאורייתא, ובש"ס למד משם לר"ש דאית לי' ברירה בתולה בדעת אחרים, ותי' שם כיון דנקט סתמא מיירי בקדושי כסף או שטר דיכול לחול אח"כ וא"כ לכשיבורר שירצה האב הרי זו מקודשת, משא"כ בפ"ג דגיטין בר"ש דמיירי באמר הריני בועליך כו' דהביאה כבר כלתה, ומ"מ קשה להפוסקים האחרונים שכתבו דין זה וכמ"ש בש"ע סי' ל"ח למה לא חילקו בין קידשה בכסף ובשטר או קידשה בביאה, גם קשה דבשטר ג"כ אם נקרע השטר בינתיים קודם שנתגלה רצון האב אין בקדושין כלום וכ"ז הי' להם לפרש:
ה) ובס' פתח הבית שם בדיני ברירה הקשה על הגאון ש"א מהא דפ"ג דגיטין דאותבי' רב הושעיא לר"י מהא דהריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו', כיון שהוא הי' סובר דאף לאחר שחיטה יכול להמנות א"כ מאי ראי' משם דכיון שחל אח"כ כשיבורר לכ"ע מהני, ולענ"ד ל"ק מידי דודאי א"א לומר דהי' ס"ד דר' אושעיא דיכול להמנות על הפסח לאחר שחיטה כיון שמשנה מפורשת היא בפ' כ"צ בפסחים וכמ"ש התוס' בכ"מ, דאין סברא לומר דאשתמיט לאמורא משנה מפורשת, ולכן הי' צ"ל שזיכה עכשיו קודם שחיטה, והא דמזכה אחיו עמו כבר כתבנו בסי' י"ז באריכות מה שיש לפרש בכוונת הש"ס בזה. עוד הקשה שם מהא דמביא בפ' בכל מערבין, מע"ש זה מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס כו' דפריך שם דהא אין ברירה, ומאי מקשה דילמא כוונתו שיחול החילול אח"כ כשיעלה מן הכיס ובאמת לא יאכל המע"ש קודם לכן, ולפי מ"ש למעלה דדינו של הרשב"א באשה שמינתה שליח למי שירצה בעלה ליתן הגט דכוונתו כיון שאמרה סתם כוונתה שיהי' שליח תיכף, שכן משמעות לשונה, א"כ א"ש כאן דכיון שאמר מ"ש זה מחולל ולא אמר יהי' מחולל ודאי כוונתו שיהי' מחולל עכשיו וע"כ צ"ל כן, דאל"כ תקשה למה פליגי רבנן ואמרי לא חלל, אלא ודאי דכן כוונת דבריו אם לא כשפירש להדיא, וראי' לזה בהא דפליגי ר"נ ורב הונא באומר מה שבמעי' של פרה זו ל"ק ואם אמר לכשתלד קנה כדאי' בפ' מי שמת (ד' קמ"ב ע"ב), ולמה לא נאמר דגם כשאמר סתם מכור לך הי' כוונתו שיהי' חל המכירה אח"כ לכשתלד אלא ודאי דסתם לשונו משמע מיד:
ו) וע"ש בשאגת ארי' שהקשה בהא דאיתא פ"ק דיומא בהא דתנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקינן לו, ומסיק הש"ס ע"ז דמגרש לתרווייהו, לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חברתך, ולחדא אמר לה ע"מ שאכנס לבהכ"נ, וא"כ טורח זה למה ולמה יפסול אחת לכהונה בחנם, והא יכול לקדש אשה אחת על תנאי שאם תמות חברתה יהי' הקדושין חלין מרגע זו שתמות יעו"ש מה שתי' ע"ז בפלפול עמוק. ולענ"ד הי' נראה ליישב בפשיטות דהש"ס שלנו ע"כ סובר דאסור לקדש ביוה"כ עצמו אף דאין שבות במקדש דלא כמ"ש בירושלמי הובא בתוס' שם משום דהוה קונה קנין בשבת, א"כ י"ל דלכך לא תקנו שיקדשנה קודם יוה"כ שיחולו הקדושין ביוה"כ דא"כ ע"כ יהי' קונה קנין בשבת, דודאי אסור למכור חפץ לחבירו בע"ש ולהתנות שיחול המכירה בשבת מטעם