בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק ראשון
פתיחה
אמר הכותב, יען כי ראיתי דיני ברירה מפוזרים המה בדברי הש"ס במקומות הרבה, ורבו פארותיהם לכל צד, ויש בהם מבוכה גדולה עד שקשה למצא בהם דרך סלולה לעמוד על עקריהם ודיניהם כי המה עמוקים ורחבים מני ים. לזאת אמרתי לחקור בהם עד שידי יד כהה מגעת, ע"פ מה שראיתי והבנתי מדברי הראשונים ואחרונים, וגם מה שנתחדשו לי מדי עברי בין בתרי אמריהם, ומה' אשאל שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה, וזה החלי בעז"ה.
סימן א
הנה יען שראיתי שהגאון המפורסם הרש"ל בספרו ים של שלמה על מסכת ב"ק פרק ה' האריך בהם להביא שיטות הראשונים בזה, וגם הכרעתו לדינא, הגם כי מי יבוא אחרי המלך מלכי רבנן מרא דכולא תלמודא כמוהו, מ"מ לא מנעתי את ידי יד כהה לפלפל בדבריו ולברר הדברים לפי קט שכלי.
ראשית דבר, הנה המוסכם בכמה מקומות בש"ס וע"פ רוב הפוסקים דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה, כמ"ש בפרק משילין (דף ל"ז ע"ב) דכן ס"ל לר' אושעיא דפליג שם על ר' יוחנן דס"ל דגם בדרבנן אין ברירה, ופסק שם הש"ס כר' אושעיא, כמו שאמרו שם דרש מר זוטרא כו' יעוי"ש, וכן תפסו הפוסקים בפשיטות בכ"מ, כמו שיתבאר בעז"ה באריכות בשערים הבאים.
א) וצריך לברר עיקרא דהא מילתא וטעמו של דבר, למה שחלקו בזה בין דבר שהוא מן התורה למה שהוא רק מדרבנן. והיה נראה לכאורה בפשיטות, דהטעם הוא משום דקיי"ל בכמה מקומות ספק דאורייתא לחומרא ובדרבנן אזלינן לקולא, והא דלא אמרינן ברירה הוא מטעם ספק, וכמו שנראה מלשון רש"י ז"ל שם בפרק משילין ד"ה אפילו חביות אסורה, וד"ה לקוחות הם וז"ל, ולא אמרינן הוברר הדבר כו', אלא שמא חלק הבא לזה כו', וכן כתב עוד רש"י כן בכ"מ. וכן מצאתי בספר צל"ח להגאון בעל נודע ביהודה למסכת ביצה שכתב ג"כ הך טעמא לחלק בין דאורייתא לדרבנן.
ולפי"ז יש לתמוה דדברי רש"י נראים סותרים זה את זה, שהוא בעצמו כתב בפרק השולח (דף מ"ז ע"ב), גבי ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי, רשב"ג אומר, של עכו"ם פטור כו'. ומסיק שם דרבי ורשב"ג פליגי בדין ברירה, דרבי ס"ל אין ברירה. וכתב רש"י שם ד"ה טבל וחולין כו' וז"ל, אין לך כל חטה וחטה שאין חציו טבל וחציו חולין, שחלק עכו"ם פטור, ואף לאחר שחלקו התבואה הלוקח מן העכו"ם צריך לעשר, ואף ישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה כו'. הרי משמע מתוך דבריו, דלרבי דס"ל אין ברירה אין כאן ספק, ואמרינן דודאי מעורב חלקו עם חלק הנכרי, דלכך מהני אם מפריש מיניה וביה, ולא אמרינן שמא המעשר שלקח הוא משל עכו"ם והנותר הוא שלו ומפריש מן הפטור על החיוב. ובאמת התוס' שם דחו פרוש רש"י, וכתבו דאין תקנה לטבל זה, כיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של עכו"ם או חציו ולא ידעינן כמה, ואי מעשר מיניה וביה שמא מעשר מחלקו והנשאר הוא של עכו"ם יעוי"ש.
ויותר יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות (הלכה כ') וז"ל, שותפות העכו"ם כו' כיצד, ישראל ועכו"ם שלקחו כו', ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח כו', הרי דמשמע דמפרש כפרש"י, וא"כ צ"ל דפוסק כרבי דאין ברירה ומטעם ודאי אמרינן הכי ולא מטעם ספק, וכן כתב בכסף משנה שם שהרמב"ם מפרש כפרש"י. וא"כ יקשה על מה שמחלק שם בין סוריא לארץ ישראל, דבארץ ישראל כיון שהוא מדאורייתא קיי"ל דאין ברירה, משא"כ בסוריא שהוא מדרבנן ולכך שם חלקו של עכו"ם פטור, וא"כ ע"כ ס"ל דמה דקיי"ל אין ברירה הוא בגדר ספק, וא"כ למה פסק דבארץ ישראל בכל קלח מעורב של ישראל ועכו"ם ביחד, ומשמע דמפרש כפרש"י שיכול להפריש מיניה וביה.
ובאמת דברי רש"י היה נראה ליישב, דהוא מפרש דרבי ס"ל דאין ברירה מטעם ודאי הוא ולא מטעם ספק, והיינו דס"ל דאין סומכין כלל על מה שמברר חלקו אח"כ לומר שהיה כמו שהוברר חלקו בתחילה, וכיון דאין סמכינן אברירה הוי כאילו לא הוברר כלל, וממילא כל גרעין וגרעין יש בו חלק לישראל ולעכו"ם ביחד, וס"ל לרבי באמת דבכ"מ לא סמכינן אברירה אפילו במלתא דרבנן, וזהו דעתו של רש"י, ומיושב קושיית התוס', משא"כ על הרמב"ם קשה, דהוא פוסק לחלק בין דאורייתא לדרבנן, וא"כ מטעם ספק אתינן עלה, קשה.
ב) וסבור הייתי לומר ליישב דברי הרמב"ם, דהוא ס"ל דאף דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, היינו משום דלא ידעינן איזה הוא חלקו של ישראל או חלקו של עכו"ם, והיינו דמספקא לן אולי לא בא לידי ישראל כל חלקו בשלימות רק מעט יש בו מעורב מחלקו של גוי, והנה קיי"ל מדאורייתא כל דבר בטל ברוב, וא"כ אם נאמר דהרוב הוא משל ישראל והמיעוט משל עכו"ם, א"כ הוי כאלו כולו של ישראל, דהא קיי"ל בכ"מ המיעוט נגרר אחר הרוב, וכן קיי"ל באיסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה נהפך האיסור להיתר כמ"ש הרא"ש בפרק גיש הנשה, וא"כ ה"ה להיפוך בהיתר מועט שנפל באיסור מרובה כמ"ש, דהא ילפינן לה מקרא דאחרי רבים להטות, וא"כ ממנ"פ מותר להפריש מיניה וביה, דבין אם תאמר שהרוב יש בו משל עכו"ם א"כ כולו פטור מדאורייתא, וכן אם הרוב של ישראל ג"כ כולו חייב, ואי אפשר למצוא צד דאסור להפריש מיניה וביה כי אם היכא דהיה כאן מחצה על מחצה ממש, דבזה יש ספק אולי נוטל מן הפטור על החיוב, וגם בזה אין איסור כי אם כשנאמר שלא עלה בידו בשוה לפי ערך מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור, וא"כ יש כאן כמה ספיקות, ולחומרא אין כאן אלא חשש רחוק, והוה כמיעוטא דלא שכיחא דלא חיישינן לה, וא"כ א"ש מה דדקדק הרמב"ם בלשונו במה שכתב שכל קלח וקלח הוא מעורב, ור"ל דהוה כמעורב לענין שיכול להפריש מיניה וביה וכמ"ש.
ולפי"ז קשיא לי איפכא על שיטת התוס', שכתבו דאין תקנה להפריש מיניה וביה שמא יפריש מחיוב על הפטור ומפטור על החיוב, שהם סותרים למה שכתבו התוס' עצמם ריש מסכת עירובין (דף ה' ע"א) גבי לחי המושך כו', ובריש פרק השוחט (דף כ"ח ע"ב) ד"ה לפי שא"א לצמצם, שכתבו שם בפלוגתא דמחצה על מחצה כרוב, דמאן דס"ל מחצה על מחצה כרוב מותר אף דאי אפשר לצמצם, משום דיש כאן רובא להיתרא, שמא שחט רובא, ואפילו תאמר שלא שחט רובא, שמא שחט מחצה, וכתבו שם, דמהך טעמא מותר אפילו באיסור דאורייתא, וא"כ הדברים ק"ו, דמה התם דיש כאן מיעוט המצוי אולי לא שחט רק מיעוטא לבד, אעפ"כ אמרינן דמותר משום דבין אם הוא מחצה על מחצה ובין אם הנשחט הוא רוב מותר ויש כאן שני צדדים להיתר, א"כ כל שכן בנדון דידן דיש כמה צדדים להיתר, דבין אם כולו של ישראל כו', וכמ"ש. ועיין מה שכתבו התוס' שם בסוף דבריהם, גבי הא דעגלה ערופה, דבנמצא בין שתי עיירות, דלפירוש הר' שמעון שם נמי יוצאים בשל תנאי ממה נפשך, דאם קרובה היא יוצאים בה, ואם רחוקה היא, תביא בשביל חברתה. מאי אמרת שמא מצומצמות הם, זה אינו מצוי. הרי מפורש כמש"ש.
וצ"ל דהתוס' לא ס"ל כשיטת הרא"ש דפרק גיד הנשה דמיעוט המעורב ברוב יהפך המיעוט עצמו להיות כרוב, וס"ל לתוס' דלעולם אין המיעוט נהפך להיות כמו הרוב, רק דגזרת הכתוב אחרי רבים להטות דניזיל בכל דבר אחר הרוב, וא"כ א"ש, דיש כאן חשש שמא מעשר מן הפטור על החיוב. שוב אחרי כתבי זאת, מצאתי בתשובות שאגת אריה סימן צ' שכתב באריכות בסוגיא הנ"ל, והעלה דבזה מחולקים רש"י ותוס', דרש"י ס"ל למ"ד אין ברירה לאו דין ספק הוא, אלא כודאי מעורב ולא הוברר, ולכן מותר להפריש מיניה וביה, אבל התוס' שפירש דאסור להפריש מיניה וביה ס"ל דמטעם ספק הוא, ולכן אסור להפריש מיניה וביה יעו"ש.
ג) ולענ"ד צע"ג, דנראה בפירוש להיפוך, ממה דאיתא במסכת גיטין פרק מי שאחזו (דף ע"ג ע"ב), בהא דאיתא שם, מה היא באותם הימים, דר' יוסי ס"ל שם מגורשת ואינה מגורשת, משום דס"ל אין ברירה והוה ספק, כן פירש רש"י שם, והתוס' הקשו עליו מהא דאיתא בפרק בכל מערבין (דף ל"ז ע"ב), דאם התנה על שני דברים כאחד לא מהני כו' יעו"ש, מוכח מדבריהם דס"ל להיפוך, דלמ"ד אין ברירה לאו בגדר ספק הוא, אלא כאילו לא עשה כלום דמי, וכודאי לא הוברר דמי, ולפי"ז דברי רש"י ותוס' סותרים, והפכו שיטתם למה שכתבו בעצמם בפרק השולח בהיפוך ממש.
ולפי מה שכתבנו למעלה יש ליישב שיטת רש"י דפרק השולח, דבאמת ס"ל דמטעם ספק הוא, ואעפ"כ מותר להפריש מיניה וביה מטעם דהוי רובא להיתרא וכמ"ש. ושיטת התוס' נראה ליישב ג"כ, דבאמת ס"ל דמ"ד אין ברירה מטעם ספק הוא וכמ"ש, אך בגט שאני כיון דכתיב לה לשמה בעינן שיהיה מבורר הוא לשמה, ואזלי התוס' לשיטתם שכתבו בריש פרק כל הגט (דף כ"ד ע"ב) ד"ה לאיזו שארצה כו', ואומר ר"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דכתיב לה לשמה כו', [ודברי התוס' יתפרשו לפנינו בעז"ה].
ד) וראיתי שם בתשובת הגאון שאגת אריה, שהביא שם הך סוגיא דפרק השולח ושיטת רש"י ותוס' שם, והקשה הגאון הנ"ל על התוס' דס"ל דמה דאמרינן אין ברירה הוא מטעם ספיקא, א"כ למה אמר ר' יוחנן בפרק משילין חביות אסורה, אף דס"ל דגם בדרבנן אין ברירה, מ"מ הא הוי ספיקא דרבנן, דהא יש כאן ספק שמא לא החליפו כלל, וכיון דתחומין דרבנן הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ותירץ שם, דר' יוחנן ס"ל כרב אשי דדבר שיש לו מתירין כמו דלא בטיל ברוב כמו כן ספיקא אסורה. ותמיה נשגבה בעיני על הגאון הנ"ל מארי דכולא תלמודא, היאך נעלם ממנו דברי התוס' בעירובין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה אבע"א, דכתבו שם דאף דרב אשי ס"ל דדבר שיש לו מתירין ספיקא דרבנן לחומרא, מ"מ בעירוב הקילו, הרי שכתבו בפירוש להיפוך. ועיין בספר צל"ח שם, דהביא שם דברי התוס' הנ"ל ולא העלה שם ארוכה לקושיא הנ"ל, למה ס"ל לר' יוחנן חביות אסורה ולא התיר מטעם ספיקא דרבנן לקולא.