הנ"ל, דכיון דיכול לחזור בו קודם חלות המכירה, נמצא שהקנין נעשה בשבת אעפ"י שנעשה ממילא. וראי' לזה ממה דאיתא בא"ח (סי' רנ"ב) בשם המרדכי פ"ק דשבת דביחד לו הישראל לנכרי החפץ שמכר לו מבע"י דאסור להניח לעכו"ם שיוציאם משם בשבת, וכתב המ"א שם ס"ק ה' הטעם מבואר בהגהת מרדכי שם משום דאכתי לא קנהו עכו"ם עד שיוציאו, וא"כ הוה לי' כמוכרו בשבת ואפי' ליש מתירין דשם היינו משום דס"ל דיחד לו מקום כבר קנהו מאתמול יעו"ש, הרי אף דאין הישראל עושה מעשה בקניינו כלל בשבת והקנין חל ממילא כשמוציאו העכו"ם הוי כמוכרו בשבת וה"ה בנדון זה כשחל הקדושין ביוה"כ, והא ל"ק דא"כ היאך עביד באי מייתא בפלגא דעבודה דקדים איהו ועייל לבהכ"נ ומשווי לה גיטא למפרע מעיו"כ ולא הוה כמגרש ביו"כ כיון דחל מעיקרא הגט:
ז) וע"ש בתשובת ש"א שכתב שיש מקום לפקפק ע"ז מסוגיא דסוף מעילה, וכ' שם שבחיבורו האריך בזה יעו"ש ולא זכינו לאור חיבורו בזה, ובאמת לענ"ד יש לעיין בזה בדברי התוס' שם (ד' כ"א ע"א) בהא דתנן שם, באומר פרוטה בכיס זה הקדש פלוגתא דר"ע וחכמים, דר"ע ס"ל כיון שהוציא הראשונה מעל וחכמים אומרים עד שיוציא כל הכיס, ומודה ר"ע לחכמים באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שמוציא כל הכיס, ושם בש"ס כי אתא רב דימי אמר כו' ר"פ אמר כיסין אלוגין רמי ליה, דתנן הלוקח יין כו', אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו', א"ל סיפא באומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש כו', ועי' תוס' שם שכ' וז"ל, דס"ד דטעמא דמתני' משום ברירה אעפ"י שאינו מפרש שום דבר ולכך פריך מלוגין דאפי' למ"ד יש ברירה מ"מ דוקא משום שפירש שאני עתיד להפריש אבל בסתמא לא, ומשני באומר לא יפטור כיס זה כו' והוה כמפרש בלוגין ומהני מטעם ברירה, א"נ מטעם זה יועיל אפי' למאן דלית לי' ברירה עכ"ל התוס' שם. ודברים סתומים [עי' מ"ש למעלה סי' ח' סעי' ו' באריכות ביאור הסוגיא שם למה לא הי' קשה בלאו"ה רישא לסיפא]. ונלע"ד דכוונתם דר"ל דרמי לי' לר"י כיסין אלוגין הי' מפרש המשנה דברישא באומר פרוטה בכיס זה הקדש הקדיש עתה פרוטה א' ולא שייך בדין ברירה וכמ"ש למעלה סי' ח' יעו"ש, ולכן ס"ל לרבנן דכולם בספק, ור"ע ס"ל דחייב אש"ת על ספק מעילות כמ"ש התוס' שם, אבל בסיפא באמר פרוטה מן כיס זה כו' הי' כוונתו מה שישאר אח"כ בשביל הקדש יהי' חל הקדש עליו, ומה שיוציא תחילה יהיו חולין להוצאותיו, וס"ל לתנא דמתני' יש ברירה שאותו פרוטה הוא הי' ראוי להיות נשאר באחרונה וחל עליו הקדש מתחלה בעת אמירתו ולכך מוציא והולך כו', וע"ז מקשה שפיר מהא דב' לוגין כו' דר"י ור"י ור"ש אוסרים וס"ל אין ברירה, וע"ז כתבו התוס' דאפי' ר"מ דס"ל יש ברירה היינו במפרש דבריו ומבררם שאמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש בזה ס"ל די"ב וכמ"ש התוס' בפ' בכל מערבין ובכ"מ, אבל בגוונא דמתני' דאמר פרוטה מן כיס זה הקדש