ובדוחק נלע"ד ליישב, דבאמת פליגי בזה רב ור' יוחנן ושמואל בב' תירוצים הנזכרים בעירובין שם, במה דמקשה הש"ס ודילמא הני אזלי כו', דתירוץ קמא שם דסימנא אית ליה בגוייהו, ואבע"א הוה ספק דבריהם כו', דרב ושמואל ס"ל כתירוץ ב', ור' יוחנן ס"ל כתירוץ קמא, ובאמת ס"ל דבעירוב מחמרינן בספיקא מטעם דבר שיש לו מתירין, וצ"ע.
ה) עוד היה נלע"ד ליישב שיטת רש"י דפרק השולח הנ"ל יותר בפשיטות, עפ"י מה דאיתא בפ"ק דראש השנה (דף י"ג ע"ב), פול המצרי שזרעו לזרע, מקצתו השריש קודם ראש השנה ומקצתו אחר ראש השנה, אין תורמין ומעשרין מזה על זה כו', כיצד הוא עושה, צובר את גורנו לתוכו, ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו כו'. ומסיק שם, דפליגי בזה רבנן ור' שמעון שזורי, דרבנן ס"ל אין בילה, ור"ש סבר יש בילה. ופסק שם שמואל דהלכה כר"ש שזורי, ואף דמסיק שם דשמואל ס"ל דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן, והלכה כר"ש שזורי ולאו מטעמיה, אלא משום דס"ל הכל הולך אחר כמו פרי, מ"מ חזינן דר"ש שזורי עצמו ס"ל דיש בילה, וא"כ כ"ש בתבואה דיש בילה, דהא הוא דק יותר מפול המצרי, ואם כן ודאי דמותר להפריש לדידיה מיניה וביה בכל אופן, דאפילו אם נאמר דהיה בו מחצה על מחצה ממש, מ"מ הא יש בילה, ונמצא שתורם מן החיוב שבו כו'.
והנה בענין זה יש לתמוה הרבה על הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' מעשר שני הלכה ח'), שכתב שם בהא דפול המצרי שמקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו אחר ראש השנה, דפסק שם כר"ש שזורי, וכתב דיצבור גורנו לתוכו, ומסיים בטעמו משום דהכל הולך אחר גמר פרי. והם דברים סותרים זה את זה, דכיון דפסק כשמואל דס"ל כר"ש שזורי ולאו מטעמיה, רק משום דהכל הולך אחר גמר פרי, א"כ למה כתב דצריך שיצבור גורנו לתוכו כו'. וכבר השיגו הראב"ד שם, והכסף משנה שם יישב דבריו בדוחק גדול, ודבריו מגומגמים שם.
ולכן נראה לענ"ד דדברי הרמב"ם נכונים מטעם אחר. והוא, דמלשון הש"ס שם דקאמר שמואל הלכה כר"ש שזורי ולאו מטעמיה, משמע דלגמרי פוסק כמותו, ואם נאמר דשמואל פוסק כמותו רק דהולכין אחר גמר פרי ואין צריך שיצבור גורנו כו', א"כ לאו כהלכתיה ולאו כטעמיה הוא, אלא ודאי דגם שמואל ס"ל דצריך שיצבור גורנו לתוכו, והיינו דהא טעמו של ר"ש שזורי דס"ל דהולכים אחר השרשה משום דעשויין פרכין פרכין, ושמא יבא להפריש מהנפרכין לפני ראש השנה להנפרכין אחר ראש השנה, לכך תקנו דניזול בתר השרשה, כמ"ש בש"ס שם, ומה שכתב שם אין בילה, ר"ל אין סומכין על הבילה, דאין זה ודאי שהם נבללים יפה יפה, וגם ס"ל דלא סמכינן אהא דתקנו דהכל אחר גמר פרי לחוד, דהא יש כאן חשש דעשויין פרכין פרכין, וס"ל דבמה שצובר גורנו לתוכו שפיר סמכו רבנן והלכו בהם אחר גמר פרי, כיון דאין כאן איסור ודאי במה דעשויין פרכין פרכין, דשמא יהיה נבללים יפה יפה, ולכן אף דתקנו לילך בתר השרשה, וכאן יש ודאי מקצת שלא נשרשו בשנה זו, מ"מ כיון דמעיקר דינא היה ראוי לילך אחר גמר פרי, לכן מספק שמא נתערבו יפה לא חיישינן עוד. וזה שאמר דשמואל ס"ל כר"ש שזורי ולא מטעמיה, ר"ל לא מטעם המפורש בדברי ר"ש שזורי דסומכין על בילה לבד, רק עיקר הטעם שלו מפני שמצד הדין היה ראוי לילך אחר גמר פרי, ומעתה דברי הרמב"ם מתורצים היטב. וא"כ יש ליישב גם כן שיטת רש"י הנ"ל, כיון דבאמת אף דס"ל אין ברירה אינו רק בגדר ספק לבד, וכאן שיש עוד ספק שמא נבללו יפה יפה, לכך שפיר מותר להפריש מיניה וביה, דהוה ספק ספיקא לקולא, ודו"ק.
ו) ונראה לי להביא ראיה למה שכתבנו דאף דקיי"ל אין בילה רק ליין ושמן מ"מ אין זה מתורת ודאי, ואדרבא נראה דעפ"י רוב נבללים יפה, דהא משנה מפורשת (פ"ב דמעשר שני משנה ה'), מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו כו', אם בלל וחפן לפי חשבון כו', הרי מפורש דאפילו במעות שהם גסים יותר מגרעיני תבואה סמכינן שם אבילה, וכן פסקו הרמב"ם (פ"ז מהל' מעשר שני) יעוי"ש. ולכאורה הוא תמוה, דסותר למה שכתב בעצמו פרק א' שם, דקיי"ל כשמואל דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן.
אכן מדברי הרמב"ם (שם פ"ו) מצאתי ישוב לזה, שכתב אחר שהזכיר דאם בלל וחפן לפי חשבון, וכן מה שכתב שם הנבללים לפי חשבון, כתב שם וז"ל, ומתנה ואומר אם אלו שבידי הם מעשר שני כו', ומשמע דגם אנבללים קאי. ולכאורה הוא תמוה, דאם אנו סומכין על הבילה א"כ תנאי זה למה. גם לפי"ז יקשה, דגם ברישא דליקט מכאן ומכאן למה אמרינן דמה שליקט ליקט למעשר שני, למה לא אמרינן דיהיה לפי חשבון כיון דמתנה ויכול לסמוך על התנאי.
ז) ולתרץ דבריו נקדים דברי הירושלמי שם בפ"ב ממסכת מעשר שני, דאיתא שם על הך מתני', א"ר זעירא, כדי לשכר שני שמא יאבדו השאר ויהיו אלו שבידו תפוסים על השני, [פירוש, דקשה ליה למה ברישא מה שחפץ חפץ למעשר שני, ולא נאמר דהכל לפי חשבון ואף דלא נבללו הא שפיר יכול לסמוך על תנאי כמו דאמר לקמן, לזה קאמר דברישא כיון דבודאי אין נבללין אין סברא ליטול לפי חשבון ואח"כ יתנה, שמא ביני וביני יאבד הנשאר ויהיה הפסד למעשר שני].
ואח"כ קאמר שם, אמר ר' זעירא, וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיה אלו שבידי תפוסין עליהם. אמר ר' יונה, והוא שליקט כו'. ר' ייסא בשם ר' פדיה ר' יונה בשם ר' חזקיה, אין בלילה אלא ביין ושמן לבד. ר' יוחנן אמר, עד כזיתים הם נבללים. מתני' פליגא על ר' יוחנן, אם בלל וחפן לפי חשבון, פתר לה עד כזיתים. ופירש המפרש שם, דקושייתו הוא דר' יוחנן קאמר עד כזיתים הם נבללים מעצמם אפילו לא בלל וחפן, ובמשנה קאמר דוקא בולל וחופן. ולענ"ד אין זה כונת הירושלמי, דלפי דבריו קשה מנין ליה, דלמא גם ר' יוחנן ס"ל דצריך לחפון ולבלול, ולא אתי לאשמועינן אלא דמהני בילה, לאפוקי ממה דאמר חזקיה דאין בילה רק ליין ושמן אבל לשאר דבר יבש לא מהני אפילו בבולל, וכדמוכח מסוגיא דפ"ק דר"ה בש"ס דילן כו'.
ולכן נראה, דכונת הירושלמי להקשות על ר' יוחנן דס"ל עד כזיתים הם נבללים, ובמתניתין נקט סתם הנבללים לפי חשבון, ומשמע אפילו בסלעים גדולים יותר מכזית, וע"ז משני, פתר לה בכזיתים, ר"ל במתני' בסלעים קטנים עד כזיתים מיירי. וצריך ביאור לפי"ז למה לא קאמר דמתניתין פליגא על ר' יונה ור' חזקיה דס"ל דאין בילה רק ליין ושמן, וע"ז אין כאן תירוץ כלל. ולכן צ"ל דבאמת עליהם לא קשה כלל ממתני', דמה דקאמרי לכל אין בילה כו', ר"ל דאין סומכין על הבילה לחוד לומר דודאי הם נבללים רק בדבר לח כיין ושמן דהם מתערבים יפה יפה מעצמם שלא ע"י מעשה אדם כלל, אבל בשארי דברים יבשים אין לסמוך על הבילה לומר דודאי הם נבללים, רק הוא בגדר ספק, ולכן הקשה על ר' יוחנן דודאי מתני' דס"ל דמהני בילה לאו מתורת ודאי הוא, דהא רבנן פליגי על ר"ש שזורי וס"ל לכל אין בילה, וא"כ היאך אתיא סתם מתני' דלא כרבנן ודלא כהלכתא. ולכן צ"ל דמתני' קאמר שמא יאבדו השאר, דכיון דאין כאן רק חששא שפיר סמכינן בזה גם בדבר יבש באם הם רק כזיתים, מה שאין כן ברישא דודאי אין נבללים חוששין לזה ולא מהני תנאי לחוד. וא"כ דברי הרמב"ם בזה מחוורים במה דפסק שם בפ"ז דצריך להתנות גם בסיפא, וכדמוכח מהא דירושלמי הנ"ל, וזה ברור לענ"ד.
וא"כ מוכח מדברי הירושלמי הנ"ל ומדברי הרמב"ם דאף דבדבר יבש קיי"ל דאין בילה, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, דבמקום שאין איסור רק חששא סומכין שפיר על בילה, וא"כ א"ש ג"כ דברי הרמב"ם דפ"א ממעשר שני גבי פול המצרי, במה דכתב דצובר גורנו לתוכו, וא"ש ג"כ שיטת רש"י דפרק השולח, במה דכתב דמעשר מיניה וביה, ומתורץ ג"כ קושית התוס' עליה, דהא כאן ג"כ אין איסור ודאי, רק חשש רחוק אולי הוא מחצה על מחצה ממש, ובזה שפיר סמכינן אבילה, ודו"ק.
ח) ולפי מה שכתבנו דרש"י ותוס' שניהם ס"ל דמה דאמרינן אין ברירה הוא בגדר ספק לבד, צ"ע לפי"ז בסוגיא ריש פרק כל הגט (דף כ"ה ע"א), בהא דס"ל לר"י שם אף אחרון אינו פוסל מן הכהונה, וטעמו משום דאין ברירה, ואם נאמר דמטעם ספק הוא, א"כ הרי היא ספק מגורשת, וא"כ אסורה לכהונה מספק, וא"כ מוכח מכאן לכאורה דמאן דס"ל אין ברירה מטעם ודאי הוא דכאלו לא עשה כלום, וכן בהא דלאיזה שארצה אגרש כאלו לא נכתב לשום אחד מהם דמי.
ובזה היה אפשר לפרש הסוגיא מה שאמרו שם, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר' יוחנן האחין שחלקו כו', דלכאורה צ"ע מאי קאמר דר' יוחנן הולך לשיטתיה, דהא גם האמוראים דפליג שם על ר' יוחנן וס"ל דאחרון פוסל לכהונה ס"ל ג"כ אין ברירה, דלכך פוסל שם הגט כמו שאמרו (דף כ"ד ע"ב), וסיפא מאי קמ"ל, דאין ברירה. ולפי זה היה נראה דבהכי פליגי שם, דשאר אמוראי ס"ל אף דאין ברירה מ"מ הוא בגדר ספק, ולכך פוסל לכהונה ג"כ דהויא ספק מגורשת, משא"כ ר' יוחנן דס"ל דודאי אין ברירה ואין בגט זה ממש, ולכן אמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כו', דממה שאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, מוכח דמטעם ודאי הוא ולא מספק, דאל"כ קשה הא המוציא מחברו עליו הראיה, ואין מוציאין מיד המוחזק, ומדקאמר ר' יוחנן מחזירין כו' א"ש ג"כ מה דס"ל דאף אחרון אינו פוסל, משא"כ לשאר אמוראי דס"ל מטעם ספק הוא ס"ל באמת דאין מחזרין ביובל. אך לפי"ז יקשה על רב אסי דקאמר שם כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון כו', הרי דס"ל דאף אחרון אינו פוסל, משא"כ לשאר אמוראי דס"ל מטעם ספק הוא ס"ל באמת דאין מחזירין ביובל.