אינו מברר דבריו שמה שעתיד להוציאו באחרונה רק סתם כוונתו הי' כן, וא"כ בכה"ג מודה ר"מ דאין ברירה, וע"ז משני הש"ס באומר לא יפטור כו', ר"ל שאמר בפי' שלא יחול ההקדש עד שיוציא האחרונה שבכיס וכ"ז שלא יוציא האחרון לא יחול ההקדש כלל וא"כ הרי זה מברר דבריו ומהני לר"מ דאית לי' ברירה בכה"ג, וע"ז כתבו א"נ, דמהני אפי' למאן דלית לי' ברירה, והוא כמ"ש הגאון הנ"ל דאם פירש שלא יחול הדבר עד שיתברר אז לא שייך בדין ברירה כלל ולכ"ע מהני וכמ"ש התוס' בפ' מרובה וכנ"ל, הרי דלפי"ז לא ברירא להו להתוס' הך דינא, כי לתי' הראשון של התוס' לא מהני, או שיש לפרש שבתי' הראשון כוונתם שלא הי' כוונתו שיחול ההקדש אחר שיוציא האחרונה אלא יחול מיד לכשיוציא האחרונה והוי מברר דבריו, דומיא דהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש דמהני למאן דאית לי' ברירה כנ"ל לפרש דבריהם, ואפשר שלזה כוון ג"כ הגאון הנ"ל:
ח) עוד כתב הגאון בעל שאגת ארי' במה דכתב הרוקח הובא בהגהת מיימוני (פ"ו מה' חמץ ומצה) שטוב לומר כל מי שיגיע מצתי לידו הרי הוא שלו במתנה דומיא דמה ששנינו בסוכה, ומלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא שלו במתנה, דאף למ"ד אין ברירה ג"כ מהני, משום דכוונתו להקנותו בעת שיגיע לידו ואז כבר מבורר הוא, וכבר קדמו בזה הגאון מהרי"ט בתשובה, ואף שכתבתי למעלה דאם אומר סתם לא אמרינן דהי' כוונתו שיהי' חל לכשיתברר, משום דלאו כ"ע דיני גמירי, מ"מ כאן נראה כמ"ש מהרי"ט שם משום דודאי לא גמר להקנות עד שיגיע לידו דודאי למחר אם הי' מכיר לולב שלו הי' נוטלו, ואם בא אחר ללוקחו [הי'] מעכב בידו, וא"כ ודאי דלא גמר להקנות לו כי אם אחר שיגיע לידו, ולפי מ"ש למעלה בסימנים הקודמים דלדידן דין ברירה ספיקא הוא א"ש בלאו"ה בהך דינא דרוקח, דכיון שיבוא ליד חבירו מצה שלו הוה ספק אי קנה או לא, וא"כ בספיקא דדינא אין מוציאין מיד המוחזק, ובכה"ג לא מקרי גזל כלל דספק גזל לא אסר רחמנא כמ"ש באו"ת סוף דיני תפיסה. [ובמ"א כתבתי טעם לזה אף להפוסקים בכל ספק איסור תורה דאסור מן התורה, מ"מ בספק גזל מותר לגמרי כל שהוא ספיקא דדינא, והטעם דכמו שיש ספק למוחזק, כמו כן יש לתובעו וא"כ א"א לומר דמשום ספק איסור תורה הוא מחויב להחזיר, דמה יועיל דהא אם יחזיר לחבירו יהי' אצלו בספק איסור גזל והארכתי בזה במ"א]:
הג"ה. ועי' פ"ג דקדושין (ד' ס"ג ע"א) דמביא ברייתא דר' ס"ל אדם מקנה דבשלב"ל, דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכ' מדבר, ה"ד אמר ר"נ בר"י כגון דכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. והנה רבי ס"ל דאין ברירה, כדאי' בסוגיא דפ' השולח הבאתי למעלה. וא"כ קשה היאך מהני השחרור למפרע, וצ"ל דמיירי שהשטר שחרור הוא עדיין אצל העבד עד אחר שקנאו, והרי זה דומה למקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום כל שלא נקרע השטר נגמר הקנין אח"כ, וא"כ אף דהוה מתנה על מה שאין בידו שתלוי בדין ברירה כמ"ש רש"י בהא דע"מ שירצה אבא, ובהא דמה היא באותם הימים, מ"מ מהני דהוה כאלו מקנה אחר שיתברר דמהני לכ"ע כמ"ש, ולפי שיטת הרמב"ן דבמתנה על דבר א' לכ"ע יש ברירה א"כ בלאו"ה. ע"כ הג"ה:
סימן כא
דין המתחייב בשטר לכל מוכ"ז אי שייך בזה ברירה:
א) מבואר הוא בח"מ סי' ס"א בשטר שכתוב בו שמתחייב עצמו לכל מי שמוציאו שכל המוציאו גובה בו, ודין זה מקורו מתשובת הרא"ש (כלל כ"ח סי' ח') וכבר האריכו בזה האחרונים, דלכאורה לפי מאי דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא אין בשטר זה ממש, וכבר דברו בזה הראשונים דהר"ן פ"ק דגיטין בסוגיא במעמד שלשתן כתב בשם הרמב"ן דבמע"ש, וכן אי כתב בשטר משתעבדא לך ולכל מאן דאתי מחמתך יכול למחול, והטעם משום דאפי' כתב לי' הכי לא מהני לאשתעבודי בי' מדאורייתא דאין ברירה, וכתב ע"ז הר"ן ז"ל, ולמאי דכתיבנא לא קשיא דכי אמרינן אין ברירה הנ"מ במלתא דאי להאי לאו דהאי, אבל הכא אפשר שיהא משועבד לכל העולם זה אחר זה הלכך לא שייכא הכא ברירה כלל יעו"ש. והנה לשיטת רמב"ן יש לפקפק לכאורה בהא דאיתא בפ' האיש מקדש (ד' מ"ח ע"א) התקדשי לי בשטר חוב או שהי' לו מלוה אצל אחרים כו' ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת, ומסיק שם דפליגי בדשמואל במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו כו' ובמלוה בע"פ פליגי בדרב הונא אי נקנה במעמ"ש, ודקדקו משם התוס' והפוסקים דבמעמ"ש א"י למחול דאל"כ הי' יכול לומר דכ"ע אית להו דר"ה ופליגי אי סמכא דעתה, ולפי שיטת רמב"ן קשה דהי' יכול לאוקמי פלוגתייהו דר"מ ורבנן אזלי לשיטתם, דהתוס' בפ' בכל מערבין ובכ"מ הקשו בהא דהלוקח יין כו' דאית ליה לר"מ ברירה, ובפ' יש בכור גבי חמש סלעים של בן דקאמר הש"ס מספקא לי' לר"מ אי אחין שחלקו לקוחות הם או כיורשים דמו, ותי' שם דר"מ מחלק בין מברר דבריו כמו בהא דאמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש דבכה"ג אית לי' ברירה, ובאחין שחלקו דהוי ממילא לית לי' ברירה, וא"כ כאן במע"ש דמפרש הש"ס דהוה כאומר משתעבדנא לך לכל דאתי מחמתך, וא"כ הוי מברר דבריו, וס"ל דבכה"ג יש ברירה מדאורייתא ואינו יכול למחול ולכך ס"ל דמקודשת, וחכמים ס"ל דגם בכה"ג אין ברירה וא"כ לא הוי אלא מדרבנן ויכול למחול ולא סמכא דעתה ולכך ס"ל דאינה מקודשת, ואפשר כיון דלא אתבריר טעמייהו דר"י ור"ש גבי הא דב' לוגין דהא יש לפרש טעמייהו משום בקיעת הנוד, וא"כ כיון דלא מפרשי הני תנאי דלית להו ברירה במברר דבריו, לכן לא רצה לתרץ דפליגי ר"מ וחכמים בברירה:
ב) ודברי הר"ן הנ"ל צריכין ביאור מ"ש לחלק בין מלתא דאי להאי לאו דהאי כו' משא"כ בשטר שכ' בו לכל המוציאו דיכול להתחייב א"ע לכל העולם בזה אחר זה, דהא ודאי דאין רצונו להתחייב רק לאחד ולא לשנים, רק שיתחייב למי שמוציא השטר, אבל אם כבר הוציאו הא' ושילם לו אין רצונו להתחייב עוד לאיש אחר, א"כ עדיין צריכים אנו לדון בזה דין ברירה. והרי הא דצנועין שאומרים כל המתלקט מזה יהי' הפקר, שם ג"כ לא שייך לומר דאי דהאי לאו דהאי כו' שהרי יכול להיות שהעניים ילקטו כל מה שבכרם וע"ת [זה] הפקיר ואעפ"כ אמרו בש"ס דלמ"ד אין ברירה אין הפקרו הפקר, א"כ כ"ש בהא דמתחייב לכל מי שהוציאו דודאי אין כונתו אלא לשלם לו לבד ולא יותר. וראיתי בס' קצוה"ח סי' ס"א שכ' לפרש דברי הר"ן ע"פ מה שכתב ביש"ש בדיני ברירה לחלק בין דבר העומד להתברר בודאי הן או לאו, דבכה"ג אמרינן ברירה, משא"כ בהא דלאיזה שארצה אגרש או לאיזו שתצא בפתח תחילה, דשם יכול להיות שלא יתרצה לשום אחת מהם או שלא תצא שום א' מהם בפתח תחילה, וכן ב' לוגין שמא לא יבא לידי הפרשה כלל, משא"כ בהא דנתחייב לכל מי שמוציאו שאין התנאי באיש מן האנשים ולברר באיש א' מהם רק כולם ראויים לכך, ואין התנאי רק אם יבוא מחמתו או למי שמוציאו וזה יתברר בודאי או יבוא או לא יעו"ש, ודבריו אינם מובנים דגם בנידון זה דומה הוא לאיזה שתצא בפתח תחילה דגם כאן י"ל אולי לא יוציא השטר שום אחד מהם או שיהי' נאבד או לא ירצה לתובעו כלל וא"כ אין הפרש ביניהם כלל. ולכן נ"ל בכוונת הר"ן שכוונתו כמ"ש בסי' י"ט למעלה בהא דכתב הרשב"א באשה שמינתה עשרה שלוחים בבת א' לכל מי מהם שיבוא הגט לידו יהי' שלוחה דמהני, משום דתיכף נעשה א' מהם שליח בתערובות ורק שאח"כ גילוי מלתא בעלמא הוא שאותו שבא הגט לידו הוא השליח והאחרים נתבטל שליחותם, אבל בתחילה כל א' מהם היה ראוי לכך, והוה כמו הא דפרוטה בכיס זה הקדש וכמ"ש למעלה בשם תוס' רי"ד בקדושין, בהא דא' מב' אחיות מקודשת לי כו', וכמו כן כאן ידע תחילה שא' מן האנשים שבכל העולם בודאי יתבענו החוב ההוא וכבר נשתעבד לו מיד, רק א"י לאיזה מהם ואין לו הקפד לומר דוקא לזה אני משתעבד לאותו שארצה אח"כ או שיעשה מעשה פלוני, כהא דתצא בפתח תחילה שמחוסר מעשה, וקודם לכן אין חל עלי' שם כתיבת הגט, אבל כאן ראוי הוא להתחייב לכל העולם בזא"ז, ר"ל שאין הדבר מחוסר מעשה וגם אין לו קפידא בדבר, והוי כהא דא' מבנותיך מקודשת לי, ואף שזהו דחוק ליישב כן דברי הר"ן מ"מ נראה דכוון לזה, ועכ"פ נכון הוא בסברא ודו"ק:
סימן כב
דין במה דאמרינן יש ברירה אם קודם שהוברר דין ודאי יש לו או דין ספק:
א) בפ' מי שאחזו (ד' ע"ג ע"ב) בהא דתנן מה היא באותם הימים כו', דר"י אמר כא"א לכל דבריה, ור' יוסי ס"ל מגורשת ואינה מגורשת, וקאמר שם בש"ס ולכי מיית הוי גיטא והא קיי"ל דאין גט לאחר מיתה, ומתרץ אמר רבה באומר מעת שאני בעולם, ופרש"י דר"י ס"ל דסמוך למיתה חייל גיטא ולכך ס"ל דמעיקרא אשת איש גמורה היא, אבל ר' יוסי ס"ל דמשעת נתינה מספקא דילמא זו היא שעה הסמוכה למיתה והוי גט ספק, ואפי' חיי טפי אין ברירה, והתוס' שם הקשו עליו דאם נאמר דר"י ס"ל אין ברירה א"כ כמו ששעה הסמוכה למיתה הוי ספק מגורשת אף על גב שהוברר הדבר לבסוף שאותה