אך לפי"ז יקשה על רב אסי דקאמר שם כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון כו', הרי דס"ל דספק הוי, ואעפ"כ קאמר שם מיד דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן האחין שחלקו כו', וע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו דהקשה כן, ותירץ שם דמשום מצוה שאני. הגה"ה. עיין תוס' סוף פרק השולח (דף מ"ח ע"א), שכתבו שם דרב אסי לאו היינו רבי אסי דאמר משום ר' יוחנן האחין שחלקו כו', וא"כ לא קשה מה שהקשה הרשב"א, ואדרבא, כיון דרב אסי ס"ל מחצה יורשין כו', א"כ מספקא ליה אי יש ברירה, וא"ש מה דס"ל דאחרון פוסל מן הכהונה וצ"ע, ע"כ הגה"ה. וכן תירץ בספר בית שמואל באבן העזר סי' קל"א במה שהקשה על דברי הרמב"ם שפסק ג"כ דמחזירין ביובל, אף דהרמב"ם ס"ל דספק הוי יעוי"ש.
והיה אפשר ליישב זה עפ"י מה שכתבו התוס' (דף כ"ד ע"ב), דאף למ"ד בכל מקום יש ברירה, מודה גבי גט משום דכתיב וכתב לה דבעינן שיהיה מבורר לה לשמה. ודבריהם צריכין ביאור, דא"כ לא א"ש מה דקאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר האחין כו', דהרי אין זה לטעמיה, דבגט כו"ע מודו. ובדוחק יש ליישב שיטת ר"י, דמה שאמרו ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כו', הוא דלמ"ד יש ברירה בכל התורה, אף דבגט לא מהני, מ"מ אין סברא לומר דגם לקולא לא יהיה גט שלא לפסול מכהונה, כיון דנקרא מבורר קצת דאמרינן הוברר הדבר מעיקרא כו', ויש בזה קצת לעז, ולא גרע מריח הגט, משא"כ למ"ד אין ברירה א"כ אין כאן לעז כלל, דודאי אין זה מבורר כלל, דהא בכל התורה לא אמרינן דהוברר הדבר למפרע.
ומ"מ אין דברי התוס' מוכרחים שם, דמה שכתבו להביא ראיה ממה שאמרו שם וצריכא כו', בהא קאמר ר' יוחנן משום דכתיב וכתב לה כו', אבל התם מכר הוא כו', אין ראיה זו מוכרחת כלל לפי מה שכתבו התוס' בעצמם סוף פרק השולח (דף מ"ח ע"א) ד"ה אי לאו כו', ועוד י"ל, דדוקא ר' יוחנן כו', אבל שאר אמוראי ס"ל אף על גב דלקוחות הם מ"מ אין מחזירין ביובל, דמכר אמר רחמנא כו', ירושה ומתנה לא, וס"ל אף דאין ברירה מ"מ כך גזירת הכתוב, דמכר ממש מחזירין אבל לא מה שלוקחין בדרך ירושה, וא"כ גם כאן כוונת הש"ס כן, דאצטריך, דאי אתמר בהא כו' משום דכתיב וכתב לה כו', ר"ל, וכיון שאין ברירה אין זה לשמה, אבל גבי אחין שחלקו אף על גב דס"ל אי"ב מ"מ הוה אמינא דלא ליהדר משום דמכר אמר רחמנא. שוב אחרי כתבי זאת מצאתי ביש"ש פ' הפרה שהשיג שם ודחה דברי ר"י וראייתו הנ"ל מטעם שכתבתי. [והוא העלה שם דמ"ד אין ברירה לא מטעם ספק הוא אלא מטעם ודאי, ויתבאר לפנינו בס"ד].
ט) אמנם דעת הרמב"ם נלע"ד, דס"ל דמה שאמרו אין ברירה בדאורייתא הוא בגדר ספק לבד לא מתורת ודאי, דבפ"ג מהל' גירושין כתב וז"ל, יתר על כן אמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש בו, וכתב הסופר על דעת זו וגירש אחת מהן, הרי זו ספק גירושין, עכ"ל. הרי אף דהרמב"ם עצמו פסק בכ"מ דבדאורייתא קיי"ל אין ברירה, אעפ"כ ס"ל דכאן הוי ספק גט ממש.
וראיתי ביש"ש שם שתמה באמת על הרמב"ם בזה, והקשה עליו ממה שכתב בעצמו דאי"ב בדאורייתא, וגם ס"ל דאפילו לקולא אין ברירה בדאורייתא, ממה דקיי"ל שמחזירין ביובל, וגם ממה שפוסק הרמב"ם במעשר בהמה בחלקו גדיים נגד גדיים דפטורים ממעשר בהמה דהוה כלקוח יעוי"ש. ולענ"ד לא קשה מידי, דנראה דעת הרמב"ם הוא, דאף אם נאמר דמאן דס"ל אי"ב כלל אפילו בגדר ספק אינו, זה אינו אלא למאן דלא מחלק בין דאורייתא לדרבנן, וס"ל בכל מקום אי"ב, ור' יוחנן דס"ל אף אחרון אינו פוסל לשיטתו אזיל דס"ל גם בדרבנן אין ברירה, דגם בעירובין ס"ל אין ברירה, וכמו שיתבאר בסימנים הבאים בס"ד, משא"כ לדידן דקיי"ל כר' אושעיא לחלק בין דרבנן לדאורייתא, ס"ל דהש"ס מספקא להו הלכתא כמאן, והוי ספיקא דדינא, ולכן ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן, או דס"ל לר' אושעיא בזה דלא כר' יוחנן, אלא דענין מה שאמרו דאי"ב היינו בגדר ספק לבד, ולכן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא, וא"ש דברי הרמב"ם במ"ש דהוי ספק מגורשת בהא דלאיזה שארצה אגרש כו'.
ומה דס"ל דאחין שחלקו מחזירין ביובל, כבר נתבאר למעלה משום מצוה. וגם י"ל דאין זה בגדר הוצאת ממון, כיון דהחלקים שווים והם מחזירין זה לזה כמקודם החלוקה. ומה שהקשה עליה מהא דחלקו גדיים נגד גדיים דפטורים ממעשר בהמה ג"כ ל"ק מידי, דהא קיי"ל דאע"ג דכל ספק דאורייתא אזלינן לחומרא, מ"מ במעשר בהמה אזלינן לקולא, כמ"ש בש"ס בהא דקפץ אחד מן המנויים לתוכו כולם פטורין, דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. [ואף על גב דשיטת הרמב"ם הוא דכל ספק דאורייתא מן התורה מותר ואעפ"כ אסור מדרבנן, ולכמה מחברים למד זה הרמב"ם ממעשר בהמה עצמה דעשירי ודאי ולא ספק, וא"כ למה מקילינן במעשר בהמה, ג"כ מתורץ ע"פ מ"ש הט"ז ביו"ד סי' קט"ז, דכל מה שמפורש בתורה להיתר אין סברא לחכמים לאסור, והארכתי בזה במקום אחר]. וכן משמע מדברי הר"ן פ' כל הגט, שכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ולא בדאורייתא מוכח דספק הוא, ובזה תירץ דברי הרמב"ם הנ"ל, וכן כתב בכ"מ בפ"ג מהל' גירושין. ושוב אחרי כתבי זאת, מצאתי בספר גט פשוט בסי' קכ"ב ס"ק ח' שכתב כן ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל, וגם מש"כ מהא דמעשר בהמה כתב ג"כ לתרץ כמש"כ.
וראיתי שתמה שם בדברי הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח לענין מחיר כלב, שכתב, ב' שותפין שחלקו, זה לקח עשרה טלאים וזה נטל תשעה וכלב כו', אבל העשרה שכנגדו, אם יש אחד מהם דמו כדמי הכלב, מוציאו מן העשרה והשאר מותרים כו', דהא לפי הכלל דפוסק בדאורייתא אין ברירה, א"כ לא מהני מה שיטול אחד מהם יעו"ש. ולענ"ד דברי הרמב"ם ברורים בזה, דהוקשה לו מה דאיתא במס' תמורה (דף ל' ע"א) דפריך שם אמאי, ליפוק חד להדי כלבא ואינך לשתרי כו', וכבר הקשו שם התוס' דמאי פריך הא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה, ובאמת מטעם זה ס"ל (לר"ת) [לר"י] להלכה דבאמת קיי"ל דגם בדאורייתא יש ברירה ע"ש. אבל לענ"ד נראה דזהו דעת הרמב"ם באמת, דהוקשה לו קושיית התוס', ולכן מפרש דהש"ס מקשה סתמא לפי מאי דקיי"ל באמת לחלק בין דאורייתא לדרבנן, וכמו שפסק סתמא דש"ס בפ' משילין, והיינו דגם כאן ליכא איסור דאורייתא, דנהי דאמרינן אין ברירה ולא ידעינן מי הוא אותו שכנגד הכלב, מ"מ אין כאן איסור אלא אחד, רק שאינו יודע איזהו, וא"כ מן התורה בטל ברוב תשעה המותרים, ואין כאן אלא איסור דרבנן דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, או מטעם דבר שבמנין, וא"כ בדרבנן שפיר אמרינן ברירה.
ולא שייך כאן לאסור מטעם ספק א' בגופו וספק ב' בתערובות, והיינו שכל שכבר נאסר מספק תורה הוא כודאי איסור ולא מועיל לו מה שנתערב אח"כ, כמ"ש הפוסקים ונתבאר ביו"ד סי' ק"י סעיף ט' יעו"ש, דזה לא שייך כאן, דמעולם לא היה האיסור ניכר בפני עצמו, ולא היה חל עליו ספק מחיר כלב כלל רק ע"י תערובות, שבעת שחלקו ונטל אחד ט' וכלב ממילא חל איסור על אחד שבתוך העשרה אחרים שם מחיר כלב, ונמצא שלעולם לא היה עליו שם איסור תורה כלל, ונמצא דפריך הש"ס שפיר לדידן דקיי"ל כן, וגם דברי הרמב"ם עולים כהוגן.
י) אך מה שיש לעיין בזה, הוא מ"ש הרמב"ם (בפ"ז מה' מעשר הלכה א') וז"ל, מי שהיה לו מאה לוג של יין כו', ואין אומרים זה שהניח בסוף כאילו נברר תחלה, מפני שחיוב תרומה ומעשר מן התורה, ואין אומרים בשל תורה נחשב כאילו נברר עד שיברור, עכ"ל. והנה לכאורה משמע דהיינו הך דמביא הש"ס הלוקח יין כו', ופסק כר' יהודה ור' שמעון דס"ל אין ברירה, וכמ"ש באמת בזה בכ"מ שם, ולפ"ז יש לתמוה, דהרמב"ם עצמו כתב (בפ"ב מהל' מעשר הלכה ב') וז"ל, וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך וחייב מדבריהם, בד"א כשלקחם אחר שנגמרה מלאכתם ביד מוכר כו', וא"כ ס"ל להרמב"ם כשיטת ר"ת דלקוח אחר מירוח פטור מן התורה כמ"ש התוס' בשמו בפ' הפועלים (דף פ"ח ע"א) ע"ש, וא"כ קשה הא בדרבנן ס"ל דיש ברירה. [ואם נאמר דס"ל לחלק בין יש לו עיקר מן התורה או לא הוה א"ש וכמו שיתבאר, אבל לפ"ז יקשה מהא דמחיר כלב דס"ל יש ברירה מצד שהתערובות מדרבנן אף שיש לו עיקר מן התורה].
ולכן נלע"ד דהרמב"ם בצחות לשונו דקדק וכתב, מי שהיה לו מאה לוג כו', ושינה מלשון הש"ס דשם מיירי בלקוח מן הכותים, וצ"ל דדוקא ר"י ור"ש דס"ל אין ברירה בכ"מ גם בדרבנן ולכך ס"ל כן, אבל הרמב"ם לשיטתו דפוסק בדרבנן יש ברירה כמו שפוסק סתמא דש"ס פרק משילין, לכך שינה וכתב מי שהיה לו כו', והיינו משלו, משא"כ בלוקח דבאמת בכה"ג ס"ל דיש ברירה. וא"כ מזה ראיה דהרמב"ם ס"ל דגם בעיקרו מדאורייתא אמרינן יש ברירה. אך אין ראיה זו מוכרחת כ"כ, דהא דשינה מלשון הש"ס דנקט הלוקח יין מבין הכותים, דמיירי קודם שגזרו על יינם, משא"כ הרמב"ם כתב לדינא דעכשיו עשאום כעכו"ם גמורים, לכן לא היה יכול לכתוב כלשון הש"ס, אף דהיה יכול לכתוב דין זה בלוקח יין מישראל שידוע שלא הפריש, מ"מ כתב סתם מי שהיה לו כו', דמשמע בכל אופן בין משלו ובין בלקוח, ובסמוך יתבאר עוד דעתו בזה בס"ד.
יא) שוב אחרי העיון נלע"ד, דבאמת מאן דס"ל בש"ס אין ברירה גם בדרבנן, לאו מטעם ספיקא הוא, אלא כל שתלוי בברירה לא אמרינן כאלו הוברר מעיקרא, וכודאי לא הוברר הדבר, ורק לדידן דס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן סבירא לן דבגדר ספק הוא, ודברי התוס' בפ' השולח שכתבו בישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, דדחו פי' רש"י וס"ל דלא מהני להפריש מיניה וביה, טעמא אחרינא יש בזה, דודאי כל שלא הוברר מעיקרא גם כלא הוברר בסוף דמי, מ"מ הא דבר ידוע הוא שבעת שלקחו השדה בשותפות לא היה דעתם לחלק כל גרעין וגרעין אלא לחלק ע"פ מדה, וא"כ הוה כאלו ידוע שמקצת תבואה הוא של ישראל ומקצתו של נכרי, רק שא"י איזה מקצת, וא"כ כיון דס"ל דלא אמרינן הוברר הדבר כו', הוה כאילו לא נעשה דבר, וממילא מקצת של ישראל רק איני יודע איזהו, ולכן שפיר כתבו דא"א להפריש מיניה וביה, דשמא מקצת מהם הוי של ישראל ומעשר מן החיוב על הפטור, ואין זה דומה לגט שכל שלא הוברר לשם מי נכתב הוי כאילו לא נכתב לשמה כלל, וכן בכל דוכתי דשייך ביה ברירה ואינו בשותפות.
וגם רש"י נראה דס"ל דלמ"ד אין ברירה בכל מקום גם בדרבנן מטעם ודאי הוא, והא דכתב לר' יוסי (גיטין ע"ג ב') מגורשת ואינה מגורשת מטעם דאי"ב, י"ל דרש"י כתב כן לפרש דברי ר' יוסי דס"ל באמת כן דיש ספק אי אמרינן ברירה או לא, ואין זה תימה, דהרי כן מצינו דרבא מפרש בפ' יש בכור דר' יהודה ור' מאיר מספקא להו בברירה דס"ל האחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות, אבל למ"ד באמת אין ברירה ס"ל דמתורת ודאי הוא ולא מספק. והא לא תקשי אם נאמר דר' יוסי ס"ל דזהו ספק אם יש ברירה או לא, וא"כ בהא דלוקח יין למה ס"ל לר' יוסי דאסור, דהא לקוח אינו חייב במעשר מן התורה לשיטת ר"ת דלקוח אחר מירוח, וא"כ הוי ספיקא דרבנן, די"ל דרש"י ס"ל כשיטת ריב"ם שהביאו התוס' בפ' הפועלים דס"ל להיפוך, דלקוח אחר מירוח חייב מן התורה, ורק קודם מרוח אינו אלא מדרבנן. גם י"ל דס"ל לרש"י דכל שעיקרו מה"ת דינו כשל תורה ממש לענין ברירה.
יב) ועדיין יש לעיין בדברי הרמב"ם לפי מה שכתבנו דס"ל דבדרבנן אמרינן יש ברירה אף בדבר שעיקרו מן התורה, דלפי"ז יקשה מה שכתב (בפ"א מהלכות תרומות הלכה כ') וז"ל, שותפות העכו"ם חייבת כו', כיצד, ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, אפילו חלקו שדה בקומתה כו' הרי טבל וחולין מעורבים זה בזה בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם, אעפ"י שמרחן העכו"ם וחיובם מדבריהם כמו שבארנו, עכ"ל. הרי שכתב בפירוש, דאף דמן התורה מירוח העכו"ם פטור אפילו בשל ישראל, וא"כ גוף האיסור בכל חלקו של עכו"ם הוי מדרבנן, אעפ"כ ס"ל דאין ברירה, וע"כ צ"ל משום דעיקרו הוא מן התורה דינו כשל תורה ממש.
ואח"כ כתב שם בהלכה כ"א וז"ל, בד"א בארץ ישראל שהמעשרות של תורה, ובשל תורה אין ברירה, אבל אם לקחו שדה בסוריא, הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של עכו"ם פוטר. הרי דס"ל דאעפ"י שעיקר חיוב תרומה הוא מן התורה, מ"מ מקרי דרבנן ויש ברירה, הרי נראים דבריו סותרים זה את זה. וא"כ צריך לחלק, דדוקא בסוריא כיון שהמקום גורם שאין שייך בו חיוב מן התורה לעולם הוי כמו עיקרו בדרבנן, משא"כ בארץ ישראל אף דמירוח עכו"ם פוטר נקרא עיקרו מן התורה, וכן כתב באמת ביש"ש בדיני ברירה פ' הפרה פ"א הלכה י"ג יעו"ש. ומטעם זה פסק שם היש"ש, דגם בזה"ז שתרומה ומעשר גם בא"י הוא מדבריהם ג"כ לא אמרינן ביה ברירה.
ולענ"ד אין זה הכרח, די"ל דטעמו של הרמב"ם הוא דכיון דבאמת בשל תורה לא שייך ברירה כמ"ש, וא"כ כל שחלקו התבואה קודם מירוח מן התורה כאילו לא חלקו כלל דמי, ואף דקודם מירוח פטור לעולם מן התורה דמירוח קובע לתרומה ומעשר, מ"מ מן התורה עומד להתחייב, ושפיר חל עליו שם איסור תורה, ולכן אף שלאח"כ נתמרח ע"י עכו"ם ונעשה דרבנן, הוי כמו כל ספק איסור תורה שנעשה ע"י גלגול דרבנן, דאינו מועיל ונידון כספק תורה ממש, משא"כ בהא דלקח תשעה וכלב, שבאותם העשרה שביד חבירו קודם שנקרא וחל על התערובות שם מחיר כלב כבר נולד בתערובות ולא היה עומד לאיסור תורה כלל, לכן שפיר אמרינן ביה ברירה.
ולפ"ז י"ל, דבאמת בזה"ז ס"ל להרמב"ם דבשותפות ישראל ועכו"ם יש ברירה, כיון שמעולם לא היה עומד להתחייב מן התורה כלל, וכן כתב באמת בכ"מ שם דהרמב"ם מודה בזה"ז, והא דסתם וכתב שם דבא"י חייב חלקו של עכו"ם, לדינא כתב כן, וסמך עצמו על מה שכתב בסוף הפרק דבזה"ז דרבנן, ובהלכה כ' העתיק דינא דגמרא, ונ"מ בזמן שחייב בא"י מן התורה, וכן דרכו של הרמב"ם בחיבורו לכתוב הדינים שחייבים בא"י אף שבזה"ז אינו נוהג, ויתבאר עוד בסי' שאח"ז בס"ד.
סימן ב
דין דבר שעיקרו מדאורייתא אי אמרינן ביה ברירה
א) יש לחקור בדבר שעיקרו מן התורה ועכשיו הוא דרבנן, אי אמרינן ביה ברירה או לא. דהנה התוס' בפ' בכל מערבין (דף ל"ז ע"ב) ד"ה מאן האי תנא דאמר אפילו בדרבנן לית ליה ברירה כו' כתבו, דהוי מצי למימר דר' יוסי דאגודת ירק הוא, דמעשר ירק מדרבנן, ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה כדאורייתא כו', עכ"ל. מבואר מדבריהם דכל שעיקרו מן התורה דין תורה יש לו לכל דבר לענין ברירה.
אבל לפי הכלל שכתבנו בסימן הקודם דלדידן דמחלקין בין דאורייתא לדרבנן בברירה הוא מטעם ספק דרבנן לקולא, קשה לפי"ז, דהא אפילו בדבר שעיקרו מדאוריתא קיי"ל בכמה מקומות דספיקו לקולא, כמו בהא דאיתא ביו"ד סי' קי"א בדין שתי קדירות וחתיכה אחת של איסור ואיני יודע לאיזו נפל, אם יש בקדירת היתר רוב דקיי"ל דמותרים. והוא מוכח מדברי הש"ס ריש פ' אלו עוברין ובכ"מ, בדין שתי קופות ושתי מדוכות. ועיין בש"ך בכללי ספק ספיקא אות י"ט ובכ"מ. וכ"ש במה דכתבו התוס' בדין אגודה של ירק דדמאי, דקיל יותר משאר איסורים מדבריהם, וכמו שאמרו בכמה מקומות דבדמאי הקילו משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם. ועיין פ"ק דפסחים (דף ט' ע"ב) ובאו"ח סי' תל"ד בהנך בעיות דעכבר, דאם ביטל קיי"ל ספיקא דרבנן לקולא אף דעיקרו מדאורייתא.
וסבור הייתי לומר, דהתוס' לא כתבו כן לדינא, אלא אליבא דרב נחמן, דלמה לא השיב לרבא תנא דאגודת ירק היא, וע"ז תרצו דרב נחמן ע"כ ס"ל דספיקא לחומרא אף בדרבנן בכל מה שעיקרו מן התורה, דהא ר"נ בעצמו ס"ל לעיל (דף ל"ב ע"א) בהא דחזקה שליח עושה שליחותו בשל סופרים ולא בשל תורה, ובדבר שעיקרו מן התורה ס"ל דדינו כשל תורה לענין זה, כמ"ש התוס' שם ד"ה תאנה מתאנתי ע"ש, ובמקום אחר כתבתי באריכות, דהא דמחלק ר"נ בהך חזקה בין דבר של תורה לשל סופרים הוא מטעם ספיקא, דספק אם החזקה טובה או לא, הרי דר"נ ס"ל דבדבר שעיקרו מן התורה לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, דמוכח מדרב ששת דאמר מנא אמינא לה כו', ומקשה על ר"נ, וא"כ מסתמא היה יודע דרב נחמן ס"ל דזה הוי כדאורייתא ממש לענין זה. ועיין בפ' הערל (דף פ"א ע"א), אמר ריש לקיש מאכילה בתרומה ואין מאכילה בחזה ושוק, ופרש"י משום דספק איש וספק אשה הוא. ושם מקשה לר"ל מאי שנא חזה ושוק דאורייתא כו', ומתרץ בתרומה בזמן הזה דרבנן. הרי מוכח שגם בעיקרו דאורייתא מקלינן בספק.
ב) ובאמת יש בזה מבוכה גדולה, דהנה בפ' בכל מערבין (דף ל"ה ע"ב ודף ל"ו ע"א), פריך מדר' מאיר אדר' מאיר דבספק טומאה מקיל ובספק עירובין מחמיר, ומשני קסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא וטומאה דרבנן. ומקשה שם דר' יוסי אדר' יוסי, ומשני, שאני טומאה הואיל ועיקרו מן התורה, ואבע"א הא דידיה הא דרביה, א"כ מבואר לנו, דר"מ ס"ל אף בדבר שעיקרו מן התורה דין ספק תורה יש לו לכל דבר, דאפילו לתירוץ ואבע"א, אדרבא, ר' יוסי בעצמו ס"ל דאפילו בדרבנן גמור אזלינן לחומרא. אך רבא תירץ שם, דשאני במקוה דאוקי טמא על חזקתו יעו"ש, א"כ לדידיה אין הכרח לחלק לר' יוסי בין עיקרו מדברי תורה או לא.
ולכאורה לדברי רב הונא בר חיננא יקשה, דהא ר' יוסי בעצמו ס"ל דספיקא דרבנן לקולא אפילו בעיקרו מן התורה, כדמוכח בפ' הערל שהבאתי. אם לא שנאמר, דרב הונא ס"ל כר' יוחנן דפליג שם על ר"ל, וס"ל דר' יוסי ס"ל אף מאכילה בחזה ושוק דודאי זכר משוינן ליה, אף דר' יוחנן קאמר שם לר"ל מי סברת תרומה בזה"ז דרבנן כו', מוכח דמודה בזה לר"ל, דאי הוה טעמו של ר' יוסי משום תרומה דרבנן, גם בעיקרו דאורייתא דינא הכי, מ"מ י"ל דר' יוחנן לדבריו של ר"ל קאמר ליה, דאפילו לסברתך אליבא דר' יוסי קשה, דהא תרומה בזה"ז דאורייתא [לר' יוסי]. ומ"מ לענין דינא נראה ודאי, דכיון דרבא לא ס"ל לחלק בין עיקרו דאורייתא או לא לענין ספק, דלכך תירץ שם משום דאוקמיה גברא אחזקה כו', ודאי דקיי"ל כרבא לגבי רב הונא בר חיננא, דמאביי ורבא ואילך הלכא כבתראי, וגם הוא מרא דתלמודא יותר מרב הונא בר חיננא, וגם דר"ל ור' יוחנן דפ' הערל משמע דהכי ס"ל.
הן אמת, מצינו בפ' האומר בגיטין (דף ס"ה ע"א), דאמר שם כי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, בדבר שיש לו עיקר מן התורה, אבל בדבר דאין לו עיקר מן התורה לא כו', הרי דמשמע באמת סתמא דש"ס ס"ל הכי, דדבר שיש לו עיקר מן התורה דין תורה יש לו. אבל אין משם ראיה, דדוקא בדבר שאין בו ספק כעין הא דאיתא שם גבי קטן שאין לו זכיה לאחרים, כיון שתקנו רבנן שצריך לעשות עירוב וצריך לזכות, א"כ צריך זיכוי ע"י מי שיש לו זכיה לאחרים כמו בשל תורה, דכיון שתקנו לדבר ע"י זכיה צריך שיהיה בר זכיה מן התורה, אבל בדבר שהוא ספק, כלל גדול אמר, דבספק לא העמידו דבריהם, דלא שייך בזה כעין דאורייתא תיקון, דכן תקנו רק בודאי ולא בספק, וזה פשוט.