שעה [לא] היתה סמוכה למיתה, אעפ"כ הוי ספק כיון דתחילה הי' ספק כמו כן נאמר דגם כי מיית לא ליהוי גט ודאי רק ספק, כיון דבשעה שהיה לגט לחול לא היה מבורר, ועוד דמוכח דמאן דס"ל אין ברירה אין העירוב חל כדאי' בעירובין, כמו כן היה לנו לומר שאין הגט חל לגמרי, ולכן פי' התוס' דר' יוסי מספקא לי' אי הגט חל משעת נתינה או משעה אחת סמוך למיתה כר"י עכ"ל. ובס' תורת גיטין מהגאון מליסא יישב דברי רש"י ז"ל מקושיית התוס', והעלה דבר חדש דדעת רש"י הוא דסברא דיש ברירה לא מהני לומר דחישב כודאי למפרע לענין שיהא כהתראת ודאי לומר דחשיב כודאי לכל אדם, דאף דאמרינן יש ברירה, מ"מ קודם שהוברר הדבר לא חשיב רק כספק איסור, והעובר על דבר זה קודם שהוברר לא הוה רק כעושה ספק איסור, והביא ראי' לזה מהא דאיתא ביבמות (ד' ל"ה ע"ב) דקיי"ל כר"ל דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע. ומ"ש רש"י דר"י ס"ל אין ברירה לאו דוקא הוא אלא ר"ל אף דס"ל יש ברירה מ"מ תחילה הוי כספק איסור, וכל דבריו שם תמוהים לענ"ד, דכיון דאחר שמת לאחר הרבה שעות והוברר הדבר למפרע ששעה זו הי' רחוק הרבה ממיתתו היאך אפשר לדון אותה בספק מגורשת לחייב אש"ת, וגם אם קידשה אחר אז (לא) יצטרך גט ממנו דהא כ"ז שהי' חי הי' לה חזקת א"א, והרי משנה מפורשת דשולח גט ממדה"י נותן לה בחזקת שהוא חי וגם אוכלת בתרומה אף שהניחו חולה אם לא כשהיה גוסס וכ"ש כאן שיש ב' חזקות, חזקת א"א דאשה וחזקת חיים דבעלה, ובודאי בעת שבא עלי' אחר בשעה שהוא חי הוה נדון כבא על אשת איש גמורה, ואם אשת כהן היא אוכלת בתרומה, ואחר שמת אחר כמה שעות דהוברר הדבר יותר שאז הי' רחוק ממיתתו והיתה א"א בודאי נאמר דמגרע גרע ונידונית רק בספק א"א דק"ו הדברים, אם בעת שלא הוברר הדבר והי' הדבר בספק אולי זו היא שעה אחת סמוך למיתתו אמרינן דהיתה בחזקת א"א גמורה, כ"ש אחר שנתברר הדבר שכן הוא, ואף על גב די"ל דר' יוסי לטעמי' דס"ל דחיישינן שמא ימות כדאי' בפ' כל הגט (ד' כ"ח ע"ב) דס"ל דאסורה לאכול בתרומה משום דלא שייך חזקת חיים, משום שהגט חל שעה אחת קודם מותו, וכמ"ש התוס' בפ' האיש מקדש (ד' מ"ה ע"ב) ד"ה בפירוש כו' ע"ש. מ"מ מוכח משם להיפוך, דהא מה דדייק התם דר' יוסי פליג על ר"מ וס"ל דחיישינן שמא ימות, דייק לה מהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש כו', דחייש שמא יבקע הנוד והרי שם קאמר דבאמת ס"ל יש ברירה, ורק דהטעם משום יבקע הנוד משמע דאי לא חיישינן להכי מטעם ברירה לא היה אסור לשתות מן היין אף קודם שהפריש הב' לוגין, ולדבריו בלאו הכי היה אסור דאעפ"י דיש ברירה, מ"מ קודם שהוברר אסור לו לשתות דהוי ספק איסור, והרי ר"מ שם דס"ל יש ברירה באמת ס"ל דמטעם זה מותר לו לשתות מקודם, ור' יוסי גופי' לא אסר אלא מטעם חששא בעלמא דשמא לא יבוא לידי הפרשה כלל ולא יתברר לעולם, אבל בלאו"ה מותר וא"כ היה לו לר"י לומר דבחטאת קאי ולא באשם תלוי.