עוד יש ראיה דהרמב"ם לא ס"ל כדעת התוס' הנ"ל, ממה שכתב (בפ"י מה' מעשר הלכה ח'), עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק או גלוסקא כו' א"צ לעשר כו', וע"כ צ"ל משום דבדרבנן יש ברירה וכמ"ש בכ"מ שם, הרי דלא ס"ל כמ"ש התוס' שם. ולדידיה צ"ל, דמה שלא אמר שם דהאי תנא דאגודת ירק היא, כבר כתבנו דר"נ באמת ס"ל כסברת התוס' ולכן אשתיק. ולמסקנא דרב יוסף אמר תנאי היא, בלאו הכי היה יכול לומר דהא תנא דאגודת ירק היא, אלא דניחא ליה לאשכוחא תנא בעירוב עצמו, דעליה קאמר שם מאן האי תנא כו'.
הגה"ה. אכן לפי מה שכתבנו בסימן הקודם ליישב שיטת רש"י דפ' מי שאחזו, דס"ל לר' יוסי דאין ברירה רק מטעם ספק, א"כ קשה מה דמקשה שם הש"ס בפ' בכל מערבין, וסבר ר' יוסי אין ברירה, והא תניא ע"ה שאמר לחבר כו', והא מעשר ירק דרבנן הוא, וא"כ לדידה דס"ל דספק הוא קיי"ל דיש ברירה לקולא. וצ"ל דעיקר קושייתם ממה דתנן ג"כ שם גלוסקא אחת, דהוא חייב מן התורה. ובהיות כן יש לתמוה על הרמב"ם דפ"י מה' מעשר שהעתיק לשון המשנה גם בגלוסקא, ופסק דא"צ לעשר משום דיש ברירה, וכמ"ש בכ"מ שם. אבל המעיין בפי' המשנה להרמב"ם שם פ"ו דדמאי, יראה שפירש זו המשנה ע"פ הירושלמי לא כסוגיא דתלמודא דידן, והירושלמי לא מפרש שקנה שניים אחד לו ואחד לע"ה, רק אחת לבד יעו"ש. ולפי"ז דברי הכ"מ שם שכתב על דברי הרמב"ם הטעם משום דיש ברירה כסוגיית הש"ס שלנו, וזה אינו, דא"כ היה לו לפסוק דבגלוסקא חייב לעשר, וצ"ע /ע"כ הגה"ה/.
אכן לפמש"כ בהג"ה, דין זה שכתב הרמב"ם בע"ה שאמר לחבר כו' לאו מטעם ברירה הוא, דהא גם בגלוסקא כתב כן והוא דאורייתא, ובאמת כתב שם כן לפי שיטת הירושלמי דמיירי שלא לקח ג"כ לעצמו רק בשביל ע"ה לבד, וע"ש מה שכתב בפי' המשנה והובא בכ"מ שם. ועין בספר פתח הבית דיני ברירה ענף י', שהקשה בש"ס דפרק בכל מערבין דקאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן כו', למה לא קאמר תנא דלוקח יין הוא, דלקוח פטור מן התורה. ותירץ שם, דכיון דבשלו א"א לומר שאני עתיד להפריש משום דאי"ב בדאורייתא, שוב אין לחלק בין שלו לבין לקוח. ואיני יודע מניין לומר סברא זאת דלא פלוג.
גם אין לתרץ כמש"כ התוס' משום דעיקרו בדאורייתא, דהא ר' מאיר ע"כ ס"ל דגם בעיקרו מן התורה ספיקו לקולא, כדמוכח מהא דספק טומאה שם (דף ל"ה) שהבאתי למעלה. וא"כ לפמ"ש, התוס' (דף ל"ז ע"א שם) שמקשה דר"מ ס"ל כאן יש ברירה ובפ' יש בכור מספקא ליה שם באחין שחלקו וס"ל מחצה יורשים ומחצה לקוחות, ולפמ"ש לא מקשו מידי, דהא ר"מ ס"ל ספיקא דרבנן לקולא גם בעיקרו מדאורייתא. אבל לפמ"ש למעלה, בהא דלקוח לא שייך להקל מטעם ספיקא דרבנן, כיון דתחילה חל עליה שם איסור תורה.
ג) עיין שם בספר הנ"ל שהביא קושיית המגן אברהם באו"ח סי' תצ"ה ס"ק י', שהקשה על הסוברים דטעמא דחכמים בהא דעומד אדם על המוקצה משום דאין ברירה, דא"כ קשה על הרמב"ם למה פסק דצריך שירשום, הא בדרבנן יש ברירה. והביא שם תירוץ המחבר שעה"מ פ"ג מהל' גירושין שתירץ, דכיון דעיקר הטעם משום ספיקא דרבנן לקולא, ובדבר שיש לו מתירין קיי"ל ספיקא לחומרא. וכעין זה מצאתי בספר צל"ח להגאון נו"ב במס' ביצה, דכתב דכיון דקי"ל ספק מוכן אסור כדאיתא בפ' אין צדין (דף כ"ד ע"א), ולכן בכה"ג לא סמכינן אברירה. אך לפ"ז קשה לענ"ד בהא דאיתא בפ"ק דביצה (דף י' ע"א), בהא דתנן בית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל, ופריך שם בש"ס מהא דתנן המת בבית כו', וב"ה אומרים אף משימות המת, ומסיק שם דר' אושעיא אמר לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, רבא אמר למפרע כו', ומפרש טעמא דמתני' דהטעם משום דאתי לאמנועי משמחת יום טוב יעו"ש. ולפי מאי דקיי"ל ספק מוכן אסור, קשה, למה הוצרך רבא לשנויי בגוונא אחרינא, ולא קאמר דהטעם דבמוקצה לא סמכינן אברירה דספק מוכן אסור.
ובאמת יש לתמוה בזה, דלפי מה שכתבו הפוסקים דלכך ספק מוכן אסור, משום דהוי דבר שיש לו מתירין, דא"כ בריש מכילתין שם (דף ג' ע"ב) דפריך מהא דתניא וספיקא אסורה לרב יוסף ולר' יצחק הא הוי ספק דרבנן, והוצרך רב פפא לתרץ האי תנא דלטרא קציעות הוא, עד דרב אשי שם מתרץ משום דהוי דבר שיל"מ, ולפי מה שכתבנו משנה מפורשת היא דספק בדשיל"מ אסור, מהא דתנן ספק מוכן אסור, וא"כ דקארי לה מאי קארי לה.
והיה נראה לענ"ד לכאורה לומר, דמספק מוכן אין ראיה כלל, דשם מיירי במצודות הפרושות מעיו"ט, דלא יטול מהם אא"כ יודע שניצודו מעיו"ט, דשם י"ל העמידוה על חזקתה הראשונה והשתא הוא דניצודו ביום טוב, וספק דרבנן במקום חזקת איסור קיי"ל דאסור, משא"כ בהא דביצה שנולדה וספק ביום טוב ספק בעיו"ט, שם לא שייך לומר אוקמיה אחזקה והשתא הוא דנולדה, דאדרבא יש חזקה אחרת כנגדה, דהעמד הביצה בחזקת היתר שהיתה במעי אמה, דהרי השוחט תרנגולת מצא בה ביצים גמורות קיי"ל דמותרות. וכעין זה כתבו התוס' בריש פ' הלוקח בהמה בהא דלוקח בהמה מניקה כו', דלא שייך לומר העמד בהמה בחזקת שלא ילדה מקודם, דאדרבא העמד הולד על חזקתו שאינו קדוש כמו שהיה במעי אמו יעו"ש. ולכן שפיר הקשו, הא הוי ספיקא דרבנן במקום דליכא חזקה, ורב אשי הוא שחידש דבר שיש לו מתירין גם במקום דליכא חזקה אזלינן לחומרא בספיקו. וא"כ יש לתרץ, דבאמת רבא ג"כ לא ס"ל כרב אשי בהא, וס"ל דמה דתנן ספק מוכן אסור היינו דוקא במקום חזקה משא"כ בשאר ספק, ואין חילוק בין דשיל"מ לשאר ספיקא דרבנן, אבל אנן קיי"ל כרב אשי דהוא בתרא טפי.
ד) שוב ראיתי בדברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' יום טוב הלכה ו') שכתב, זימן שחורים ולבנים כו', שאני אומר שמא אותם שזימן כו', וכל ספק מוכן אסור. ושם הביא הרב המגיד דברי הרשב"א שחלק ע"ז, וכתב דלא אמרו ספק מוכן להחמיר אלא בדבר שקרוב ליגע באיסור תורה, כגון בהא דמצודות ספק ניצוד ביום טוב כו', הרי דחילק וכתב דלא בכל מקום אסרו ספק מוכן, וא"כ א"ש מה דמקשה ארב יוסף ור' יצחק. אבל כבר השיג הרב המגיד על הרשב"א שם מהא דפ"ק בביצה שנולדה הנ"ל, ולכאורה הוא תמיה עצומה על הרשב"א, למה לא פסק כרב אשי דבתראה הוא וס"ל להחמיר בכל ספק מוכן משום דבר שיש לו מתירין.
ונראה דדעת הרשב"א הוא דמוכח מסתמא דש"ס בפ' בכל מערבין (דף ל"ז) שהבאתי למעלה, דספק עירוב מותר ולא מחמרינן מטעם דשיל"מ, ולא ס"ל כשיטת התוס' משם דבעירוב הקילו, דלמה הקילו בו משאר ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין, ואדרבא מצינו חומר בעירובי תחומין יותר משאר איסור דרבנן כמש"כ התוס', דביהמ"ש אין מערבין עירובי תחומין אף על גב דלא גזרו על שאר שבות ביהמ"ש לרבי. ולכן ס"ל להרשב"א דלא החמירו בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין, רק בספק מוכן דקרוב ליגע באיסור תורה.
ונראה קצת מדברי הרשב"א שמפרש מה דאסרינן בדבר הניצוד ביום טוב, היינו משום דגזרינן שמא יצוד, ודלא כמ"ש התוס' בריש פ"ק ובמס' עירובין ובפ"ק דחולין (דף י"ד ע"א), דהטעם שם משום מוקצה, ולא גזרינן שמא יצוד משום שהוא דבר שיש בו טורח יעו"ש. וגם לפי שיטת התוס' ג"כ יש לחלק בין הא דספק מוכן לשאר ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין, כמ"ש בתוס' ישנים בריש פ"ק דביצה, דמקשה מהא דתניא וספיקא אסורה לרב יוסף ור' יצחק, ולא מקשה על ר"נ דמפרש משום מוקצה, וכתב שם דבמוקצה החמירו טפי כעין ספק של תורה יעו"ש, וצ"ע. ועכ"פ נראה לפי שיטת הרשב"א שזכרנו דס"ל דכל ספיקא דרבנן בדשיל"מ מותר, א"כ יש לנו לומר דשם יש ברירה לקולא, וא"כ בהא דס"ל לב"ה ביונים שבקן שצריך לומר זה וזה אני נוטל ולא סגי שיאמר מכאן אני נוטל למחר, דאין הטעם משום ברירה, אלא מהך טעמא דמפרש רבא שם, דילמא אתי לאמנועי משמחת יום טוב, ודו"ק.
ה) ויש לי מקום עיון, לפי מאי דמסיק בפ' משילין (דף ל"ז ע"א) דהלכה כר' אושעיא דיש חילוק בברירה בין דאורייתא לדרבנן, ולכן מוקי ר' אושעיא פלוגתא דב"ש וב"ה בהא דמת בבית ולו פתחים הרבה נפתח אחד מהם כו', לטהר הפתחים מכאן ולהבא אבל לא למפרע משום דבדאורייתא אין ברירה, כיון דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע א"כ למה טמאים הכלים שבכל הפתחים, דהא לא שייך לומר סוף טומאה לצאת כיון שאינו מבורר תחילה באיזה פתח יצא לא שייך לומר סוף כו', ואפילו אותו הפתח שנפתח היה לנו לטהר, דלא שייך לומר הוברר הדבר שהוא היה סופו לצאת דרך שם, ואף לפי מש"כ דלדידן דקיי"ל דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן הוא בגדר ספק, א"כ כל פתח ופתח הוא בספק טומאה מהלכה למשה מסיני, וספק טומאה ברה"י טמא, מ"מ רובם טהורים, וברוב גם בטומאה אזלינן לקולא, כדמוכח מהא דט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם, כדאיתא בסוף פ"ק דכתובות, וקבוע לא שייך כאן, כיון דאין האיסור ידוע במקומו, ובתערובות חנויות לרוב הפוסקים הוא דרבנן, וכמ"ש התוס' בפ"ק דנזיר (דף י"ב ע"א) ע"ש.
ואפשר לומר, דבאמת זהו טעמו של רבא שם דקאמר לעולם למפרע כו', משום דס"ל דזהו רק מדרבנן מטעם הנ"ל, ובכה"ג אמרינן ברירה, ולכן מוקי גם מתני' מטעם דאתי למנועי כו', אבל ר' אושעיא ס"ל כיון שסוף שיוודע הפתח שיצא דרך שם, הוי כאלו ניכר האיסור במקומו מתחלה, וכיון דלא אמרינן ברירה בדאורייתא הוי ספק קבוע, דמה"ת הוא. גם י"ל, דר' אושעיא ורבא פליגי במה שיש לו עיקר מן התורה אם דינו כשל תורה לענין ברירה או לא, דר' אושעיא ס"ל דדינו כשל תורה, ולכן ס"ל דדוקא מכאן ולהבא טהורים, דאע"ג דרובא לטהרה מ"מ מקרי יש לו עיקר מה"ת, כיון דאין ההיתר רק מצד תערובות, אבל רבא ס"ל דגם ביש לו עיקר מן התורה אמרינן יש ברירה, וקיי"ל כרבא דבתראה הוא, וא"כ יש קצת ראיה למש"כ, ודלא כהיש"ש בזה, וצ"ע.
ו) וראיתי בספר פני יהושע לגיטין פ"ג, שהקשה בהא דקאמר הש"ס על ר' יוחנן דס"ל אף אחרון אינו פוסל ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן האחין שחלקו כו', ולמה לא אמר דאזדא לטעמיה דס"ל בפ' משילין דאף חביות אסורה, דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה, א"כ ס"ל דמטעם ודאי הוא ולא מספק יעו"ש. ובאמת ל"ק מידי, דהא שם בפ' משילין, הא גופא דר' יוחנן ס"ל אף חביות אסורה דלית ליה ברירה, לא שמעינן לה רק מהא דס"ל האחין שחלקו לקוחות הם, דהרי תחילה היה רוצה לומר שם להיפוך דר' יוחנן ס"ל יש ברירה ע"ש.
עוד נראה לתרץ ע"ד חידוד קצת, ולתרץ קושיית האחרונים על הרמב"ם דפסק דדין ברירה ספק הוא, ולכך יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן, דא"כ למה פסק בהא דאחין שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל, למה לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה כמש"ל. ומה שתרצו האחרונים משום מצוה, אין תירוץ זה מספיק, דמה בכך דמצוה הוא, הרי מתנות עניים וצדקה מצוה רבה היא, ובספיקא קיי"ל לקולא, כדמוכח בפ' הזרוע והלחיים, וכמ"ש הר"ן בפירושו לנדרים פ"ק.
ולכן נלע"ד תירוץ יותר מה שתירץ בספר גט פשוט, דהטעם הוא משום דקרקע בחזקת בעלים קיימת, שכיון שהתורה צותה לכל לוקח להחזיר ביובל, ועד היובל אינו בחזקתו כלל רק לאכילת פירות, והרי היא כשכורה אצלו, דלענין מוחזק קיי"ל בכ"מ בחזקת המשכיר קיימא, אך כ"ז לדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמיא, לכן שפיר קיימא בחזקת המוכר שהוא אחיו ומחוייב להחזיר לו מספק, משא"כ לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי, א"כ הרי הוא בחזקת המחזיק בו ממש לענין פירות אפילו אם יהיה כלוקח, וא"כ ממש"כ דמחזירין ביובל ומוציאין מיד המוחזק, מזה מוכרח דס"ל אין ברירה מתורת ודאי ולא מספק, ולכן ס"ל דאף אחרון אינו פוסל לכהונה, וא"ש מה שאמרו ואזדא כו'.
אך עדיין קשה, דשם בפ' משילין דפריך ומי אית ליה לר' יוחנן ברירה, והא אמר האחין שחלקו כו', קאמר אח"ז, וכ"ת כי לית ליה לר' יוחנן ברירה בדאורייתא כו', האיך ס"ד הכי, דא"כ יסבור ר' יוחנן דאין ברירה מטעם ספק, וא"כ יקשה למה אמר מחזרין זה לזה ביובל, והא אית ליה דקנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ המע"ה. וראיתי בספר פתח הבית שמביא מזה ראיה לדעת היש"ש, דאפילו מאן דמחלק בין דאורייתא לדרבנן ס"ל מטעם ודאי הוא ולא מספק. ויתבאר לפנינו בס"ד דאין דברים מוכרחים, וגם דעת הראשונים אינו כן כמו שיתבאר באריכות בס"ד.
ולכן נלע"ד, דלענין אחין שחלקו שאני, דלא דמי לכל מקום דאמרינן אין ברירה דהוי כמו שלא עשה כלום, וכמו בהא דכתוב גט לאיזו שתצא בפתח תחלה או לאיזה שארצה אגרש, דכיון דאין ברירה כמו שלא נכתב לשמה כלל ובתורת ודאי הוא, משא"כ באחין שחלקו בכמה שדות, אפילו נאמר ודאי אין ברירה, אין סברא לומר דודאי החליפו של זה לזה, דהא כשמת אביהם ירשו בשוה כל השדות ובכל א' יש לכל אחד חלק בו, וכן להיפוך, אפילו אם נאמר דיש ספק שמא זהו חלקו המגיע משעה ראשונה, מ"מ אי אפשר לומר דזהו חלקו, דבכל אחד יש חלק לחבירו. אך אי אמרינן יש ברירה מתורת ודאי, שפיר שייך לומר זהו חלקו המגיע, דבשעה שמת אביהם זכתה להם התורה בתורת ירושה שכל אחד מה שיברר חלקו יהיה יורש אותו משעה ראשונה כשמת אביו, ומה שמברר אח"כ הוי כמבורר בשעת מיתה חלקו של כל אחד, משא"כ אם נאמר אין ברירה או שספק אם יש ברירה או לא, נאמר כיון שספק הוא נשאר הדבר בחזקתו הראשונה שהיו כל השדות עומדים להיות ברשות כל האחין, ולא שייך לומר המע"ה כלל, וא"כ קאמר שפיר וכ"ת כו'. ובזה ג"כ מיושב דעת הרמב"ם, אף שפוסק לחלק בברירה בין דאורייתא לדרבנן, מ"מ ס"ל דאחין שחלקו מחזירין כו', דלא שייך כאן המע"ה, דבכל ספק אומרים כאלו לא נעשה דבר, ואוקי אחזקה קמייתא, ודו"ק.
ועיין בתוי"ט פ"ח דפסחים שהביא דברי הרמב"ם מה שכתב (פ"ג מהל' קרבן פסח הלכה א'), האומר לעבדו צא ושחוט כו', ואם היו מלך ומלכה ואמר לעבדו לשחוט כו', יאכל מן הראשון משום שלום מלכות. ובש"ס פ' האשה קאמר שם דדין זה תלוי באם יש ברירה או לא, ועיין רש"י שם ולפירושו א"ש, אבל להרמב"ם שמפרש משום שלום מלכות קשה, וכי בשביל זה יתירו איסור דאורייתא. ומזה בא לידון בדבר חדש, דמן התורה אמרינן בכל דוכתי יש ברירה, רק דרבנן החמירו בדאורייתא לומר אין ברירה יעו"ש. ובאמת דברי יחיד הם, וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא ס"ל הכי. גם יש לתמוה ע"ז מכמה מקומות בש"ס. אמנם לפי מש"כ דהרמב"ם ס"ל דמה דקיי"ל להלכה לחלק בין דאורייתא לדרבנן הוא משום ספק, וא"כ א"ש דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל בכל ספק איסור תורה מן התורה מותר, וא"כ כיון שאין זה אלא איסור דרבנן, שפיר הקילו איסור זה משום שלום מלכות. ולפרש"י שם שפירש מה שאמרו שאני מלך ומלכה דדעתם קלה עליהם, שר"ל שאין מקפידין אם גדי ואם טלה, וא"כ לא שייך שם חשש ברירה, וא"ש.
ז) עוד ראיתי בס' הנ"ל בשם השער המלך, שהקשה בהא דאיתא בפ"ק דבבא מציעא ופ"ק דקדושין, במעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ואמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד כו', והביא שם דברי הריטב"א בחידושיו, שכתב אף דלא קבע מקום למעשרות בצפונו ודרומו, זה אינו אלא למאן דלית ליה ברירה בזה בעינן קביעת מקום, משא"כ למאן דאית ליה ברירה, וא"כ מוכח דר"ג אית ליה ברירה, וא"כ קשה מה שאמרו בפסחים פ' האשה (דף פ"ח ע"ב) מעשה במלך כו', אמר ר"ג אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני כו', הרי דלית ליה ברירה. ולכאורה קושיא עצומה היא. ומש"כ שם לתרץ משום שהיה בדרך ולא היה אפשר לעשות באופן אחר, וא"כ לפי דעת התוס' יום טוב דמדאורייתא אמרינן ברירה בכל מקום, מה שהיה יכול לתקן תיקן, ודבריו תמוהים, והרי היה יכול לקבוע להם מקום בצפונו ובדרומו גם כשהיה בדרך, ובזה היה יוצא מחשש ברירה כמ"ש הריטב"א שם.
והנה דברי הריטב"א שם, שכתב דלמאן דאית ליה ברירה א"צ לקבוע מקום, אין זה מוסכם, דהרי התוס' בגיטין ובפ"ג דסוכה ובפ"ג דעירובין בהא דהלוקח יין מבין הכותים כתבו שם, דאין זה הפרשה גמורה כיון שאינו קובע מקום, ושם אתיא אליבא דר' מאיר דס"ל שם יש ברירה, וכתבו שם דמיירי בע"ש בין השמשות, שהיה אסור לקרוא להם שם בקביעות מקום, וא"כ קשה על ר"ג למה לא קבע להם מקום בצפונו שיהיה הפרשה גמורה.
והנה לפירוש התוס' שם שפירשו דשם מיירי לענין ביעור, דאי"צ לקריאת שם מעשר כלל רק לקריאת שם בעלים למי יתן התרומה והמעשרות, א"כ אתי שפיר בלאו הכי, אף דלית ליה לר"ג ברירה, מ"מ קיים בזה מצות ביעור, אבל גם לרש"י יש ליישב לפי מאי דקיי"ל לחלק בין דרבנן לדאורייתא ובגדר ספק הוא, א"כ הוצרך ר"ג לתקן כל מה שהיה יכול, דהרי לרש"י החשש היה שמא יאכלו בני הבית מהם ולא מטעם שהגיע שעת הביעור, א"כ לא היה יכול לקבוע להם מקום, דמנין יודע מאיזה מקום יאכלו בני ביתו, ושמא יאכלו התרומה עצמה שהפריש, ולכן הוצרך לקרוא להם שם בסתם, דעכ"פ ינצלו מאיסור ודאי להכנס באיסור ספק, דשמא יש ברירה. ולא תקשה לפי מש"כ שם התוס', דלכך לא הזכיר ר"ג שם תרומה, משום שכבר הפריש התרומה בביתו, שא"א לגורן שינטל כו', א"כ לא היה כאן רק חשש טבל, וא"כ מוטב היה לו לר"ג לקבוע מקום למעשרות כדי שינצלו בני ביתו מאיסור טבל, ובחשש גזל לויים לא היה חשש, שאח"כ יתנם ללויים חלקם, וגם לעניים יתן חלקם, דעכ"פ לא ינצלו מחשש איסור טבל לתרומת מעשר.
אך לענ"ד בלאו הכי לא קשה מידי, דנראה דרבן גמליאל שנזכר בפ' האשה אינו מה שנזכר בפ"ק דב"מ ובקדושין, דאותו שנזכר בפסחים היה ר"ג הזקן שהיה בזמן הבית, בזמן שהיה מלך בישראל, והקריבו קרבן פסח כנזכר שם, ואותו שנזכר בב"מ ובקידשין היה נכדו שהיה בזמן של ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה שהיו אחר החורבן, שבזמן הבית ראב"ע קטן היה כנזכר בתוס' בכ"מ, וגם רבן גמליאל שהיה בזמנם ודאי לא היה בזמן שהקריבו קרבן פסח בזמן שהיה מלך בישראל, וזה ברור.
הגה"ה. עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מעשר ונטע רבעי הלכה ז') שכתב, והצנועין היו מניחים את המעות כו' כל הנלקט כו', שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כו'. והקשו עליה המחברים, למה הוצרך לטעם זה, הא בלאו הכי אי אפשר לפי מה שפוסק בדאורייתא אין ברירה, וכמו דאיתא בפ' מרובה (דף ס"ט ע"ב) דמאן דלית ליה ברירה אי אפשר לומר כל המתלקט כו', עיין בס' פתח הבית מש"כ בזה. ולענ"ד לא קשה מידי, דכוונת הרמב"ם בזה הוא מה דקשה על הצנועין למה לא היו מחללין כל הכרם בבת אחת, שבזה לא הוי חשש ברירה, ובלאו הכי צריך לפרש הך טעמא, דהא הא דצנועין רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה שם, ורשב"ג ס"ל דיש ברירה כמו שמוכח מהא דישראל ועכו"ם שהיה להם שדה בשותפות דמביא בפ' השולח כמש"ל, וא"כ לפי מאי דמסיק הש"ס דכל הנלקט קאמר ולא כל המתלקט, למה לא אמר אליביה דרשב"ג כל המתלקט, אלא על כרחך משום דאין פדיון במחובר כדאיתא בתוספתא שהביא הכ"מ שם, וגם התוס' הביאו הך תוספתא, וע"ש מה שתירצו ליישב הך דתוספתא לפי מאי דקאמר בש"ס שם כל המתלקט /ע"כ הגה"ה/.
סימן ג
דין חמץ של שני שותפין, ואחד מכר לפני הפסח לנכרי כדין, והשני לא מכר
הגאון בעל שאגת אריה בספרו סי' פ"ט, פלפל שם בדין שני שותפין בחמץ, ואחד מהם מכר לפני הפסח לעכו"ם כדינו, והשני שכח ולא מכר ועבר עליו הפסח. והעלה שם, דודאי כשחלקו אח"כ, מה שעלה לאותו שמכר לפני הפסח ודאי דמותר, דבדרבנן קיי"ל יש ברירה, ואמרינן הוברר למפרע שזהו חלקו מה שנמכר לנכרי, וחלקו של השני צדד שם ג"כ להקל לפי הכלל שמחלקין בברירה בין דאורייתא לדרבנן מטעם ספיקא, וא"כ יש כאן ספק דרבנן להיפוך אולי אין ברירה, ומה שבידו הוא חלקו של השני שמכר לפני הפסח, יעו"ש.
ולענ"ד אין זה ברור לדינא, לפי מה שנתבאר בסימן הקודם מדברי הרמב"ם, בדין ישראל ועכו"ם שותפים בשדה, דחלקו של ישראל אמרינן טבל וחולין מעורבים כו', אעפ"י שמירוח עכו"ם פוטר מן התורה, לא אמרינן בזה ברירה, כיון שכבר חל עליו חיוב מן התורה קודם מירוח שעומד להתחייב, א"כ כ"ש כאן שבפסח עצמו חלקו של ישראל שלא מכרו, כבר נאסר חלקו לכל ישראל בהנאה מן התורה, א"כ גם לאחר הפסח שהוא מדרבנן בכה"ג לא אמרינן ספיקא לקולא, שהרי מן התורה חל עליו לבערו בפסח בכ"מ שהוא מספק, אם לא דמיירי באם ביטל שניהם החמץ קודם זמן איסורו כדין, דבכה"ג לא חל עליו מעולם שם ספק איסור תורה לעבור עליו בבל יראה, ובכה"ג קיי"ל דספיקא לקולא, כדמוכח מהנך בעיות דצבורין של חמץ כו' ועל ובדק כו' דבפ"ק דפסחים (דף ט' ע"ב, ודף י' ע"א) ע"ש, ובכה"ג דביטלו החמץ נלע"ד דהדין עם הגאון הנ"ל.
וראיתי בספק מקור חיים שחיבר הגאון מליסא על הלכות פסח, ובספר שר האלף שהשיגו עליו, דמוכיח דמ"ד אין ברירה בדאורייתא לאו מטעם ספיקא הוא, והביאו מהא דמ"ד אין ברירה אפילו בדרבנן מחמרינן כו'. ואין בהשגה זו כלום, דבאמת מ"ד אין ברירה כלל ס"ל דלאו בגדר ספק הוא, משא"כ לדידן דס"ל לחלק בין דרבנן לדאורייתא הוא מטעם ספק, כמו שנראה מדברי הרמב"ם והר"ן והראשונים כמש"כ למעלה, ובזה נדחה כל הראיות שהביא בעל מחבר שר האלף שם. גם מה שהביא מהא דאחין שחלקו כו, כבר נתבאר למעלה על נכון.
ומה שהקשה הגאון בעל מקור חיים עוד, בהא דב' שותפין בחמץ שכתב בעל השאגת אריה, דהא הוי תערובות חד בחד דגם בדרבנן קיי"ל דספיקא לחומרא דהוי אתחזיק איסורא, ג"כ ל"ק מידי, דלא שייך תערובות חד בחד רק בשל אדם אחד שנתערבו אצלו, אבל בב' בני אדם, אדרבא, קיי"ל דכל אחד תולה בחבירו בספק דרבנן, כמו בהא דב' שבילין, וכדאיתא בפ"ק דפסחים שם בב' צבורין וב' בתים בדוקים, דלא מיקרי תערובות כי אם באדם א'. ובנדון דידן, אף שהחמץ היה הכל מיוחד ביחד, מ"מ כל שחלקו אחר הפסח ובדרבנן אמרינן ברירה שהוברר מתחילה שזהו חלקו, תולה כל אחד בחבירו ואומר שמה שלקח לחלקו הוא הנמכר לנכרי קודם פסח, והוא דומה ממש להא דב' לוגין שאני עתיד להפריש, שאעפ"י שהיו מעורב התרומה עם החולין בתחילה ביחד, ובלח יש בילה, אעפ"כ למאן דאית ליה ברירה אמרינן דמה ששתה היו חולין ברורין, וכמו כן לדידן באיסור דרבנן דס"ל דיש ברירה, וכן בחביות של שותפות דסוף פרק משילין, דלפי מאי דמסיק בדרבנן יש ברירה קיי"ל דחביות מותרות וסמכינן אברירה, וזה פשוט.
גם מה שהקשה עליו, דכיון שבא לשאול איזה מותר לו הוי כבא לשאול עליו ועל חבירו דגם בב' שבילין לא סמכינן לקולא, אין זה כלום, דבאמת גם כוונת הגאון שאגת אריה הוא באם באו לשאול אחר שחלקום, וכל אחד בא לשאול על חלקו, וזה פשוט.
סימן ד
דין ספק ספיקא בדאורייתא אם יש בו ברירה
לפי הכלל שביארנו למעלה, דמה דלא אמרינן ברירה בדאורייתא הוא מטעם ספק, יש לחקור אם יש בו ספק ספיקא להיתר, דקיי"ל בכל מקום בס"ס דאפילו באיסור דאורייתא מותר, א"כ בכה"ג אמרינן יש ברירה גם בדאורייתא. ולפי"ז צ"ע בהא דאיתא בפרק חזקת הבתים (דף נ"ז ע"ב), במה דמקשה שם אמתני' מהא דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר, קאמר שם רב פפא, אידי ואידי בחצר השותפין, ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי, גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא. ופירש רשב"ם שם, משום דספיקא דאורייתא לחומרא. ולפי מ"ש קשה, דהא יש כאן ספק ספיקא, ספק שמא מהנך דלא קפדי הוא, ואם תמצי לומר מהנך דקפדי, שמא יש ברירה, וא"כ למה אסורים ליכנס לחצר.
ואין לומר דרב פפא מפרש המשנה, דהוא ס"ל דאין ברירה מתורת ודאי ולא מתורת ספק, ובאמת ס"ל דגם בדרבנן לא אמרינן ברירה, דא"כ בפ' בכל מערבין דדחיק למצוא מאן האי תנא דס"ל דאפילו בדרבנן לא אמרינן ברירה, למה לא קאמר סתם מתני' דהשופין היא. ואין לומר דשאני נדרים דהוי דבר שיש לו מתירין, ובדשיל"מ אפילו ס"ס אסור כדעת כמה פוסקים דס"ל הכי, כמו דאסרינן בספיקא דרבנן, דזה אינו, דהא על כרחך ר"פ לא ס"ל הכי, דבפ"ק דביצה (דף ג' ע"ב) דחיק לתרץ מה שאמרו שם וספיקא אסורה כו', ואם נתערבה כו', דשם תירץ ר"פ גופיה האי תנא דליטרא קציעות הוא כו', ולא רצה לומר דמה שאמרו וספיקא אסורה היינו ספק יום טוב כו' ואם נתערבה כו' משום דהוי דשיל"מ וספיקא אסור ג"כ מהאי טעמא כמו שתירץ רב אשי שם, אלא ע"כ דס"ל דספיקא דרבנן מותר גם בדבר שיש לו מתירין, וכמו כן ס"ל דס"ס מותר בדשיל"מ. ועוד לפמש"כ הגאון בעל שאגת אריה בתשובה שם, דבדין ברירה כיון דהוי ספיקא דדינא אי יש ברירה או לא גם בדשיל"מ מותר, ותירץ שם בזה מה שאמרו שם בביצה פ' משילין בהא דחביות, דמותר משום דבדרבנן יש ברירה, א"כ קשה כאן.
ולכן נלענ"ד, דמש"כ הרשב"ם שם דמטעם ספיקא דאורייתא לחומרא הוא, סירכא דלישנא הוא, ואין זה כשאר ספק דאורייתא בספק במעשה או בספיקא דדינא, דבאמת דעות בני אדם חלוקות זו מזו, שיש כמה אינשי דקפדי וכמה דלא קפדי, ואם נאמר דמותרים ליכנס לחצר מטעם ס"ס, א"כ ע"כ צריך להתיר לכל השותפין בכה"ג, וא"כ יבוא מכשול מזה להתיר ג"כ לאותם שהם מקפידים בודאי, ולכן לא פליג רבנן, וכעין זה כתב הט"ז ביו"ד (סי' י"ד ס"ק ז) לענין אבר היוצא בדין חלבו, דאין להתיר מטעם ספיקא דרבנן יעו"ש, משא"כ לענין ממון דיכול לומר קים לי דלאו גברא דקפיד אנא ולכך אין לו חזקה. ועיין ט"ז יו"ד (סי' צ"ח) בדין שיעור בכחל דמשערינן במאי דנפיק מיניה, שכתב ג"כ כעין סברא שכתבתי.
עוד רציתי לומר דבר חדש, דכיון דיש כמה תשמישין בחצר דודאי קפדי, כמו שאמרו שם בהכניס תרנגולים וכדומה, וא"כ בכה"ג ודאי דצריך לאסור מטעם ספיקא דאורייתא ולומר אין ברירה, א"כ שוב אין להקל גם בדריסת הרגל אף דהוי ס"ס ולומר דמטעם זה יש ברירה, דהוי תרתי דסתרי. אבל מצאתי בשו"ת הגאון מוהרע"א סי' ס"ד, שחקר שם בפרה שילדה בכור, ונמכרה הפרה לנכרי בכסף, ואח"כ עשה בו מום, דלענין גיזה ועבודה הוי ספק דאורייתא, ולענין לשחוט ולאכול הוי ספק דרבנן. והעלה שם, דאע"ג דלענין גיזה ועבודה מחמרינן מספק ואומרים שהוא בכור, אעפ"כ לענין אכילה דרבנן אנו מתירין מספק שמא אינו בכור, והביא ראיה ממש"כ בס' משנה למלך רפ"ט מהל' אישות, באמר לשלוחו צא וקדש לי אשה דמותר בקרובות השניות אף דמחמרינן בקרובות דאורייתא, ע"ש.
ולענ"ד נראה להביא ראיה לזה מברייתא דמביא הש"ס פ"ק דפסחים (דף ט"ז ע"א), ספק משקין ליטמא טמא, לטמא אחרים טהור, ומפרש הש"ס, משום דטומאת משקין עצמם דאורייתא, ולטמא אחרים הוא דרבנן. אך אין משם ראיה כל כך לפי מה שפירש רש"י, דספק משקין כו' היינו שזרק משקין טמאין לבין החביות ספק נגע כו', דשם אי"צ לחקור על המשקין עצמם, ואין כאן תרתי דסתרי. יעו"ש בתשובת הגאון הנ"ל, שהביא ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם פי"ד מהל' אבות הטומאה, חביות כו' המשקים טמאים והחביות טהורות.
וראיתי בספר פתח הבית בדיני ברירה ענף ד', שהביא דברי הכסף משנה מה שתירץ דברי הרמב"ם בהא דאחין שחלקו דמחזירין ביובל ולא אמרינן המע"ה, משום דהוי ספק מצוה, וכתב ע"ז להקשות, הא הוי ספק ספיקא, ספק שמא הלכה דיש ברירה, ואפילו אין ברירה אפילו הכי הוי ספק כו', מוכח מדבריו דס"ל דס"ס מהני בזה. אבל אין דבריו ברורים שם, דבאמת למ"ד אין ברירה כלל לאו בגדר ספק הוא אלא מתורת ודאי, ורק דאנן מחלקינן בין דאורייתא לדרבנן ס"ל דהוי ספקא דדינא. וגם בלאו הכי דבריו תמוהים, דהוי ספק ספיקא משם אחד, וגרע משם אונס חד הוא.
סימן ה
דין ספק ברירה במה שתלוי בהוצאות ממון וספק מצוה
א) כבר מבואר למעלה במה שאמרו בש"ס בדין האחין שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל, ופסקו הרמב"ם להלכה. וכבר כתבתי למעלה מה שהקשו המחברים עליו, כיון דהוא ס"ל דדין ברירה בספק תליא, א"כ קשה למה פסק דמחזירין ביובל, ולמה לא אמרינן המע"ה. וכבר תירצו האחרונים, דטעמו משום דספק מצוה לחומרא. וכבר כתבתי למעלה, שדבר זה אינו ברור לדינא, והוא נגד סוגיא דפ' הזרוע והלחיים (דף קל"ד ע"א), שספק ממון ענים לקולא, דפריך שם רשב"ל על מתני' דגר שנתגייר והיתה לו פרה שנשחטה ספק משנתגייר או לא דפטור משום דהמע"ה, מהא דאיתא במתני' חורי נמלים כו', ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט כו', ומשני שם, התם פרה בחזקת פטורא קיימא, קמה בחזקת חיובא קיימא יעוי"ש. משמע, הא אי ליכא חזקה, הוי אמרינן כל ספק ממון לקולא, אף דהוי ספק איסורא וספק מצות מתנות עניים. וכן הוכיח הר"ן בפירושו למסכת נדרים בשמעתתא דיש יד לצדקה או לא, יעוי"ש במה שהשיג על הרמב"ן והרשב"א.
והנה אף שאינני כדאי להשיב על דבריו הקדושים, אך למען הצדיק הצדיק דמעיקרא, רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והרשב"א מאורות של ישראל, אמרתי מה שיש להליץ בעדם. ונלע"ד שדברי הרמב"ן והרשב"א נכונים ואין עליהם קושיא כלל מסוגיא דפרק הזרוע, והוא דלכאורה יש לתמוה על הסוגיא שם במה דפריך על מתני' דגר שנתגייר מהא דחורי נמלים, למה הוצרך לתרץ דמתני' פרה בחזקת פטורא קיימא, היה די לו לתרץ דשאני קמה דבחזקת חיובא קיימא, ובכל מקום אזלינן בתר חזקה בספיקא דדינא, דסוקלים ושורפין על החזקות, משא"כ במתני' ליכא חזקה לחיובא, לכן מספק אין מוציאין ממנו. אלא ע"כ צ"ל כדברי הרמב"ן והרשב"א, כיון דמתנות עניים מצוה היא, וספק מצוה הוא לחומרא ככל ספיקא דאורייתא, ולא אזלינן בתר חזקת ממון דעליו חל החיוב להפריש המתנות מספק, ולכן הוצרך לומר דבמתניתין יש חזקת פטור דמסייע לחזקת ממון, ולכך פטור דלית כאן ספק מצוה כלל, דסוקלין ושורפין על החזקות.
ולכאורה יש להקשות, דהא דמי ממש לדין גבינות מבהמה שנמצאת טריפה, דקיי"ל דאמרינן השתא הוא דנטרפה ואזלינן בתר חזקה דמעיקרא, וכמו כן בהך פרה דנשחטה ולא נודע אם נשחטה אחר שנתגייר או קודם, אמרינן ג"כ אוקי פרה בחזקת חיים והשתא הוא דנשחטה אחר שנתגייר. ויש לומר, דנגד חזקה זאת דהשתא הוא דנשחטה, יש כאן חזקה אחרת כנגדה, דהעמד הגר על חזקתו הראשונה ואמרינן השתא הוא דנתגייר אחר שנשחטה הפרה, ואוקי חזקה נגד חזקה ונשאר הך חזקה דדינא דפרה דבחזקת פטורא קיימא לכך אזלינן לקולא, וא"כ מוכח דאם לא היה כאן חזקה דדינא דפרה דבחזקת פטורא קיימא, היה צריך ליתן לכהן אף דיש כאן חזקה דממונא, וא"כ יש מכאן ראיה לדברי הרשב"א והרמב"ן.
והא דהוצרך לומר גבי ספק לקט דקמה בחזקת חיובא קיימא, הוא מטעמא אחרינא, דהמרדכי בסוף חולין הביא קושיא בשם רבינו משולם, דאמאי לא אזלינן כאן בתר רובא, דרובא דקמה דבעה"ב הוא, ותירץ שם ב' תירוצים, הא', משום דכתיב עני ורש הצדיקו, צדק משלך ותן לו, והב', משום דהוה ליה קבוע. והנה במל"מ (פ"ד מהל' מתנות עניים) הביא דבריו, ודחה תירוצו השני, דהא כאן דמיא לנמצא דאזלינן ביה בתר רובא, יעוי"ש. [ובחיבורי בית יצחק הארכתי ליישב דברי רבינו ברוך בזה].
וגם על תירוץ הראשון קשה לענ"ד, לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל בכמה מקומות דספיקא דאורייתא מותר מן התורה ורק רבנן אסרוהו, וא"כ י"ל דהאי קרא דעני ורש הצדיקו דמביא הש"ס התם לא קאי אלא על ספק, לומר דאף בכל ספיקא אזלינן לקולא מן התורה, כאן גלתה תורה דחייב מדאורייתא, אבל היכא דרובא לפטורא מנלן דהפסוק קאי על זה, כיון דבכל התורה אזלינן בתר רובא מקרא דאחרי רבים להטות. ואפילו לפי שיטת הרשב"א ודעימיה דס"ל דכל ספיקא דאורייתא מן התורה אסור, י"ל דהפסוק אתי לחיובא אף דיש כאן חזקת ממון דבעה"ב, אבל במקום דרובא מסייעא ליה אפשר דאינו חייב, ומוקמינן ליה לקרא במסתבר טפי.
ב) ולכן היה נלע"ד ליישב, דזהו עצמו כוונת הסוגיא שם, דפריך מהא דחורי הנמלים קאמר שם אל תקניטני כו', ומקשה שם, והא טעמא קאמר דאמר ר"ש כו' עני ורש הצדיקו כו', והיינו דפריך, כמו דהתם אזלינן לחומרא מהא דעני ורש הצדיקו אף דהיה לנו למיזל לקולא, והיינו מטעמא דרוב הוא משל בעה"ב, דבאמת אם לא היה כאן רובא לפטורא, בלאו הך קרא היה צריך ליתן לעניים מספיקא דאורייתא, ובספק מצוה לא אזלינן בתר חזקת ממון, וכשיטת רמב"ן ורשב"א, וא"כ ע"כ צ"ל, דקרא אתי לאשמועינן, אף דהיה לנו לילך לקולא, כגון הכא דאיכא רובא לבעה"ב, אפילו הכי חייב, וא"כ ה"ה בהא דפרה שנשחטה, אף דיש כאן חזקה דפטורא, ג"כ צריך ליתנו לכהן מהך קרא, דכיון דהפסוק מגלה דרובא לא מהני לפטורא, כ"ש דחזקה לא מהני, דהא רובא וחזקה קיי"ל דרובא עדיף.
וע"ז משני התם, קמה בחזקת חיובא קיימא כו', ר"ל אף דהפסוק מגלה לנו שם דצריך ליתנו לעניים אף דאיכא רובא לבעה"ב, הוא משום דיש נגדו חזקה דקמה בחזקת חיובא קיימא, אף דרובא עדיף מחזקה, בזה אתי קרא לאשמועינן דלענין מתנות עניים לא אמרינן עדיף מחזקה, אבל במתני' דפרה בחזקת פטורא קיימא, במקום דליכא צד ריעותא כנגדו לא שמעינן, ובודאי חזקה בספיקא לחוד עדיף מהיכא דאיכא רובא לנגד חזקה ורובא מסייעא לפטורא, דהא אנן קיי"ל בכ"מ מצרפין מעוטא לחזקה עכ"פ מדרבנן, ובמקום ספק השקול במקום חזקה קיי"ל דמותר אפילו מדרבנן, כדאיתא בכ"מ, וא"כ ה"ה בנידון זה י"ל, דהפסוק לא אתי אלא למקום דאיכא חזקה לחיובא נגד רובא לפטורא, אבל לא במקום דאיכא חזקה לפטורא גרידא, וא"כ הדר דינא כמש"כ הרמב"ן והרשב"א, דבמקום דליכא חזקה לפטורא לא מהני חזקת ממון כלל, ואמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"פ מקרא דעני ורש הצדיקו וכמש"כ, וא"כ לא קשה מידי מה שהקשה עליהם הר"ן.
גם מה שהקשה עליהם מהא דאיתא בפ"ק דיומא (דף ח' ע"ב), הנחתומין לא חייבו אותם להפריש כו', ופריך שם, בשלמא תרומה גדולה לא, דתניא כו', מעשר ראשון ומעשר שני נמי לא המע"ה כו', ואם איתא דספק ממון עניים לחומרא, א"כ מעשר עני נמי תקשי ליה יעוי"ש. ולשיטתו גם ממעשר ראשון היה יכול להקשות, דהא הש"ס שם בחולין מדמה מתנות כהונה למתנות עניים, וא"כ גם מתנות לויים נמי הכי הוא, דבכלל עני ורש הצדיקו הוא. אבל לענ"ד תמוהים דברי הר"ן, דשאני התם בדמאי, דבכמה מקומות אמרו בדמאי הקילו משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם, דאע"ג דבהא דחורי הנמלים ג"כ איכא רובא וכמש"כ, מ"מ רוב זה עדיף, דבכמה דברים הקילו בדמאי, וכמו שאמרו מאכילין את העניים דמאי כו', וכן בכ"מ, ואין זה אלא חומרא בעלמא.
ג) אבל מה שיש לתמוה בזה על הרמב"ן והרשב"א, דהא מוכח בכ"מ דבספק מתנות כהונה אזלינן לקולא ואמרינן המע"ה, כמש"כ בפ"ק דב"מ (דף ו' ע"ב), ספק בכורות, אחד בכור אדם כו', ומסיים שם המע"ה, ותני עלה ואסורים בגיזה ועבודה, הרי דאזלינן לקולא. וכן בפ' אותו ואת בנו (דף פ' ע"א), ובפ' הזרוע שם (דף קל"ב ע"א), קאמר שם הש"ס בפשיטות גבי כוי דספיקא הוא, דהישראל יכול לומר לכהן אייתי ראיה דבהמה הוא ושקיל. הרי דיש מכאן ראיה לדברי הר"ן ז"ל, ולכאורה סותר הוא לסוגיא הנ"ל דיליף מקרא דעני ורש הצדיקו דחייב בספיקא.
והיה נלע"ד לפרש, דבאמת יש לחלק, דדוקא במה שיש לעני עסק עם הבעה"ב באותן המתנות, ויש לו זכות עכ"פ באותו שדה, בזה אמרינן ספיקא לחומרא, כגון בהא דחורי הנמלים שבתוך השדה, דעכ"פ היה לעניים זכות באותו שדה ליקח פאה, ורק הספק הוא על אותם שבלים הנמצאים, אם הם משל בעה"ב או משל עניים, בזה אמרינן ספיקא להחמיר, וכן משמע לשון הפסוק עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו, ר"ל שתוותר משלך ליתן לו יותר מהמגיע לו ע"פ דין, הרי דמשמע דוקא במקום שיש לו עכ"פ עסק עמך וזכות באותו דבר, משא"כ במה שהוא ספק אם היה חייב ליתן מזה לעולם לעניים, ושמא לא היה בו זכות מעולם, בזה לא שייך לומר צדק משלך וכו'.
ואפשר שזהו כוונת הסוגיא שם, במה דקאמר רבא התם קמה בחזקת חיובא קיימא, הכא פרה בחזקת פטורא קיימא, ר"ל, דהתם היה באותה קמה חזקת חיוב וזכות עכ"פ לעני ליטול ממנו לקט, משא"כ בפרה דעומדת בחזקת פטורא, ואיני יודע אם מעולם היה זכות לכהן באותה פרה. וא"כ בהך בעיא דיש יד לצדקה, דכיון דתחילה הפריש חד זוזא לצדקה ואח"כ אמר והדין, א"כ כבר יש לו לעני זכות במעותיו, וכיון דבמעמד אחד אמר והדין, ע"ז שייך לומר צדק משלך ותן לו, ודמיא להא דחורי הנמלים שבתוך הקמה, דאף דיש ספק על אותם שבלים, מ"מ מחוייב ליתנם לעניים, מאחר שיש להם זכות אצלו במקצת באותו שדה. ובזה מיושב כל הקושיות שהקשה שם הר"ן על הרמב"ן והרשב"א.
ד) ובענין מה שפסק הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל כר' יוחנן דאחין שחלקו מחזירין ביובל, הקשו עליו המחברים, לפי דעתו שפוסק כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, א"כ היאך מביא ביכורים, וכקושיית התוס' סוף פרק השולח. ויש לי בזה מקום עיון גדול, ומתוכם נבוא לבאר דברי הרמב"ם. והוא מה שקשה לענ"ד בגוף ענין זה, מה שפשוט לש"ס דאי מחזירין ביובל ואין לו בקרקע רק הפירות ולאו כקנין הגוף דמי, אין מביא ביכורים, והיינו משום שאינו יכול לקרות ואת האדמה אשר נתת לי, שאין הקרקע שלו, והוא תמוה לכאורה, למה יגרע זה ממה שאמרו בפ' יש נוחלין (דף קל"ו ע"ב), אמר רבא הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי, החזירו יצא, לא החזירו לא יצא, הרי דבאתרוג כתיב ולקחתם לכם משלכם, ואעפ"י שצריך להחזירו לאחר שיצא בו, אעפ"כ מקרי שלכם, וא"כ בביכורים שהקרקע תחת ידו עד היובל, למה לא נקרא ארצו לענין ביכורים, ומדוע יגרע מאתרוג. וכן לענין קדושי אשה, קיי"ל דאם מקדשה בדבר שניתן לו במתנה ע"מ להחזיר ג"כ מקודשת.